בפני בקשה חמישית לכוף על הנתבע לבצע את פסק הדין שניתן ביום 2.5.18, לפיו הצטווה הנתבע להרוס בניה לא חוקית שבנה במרווח בין ביתו לבין בית התובעים.

בקשה קודמת הוגשה ביום 31.5.20 ונדחתה בהחלטה מיום 21.6.20, בה נקבע כי "הלכה מושרשת היא כי פקודת בזיון בית משפט עניינה באכיפת החלטות וצווים שתוכנם ברור וחד משמעי (ר' רע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט, פ"ד נ"ט(4) 49). עם כל הצער שבדבר, טענות הצדדים מראות שפסק הדין אינו מנוסח באופן חד משמעי די הצורך" (פרוטוקול הדיון עמ' 79 ש' 21 23). בקשת ארכה להגשת בקשת רשות ערעור נדחתה ביום 3.8.20 (רע"א 40410-07-20) ובקשה לעיון חוזר בהחלטה נדחתה אף היא ביום 13.9.20.

כחודש לאחר סיום הדיון בבקשה הרביעית לפי פקודת בזיון בית המשפט, הגישו התובעים ביום 12.10.20 בקשה חמישית, בטענה שהנתבע שב ובונה את מה שהרס על פי פסק הדין. מבלי להכנס לשאלה האם בניה חדשה לאחר ביצוע פסק הדין עשויה להחשב אי ביצוע פסק הדין, הועברה הבקשה לתגובת המשיב, והדיון בבקשה נקבע ליום 4.11.20. ימים ספורים לפני הדיון ביקשו התובעים לזמן את המומחה שמונה מטעם בית המשפט, על מנת שיבדוק בשנית את ביתו של הנתבע. הנתבע הסכים לבקשה, והמומחה נתבקש לשוב ולבדוק את המצב במרווח בין בתי הצדדים, בהשוואה לחוות דעתו מיום 28.2.16.

ביום 25.12.20 ניתנה חוות דעת המומחה, לפיה הנתבע הרס את גרם המדרגות שנצטווה להרוס (ס' 4.3 לחוות הדעת), את חדר הכביסה (ס' 5.4) ואת פיר המעלית (ס' 6.3). המומחה והוסיף שלמיטב זכרונו לא היו בכתב התביעה טענות בדבר חריגה של גג הרעפים, ומכל מקום אין התייחסות לחריגות אלה במסגרת חוות דעתו הראשונה (ס' 4.8 – 4.9).

עם קבלת חוות הדעת הגישו התובעים בקשה לזמן המומחה לחקירה, בטענה שהמומחה חרג מהסמכות שניתנה לו, אינו זוכר את הפרטים הרלוונטים ויש בחוות הדעת סתירות פנימיות.

דין הבקשה להידחות.

כאמור בהחלטתי מיום 21.6.20, החלטה לפי פקודת בזיון בית המשפט תנתן רק מקום בו תוכן הצווים הוא חד וברור. אף אם אצא מתוך נקודת מוצא שהמומחה שגה כשקבע שהנתבע ביצע את פסק הדין במלואו (ואיני קובעת שכך הדבר), מעצם העובדה שהמומחה שגה לחשוב כך, עולה שתוכן פסק הדין אינו חד וברור, ואין מקום לכוף אותו באמצעות הליך מעין פלילי.

מעבר לאמור, אף אם המומחה שגה, והייתה בכתב התביעה התייחסות לגג הרעפים, אין בפסק הדין קביעה בנוגע לגג, ולפיכך, ממילא אין מקום לכוף את הנתבע לבצע הריסה כלשהי בנוגע לגג.

בנסיבות אלה, אין מקום לזמן המומחה לחקירה, אשר תהא מסקנתה אשר תהא, לא תביא לתוצאה שונה.

בכך הבאתי בחשבון (גם) את הוראות ת' 5 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018, המטילות על בית המשפט את החובה לאזן, לפי הצורך, בין האינטרס של בעלי הדין ובין האינטרס הציבורי בחסכון במשאבי זמן ועלויות, מניעת הכרעות סותרות ומניעת שימוש לרעה בהליך השיפוטי.

לסיכום, נוכח קביעות המומחה, בין אם הן נכונות ובין אם נפלה בהן טעות, אין מקום לתת צו לפי פקודת בזיון בית המשפט. התובעים יישאו בהוצאות הנתבע בגין התשובה לבקשה לצו לפי פקודת בזיון בתי משפט והדיון בה, בסך 5,000 ₪.

ניתנה היום, כ"ג טבת תשפ"א, 07 ינואר 2021, בהעדר הצדדים.