לפניי בקשה לתיקון כתב תביעה ולהוספת נתבעות. עקב תקלה, חל עיכוב במתן ההחלטה. עם בעלי הדין הסליחה.

רקע והליכים

1. התביעה נסבה על שני מגרשים שרכשה התובעת מרשות מקרקעי ישראל, משיבה 1, (להלן "רמ"י") . המגרשים נמצאים במבואה המזרחית של באר שבע, בסמיכות לחוות הגז של באר שבע.

מגרש 50, המצוי במרחק של כ- 650 מטר מחוות הגז, נרכש ע"י המבקשת לפי מכרז מאוקטובר 2009 תמורת 11 מיליון ש"ח ₪ בתוספת מע"מ. מגרש 80, שקרוב יותר לחוות הגז, נרכש ע"י המבקשת לפי מכרז מיולי 2011, תמורת 3.05 מיליון ₪ בתוספת מע"מ. יצוין כי רכישה קודמת של מגרש 80, תמורת 8.1 מיליון ₪ בוטלה משהתברר כי הוא נתון למגבלות בשל הקרבה לחוות הגז.

בתביעה טענה המבקשת, כי למרות שעל פי נספח סביבתי המגדיר מרחקי סיכון ותנאי איכלוס, ואשר צורף למכרז מיולי 2011, מתאפשרים שימושים מושכי קהל במגרש 50 ובחלק ממגרש 80, המשרד להגנת הסביבה סרב לאשר את התכנית המפורטת שהגישה המבקשת, בנימוק כי הקרקע נמצאת בתוך טווח הסיכון של חוות הגז. בכך נגרמו למבקשת, לטענתה, נזקים כספיים בגינם היא מבקשת להיפרע.

2. התביעה המקורית הוגשה ביום 26.5.2013. היא הופנתה כנגד רמ"י וכנגד המשרד להגנת הסביבה. היא הועמדה על סך של 2,693,186 ₪ - נזק רעיוני נטען של ריבית והצמדה על ההשקעות במגרשים ובתכנון הפיתוח, עד לתאריך הגשת התובענה.

הרשלנות שנטענה כלפי רמ"י הייתה כי במכרז מיולי 2011, לגבי מגרש 80, לא הובא לידיעת המתמודדים מסמך מדיניות חדש לעניין מרחקי ההפרדה, שהוכן ביום 12.6.2011, קרי עוד קודם לפרסום המכרז.

כלפי המשרד להגנת הסביבה נטען כי מגרש 50 נרכש בשנת 2009 בהתבסס על מצג המשרד כי המגרש נמצא מחוץ לטווח הסיכון של חוות הגז, ובהתאם לתב"ע התקפה. נטען כי התנהגות המשרד - בשינויי מדיניות תכופים והשלכתם הרטרואקטיבית - הביאה לכך שאין אפשרות לממש את ההשקעה, עד להסדרת נושא חוות הגז.

3. ביום 24.4.2014 הגישה המבקשת בקשה ראשונה לתיקון כתב התביעה, כך שיתווספו לו עילות תביעה נוספות, אשר לא צוינו בכתב התביעה המקורי, ובהתאם לעילות החדשות שיתווספו יותקנו גם הסעדים, לרבות סכומים.

משנעתר בית המשפט לבקשה, הגישה המבקשת (ביום 22.5.2014) כתב תביעה מתוקן, בו תבעה פיצוי בסך 7,574,760 ₪. בכתב התביעה המתוקן המבקשת חזרה וטענה לאחריות רמ"י בכך שלא צירפה את מסמך המדיניות העדכני למסמכי המכרז ואת אחריות המשרד להגנת הסבבה בשינויי מדיניות תכופים, כאשר על פי המדיניות המחמירה שאומצה לאחרונה, שני המגרשים במלואם הוכנסו לטווחי הסיכון של חוות הגז ואפשרות הבניה בהם לפי התב"ע שבתוקף מוגבלת מאוד, ולא ניתן לנצל את זכויות הבניה למסחר. המבקשת ציינה כי היות ועדין לא התגבשו הנזקים בנוגע לאובדן הכנסות, היא שומרת על זכותה לתקן את התביעה או להגיש תביעה נפרדת בגין ראש נזק זה, לכשיתגבש.

