בפני בקשה לפי ס' 6 לפקודת בזיון המשפט, לאכוף על הנתבע לבצע פסק הדין המורה לו להרוס בניה לא חוקית שביצע בביתו.

רקע והשתלשלות ההליכים

1. הצדדים הינם שכנים, ובין בתיהם בנויה גדר.
2. ביום 2.5.18 ניתן פסק דין המורה לנתבע להרוס תוספות שבנה לביתו ללא היתר, המהוות הפרעה של ממש וגורמות לירידת ערך לביתם של התובעים. התוספות אותן נצטווה הנתבע להרוס הן חדר מדרגות, חדר כביסה, פיר למעלית ועמוד לפרגולה. על פי פסק הדין, היה על הנתבע לבצע את הריסת התוספות עד ליום 1.12.18.
3. הנתבע ערער על פסק הדין (ע"א 11234-06-18), וביום 16.10.18 ערעורו נדחה. ביום 7.11.18 ביקש הנתבע לבית המשפט של הערעור להאריך את המועד לביצוע צו ההריסה, שכן "מדובר בעבודה מורכבת מאוד ויקרה", הטעונה היתר. הבקשה נדחתה, באמירה שיש להגישה לבית משפט זה. ואכן, ביום 8.11.18 ביקש הנתבע הארכת מועד לביצוע ההריסה, הן מהטעם שפורט לעיל והן נוכח בקשת רשות ערעור שהגיש (רע"א 8174/18, אשר לימים נדחתה אף היא). נוכח מורכבות העבודה, ובסד הזמנים שנוצר, הארכתי את המועד לביצוע ההריסה עד ליום 9.2.19.
4. ביום 20.1.19 הגישה רעייתו של הנתבע בקשה נוספת להארכת מועד לביצוע צו ההריסה, מהטעם שהנתבע שוהה במעצר בית. לפיכך, הוארך המועד לביצוע ההריסה עד ליום 1.3.19. ביום 3.3.19 הגישה רעיית הנתבע בקשה לעיון חוזר בהחלטה, בקשה שנדחתה בהעדר שינוי בנסיבות.
5. באותו היום ממש הגישו התובעים בקשה ראשונה לפי פקודת בזיון בית המשפט (להלן ולשם קיצור: "הפקודה"), ובאותו היום נדחתה הבקשה, נוכח קיומה של דרך אחרת, פוגענית פחות, לאכיפת פסק הדין.
6. ביום 18.9.19 הגישו התובעים בקשה שניה לפי סעיף 6 לפקודה, היא הבקשה המונחת בפני היום.

טענות הצדדים

1. לטענת התובעים, הנתבע ממשיך ומפר את פסק הדין, ונמנע מביצוע ההריסה. התובעים הוסיפו וטענו שאף שלהלכה ניתן לאכוף את פסק הדין במסגרת ההוצאה לפועל, למעשה דרך זו חסומה בפניהם בשל חסרון כיס.
2. התובעים פירטו שעל פי הנחיות רשם ההוצאה לפועל, הם הגישו 3 הצעות מחיר לביצוע ההריסות, אשר מהן נלמד שעלות הביצוע נאמדת ב- 165,000 ₪ - 251,000 ₪, לא כולל מע"מ ולא כולל עלות פינוי ההריסה. לטענתם, הם נדרשו להפקיד את הסכומים האמורים בקופת ההוצאה לפועל, על מנת לממן את ההריסה, ונאמר להם שאמנם הסכום שיופקד יתווסף לחובו של הנתבע במסגרת תיק ההוצאה לפועל, אולם לא ברור כמה זמן ייקח לגבות ממנו את החוב. התובעים טוענים כי אין בידם את הסכום הנדרש מהם כתנאי לביצוע ההריסה במסגרת ההוצאה לפועל.
3. התובעים הפנו בבקשתם למקרים אחרים בהם בתי משפט נקטו בהליכים לפי הפקודה, כאשר נתבקשו לאכוף פסקי דין שהורו על הריסת מבנים לא חוקיים.
4. הנתבע אינו חולק על הטענה שהוא לא קיים את פסק הדין במלואו. לטענתו, הוא הרס את חדר הכביסה והפרגולה בחצר. הנתבע הוסיף וטען, שאין לו את האמצעים הנדרשים לצורך הריסת הפיר למעלית וחדר המדרגות, ולהתאמת הבניין כולו למצב החדש שייווצר בלא חדר המדרגות. במקביל, טוען הנתבע שהוא פועל לנסות ולקבל היתר לגרם המדרגות ולפיר המעלית.

דיון והכרעה

1. ההלכה בנוגע לאכיפת צווי הריסה באמצעות הפקודה סוכמה החלטה בבש"א (י-ם) 2630/08 פריזנד ישעיה נ' פיסקרוב לאה (9.11.08):

"על פי ההלכה הפסוקה הליך הביזיון נחשב הליך אכיפה קיצוני ולכן הנו הליך שיורי, שניתן לנקוט בו רק לאחר שהליכים אפשריים אחרים נבחנו או מוצו... אין להיזקק להליכי בזיון בית המשפט כאשר קיימת דרך אחרת לבצוע ההוראה השיפוטית (רע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט, בפסקה 8)...

