1. לפניי תביעה לתשלום שכר טרחת עו"ד המתבססת על הסכמי שכר טרחה עליהם חתמו הצדדים.

תיאור הצדדים והשתלשלות העניינים

1. התובעת, חברת טמיר עורכי דין, היא תאגיד עורכי דין בראשו עומד עו"ד יגאל טמיר.
2. הנתבע, מר איתמר מרקור, הוא איש עסקים ולקוח ותיק של התובעת. במסגרת עסקיו רכש הנתבע 3 שלוש חנויות בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב.
3. לאחר שהחברות מהן נרכשו החנויות -חברת התחנה המרכזית החדשה בת"א בע"מ והחברה ת.מ.ח.ת.(1988) בע"מ - לא מילאו חיוביהן כלפיו, נקט הנתבע הליכים משפטיים בבית המשפט המחוזי בתל אביב לביטול הסכמי המכר והשבת התמורה ששולמה על ידו. לשם הנוחות מכאן ואילך קבוצת החברות תכונה: "התמח"ת"). בהליכים נגד התמח"ת ייצגה התובעת את הנתבע.
4. עובר לנקיטת ההליכים המשפטיים חתמו הצדדים ביום 15.2.2006 על הסכם לתשלום שכר טרחה (להלן: "הסכם 2006") לפיו זכאית הייתה התובעת בין היתר לתשלום שכר טרחה בשיעור 10% מסכום שייפסק לטובת הנתבע ובניכוי סך של 22,000 דולר אשר שולמו על ידי הנתבע בתחילת הדרך.
5. ביום 14.8.2011 ניתן על ידי בית המשפט המחוזי - כב' השופטת פלפל - פסק דין חלקי אשר אישר את ביטול ההסכמים וקבע כי הנתבע זכאי להשבה. סכומי ההשבה נקבעו בהמשך בפסק דין משלים שניתן ביום 8.12.2011. בהתאם לפסק הדין המשלים, זכאי היה הנתבע באותו מועד לתשלום סך של 9,183,817 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 8.12.2011 ועד מועד התשלום.
6. לאחר שהתובעת ביקשה מהנתבע לשלם לה בסמוך לאחר פסק הדין את שכר הטרחה המגיע לה לטענתה על פי הסכם 2006 וזה לא שולם, וכן מאחר שהיה צורך להגיש ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי ולהתמודד עם הודעת הערעור שהגישה התמח"ת, נוהל בין הצדדים דין ודברים, אשר בעקבותיו חתמו ביום 8.1.2012 על הסכם שכר טרחה נוסף (להלן: "הסכם 2012"). הסכם זה הסדיר את תשלום שכר הטרחה אשר אותו היה על הנתבע לשלם לתובעת על פי הסכם 2006. בהתאם להסכם 2012 זכאית הייתה התובעת לקבל בגין ייצוג הנתבע בבית המשפט המחוזי תשלום בסך של 888,230 ₪ כולל מע"מ אשר ישולם מיד עם תשלום סכום פסק הדין על ידי התמח"ת. בהתאם להסכם, לסכום זה תתווסף ריבית שנתית בשיעור 10% החל מיום 8.12.2011 הוא המועד בו ניתן פסק הדין המשלים של בית המשפט המחוזי.
7. הסכם 2012 הסדיר גם את זכאות התובעת לשכר טרחה נוסף בגין ייצוגו של הנתבע בהליכי ערעור בבית המשפט העליון. בהתאם להסכם זכאית הייתה התובעת לתשלום סך של 220,000 ₪ בתוספת מע"מ ב- 3 תשלומים. 2 תשלומים ראשונים על סך של 50,000 ₪ כל אחד ותשלום שלישי על סך של 120,000 ₪. על פי ההסכם, התשלום השלישי אמור היה להתבצע עם קבלת סכום פסק הדין של בית המשפט המחוזי ולכל המאוחר עם קבלת פסק הדין של בית המשפט העליון בערעור. בנוסף, הייתה זכאית התובעת לתשלום בשיעור של 30% בתוספת מע"מ מכל סכום שייפסק על ידי בית המשפט העליון. בסעיף 7 להסכם נקבע כי אי פירעון במועד של אחד מהתשלומים שפורטו בהסכם, יעמיד את סכום שכר הטרחה המגיע לתובעת בגין ההליכים שהתנהלו בבית המשפט המחוזי לפירעון מיידי.
8. הנתבע שכר את שירותיו של עורך דין סורין גנות על מנת שינקוט הליכי גבייה של פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי. לאחר שנודע הדבר לתובעת, היא ביקשה להבטיח את תשלום שכרה כתשלום ראשון. לאחר דין ודברים שנוהל בין עורכי הדין, הוסכם ביום 25.1.2012 (מוצג ז למוצגי התובעת –עמ' 92) על אופן חלוקת הסכומים ביניהם כך שרק לאחר שיסולק מלוא החוב של הנתבע כלפי התובעת יועברו אל הנתבע כספים.
9. יש לציין כי 4 ימים בלבד לאחר חתימת הסכם 2012 ניתן ביום 12.1.2012 בבית המשפט המחוזי מרכז צו ארעי במעמד צד אחד להקפאת הליכים זמנית נגד התמח"ת ולמינוי נאמן זמני.
10. ביום 1.10.2013 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בהודעות הערעור שהגישו הנתבע והתמח"ת. פסק הדין דחה את טענותיה של התמח"ת, קיבל את טיעוניו של הנתבע ופסק לזכותו סכום נוסף בסך של 1,625,927 ₪.
11. התובעת פנתה אל הנתבע בדרישה לתשלום השכר המגיע לה לטענתה בגין ייצוגו בהליכים בבית המשפט העליון על פי הסכם 2012. בין הצדדים התעוררה מחלוקת בדבר זכאות התובעת לתשלום שדרשה וגובהו ולאחר שמחלוקת זו לא נפתרה הוגשה התביעה בתיק דנן.

1. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר במסגרתה ביקשה תחילה התובעת לקבל את שכר הטרחה בגין ההליכים שניהלה עבור הנתבע בבית המשפט העליון ואשר לטענתה על פי הסכם 2012 היה עליו לשלמו עם קבלת פסק הדין של בית המשפט העליון. סכום התביעה עמד על סך של 725,942 ₪.
2. בדיון בבקשת הרשות להתגונן שהתקיים ביום 16.3.2014 הגיעו הצדדים להסכמה כדלקמן: "בכפוף לתשלום של הנתבע לתובעת סך של 120,000 ₪ בתוספת מע"מ ובתוספת ריבית שנתית בשיעור של 10% מיום 8.12.2011 ובסך הכל 173,600 ₪ עד ליום 19.3.2014 ובכפוף לפירעון התשלום בפועל וקבלת אישור התובעת כי הסכום נפרע, תינתן למבקש רשות להגן. עם ביצוע האמור לעיל, הצדדים יקיימו הליכי גישור בכל המחלוקות הקיימות בין הצדדים לרבות נושא שכר הטרחה עבור ניהול הליכים בבתי המשפט המחוזי והעליון". בעקבות הסכמה זו, קיבלה התובעת את הסך של 173,600 ₪ והצדדים ניהלו הליכי גישור אשר לא צלחו.
3. בשלב מאוחר יותר הגישה התובעת בקשה לתיקון התביעה כך שזו תכלול בנוסף את שכר הטרחה המגיע לה לטענתה בגין ייצוג הנתבע בהליכים המשפטיים שהתנהלו בבית המשפט המחוזי בהפחתת סך 173,600 ₪ ששולם על ידי הנתבע כתנאי למתן רשות להגן. בקשה זו התקבלה והתובעת הגישה כתב תביעה מתוקן שעמד על סך של 1,768,972 ₪.

טענות התובעת הרלוונטיות בתמצית כפי שפורטו בכתב התביעה

1. התובעת טענה כי בהתאם להסכם 2006 זכאית הייתה לקבל את שכרה מייד עם מתן פסק הדין ללא קשר אם הסכום נגבה בפועל מהתמח"ת. בעקבות טענות הנתבע כי הוא מצוי בקשיים כלכליים בגינם הוא אינו יכול לעמוד בתשלום שכר הטרחה וחרף העובדה שחלפו 5 שנים מאז התחייבותו, נאותה התובעת לפנים משורת הדין ומפאת היכרותם רבת שנים להיענות להפצרותיו ובהתאם לבקשתו, ערכו הצדדים את הסכם 2012.
2. לטענתה, מאחר שהנתבע הפר את ההסכם עמה ולא שילם את התשלומים בהם חב במועד, העמידה את החוב לפירעון מיידי. מסכום זה קיזזה התובעת שני סכומים. האחד, סך של 50,000 ₪ אותו קיבלה מהחזר פיקדון שהופקד על ידי התמח"ת בהליכי הערעור שהתנהלו בבית המשפט העליון והשני, סך של 173,600 ₪ ששולם על ידי הנתבע בהתאם להסכמת הצדדים במסגרת הדיון בבקשת הרשות להגן כמפורט לעיל. לדבריה, הסכום לו הייתה זכאית בגין הליכי בית המשפט המחוזי לאחר ניכוי סכומים אלה ובתוספת הריבית המוסכמת, עמד על סך של 1,121,360 ₪. בגין ייצוגה את הנתבע בהליכי בית המשפט העליון, טענה התובעת כי היא זכאית לקבל סך של 647,612 ₪ וביחד סך כולל של 1,768,972 ₪.
3. על פי התובעת, לאחר פסק הדין פגשה את הנתבע וזה הודה במחויבותו לשלם את הסכומים המגיעים לה. בדיעבד התברר לה כי מטרת הנתבע הייתה לגרור ולעכב את תשלומי שכר הטרחה לאחר שנקלע למצב כלכלי קשה. לאחר שדרישות ופניות התובעת לתשלום לא נענו, היא נאלצה להגיש את התביעה.

טענות הנתבע הרלוונטיות בתמצית כפי שפורטו בכתב ההגנה

1. בכתב ההגנה המתוקן טען הנתבע כי יש לדחות את התביעה על הסף. לדבריו, לפני הגשת כתב ההגנה המתוקן עלה בידיו לאתר הסכם שכר טרחה נוסף שנחתם על ידי הצדדים ביום 1.3.2006 כשבועיים לאחר הסכם 2006 (להלן "ההסכם הנוסף") בו נקבע מפורשות כי מלבד תשלום בגין הכנת בקשת רשות ערעור ובגין כל ישיבה של בית משפט, הוסכם בין הצדדים כי כל פנייה נוספת לבית המשפט שאינה בקשת רשות לערער, לא תחויב בתשלום. הסכם זה לטענתו נחתם לאחר הבנה בין הצדדים כי התמורה בסך של 10% מהפיצוי היא תמורה הולמת ומספקת ובמטרה למנוע אפשרות להוציא מהנתבע כספים נוספים כשכר טרחה. לטענתו, התובעת הסתירה בערמומיות מעיניו ומעיני בית המשפט את ההסכם הנוסף. לפיכך, מנועה התובעת מלדרוש שכר טרחה נוסף מעבר לזה שנקבע בהסכם 2006.
2. מאחר שהתמח"ת, אשר הייתה חייבת לו על פי פסקי הדין כ-13.5 מיליון ₪, נכנסה להליכי פירוק וכינוס נכסים הרי שבסופו של יום ועל אף שהתובעת התהדרה בהישגים המשפטיים שהשיגה עבורו, הוא לא קיבל את הסכום בו זכה בפסק הדין. לדבריו, הוא נשא בהוצאות של כמיליון ₪ מכיסו מבלי ששולם לו ולו שקל אחד בחזרה. זאת, בעוד ששלושת החנויות הוחזרו לתמח"ת ללא כל תמורה.
3. לטענתו, התובעת ניצלה לרעה את מצוקתו ואת העובדה שהיה תלוי בחסדיה כמי שטיפלה בתיק שנים רבות. מאחר שהזמן להגשת ערעור מטעמו הלך ואזל, הפך הנתבע להיות "לקוח שבוי בידיה". הנתבע הנעדר השכלה משפטית, קיבל את דבריהם של מנהלי התובעת, נכנע בלית ברירה ללחציהם וחתם על הסכם 2012 המעמיד אותו במצב בו הוא נעשק ונגזל כאשר התובעת יודעת בוודאות שאפסו סיכוייו לקבל את מלוא כספו מהתמח"ת. מדובר בהסכם שנחתם בתנאים של עושק המצדיק את ביטולו כאמור בסעיף 18 לחוק החוזים.
4. על פי רוח הדברים, ההסכמה וגמירות דעת הצדדים, שכר הטרחה אמור היה להשתלם לתובעת רק כשיתקבל כסף מהתמח"ת, למעט הסכומים שנקבע שישולמו ללא קשר להצלחה. בעת שהנתבע חתם על ההסכם הוא לא ידע שביום בו יבקש לממש את פסק הדין, יעמוד בפני "שוקת שבורה" וכי בהתאם לפרשנות שהתובעת תיתן להסכם, היא תבקש לקבל את שכרה לפני שהתמח"ת תשלם לו את המגיע ממנה. לדבריו, לקוח שמסכם תשלום שכר טרחה באחוזים, עושה זאת מהטעם שאין לו כסף ולכן השכר המגיע אמור להשתלם מתוך סכומים שיתקבלו.
5. הנתבע טען כי לאחר ששילם את הסך של 173,600 ₪, אין להעמיד את הסכום לפירעון מיידי. קל וחומר, שעה שהסכם שכר הטרחה לא בוטל על ידי התובעת מפאת ההפרה הנטענת, לא נטענה כל הפרה טרם ביטולו ולא ניתן כל זמן סביר לקיומו או לתיקון ההפרה הנטענת בהתאם לסעיף 7(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א -1970. ככל שבית המשפט יראה בהוראת סעיף 7 להסכם 2012 כפיצוי מוסכם, הרי שבסמכותו בהתאם לסעיף 15 (א) לחוק החוזים תרופות להפחית את הפיצוי המוסכם. סעיף 7 להסכם 2012 אינו מוגבל בזמן ספציפי לפירעון ולכן פירעון בשלב מאוחר יותר מזה שנטען, דינו כפירעון מלא.
6. הנתבע טען כי גם שכר הטרחה בשיעור 30% מהסכומים שנפסקו בבית המשפט העליון תלוי בגבייה של כספים וקבלתם אצלו.
7. עוד טען הנתבע כי יש לקזז מהסכום הנתבע סכומים שונים כדלקמן: הוצאות ושכר טרחת עורך דין ומע"מ שנפסקו לטובתו בבית המשפט המחוזי בסך של 580,000 ₪ ובבית המשפט העליון בסך של 50,000 ₪, סך של 50,000 ₪ אשר התובעת קיבלה מהפיקדון שהפקידו התמח"ת במסגרת ההליכים שהתנהלו בבית המשפט העליון, הפחתה של סכומי מע"מ והצמדות אותם דורשת התובעת מסכומים שנפסקו לטובת הנתבע בבית המשפט המחוזי, סך של 22,000 דולר שהתובעת קיבלה כתשלום בתחילת הדרך, תשלומי המס שייגבו על ידי רשויות המס מהסכומים אותם הוא זכאי לקבל, כל הפחתה של דיבידנד שיחולק לנתבע במסגרת תשלומים שיבוצעו על ידי נאמני התמח"ת יש לבצע באותו שיעור גם מהתשלומים המגיעים לתובעת. הנתבע הוסיף וטען כי מאחר שהדיבידנד שאמור היה לקבל מאת נאמני התמח"ת הינו נומינלי אזי אין מקום לשלם לתובעת את הריבית בשיעור 10% כאמור בהסכם.