בכתב התביעה המתוקן נתבעו נזקים בגין עלויות המימון במשך שלוש וחצי שנים, בסך 5,950,00 ₪. כן נתבע סך של 1,000,000 ₪ בגין עיכוב בביצוע עבודות פיתוח שרמ"י התחייבה לבצע באתר. בנוסף, נתבע סך של 574,760 ₪ בגין מס שבח שנאלצה המבקשת לשלם בקשר למכירת נכס אחר, ומשלא עמדה לה האפשרות להשלים את הבניה במקרקעין נשוא התביעה לא יכלה לממש פטור ממס בחילוף זכויות במקרקעין.

4. בקדם המשפט שהתקיים ביום 16.9.2014 (בפני כב' השופט ש' פרידלנדר) ביקשה ב"כ המדינה שהות של 90 יום לשקול הגשת בקשה לצירוף הוועדה המקומית לתכנון ובניה כנתבעת נוספת.

בהחלטה מיום 29.10.2014 נעתר בית המשפט (כב' השופט ש' פרידלנדר) לבקשת התובעת לפיצול סעדים.

בתום דיון קדם משפט ביום 11.2.2015 הורה בית המשפט (כב' השופט ש' פרידלנדר) על צירופה של הוועדה המקומית לתכנון ובניה באר שבע כנתבעת שלישית בהליך. לצורך חיסכון בטרחה ועלויות, נקבע כי אין צורך בהגשת כתבי טענות מתוקנים, והעילה הנטענת כלפי הוועדה היא עילת רשלנות על יסוד המפורט בכתב התשובה.

ביום 8.5.2015 הוגש כתב הגנה מטעם נתבעת 3, הוועדה המקומית.

5. בקדם המשפט הבא, ביום 14.7.2015, מסרה ב"כ המדינה כי עיריית באשר שבע חתמה על הסכם עם חוות הגז, ביחד עם המשרד להגנת הסביבה, לפיו החווה תתפנה תוך 24 חודשים.

כן נמסר עדכון לגבי ההליכים התכנוניים שמתנהלים בוועדה המקומית בקשר למגרש 80. בתום הדיון ניתנו הוראות בדבר הליכים מקדמיים.

6. ביום 30.8.2015 הגישה התובעת בקשה לצירוף נתבעות- הוועדה המחוזית לתכנון ובניה ועיריית באר שבע – על פי תקנה 24 לתקנות סד"א. כל הנתבעות (המשיבות 1 עד 3) התנגדו לבקשה. הבקשה נדונה בדיון לפניי ביום 24.1.16. ב"כ התובעת ביקש שהות להגיש פסיקה לעניין תקנה 24 ולחילופין לבקש תיקון כתב התביעה.

הבקשה לתיקון כתב התביעה

7. ביום 15.7.16 הגישה המבקשת-התובעת בקשה לתיקון כתב תביעה ולהוספת נתבעות, היא הבקשה המונחת לפני כעת.

הבקשה היא לצרף את הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה ואת עיריית באר שבע כנתבעות נוספות, להוסיף עובדות המקימות על פי הנטען אחריות נוספת של הנתבעות וכן לעדכן את הסעד הנתבע בתביעה. הבקשה היא להעמיד את הסעד הכספי על סך של 30 מיליון שקל. נטען בה כי כחלק מהליכי גילוי מסמכים שנוהלו במסגרת התביעה ובמסגרת הליכי ערר בוועדת ערר מחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום, התגלו עובדות ומסמכים חדשים שלא היו ידועים למבקשת במועד הגשת כתב התביעה המקורי ובהם התבהר חלקן של הוועדה המחוזית ושל העירייה בגרימת נזקיה של המבקשת.

עוד נטען בבקשה, כי לאחר הגשת התביעה ואף לאחר צירוף הוועדה המקומית אירעו כמה אירועים אשר, מחד - מגלמים עוולות ורשלנות נוספת של המשיבות ומאידך - מגבשים את מלוא הסעדים להם זכאית המבקשת. האירועים הם חתימת הסכם לפינוי חוות הגז מיום 8.7.15; סירוב הוועדה המקומית לייתן למבקשת היתרי בנייה; והחלטת ועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה מיום 17.12.15 לקבל את ערר המבקשת, תוך קביעה כי אין בקיום חוות הגז כדי למנוע קבלת היתרי בנייה כאשר איכלוס המבנים יידחה עד לאחר הפסקת פעילות הגז ולא יאוחר מיום 15.1.18.