התחשבות במכלול הנתונים, ובהם האינטרסים הלגיטימיים של הזוכה, המבקש לאכוף את פסק הדין, מובילה למסקנה, כי אין להפנות את הזוכה להליכי הוצאה לפועל, כאשר למרות היתכנותם התיאורטית לא יהיו הליכים אלה מעשיים או ממשיים...

לאור מכלול הנתונים קיים חשש של ממש, כי הימנעות מנקיטתם של הליכי ביזיון והעברתו של נטל ההריסה מכתפיהם של המבקשים אל כתפיה של המשיבה, יהפכו את פסק הדין לאות מתה. לצורך ההריסה יהא על המשיבה לשכור את שירותיהם של בעלי מקצוע: קבלן בניין, פועלים, מובילים לפינוי ההריסות וייתכן שגם מהנדס ומפקח... רואים אנו, שאף אם ניתן באופן תיאורטי לבצע את פסק הדין בהוצאה לפועל, הרי יהיה זה בלתי מעשי ובלתי צודק בעליל להעמיס את ניהול הביצוע ואת עול מימונו על כתפיה השחוחות של המשיבה, ולו בדרך של מימון ביניים. בנסיבות העניין קיים יותר מאשר יסוד סביר להניח, כי המשיבה לא תהיה מסוגלת לבצע את פסק הדין במקום המבקשים, וכפועל יוצא מכך יוותר פסק הדין כאבן שאין לה הופכין בעוד שהבנייה הבלתי חוקית עומדת על כנה. תוצאה זו תפגע הן במשיבה והן באינטרס הציבורי ללא תקנה.

לאור כוחם המצטבר של השיקולים שמניתי אני סבור, אפוא, כי ראוי לנקוט נגד המבקשים בהליכי ביזיון."

1. יחד עם זאת, אף מקום שבית המשפט השתכנע שההיתכנות לקיומם של הליכי הוצאה לפועל ממשיים היא תיאורטית, את קביעת הסנקציה לפי הפקודה יש לעשות במידתיות:

"הלכה ידועה היא כי בהליכים לפי פקודת בזיון בית המשפט "יש 'לתפור' את הסנקציה בזהירות הראויה בהתחשב בנסיבות שעל הפרק. כמו כל החלטה שיפוטית אחרת, גם בעניין התגובה השיפוטית במסגרת הליכי ביזיון, הסנקציה צריכה להיות סבירה ומידתית... [על בית המשפט] לעמוד על המשמר מפני פגיעה לא נאותה בקניינו של מפר פסק הדין לצד שמירה נאותה על זכויותיו של הנהנה ממנו" (ע"פ 5177/03 מור נ' דנציגר – משק פרחים "דן", פ"ד נח(4) 184, 191 (2004))." (עפ 8725/11 ‏ ‏ אריה בן ארי נ' בנק מזרחי - טפחות בע"מ (22.1.12))

1. במקרה שבפני, השתכנעתי ש"קיים יותר מאשר יסוד סביר להניח, כי התובעים לא יהיו מסוגלים לבצע את פסק הדין במקום הנתבע, וכפועל יוצא מכך יוותר פסק הדין כאבן שאין לה הופכין בעוד שהבנייה הבלתי חוקית עומדת על כנה. תוצאה זו תפגע הן במשיבה והן באינטרס הציבורי ללא תקנה." כלשון בית המשפט בבש"א (י-ם) 2630/08 שהוזכר לעיל. לפיכך, ראוי לנקוט במקרה דנן הליכים לפי הפקודה.
2. מטרת ההליך אינה עונשית, ובקביעת הסנקציה יש לאזן בין זכותם של תובעים להתגורר בביתם בלא ההפרעה שיוצרת הבניה הלא חוקית מחד, ובין מצבו של הנתבע ומורכבות ההריסה מאידך. באיזון זה, הבאתי בחשבון שלא ניתן לעשות שימוש בפיר המעלית, משום שלא מותקנת בו מעלית. הריסת הפיר כמעט ואינה מחייבת התאמות לביתו של הנתבע. אולם פיר זה גורם את עיקר ההפרעה לתובעים, שכן הוא בנוי במרווח בין הבתים, בסמיכות יתרה לגדר ביניהם, ונישא לגובה רב. בהקשר זה לא למותר לציין, שבניית הפיר היוותה את הטריגר להגשת התביעה.
3. לפיכך, אני מטילה על הנתבע קנס בשיעור 15,000 ₪, וזאת אלא אם פיר המעלית ייהרס עד ליום 2.1.20. יודגש, כי אין באמור לעיל כדי להתיר לנתבע להימנע מביצוע יתר חלקיו של פסק הדין.
4. כיוון שהצדדים לא היו מיוצגים בהליך זה, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ד' כסלו תש"פ, 02 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.