טענות התובעת בכתב התשובה

1. בכתב התשובה טענה התובעת כי אין לקבל את טענת העושק לה טען הנתבע. מדובר בנתבע שהוא איש עסקים ממולח, רב עלילות והרפתקאות המוקף בעורכי דין למכביר בעל ניסיון רב בניהול משא ומתן בהסכמי שכר טרחה. מבחינת התובעת הסכם שכר הטרחה מ-2012 היה כרוך בעלות משמעותית לאחר שהסכימה לדחות את מועד תשלומו של סך הקרוב ל-900,000 ₪ שהגיע לה. הנתבע המתין עם הטענות שלו בעניין עושק כשנתיים והעלה אותן רק לאחר שניתן פסק דין בבית המשפט העליון. שתיקתו משך כל התקופה לרבות תשלומי שכר טרחה על פי ההסכם ללא סייג מגלים כי הנתבע עצמו בהתנהגותו לא ראה בחוזה בבחינת עושק. לדבריה, טענת הנתבע לעושק אינה מתיישבת עם טענתו כי הבין שמועד תשלום שכר הטרחה קשור ומותנה אך ורק בגבייה בפועל. אם זו טענתו, איזה עושק יש בתנאים אלה?
2. התובעת טענה כי לא ידעה ולא חשדה ולו לרגע כי התמח"ת עומדת בפני הקפאת הליכים וזו פנתה לבית המשפט בבקשה להקפאת הליכים רק לאחר שנחתם ההסכם עם הנתבע. לדבריה, אם הייתה חושדת בכך היא לא הייתה נקשרת בהסכם לדחיית תשלום שכרה.
3. לגבי ההסכם הנוסף שהנתבע טען כי מצא בסמוך לפני הגשת כתב ההגנה המתוקן, טענה התובעת כי זה לא מתייחס להגשת ערעור ואין כל סבירות שהתובעת הייתה מוותרת על שכרה בגין כך. מדובר במסמך שולי שנחתם רק על ידי עורך דין אלמקייס שעבד אותה עת במשרד התובעת וממילא לא היה מוסמך ולא הוסמך על ידי התובעת לחתום עליו. כך או כך, הסכם 2012 שנחתם מאוחר יותר הוא המחייב.
4. שלא כטענת הנתבע, סעיף 7 להסכם 2012 אינו סעיף של פיצוי מוסכם אלא סעיף שנועד להבהיר כי הסכמתה של התובעת לדחיית תשלום מותנית בעמידת הנתבע בתשלום השכר המפורט בהסכם. משלא עשה כן, ממילא מתבטלת ההסכמה ודחיית התשלום. העובדה שבהסכם לא ננקב תאריך מדויק לתשלום, אינה משנה לעניין הפרתו ועל הסכום היה להיות משולם לתובעת מיד עם מתן פסק הדין.

כללי

1. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית . מטעם התובעת הוגש תצהיר מנהלה עו"ד יגאל טמיר ומטעם הנתבע הוגש תצהירו. לאחר שהוגשו ראיות הצדדים ביקשה התובעת לצרף לתיק בית המשפט מוצגים נוספים. זאת, לאחר שהתברר לה לטענתה כי הנתבע קיבל כספים מקבוצת נצב"א אליה המחה את זכותו לקבל דיבידנד מהתמח"ת. בהחלטתי מיום 3.3.2016 נעתרתי לבקשה.
2. הנתבע זימן לעדות את עו"ד אילן אלמקייס אשר במועדים הרלוונטים עבד במשרד התובעת והיה מעורב בכל המגעים עם הנתבע לרבות ייצוגו בהליכים המשפטיים. יש לציין שלכתב ההגנה המתוקן צורף תצהיר של עו"ד אלמקייס בו פורטו חלק מהדברים שנטענו בו. יחד עם זאת, עדותו נשמעה במסגרת חקירה ראשית ובה נכללו עניינים שלא הועלו בתצהיר שצורף לכתב ההגנה כאמור. בתום עדותו ולבקשת התובעת, איפשרתי לה להגיש תצהיר הזמה של עו"ד טמיר וזה הוגש. הנתבע ויתר על חקירה נוספת של עו"ד טמיר בקשר לתצהיר הנוסף.
3. יש לציין כי במהלך ניהול ההליכים הוטלו לבקשת התובעת עיקולים על כספים ונכסים של הנתבע אשר מצויים בין היתר בחברות שונות בבעלות הנתבע וצדדי ג'. הנתבע אף המחה את זכותו לקבלת דיבידנד מאת נאמני התמח"ת אל חברת אחזקות התחנה מקבוצת נצב"א מה שהוביל לבקשות נוספות להטלת עיקולים. בעקבות עיקולים אלה, הוגשו על ידי התובעת בקשות לאישור עיקולים כנגד המחזיקים. בעקבות האמור, עתר הנתבע בבקשה להפקדת הסכום הנתבע בקופת בית המשפט כאשר מנגד יבוטלו כל העיקולים. כב' הרשמת הבכירה נעמה פרס נעתרה לבקשה ובתיק בית המשפט הופקד ביום 1.11.2016 סך של 1,768,972 ₪. ביום 20.4.2017 הודיע הנתבע כי בעקבות חלוקת דיבידנד חלקי על ידי נאמני התמח"ת ובהתחשב בטענותיו לגבי סכום שכר הטרחה המגיע לתובעת, הוא מסכים להעביר מהסכום המופקד סך של 71,946 ₪ אל התובעת. בהחלטתי נעתרתי לבקשה וסכום זה אכן הועבר ביום 17.5.2017 אל התובעת.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובחומר הראיות שמעתי את העדויות ועיינתי בסיכומי הצדדים החלטתי לקבל את התביעה בעיקרה.
2. בפתח דיון ההוכחות הודיע בא כוח הנתבע כי הנתבע חוזר בו משתי טענות. האחת, שלתובעת מגיע על פי ההסכם תשלום שכר טרחה באחוזים רק מהסכום לאחר ניכוי מס והשנייה, כי התובעת ידעה על הקפאת ההליכים של התמח"ת קודם לחתימת הסכם 2012. לפיכך אין מקום לדון בטענות אלה.