8. לעניין תיקון הסעדים, טוענת המבקשת כי החלטת ועדת הערר מאפשרת למבקשת לכמת כעת את מכלול הנזקים שנגרמו והנזקים הצפויים לה עקב העיכוב בבנייה ובאכלוס של המבנים. במסגרת בקשת התיקון התבקש לתבוע אובדן רווחים, המוערכים בכ- 101 מליון ₪. לחלופין התבקש פיצוי בגין נזקים מימוניים ולחלופין פיצוי בגין פגיעה בשווי המגרשים. בנוסף נתבע סך של 1.1 מיליון ₪ עבור תכנון מחודש של הבקשות שהגישה המבקשת לוועדה המקומית ותשומות ניהוליות חוזרות, וזאת בגין העיכוב במתן היתר.

מבוקש, בין היתר, לעדכן את עלויות המימון, שחושבו במקור עד ליום הגשת התביעה וכעת מבוקש להוסיף תקופת נזק בת 3 שנים (עד ליום 15.1.2018) המוערכת ב- 5.1 מיליון ₪ נוספים.

9. הבקשה לצירופה של הוועדה המחוזית כנתבעת נוספת מתבססת על תכנית 139/102/02/5 במבואה מזרחית באר שבע (להלן "תכנית 139"). התכנית יצרה את אזור התעסוקה בו מצויים המגרשים והיא אושרה על ידי הועדה המחוזית ביום 15.2.07. בכך, על פי הנטען, הכשירה הוועדה המחוזית את המגרשים שבקרבת חוות הגז לשימושים מושכי קהל על אף ידיעתה בדבר קיום חוות הגז והמגבלות העשויות לנבוע מכך. נטען כי אישור תכנית 139 עולה כדי רשלנות רבתי ובכך תרמה הוועדה המחוזית לנזקי המבקשת. התנהלות נוספת המיוחסת לוועדה המחוזית היא בכך שלא טיפלה בהסדרת התכנון באזור חוות הגז מבעוד מועד, כשידעה על ההמלצות בדבר מעגלי סיכון.

10. את עיריית באר שבע מבוקש לצרף בטענה כי חלקה של העירייה בגרם הנזק למבקשת נובע הן ממחדליה, במשך 20 שנה, להסדיר את העברת חוות הגז למקום חלופי על אף הצעות חוזרות ונשנות על כוונותיה לפעול לכך והן מהתנהלותה לאחר הגשת התביעה בדמות התחייבויות בלתי חוקיות שנטלה על עצמה במסגרת ההסכם לפינוי חוות הגז וכפיית עמדת המשרד להגנת הסביבה על הוועדה המקומית. נטען, כי מהמסמכים שגולו למבקשת, עולה כי העירייה ידעה עוד משנת 1997 על טווחי סיכון בשל מיקום חוות הגז. חרף זאת, מסיבות כלכליות, העירייה לא פעלה כנדרש להעתקת חוות הגז. העירייה, כך נטען, העדיפה להותיר את המצב הקיים ללא שינוי תוך הבטחות שווא לוועדה המחוזית כי הסכם להעתקת חוות הגז צפוי בקרוב. לשיטת המבקשת, העירייה התרשלה גם בכך שלא הפעילה את סמכויות הפיקוח והאכיפה הנתונות לה על פי דין.

11. המבקשת גם מעלה בבקשה טענות נוספות כנגד הנתבעות הקיימות שמקורן במסמכים שהגיעו לידיה במסגרת גילוי מסמכים ובעקבות אירועים מאוחרים להגשת התביעה.

נטען, כי יש מקום להתיר את תיקון התביעה כדי לאפשר בירור שלם ומלא של כל טענות הצדדים בהליך אחד וזאת על פני חיוב המבקשת להגיש תביעה נפרדת באופן שיביא לכפל הליכים. התיקון מתחייב כדי שכתב התביעה ישקף נאמנה את גדרי המחלוקת בין הצדדים ויבטיח כי בפני ביהמ"ש תעמוד תמונה מלאה ונכונה באשר לסבך הגורמים שגרמו לנזקי המבקשת.

הבקשה נתמכת בתצהירו של מר קובי כהן סמנכ"ל במבקשת.

