1. לפני בקשת התובעת להתיר לה פיצול סעדים, בהתאם לתקנה 45 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984: "מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת... אם לא תבע את כולם, לא יתבע אחרי כל סעד שלא תבעו, אלא אם כן הרשה לו בית המשפט שלא לתבעו".
2. התובעת הסבירה כי כבר עתה התגבשו אי-אילו נזקים אותם היא תובעת, אך בשל אי-וודאות בהעתקתן בפועל של חוות הגז תוך שנתיים, כמיועד – ייתכן כי נזקיה טרם התגבשו במלואם. על כן, ביקשה התובעת כי יותר לה לתבוע את נזקיה העתידיים, אם יהיו כאלה, בתביעה מאוחרת.
3. הנתבעות טוענות כי בקשת הפיצול מתייחסת לנזקים אשר אינם נובעים כלל מאותה עילה, ולכן אין צורך בהיתר על-מנת לתבוע סעדים אלה בנפרד. לכאורה, די בדברים אלה – המהווים למעשה הסכמת הנתבעות כי התובעת תוכל לתבוע את נזקיה מאוחר יותר – כדי לאפשר בפועל את פיצול הסעדים. היות שעמדת הנתבעות היא כי ממילא יכולה התובעת לתבוע את נזקיה העתידיים גם בלא קבלת היתר לפיצול סעדים, לא ברור מדוע התנגדה לבקשה. אולם, משהתובעת עומדת על בקשתה, ולו למען הזהירות – אכריע בה.
4. על ההבחנה בין נזק מתמשך שנולד כתוצאה מעילה אחת לבין נזק שמוליד בכל פעם עילה חדשה עמד בית המשפט העליון בע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, ירושלים (22.6.2008) [פסקאות 31­-37]. דובר שם בתביעה שהוגשה בשל נזקים שנגרמו כתוצאה מהחלטה על הקפאת בניה בשנת 1992. רק בשנת 1998 אושרה תכנית אחרת, שלאחריה יכול היה התובע להעריך את נזקיו. התובענה הוגשה בשנת 2001. בית המשפט קבע כי המחדל המתמשך מכונן עילות מתחדשות, משום שכל תקופה שבה חדלה הרשות מלפעול כמתחייב היא עוולה בפני עצמה. לפיכך התיישנו רק נזקי המחדלים הישנים, אך לא נזקי המחדלים החדשים.
5. מקרה נוסף הדומה יותר לענייננו הוא ע"א 3139/05 כלפון נווה ארזים בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה (31.1.2008), שהוזכר בפרשת אלנקווה שלעיל. חברת בניה הגישה בקשות חוזרות ונשנות להיתר בניה, אשר נדחו במשך כעשרים שנים. כתוצאה מכך, הסכמים שונים שהחברה כרתה עם גורמים שונים לא יצאו לפועל. החברה הגישה תביעה כנגד מוסדות התכנון והעיריה על הנזקים שנגרמו לה, לטענתה, עקב התנהלותם. בתגובה לטענת ההתיישנות, בית המשפט קבע כי מדובר בעילת תובענה נגד הרשויות הציבוריות, אשר מתחדשת כל עוד נמשך מצב העניינים הפוגעני. לפיכך נקבע כי התובעת תוכל להיפרע בגין התקופה שטרם התיישנה.
6. דברים אלה יפים לענייננו. אי-הבהירות הנטענת בדבר מועד העברת חוות הגז מכוננת אפשרות של מחדל מתמשך, או חוזר, המכונן עוולה מתחדשת או חדשה, כנטען. זאת ועוד: אפשרות זו עלולה לגרום, בהיעדר הכרה בזכות לתבוע בגין הנזק העתידי, להתיישנות הנזקים הראשונים.
7. לאור המקובץ, הן מן ההיבט האנאליטי והן כמתחייב מהגנת הציפייה הסבירה של התובעת לתבוע את כלל נזקיה, יש לקבוע כי התובעת תהא זכאית לתבוע בעתיד בגין נזקיה העתידיים, אם יתגבשו כאלה, מבלי להיות חסומה על ידי תקנה 45 הנזכרת בפתיח להחלטה. כלומר, יש לקבוע כי התובעת אינה נזקקת לפיצול סעדים, ולחלופין להתיר לה פיצול סעדים כמבוקש.
8. נוכח עמדת המדינה, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ה' חשוון תשע"ה, 29 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.