התובעת הייתה רשאית לבקש שכר טרחה נוסף

1. במסגרת דיון ההוכחות טען הנתבע לראשונה כי עורך דין המייצג על פי הסכם שכר טרחה המזכה אותו באחוזים מסכום הפיצוי שייפסק לזכות לקוחו, אינו רשאי לדרוש ממנו תשלום נוסף בגין ייצוגו בערכאת הערעור, שעה שהסדר השכר שותק בעניין זה. על טענה זו חזר הנתבע בהרחבה בסיכומיו תוך שהפנה לפסקי דין שלשיטתו תומכים בכך. איני מקבל טענה זו.
2. כפי שטענה התובעת, הן בדיון ההוכחות (עמוד 146 לפרוטוקול שורות 24-25) והן בסיכומיה (סעיף 6), מדובר בטענה המהווה הרחבת חזית. טענה זו לא הוזכרה ולו ברמז במסגרת כתב ההגנה שהגיש הנתבע והועלתה לראשונה רק בדיון ההוכחות. די בכך כדי לדחותה.
3. מעבר לדרוש, אציין כי אין לקבל טענה זו גם לגופו של עניין. הנתבע בסיכומיו הסתמך על שני פסקי דין – פסק דינה של כב' השופטת מרים נאור בע"א 989/03 א' חוטר ישי נ' חיננזון (להלן: "עניין חוטר ישי") ופסק דינה של כב' השופטת אסתר שטמר בת.א. (רחובות) 1966/03 עו"ד בר און רענן נ' שמחוני תרצה (להלן: "עניין בר און"). עיינתי בפסקי דין אלה ולא מצאתי את מה שמצא בהם הנתבע.
4. ראשית, בעניין חוטר ישי לא היה הסכם נוסף מעבר להסכם הראשוני שהסדיר את שכר טרחת עורך הדין בגין ייצוג בהליכי ערעור, שעה שבענייננו קיים הסכם נוסף הוא הסכם 2012.

שנית, באותו פסק דין קבעה כב' השופטת נאור כי אין מקום לחייב את הנתבע שם בתשלום שכר טרחה בגין הליכי ערעור מאחר שלא הועלתה דרישה כזו מצד עורך הדין. להלן הדברים: "דעתי היא כי לא היה מקום לחייב את חיננזון בשכר טרחה בעבור הליך זה. עד להגשתה של תביעת שכר הטרחה בבית-המשפט המחוזי לא דרש חטר-ישי שכר עבור הטיפול בערעור. תביעה זו לא נזכרה במכתב הפירוט ה"מעודכן" (מיום 11.8.1998) ששלח חטר-ישי לחיננזון כחודש וחצי לפני חתימת הסכם הפשרה. בית-המשפט ציין כי באותה עת היו יחסים טובים בין הצדדים, אך גם בבקשה לעיקול כספי הפשרה שהשיג חיננזון (מיום 20.9.1998) אין זכר לדרישה בגין שכר טרחה עבור הערעור".

ובהמשך:" זאת ועוד, עורך-דין דרור חטר-ישי העיד בחקירתו הנגדית בבית-המשפט המחוזי כי לא נחתמה כל התחייבות לגבי תשלום שכר טרחה בעבור הליך הערעור: "לא נחתמה כל התחייבות לגבי הליך הערעור. בהתחייבות שנחתמה בשנת 1985 [החוזה הספציפי – מ' נ'] נאמר במפורש שההתחייבות הזאת אינה כוללת טיפול בהליכי ערעור והליכים שלאחר פסק הדין, כגון הליכי גבייה ואכיפה. לא נחתמה התחייבות לאחר מכן" (פרוטוקול הדיון בבית-המשפט המחוזי, בעמ' 33). בנסיבות אלה דעתי היא כי אין מקום לחייב את חיננזון בתשלום שכר טרחה עבור הליכי הערעור" (שם, בעמ' 809).

שלישית, באותו פסק דין עורך הדין פוטר על ידי חיננזון כאשר מיד לאחר מכן הגיע לפשרה עם הצד שכנגד. בתיק דנן יוצג הנתבע על ידי התובעת עד שניתן פסק דין על ידי בית המשפט העליון בערעור.

לסיכום, מדובר בנסיבות השונות מהנסיבות בתיק דנן ולפיכך אין ללמוד מפסק הדין את המסקנה לה טען הנתבע.

1. גם עיון בפסק הדין בעניין בר און מלמד כי לא כך הם פני הדברים. הנתבע נמנע מלצטט מתוך פסק הדין את החלק אשר מוביל למסקנה אחרת לחלוטין. בפסק הדין קובעת כב' השופטת שטמר כדלקמן: "במקביל רשאים היו התובעים לחייב את הנתבעת בתשלום שכר טרחתם בבית המשפט העליון, בין על פי ההסכם החתום ובין לפי הסכם חדש שהיה נכרת ביניהם" ומכאן ברור שאין מניעה חוקית שבין הצדדים ייחתם הסכם נוסף אשר יסדיר את תשלום שכר הטרחה במסגרת הליכי הערעור.
2. לסיכום נקודה זו, אני דוחה את טענת הנתבע לפיה התובעת לא הייתה רשאית לבקש תשלום נוסף בגין הייצוג בהליכי הערעור בבית המשפט העליון על פי הסכם 2012.