עמדות המשיבים

12. כל המשיבים מתנגדים לבקשה. משיבות 1, 2 ו-5 טוענות, כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר; יש בתיקון המבוקש כדי להוסיף עילות חדשות שהראיות לגביהן שונות מהנדרש להוכחת העילה המקורית; יהיה בתיקון כדי לגרום למשיבות נזק בלתי הפיך בשל קיומה של טענת התיישנות ואף שיהוי ונזק ראייתי. נטען גם, כי התיקון יסרבל את ההליך והוא אינו נדרש כדי להכריע בסוגיות שבמחלוקת. נטען, כי הבקשה נגועה בחוסר תם לב וכל תכליתה לסרבל את ההליך ולהכביד הכבדה מיותרת על המשיבות. מדובר בניסיון לערוך מקצה שיפורים להרחבת חזית אסורה. מדובר בכתב תביעה חדש שתוקן עד לבלי הכר תוך הוספת טענות משפטיות חדשות.

נטען כי עדכון הסעד הנתבע נעשה על דרך הגדלתו באופן מופרז וסתמי והעמדתו לצרכי אגרה על סך 30 מיליון ₪ באופן המהווה ניצול של בקשת התיקון. המשיבות מותירות לשיקול דעת בית המשפט, לפנים משורת הדין, את ההחלטה בדבר תיקון סכום התביעה בנוגע לראש הנזק של אבדן רווחים, תוך שמירת מלוא הטענות ביחס לראש נזק זה והכל בכפוף לתשלום אגרה כדין.

13. לעניין השיהוי, הודגש כי התיק מתנהל למעלה מ-3 שנים, התקיימו ישיבות גישור, התנהלו הליכים מקדמיים, הנתבעות הגישו כתב הגנה ונערכו 4 ישיבות קדם משפט. נטען כי אין כל הצדק סביר לכך שרק כעת הוגשה הבקשה לתיקון כתב התביעה. המשיבות מפנות לדברי ב"כ המבקשת בדיון מיום 24.1.16, לפיהם מחדלה של הוועדה המחוזית נודע למבקשת במאי 2014. בנוסף נטען כי ב"כ הקודם של המבקשת שימש בשנת 2009 כמומחה מטעם בעל דין אחר בהליכי תכנון ומכאן שעמדת הוועדה המחוזית הייתה מוכרת וידועה לו היטב ואף על פי כן, לא תבעה המבקשת את הוועדה המחוזית עם הגשת התביעה המקורית.

14. לגבי הבקשה לצרף את הוועדה המחוזית, נטען כי בהתאם לדין ולהלכה הפסוקה יש לבחון האם הפלוגתאות העולות מן התביעה (כפי שהוגשה) מחייבות את היות הוועדה המחוזית נתבעת נוספת בהליך. השאלה האם הוועדה המחוזית התרשלה בכך שאישרה את תכנית 139 אינה נוגעת לפלוגתאות שהגדירה המבקשת בכתב התביעה שהגישה. מדובר בפלוגתא ובעילת תביעה חדשה ולא בנימוק נוסף לטענות שהועלו ולכן, אין בצירוף הוועדה המחוזית כדי לתרום להליך. המשיבות מוסיפות כי גם התיקונים שמתבקשים בנוגע למשרד להגנת הסביבה כוללים עילות חדשות כלפי המשרד והמדובר בשינוי חזית משפטית.

15. המשיבות מוסיפות כי טענות המבקשת כלפי הוועדה המחוזית דינן להידחות על הסף מחמת התיישנות. מרוץ ההתיישנות החל כבר בשנת 2005 ולכל המאוחר בשנת 2007. בנוסף, בסעיף 7(א) לחוק התכנון והבניה נקבע הרכב הוועדה המחוזית לרבות נציג המשרד לאיכות הסביבה. מכאן שהמבקשת ידעה, ולכל הפחות היה עליה לדעת, על רשלנותה הנטענת של הוועדה המחוזית.

נטען גם להעדר עילת תביעה כלפי הוועדה המחוזית שכן המבקשת לא פעלה בהליך מנהלי מתאים ולא פנתה לוועדה המחוזית בכל עניין הנוגע לתוכנית. המשיבות סבורות כי אין לקבל מצב בו בעל דין לא עושה דבר שנים על גבי שנים, לא תוקף את הפעולה המנהלית ובסופו של יום עותר לסעד כספי, לא כל שכן כאשר מדובר בתוכנית שהיא בגדר "דין". מדובר למעשה בתקיפה מנהלית של התנהלות הוועדה המחוזית, וזאת יש לדחות על הסף בשל מניעות, השתק וחוסר סמכות עניינית.