האם התובעת ניצלה את מצוקתו של הנתבע ועשקה אותו ?

1. סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 קובע כי: "מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה".
2. כאמור, הנתבע טען כי התובעת ניצלה את מצוקתו ועשקה אותו. אכן, הנתבע ניהל את המשא ומתן עובר לחתימת הסכם 2012 בתנאים לא נוחים. המשא ומתן התנהל כשבועיים בלבד לפני שחלף המועד להגשת ערעור שכנגד לבית המשפט העליון לאחר שהתמח"ת הגישה ערעור מטעמה כאשר הנתבע נאלץ להתמודד מול דרישות שכר גבוהות ואולי אף מופרזות מצד התובעת. באותה עת הנתבע היה תלוי במידה רבה בתובעת אשר בידיה היה מצוי החומר המשפטי ועורכי הדין מטעמה טמיר ואלמקייס היו בקיאים בו. יש גם לזכור את הנסיבות האישיות והרפואיות בהן היה שרוי הנתבע אותה עת. מעדותו עלה כי היה לאחר אירוע לב ולאחר שנפרד מבת זוגו (ראו סעיף 22 לתצהיר הנתבע).
3. אף על פי כן, לא שוכנעתי כי מצב הדברים ותנאי ההסכם מצדיקים את ביטולו.
4. מבלי למעט מחובתה של התובעת לנהוג בתום לב ובהגינות עם הנתבע, היא רשאית לעשות שימוש ביתרונות שיש לה על מנת לנהל משא ומתן שיוביל לתוצאה האופטימלית מבחינתה. אין ספק שהיותה בקיאה בנושא ההליכים המשפטיים הקנה לה יתרון מסוים, ממנו הייתה זכאית ליהנות.
5. בנוסף, יש לזכור כי בהתאם לטענת התובעת, על פי הסכם 2006 זכאית הייתה לתשלום שכר עם מתן פסק הדין ובלשון ההסכם: "שכר הטרחה ישולם כדלקמן: ...ג. עם מתן פסק דין – 10% מכל סכום שייפסק" (ראו סעיף 2 ג להסכם). לדבריה, רק בשל בקשת הנתבע, הסכימה לדחות את התשלום. בנסיבות אלה, הצורך להסדיר עניין זה בהסכם חדש שיבהיר את הדברים הינו סביר.
6. זאת ועוד, מהעדויות ומחומר הראיות עולה כי הנתבע ניהל משא ומתן עיקש עם התובעת. בין הצדדים הוחלפו טיוטות וניכר מהן שהנתבע לא חשש להציג את עמדותיו והצעותיו בעניין זה ולהתעקש שלא להסכים לקבל תנאים שלא נראו לו. נוסחו הסופי של הסכם 2012 היה תולדה של משא ומתן כאמור (לעניין זה ראו התכתבות בין הצדדים נספחים ה1 – ה-8 למוצגי התובעת).
7. מעדותו של הנתבע בחקירה נגדית עולה שכך היו הדברים:

"ש.זה נכון אם זכור לך שעו"ד אלמקיים אמר שבמסגרת המשא ומתן שהתנהל היתה מחלוקת לגבי שיעור הריבית ובעמוד 127 לפרוטוקול היה ויכוח בין 8% ל-15% ובסוף סגרנו על 10% בלי הצמדה. האם זה נכון?

ת.נדרשתי לשלם ריבית והצמדה לאחר משא ומתן ארוך, סוכם על ריבית של 10%. לא דבר שרציתי אותו אבל בלית ברירה.

ש.זה נכון מה שאומר עו"ד אלמקייס שהיה ויכוח לגבי ה-8% ל-15%?

ת.היה שלב שהסכמתי ל-8% במשא ומתן" (עמוד 174 לפרוטוקול שורות 16-22).

"ש. אני מפנה אותך לעמוד 76-77 למוצגי התובעת, כאן יש את הביטוי של ה-8%. זו טיוטא שאתה ניסחת?

ת.כל הטיוטות נוסחו על ידי משרד עו"ד טמיר. אני ביצעתי תיקונים שנוגעים למספרים בדרך כלל. ספציפית אם יש כאן איזשהו משפט שאני ניסחתי תכווני אותי.

ש.אתה אומר שעו"ד טמיר ערך מסמך מטעמו שמציין 8% כשהיא בעצם דרשה 15% ובסוף התפשרתם על 10% שהרי אם היתה טויוטא על 8% אז בוודאי היית חותם עליה?

ת.אני מלכתחילה לא הסכמתי לשלם מעבר לסכום סמלי עבור הטיפול בערעור וזאת מהסיבה שהבהרתי. כשבית המשפט אומר לי שאני לא משיב לשאלה, אני משיב שהיו מכתבים שנשלחו על ידי משרד טמיר אליי, אני ביצעתי תיקונים מסוימים במסמך המקורי של טמיר ושלחתי את המסמך המתוקן למשרד טמיר ובו שיניתי מתנאים שהיו רשומים במסמך המקורי "(עמוד 175 לפרוטוקול שורות 1-11).