בדומה, נטען להתיישנות ולהעדר עילה ביחס לעילות התביעה החדשות המופנות כלפי המשרד להגנת הסביבה.

16. משיבה 3 מתנגדת גם היא לבקשה ובפרט בכל הנוגע לצירוף עיריית באר שבע.

ביחס לעדכון הסעדים, בשים לב להחלטה המתירה פיצול סעדים, משיבה 3 אינה מתנגדת לתיקון התביעה על דרך הוספת טענת נזק של אבדן רווחים. ביתר ראשי הנזק יש להגביל, לטענתה, את הסכומים לסכום כתב התביעה הנוכחי. משיבה 3 מתנגדת לתיקון ראשי הנזק האחרים שנכללו בכתב התביעה המקורי, לגביהן אין כל הסבר לעריכת שינוי.

באשר להוספת עיריית באר שבע, מעלה המשיבה 3 תמיהה כיצד ניתן להעלות טענה כלפי העירייה בנוגע לענייני תכנון ובניה כשתחום זה מופקד כולו אצל הוועדה המקומית. תהייה נוספת שמעלה משיבה 3 היא האם דבר הטענה כי היה על העיריה לפעול לסילוק חוות הגז במשך כל השנים, לא היה ידוע למבקשת בעת הגשת כתבי התביעה הקודמים. הוא הדין ביחס לטענה כי העירייה הכפיפה את עצמה לשיקול הדעת של המשרד להגנת הסביבה. באשר להוספת עילות נגד הוועדה המקומית, נטען כי החלטת וועדת הערר מיום 17.12.15, עליה נסמכת בקשת התיקון, החלטה זו משמיטה את הקרקע מכל תביעת המבקשת כי למעשה היא מאשרת את עמדת הוועדה המקומית שיש לשמור על טווחי ביטחון מחוות הגז. מכאן גם שהטענות לעניין הנזק, אין בהן ממש.

תגובת המבקשת

17. המבקשת, בתשובתה לטענות אלה, מציינת כי מסמכים המעידים אודות ידיעות הוועדה המחוזית הגיעו לידיעתה בשלב מאוחר, הרבה לאחר כתב ההגנה, גם אם ניתן היה למצוא שם "רמזים" להתרשלות הוועדה המחוזית. לעניין הטענה הי תכנית 139 פורסמה למתן תוקף עוד בשנת 2007, טוענת המבקשת כי המכרז הראשון בו השתתפה פורסם רק באוקטובר 2009 והשני ב- 2011 ועל כן לשיטתה עילת התביעה לא התיישנה, וזאת בהתאם לסעיף 8 לחוק ההתיישנות. בנוסף נטען כי את מועד ההתיישנות יש לבחון החל מעת היווצרות הנזק, שאז נולדה עילת התובענה. תשובה דומה מעלה המבקשת ביחס לטענה כי עילת התביעה נגד העירייה התיישנה. היא מוסיפה כי מחדלה של העירייה בפינוי חוות הגז הוא מחדל מתמשך, שהחל לפני 20 שנה אך נמשך ומתחדש מדי יום.

לעניין עילת התביעה, טוענת המבקשת כי מדובר במערכת עובדתית אחת, בה מעורבים גורמים רבים, כאשר הנזק למבקשת אחד הוא. לכן יש לפתור את הסכסוך בהליך אחד. הוצאת התביעה כנגד אחד הנתבעים להליך נפרד ועצמאי תביא לבזבוז זמן שיפוטי ועלולה להביא לעיוות דין.

המבקשת מדגישה כי אינה תוקפת את התכנית אלא את התנהלותה הרשלנית של הוועדה המחוזית, אשר התעלמה מהמידע שהונח לפתחה ע"י המשרד להגנת הסביבה, התעלמה מחובתה לעגן בתכנית הוראות בדבר שמירת מרחקי בטיחות והתעלמה מחובתה לדרוג כי התוכנית תתוקן. כל זאת על מנת למנוע אפשרות להגיש תביעות פיצויים לפי סעיף 197.

לבסוף טוענת המבקשת לבעייתיות הגלומה בעמדת המדינה ובעמדת הוועדה המקומית, הטוענות למעשה בשמן של הוועדה המחוזית ועיריית באר שבע, לפי העניין.

18. משיבות 1, 2 ו-5 עמדו על זכותן לחקור את המצהיר מטעם המבקשת, ולצורך כך נקבע דיון ליום 19.6.2017. ביום 15.6.2017 הודיעו המשיבות כי אינן עומדות על חקירת המצהיר, וביקשו כי תינתן החלטה ללא דיון, על יסוד כתבי הטענות שבפני בית המשפט.

דיון והכרעה

19. סמכות בית המשפט להתיר תיקון של כתבי טענות מעוגנת בתקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אשר זו לשונה:

"בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, להתיר לכל אחד מבעלי הדין לשנות או לתקן את כתבי טענותיו בדרך ובתנאים הנראים צודקים, וכל תיקון כזה ייעשה לפי הצורך, כדי שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין. תיקון של טענה עובדתית או הוספתה, טעונים הגשת תצהיר המאמת את העובדות".

מלשון התקנה ומהפרשנות שניתנה לה בפסיקה עולה כי כאשר בעל דין מבקש לתקן את כתב-תביעתו, כך שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין – נעתרים לו ברוחב לב. עמד על כך לאחרונה בית המשפט העליון ברע"א 7466/17 מאיר אסיסקוביץ נ' מועצה אזורית הר חברון (ניתן ביום 20.12.2017) בדברים הבאים:

"ככלל, מפורשת סמכות זו בליברליות וברוחב לב. אמנם, נכון, לא בכל מצב יתיר בית משפט את תיקונם של כתבי טענות ופעמים שתידחה בקשה כזו, משום שהוגשה בשיהוי רב, על רקע התנהגותו של מבקש התיקון או מן הטעם שיש בה עילות חדשות או הרחבת חזית.... דא עקא, כאשר ניתן לתקן את הפגיעה שיסב תיקונו של כתב טענות – להליך המשפטי או לבעלי הדין – באמצעות תשלום כספי, כי אז תינקט גישה 'מאוד ליברלית, כדי שהטפל לא יכשיל את העיק'ר" (פסקה 8 לפסק דינו של כב' השופט נ' סולברג).

אכן, לפתיחות הנוהגת בעניין תיקון כתבי טענות יש מגבלות, שנעוצות בשורה של שיקולים שעל בית המשפט לשקול לצד השיקול בדבר פרישת מלוא יריעת המחלוקת. על אלה נמנים התנהגות המבקש (האם נהג בשיהוי או בחוסר תום לב); השלב בו מוגשת הבקשה; האפשרות שהתיקון המבוקש ישלול מהצד שכנגד הגנה שהייתה קמה לו אם הייתה מוגשת התביעה מחדש, כדוגמת טענת התיישנות; והשאלה האם התיקון מראה עילה (ר' אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 12, 2015) 322-323).

20. במקרה שלפניי, השאלות המרכזיות השנויות במחלוקת הן האם נגרמו למבקשת נזקים כתוצאה מהקושי לעשות שימוש במגרשים שחכרה מרמ"י (בשל התנהלות המשרד להגנת הסביבה, גורמי התכנון ועיריית באר שבע), מה היקפם של הנזקים ומיהם הגורמים האחראים לאותם נזקים נטענים.

השתלשלות העניינים שברקע השאלות האלה משותפת לכל המשיבות. גם שאלת הנזקים והיקפם משותפת לכל המשיבות.

מטעמי יעילות, מוצדק לברר את הטענות נגד כל המשיבות בהליך אחד, ולא לפצל להליכים נפרדים.

עצם העובדה שבמסגרת התיקון מבוקש להוסיף נתבעות וטענות לעניין אחריות הנתבעות, אין בה כדי לשלול את התיקון, ובלבד שלוז המחלוקת לא השתנה.