1. יתרה מכך, בסופו של יום התובעת הגישה את הודעת הערעור עוד בטרם חתמו הצדדים על הסכם 2012 . במכתב עו"ד אלמקייס מיום 4.1.2012 הודע לנתבע על כך שהוגש ערעור לבית המשפט העליון (ראו נספח ה 9 למוצגי התובעת). קרי, הנתבע היה חזק דיו כדי לעמוד בלחצים אשר הופעלו עליו ונמנע מחתימה על ההסכם טרם הגשת הערעור. אם סבר הנתבע באותה עת כי מדובר בניצול מצוקה, יכול היה לאחר הגשת הערעור לסרב לחתום על ההסכם ולטעון כנגדו את אותן טענות אשר הוא מעלה כיום. הנתבע לא עשה כן.
2. בנוסף, הנתבע למעשה נמנע מהעלאת כל טענה נגד הסכם 2012 עד למתן פסק הדין בבית המשפט העליון, אשר קיבל את הערעור ועשה כן רק לאחר שנדרש על ידי התובעת לשלם את שכרה.
3. זאת ועוד, אין מחלוקת כי במועד בו נחתם הסכם 2012, אף לא אחד מהצדדים חזה את האפשרות כי התמח"ת תיקלע למצב של הקפאת הליכים וכי התשלום שנפסק לטובת הנתבע בבית המשפט המחוזי יידחה לתקופה ארוכה. כאמור, הנתבע חזר בו מטענה זו בפתח דיון ההוכחות (עמוד 21 לפרוטוקול שורות 17-18). אין גם כל היגיון שהתובעת תסכים לחתום על הסכם 2012 אשר דוחה את תשלום שכר טרחתה למועד הגבייה, שעה שהיא יודעת כי התמח"ת תיקלע להקפאת הליכים. מאחר שכך הם פני הדברים, יש להניח שבמועד חתימת ההסכם סברו הצדדים כי סכום פסק הדין ישולם תוך פרק זמן קצר יחסית. לפיכך, אין לומר כי דרישה לתשלום ריבית בשיעור 10% לשנה מהווה עושק.
4. גם דרישת התובעת לקבל תשלום בשיעור של 30% מכל סכום נוסף שייפסק לטובת הנתבע במסגרת הליכי הערעור אינה מהווה עושק. מדובר בכספים שהנתבע לא היה זכאי להם בעת הגשת הערעור ורק בעקבות פסק הדין בערעור נולדה זכותו לקבלם.
5. גם התשלום בסך של 220,000 ₪ שנקבע בהסכם, על אף גובהו, אינו מהווה עושק. יש לציין כי במסגרת המשא ומתן דרשה התובעת סכומים גבוהים הרבה יותר כתשלום (ראו נספח ה 4 למוצגי התובעת). הנתבע מנגד הציע לשלם סך של 200,000 ₪ (ראו נספח ה 6 עמוד 76 למוצגי התובעת). הנתבע אף אישר שמסמך זה נשלח על ידו לאחר שבוצעו על ידו תיקונים (ראו עמוד 175 לפרוטוקול שורות 12-18). בסופו של דבר הוסכם כי הנתבע ישלם סך של 220,000 ₪ בפריסה שנקבעה בהסכם.
6. לאור האמור לעיל, אין מקום לקבל את טענתו כי עקב המצוקה בה היה שרוי אין לכבד את הוראות הסכם 2012 עליו חתם וכי ההסכם מהווה עושק. לפיכך, אני קובע כי הסכם 2012 הוא הסכם תקף אשר הוראותיו מחייבות את הצדדים.

ההסכם הנוסף לא התייחס לערעורים

1. כאמור, בכתב ההגנה המתוקן טען הנתבע כי עובר להגשתו של כתב ההגנה מצא את ההסכם הנוסף אשר נחתם ביום 1.3.2006 (נספח ב למוצגי התובעת). לדבריו, לאור תוכנו של הסכם זה, יש לדחות את התביעה על הסף שכן אין תוקף להסכם 2012 ובהתאם להסכם הנוסף מנועה הייתה התובעת לדרוש ממנו תשלום בגין הליכי הערעור בבית המשפט העליון. אינני מקבל טענה זו.
2. ראשית, כפי שקבעתי לעיל, הצדדים ניהלו משא ומתן לפני חתימת הסכם 2012 שקבע בין היתר את שכר הטרחה המגיע לתובעת בגין הייצוג בהליכי הערעור בבית המשפט העליון. בהיותו של הסכם 2012 מאוחר להסכם הנוסף הרי שהוראותיו גוברות על האמור בהסכם זה והן מחייבות את הצדדים. די בכך כדי לדחות את הטענה.
3. שנית, העובדה שהנתבע שתק משך השנים הרבות שחלפו מאז חתימת ההסכם הנוסף 1.3.2006 ולא טען כי הוא חוסם אפשרות של התובעת לדרוש ממנו תשלום שכר טרחה נוסף בגין הליכי הערעור שננקטו, פועלת לחובתו. יש לציין כי אף בקשת הרשות להגן שהגיש הנתבע שותקת בעניין זה. רק במסגרת כתב ההגנה המתוקן אותו הגיש הנתבע בינואר 2015 העלה הנתבע לראשונה טענה זו. שתיקתו של הנתבע משך השנים שחלפו מקימה חזקה כי אכן הצדדים לא ראו את ההסכם הנוסף האמור כמסדיר את תשלום שכר טרחת התובעת במקרה בו מוגש ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון.
4. שלישית, לשון ההסכם הנוסף והפרשנות שנתנה לו התובעת מתיישבים עם המסקנה כי הסכם זה לא התייחס להגשת ערעור אלא לבקשות רשות ערעור ובקשות בהליכי ביניים. ההסכם נערך כמכתב של הנתבע שהופנה אל עו"ד טמיר. בנדון נרשם: "הסדר שכר טרחה בגין ערעורים". בהמשך בגוף המכתב נכתב כדלקמן:

"1. בהמשך להסכמתנו להסדר שכ"ט בגין תביעה כנגד התחנה המרכזית להלן הסכם שכ"ט בגין בקשות רשות לערעור:

2. שכר הטרחה ישולם כדלקמן:

א. פנייה בכתב לבית משפט בגין בקשת רשות לערער 1,250 דולר + מע"מ.

ב. דיון ראשון בבית משפט – 750 דולר + מע"מ.

ג. שני דיונים ומעלה – 1,500 דולר + מע"מ.

ד. בכל הדיונים יתייצב עו"ד יגאל טמיר באופן אישי.

ה. כל פניה בכתב לבית משפט שאינה בקשת רשות לערער לא תחוייב תשלום" (סעיף ה' האחרון הוסף בכתב יד).

1. בסעיף 1 להסכם צוין במפורש כי שכר הטרחה מתייחס לבקשות רשות ערעור. לא נקבע כל דבר לגבי הודעת ערעור. בהמשך, בשלב מאוחר יותר, הוסף בכתב יד כי כל פנייה בכתב שאינה בקשת רשות לערער לא תחויב בתשלום. מדובר בתוספת מאוחרת למסמך המודפס.
2. טענת התובעת כי המילים "פנייה בכתב" התייחסו לפנייה בכתב במסגרת בקשת ביניים שאינה הודעת ערעור הינה סבירה ואני מקבלה. על פי שיטתה, אין כל הגיון שתבקש לקבל תשלום שכר טרחה מינורי בגין בקשת רשות לערער על החלטת ביניים ולוותר על שכר טרחה בגין הליכי ערעור (ראה לעניין זה סעיף 19 לסיכומי התובעת). אמנם בכותרת ההסכם נכתבו המילים: "הסדר שכר טרחה בגין ערעורים" אולם תוכן המסמך התייחס לבקשת רשות ערעור. סתירה ככל שישנה, בנסיבות שתוארו לעיל, פועלת לחובת הנתבע. עו"ד טמיר אף העיד בחקירתו הנגדית כי מי שניסח את ההסכם הנוסף היה הנתבע (ראו עמוד 61 לפרוטוקול שורות 18-19. ראו גם עדות הנתבע בעמוד 178 לפרוטוקול שורות 17-18 בה הודה כי הוא זה שהדפיס את ההסכם). כלל ידוע הוא כי ספק ככל שישנו בפרשנות מסמך פועל לחובת המנסח. מכל מקום, עו"ד טמיר העיד כי כוונת ההסכם הייתה להסדיר את נושא בקשות רשות ערעור ובקשות ביניים (ראו סעיף 11 לתצהיר טמיר וכן עמוד 61 לפרוטוקול שורות 27-28) והאמור לעיל מתיישב לחלוטין עם התנהגות הצדדים אשר כאמור מצאו לנכון להתעלם מההסכם הנוסף בעת המשא ומתן לקראת חתימתו של הסכם 2012.
3. לסיכום נקודה זו, אני קובע כי בהסכם הנוסף אין כדי להשליך על זכותה של התובעת לקבלת שכר הטרחה המגיע לה על פי הסכם 2012 ולפיכך אני דוחה את טענת הנתבע בעניין השלכותיו של הסכם זה.

פרשנות הסכם 2012

1. סעיף 25 (א) לחוק החוזים חלק כללי קובע כי "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".
2. עיון בהסכם 2012 מלמד כי תוכנו פשוט ובהיר וכי אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון ההסכם. במיוחד הדברים אמורים לאחר שהסכם זה נחתם בעקבות הסכם 2006 ולאור הדין והדברים שהתקיימו בין הצדדים בכל הקשור לאופן תשלום שכר הטרחה על פי הסכם 2006.
3. כך למשל, אם בין הצדדים שררה מחלוקת לגבי משמעות המילים בהסכם 2006 "עם מתן פסק דין" ביחס למועד התשלום, הרי לאחר הסכם 2012 אין עוד מקום למחלוקת זו.
4. בסעיף 1 (א) להסכם 2012 נכתב כדלקמן: "לפנים משורת הדין וחרף התחייבותו של הלקוח עפ"י הסכם שכר טרחה מיום 15.2.06 לתשלום שכ"ט מיד עם מתן פסק הדין קרי ביום 8.12.11, הלקוח ישלם סך של 888,230 ₪ כולל מע"מ, נכון ליום 8.12.11, שישולם מיד עם קבלת תשלום פסק הדין על ידי התחנה המרכזית, ישירות לעורך הדין, עפ"י הוראה בלתי חוזרת שנותן הלקוח בחתימתו על הסכם זה כלפי תמח"ת ו/או כלפי עורך הדין שיטפל בהוצל"פ".
5. על פי לשונו הברורה של הסעיף שהובא לעיל, זכותה של התובעת לקבל שכר טרחה על פי הסכם 2006 התגבשה ביום 8.12.2011 עת ניתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי. בהתאם להסכם 2012, מועד התשלום נדחה למועד תשלום פסק הדין על ידי התמח"ת. יתרה מכך, אם היה ספק כלשהו בדבר האופן בו יש לחשב את הסכום המגיע לתובעת, קבע הסכם 2012 את הסכום המדויק אותו זכאית התובעת לקבל, סך של 888,230 ₪ כולל מע"מ. בהסכם זה אף נקבע כי כל סכום יועבר ישירות לעורך הדין המייצג ולא אל הנתבע.

1. בנוסף, כאשר נכתב בסעיף 3( א) להסכם 2012 כי "ככל שבית המשפט יפסוק בערעור שכנגד ו/או בערעור הלקוח כי הלקוח זכאי לתשלום נוסף מעבר למה שנפסק לזכותו בבית המשפט המחוזי, ישלם הלקוח שכר טרחה נוסף, בשיעור של 30% + מע"מ מכל סכום שייפסק" כוונת הדברים היא שהתובעת זכאית לקבל תשלום עם מתן פסק דינו של בית המשפט העליון המזכה את הנתבע בתשלום נוסף. אם הצדדים היו מסכימים כי הסכום ישולם עם הגביה הרי שלאור הדין והדברים שניהלו בעניין זה בקשר עם הסכם 2006 , הם היו כותבים זאת במפורש כפי שעשו בקשר לתשלום שכר הטרחה בגין הייצוג בבית המשפט המחוזי.
2. יתרה מכך, בסעיף 2(א)(3) להסכם 2012 ביחס לתשלום הסך של 120,000 ₪ בגין ייצוג הנתבע בבית המשפט העליון נכתב במפורש כי סכום זה ישולם "מיד עם קבלת תשלום סכום פסק הדין שנפסק לטובת הלקוח בבית המשפט המחוזי בביום 8.12.11, מהתחנה המרכזית, ולכל המאוחר עם קבלת פסק הדין של בית המשפט העליון בתיק".
3. לסיכום, מהדברים לעיל עולה כי בהעדר התייחסות מפורשת למועד התשלום של הסכום שנקבע בסעיף 3(א) להסכם 2012, הרי שכוונת הצדדים הייתה כי שכר הטרחה הנוסף באחוזים ישולם עם מתן פסק הדין בבית המשפט העליון. יש לציין שבמועד חתימת הסכם 2012 הצדדים לא צפו כי התמח"ת תיקלע להקפאת הליכים ולכן לא ניתן היה לדעת כי יהיה קושי לגבות את הסכום.

הנתבע הפר את הסכם 2012

1. חרף האמור בסעיף 2(א) (3) להסכם 2012 שצוטט לעיל לפיו על הנתבע היה לשלם לתובעת בגין ייצוגה בבית המשפט העליון סך של 120,000 ₪ בתוספת מע"מ לכל המאוחר עם קבלת פסק הדין של בית המשפט העליון ועל אף שפסק הדין של בית המשפט העליון ניתן ביום 1.10.2013, הנתבע לא שילם סכום זה.
2. רק לאחר שהתובעת הגישה את התביעה והנתבע הגיש בקשת רשות להגן במסגרתה כפר בזכותה של התובעת לקבל את תשלום שכר הטרחה המגיע לה על פי ההסכם ובמסגרת הסכמת הצדדים לקיים הליכי גישור, שילם הנתבע את הסכום המגיע ממנו בסך של 173,600 ₪ (שהנו הסכום המוסכם בתוספת מע"מ וריבית מוסכמת). תשלום הסכום האמור לא ריפא את ההפרה של הסכם 2012. בסעיף 7 לאותו הסכם נקבע כי "אי פירעון של אחד מהתשלומים שפורטו בהסכם זה יביא את הסכום הנקוב בסעיף 1 (א) להסכם זה (שכר הטרחה בגין הליך בבית המשפט המחוזי – הערת הח"מ) לפרעון מיידי".
3. איני מקבל את טענת הנתבע כי אין להעמיד את הסכום לפירעון מיידי שעה שהסכם שכר הטרחה לא בוטל על ידי התובעת מפאת ההפרה הנטענת, כי לא נטענה כל הפרה טרם ביטולו ולא ניתן כל זמן סביר לקיומו או לתיקון ההפרה הנטענת בהתאם לסעיף 7(ב) לחוק החוזים תרופות. התובעת מעולם לא חפצה בביטול ההסכם אלא ביקשה לאכוף אותו. לפיכך הוראת החוק אליה הפנה הנתבע אינה רלוונטית. ההוראה המעמידה את שכר הטרחה לתשלום מיידי היא חלק מהוראות ההסכם אותו ביקשה התובעת לאכוף.
4. איני מקבל גם את הטענה כי סעיף 7 להסכם מקנה לתובעת פיצוי מוסכם וכי בהתאם להוראת סעיף 15(א) לחוק החוזים תרופות בסמכות בית המשפט להפחית את הפיצוי המוסכם. אין המדובר בסעיף המקנה לתובעת פיצוי מוסכם. הסכום לתשלום לא שונה עקב ההפרה אלא מועד התשלום ולפיכך אן מקום להתערבות בית המשפט בעניין זה.
5. לסיכום, אני קובע כי התובעת זכאית הייתה להעמיד את מלוא שכר הטרחה המגיע לה על פי הסכם 2012 בגין ייצוג בבית המשפט המחוזי לפירעון מיידי. בנוסף, על פי הוראות הסכם 2012 זכאית הייתה לקבל את השכר המגיע לה בגין הייצוג בבית המשפט העליון.