אין ספק בכך שכתב התביעה החדש שונה מאוד מקודמו, אך לטעמי עדיין מדובר באותה עילת תביעה – חוסר יכולת (או עיכוב ממושך) של התובעת לממש את המגרשים אותם רכשה מרמ"י ולעשות בהם את השימושים המותרים בתב"ע, וזאת נוכח מגבלות ותנאים להיתר שהוטלו על ידי המשרד להגנת הסביבה והוועדה המקומית, בשל השכנות לחוות הגז (למשמעות הרחבה של המונח "עילת תביעה" בהקשר לתיקון כתב טענות ר' רע"א 3319/06 כונס הנכסים הרשמי נ' ניסים ג'ברה (ניתן ביום 28.1.2007).

התיקון המבוקש, גם אם יש בו עובדות חדשות לביסוס האחריות הנטענת, עוסק באותו אירוע, ויש בו כדי לאפשר לבית המשפט להכריע בשאלות השנויות במחלוקת, כמאמר תקנה 92, בשים לב לעובדות החדשות שהתגלו וההתפתחויות המאוחרות. ואפילו יש בתיקן משום הוספת עילה חדשה, בנסיבות המיוחדות של המקרה דנן דבר אינו שולל את ההיעתרות לבקשה, נוכח אירועים מהותיים שהתרחשו לאחר כתב התביעה המקורי שמשליכים על התביעה המקורית. התעלמות מהם תביא להחטאת המטרה של בירור השאלה האם על מי מהנתבעות מוטלת אחריות בגין הפגיעה ביכולת המבקשת לנצל את הנכס על פי התב"ע ובחינת הנזקים האמיתיים של המבקשת.

באשר להפניית המשיבים לרע"א 2228/15, יצוין כי הליך זה עוסק בתקנה 24 ולא בתקנה 92. לגבי תקנה 24 הצירוף מוגבל לכך שהוא נדרש בשל הפלוגתאות העולות מן התביעה כפי שהוגשה. כאן מדובר בבקשה משולבת הן של תיקון כתב תביעה והן של הוספת נתבעות.

21. לא מצאתי מקום לדחות את הבקשה לתיקון כתב התביעה על יסוד הטענה כי הוא מקפח את הצד שכנגד.

לעניין השיהוי, אכן מדובר בתיק המתנהל זמן ממושך, החל ממאי 2013. עם זאת, התמשכות ההליכים עד כה אינה רובצת דווקא לפתחה של המבקשת. היא נעוצה במכלול של גורמים וסיבות. מבחינת המבקשת, מדובר בבקשה ראשונה לתיקון מהותי של כתב התביעה. הבקשה הוגשה בשלב המקדמי של בירור התובענה, כשהתיק עדיין בשלב קדם המשפט, לפני שלב ההוכחות, הגם שהוא מתנהל כבר תקופה ממושכת. הצדדים עדיין לא הגישו ראיותיהם וטרם נחקרו עדים.

בפי המבקשת הסבר לכך שהתיקון מבוקש כעת. ההסבר נעוץ במסמכים שהתגלו למבקשת בהליכי הגילוי והאירועים שהתרחשו לאחר הגשת כתב התביעה האחרון.

22. אין בידי לדחות את הבקשה, ביחס לוועדה המחוזית, על יסוד הקביעה כי התביעה נגדה התיישנה. על פניו נראה כי המועד המוקדם ביותר בו נוצר קשר כלשהו בין המבקשת למקרקעין הוא אוקטובר 2009. בשלב זה של הדיון, אין בידי לשלול את טענות המבקשת על כך שהתביעה לא התיישנה. השאלה מתי ידעה המבקשת או צריכה הייתה לדעת על התנהלות הוועדה המחוזית היא שאלה המחייבת בירור עובדתי. אין גם ספק כי הנזק למבקשת נוצר רק לאחר רכישת המקרקעין. יוער כי היקף הידיעות של בא-כוחה של המבקשת, שהגיעו אליו במסגרת ייצוג לקוח אחר, אינו משליך על המבקשת.

בנוסף, אין בידי לשלול בשלב זה את הטענה כי ההתרשלות של הוועדה המחוזית נמשכה גם לאחר אישור התכנית, בכך שלא קידמה את תיקון התכנית, נוכח מדיניות המשרד להגנת הסביבה למרחקי בטיחות, ונוכח הזמן הממושך עד לפינוי חוות הגז.

גם ביחס לטענה כי התביעה נגד העירייה התיישנה, אין בידי לשלול בשלב זה, ולעניין הבקשה שלפניי, את האפשרות כי התביעה לא התיישנה ככל שהיא נוגעת להסכם לפינוי חוות הגז (משנת 2015) ולמחדל המתמשך בפינוי החוות.

מובהר כי אין באמור כדי לקבוע מסמרות בסוגיית ההתיישנות, לכאן או לכאן.

23. לכך יש להוסיף, כי בהתאם לתקנה 26(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 "הוסף או הוחלף בעל דין, רואים לענין התיישנות, את ההליכים לגבי בעל הדין החדש כאילו התחילו עם כתב התביעה המתוקן". מכאן שתיקון כתב התביעה בדרך של הוספת נתבעות חדשות אינו מקפח את הנתבעות החדשות לעניין התיישנות. לגבי הנתבעות החדשות המועד הרלוונטי למניין תקופת ההתיישנות אינו מועד הגשת כתב התביעה המקורי אלא מועד הגשת כתב התביעה המתוקן (רע"א 6590/10 עזבון המנוח פואד אשתייה ז"ל נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 28.5.2012) ולכל המוקדם זהו מועד הגשת בקשת התיקון (ע"א 748/89 שפירא נ' חייט, פ"ד מח(2) 365 [1994]).

24. בשלב מקדמי זה, גם אין בידי לקבוע כי התביעה נגד הוועדה המחוזית נעדרת עילה.

המבקשת רכשה את המקרקעין 5 שנים לאחר אישור התכנית. הטענה כי היא מנועה מלתקוף את התנהלות הוועדה המחוזית משום שלא התנגדה לתכנית או משום שלא עתרה כנגד אישורה מעוררת קושי. יש לזכור גם כי המבקשת אינה תוקפת את התכנית, אינה מערערת על תוקפה או על חוקיותה. היא תוקפת את ההתנהלות של הוועדה המחוזית, שהתעלמה לטענתה מהמידע שהונח לפתחה ולא דאגה לכלול בתכנית הוראות בדבר שמירת מרחקי בטיחות. משכך, אין בידי לשלול בשלב זה את עילת התביעה בגין התנהלות רשלנית.

25. ובאשר לצירוף עיריית באר שבע בנוסף לוועדה המקומית, הרי שהעירייה היא החתומה על ההסכם לפינוי חוות הגז. במסגרת ההסכם היא התחייבה להחיל את העקרונות המנחים את המשרד להגנת הסביבה בעניין טווחי הסיכון, דבר שמשליך על אכלוס מבנים עד לפינוי בפועל של חוות הגז.

במצב דברים זה, אני מתקשה לקבוע בשלב מקדמי זה שאין שום עילה לתבוע את העירייה. העירייה ולא הוועדה המקומית חתומה על ההסכם לפינוי חוות הגז, והיא שהכפיפה את עצמה לשיקול הדעת של המשרד להגנת הסביבה.

26. לעניין תיקון סכום התביעה, המשיבות אינן מתנגדות, כאמור, לתיקון סכום התביעה בנוגע לראש הנזק של אבדן רווחים. לא מצאתי מקום שלא להתיר את התיקון גם ביתר ראשי הנזק הנטענים. יש לזכור כי למבקשת ניתן היתר לפיצול סעדים, כך שתוכל לתבוע את יתרת נזקיה לכשיתגבשו. משנחתם ההסכם לפינוי חוות הגז, ושהתקבלה החלטת ועדת הערר, התגבשו נזקיה הנטענים של המבקשת. על כן יש לאפשר לה לתקן את הסעד ולתבוע את כלל הנזקים שהצטברו גם מיום הגשת התביעה ועד למועד התיקון, לרבות פיצוי בגין אבדן הרווחים הנטענים, עלויות תכנון מחודש ועדכון עלויות המימון.

בסיכום הדברים, אני נעתרת לבקשה לתיקון כתב התביעה.

כתב התביעה המתוקן (שצורף לבקשה) מתקבל לתיק בית המשפט, בכפוף לכך שבתוך 15 יום תשלם המבקשת את הפרשי האגרה כמתחייב מתיקון סכום התביעה.

כתבי הגנה לכתב התביעה המתוקן יוגשו תוך 45 ימים.

התיק יובא לעיוני עם הגשת כתבי הגנה מטעם כל הנתבעות או בחלוף המועד לעשות כן.

שאלת ההוצאות תבחן בתום ההליך.

ניתנה היום, ח' טבת תשע"ח, 26 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.