יש לראות את הנתבע כמי שגבה את פסק הדין

1. במהלך הדיונים התברר כי הנתבע המחה את זכותו לקבלת דיבידנד מאת התמח"ת לחברת אחזקות התחנה מקבוצת נצב"א (ראו עדותו של הנתבע בעמוד 180 שורות 15-16 ).
2. מעדותו של הנתבע עלה כי לאור המחאת זכותו, אין הוא קשור עוד לסכומים שיתקבלו כדיבידנד. להלן הדברים:

"ש. אני חוזרת על השאלה. האם אתה צפוי לקבל כסף על רקע המחאת הזכות?

ת.אם המחאתי את הזכות הזו, משמע, זה הכל לתחנה. זאת אומרת, אם יאושר תשלום שגבוה מ-11.7 מיליון, ההפרש ילך לאחזקות התחנה ולא אליי ואם ישולם פחות, אחזקות התחנה תקבל פחות" (עמוד 180 לפרוטוקול שורות 29-32). קרי, מבחינתו של הנתבע התקבלו אצלו כספים אותם לא יידרש להחזיר. אם כך הם פני הדברים, הרי שעל פניו אין המדובר בהסכם הלוואה כפי שטען הנתבע אלא בהסכם למכירת הזכות.

1. יש לציין כי הנתבע נמנע מלגלות את פרטיו המלאים של הסכם זה. לטענתו, מדובר בהסכם חסוי לאור התחייבות שנתן לצד השני להסכם. כאשר נשאל האם יעמוד על סירובו לגלות פרטיו של הסכם זה אם הצד שכנגד להסכם יתיר זאת, התמיד בסירובו לגלות ההסכם ותשובותיו בעניין זה היו מתחמקות (ראו עדותו בעמוד 181 לפרוטוקול שורה 27 עד עמוד 182 שורה 17). הרושם שהותיר הנתבע אצל בית המשפט היה כי הוא מסרב לגלות את ההסכם משיקוליו הוא ללא קשר לשיקולים של הצד השני להסכם ההמחאה.
2. לאמור לעיל יש להוסיף את העובדה שבסופו של דבר בקופת בית המשפט הופקד מטעם הנתבע הסך של 1,768,972 ₪ ממנו תוכל התובעת להיפרע ככל שיינתן פסק דין לטובתה. בבקשה להמרת עיקולים שהגיש הנתבע הוא טען כדלקמן: "בידי עורך הדין שלומי לזר מצוי בנאמנות סך של 1.79מליון ₪ אשר הופקד על ידי המבקש (קרי : מעל סכום התביעה). מצ"ב כנספח 4 לבקשה זו, העתק הסכמתם של כל הגורמים הנוגעים בדבר לבקשה, דהיינו, עורך הדין שלומי לזר ואחזקות התחנה בע"מ, להעברת סכום התביעה מידיו הנאמנות של עו"ד לזר אל קופת בית המשפט הנכבד, כך שהסכום ישמש לתשלום הסכום שייפסק לזכות המשיבה בגדר ההליך דנן (ת.א. 42207-10-13) ובלבד שיבוטלו העיקולים הזמניים" (סעיף 11 לבקשה). הבקשה נעתרה על ידי כב' הרשמת הבכירה נעמה פרס שדנה בה.
3. לאור כל האמור, הרי שיש לראות את הנתבע כמי שקיבל את הכספים המגיעים לו כדיבידנד מהתמח"ת לאור פסקי הדין שניתנו לטובתו. כך שגם לשיטת הנתבע שטען כי עליו לשלם את שכר הטרחה מהסכום שייגבה, זכאית התובעת לתשלום שכר טרחתה.

גובה תשלום שכר הטרחה המגיע לתובעת אינו מותנה בגובה הסכום שייגבה מהתמח"ת

1. בהתאם ללשונו של הסכם 2012, גובה שכר הטרחה המגיע לתובעת אינו מותנה בגובה הסכום שייגבה מהתמח"ת. בסעיף 1(א) להסכם נקבע כי התובעת זכאית לסך של 888,230 ₪ כאשר מועד התשלום נדחה למועד גביית פסק הדין. הסכום המוסכם לא הותנה בגובה הסכום שייגבה.
2. כך הדברים אמורים גם לגבי שכר הטרחה באחוזים בגין ההליכים בבית המשפט העליון אשר לגביו קבעתי כי יש לשלמו עם מתן פסק הדין ללא קשר לסכום שייגבה.
3. אם נותר ספק ספיקא בעניין זה, הרי שהסכמתו של הנתבע כי סכום שכר הטרחה המגיע לתובעת יועבר אליה כתשלום ראשון מוכיח כי זו הייתה כוונת הדברים. בכתב הוראות שהופנה לעו"ד סורין גנות שטיפל מטעם הנתבע בהליכי גביית החוב במסגרת הליכי הוצאה לפועל כתב הנתבע בכתב ידו כדלקמן: "עו"ד סורין – אין לי התנגדות להעברת הסך של 888,230 כולל מעמ + 120,000 ₪ + מעמ. בצירוף ריבית בשיעור של 10% מיום 8.12.11 ועד מועד התשלום כסכום ראשון מכל סכום שייגבה מהתחנה בהליכי ההוצל"פ לעו"ד יגאל טמיר" (ראו נספח ז עמוד 96 לתיק מוצגי התובעת). מדובר בהודאת בעל דין ברורה לפיה זכאית התובעת למלוא שכר טרחתה המוסכם וזאת ללא קשר לגובה הסכום שייגבה.
4. במכתבו של עו"ד אילן אלמקייס מיום 25.1.2012 שהופנה אל עו"ד גנות בעניין העברת סכומים שייגבו במסגרת הליכי ההוצאה לפועל ואשר אושר על ידו, נכתב כדלקמן: " 1. בהמשך לשיחתנו הטלפונית מהיום, ולבקשתך, הנני מעלה על הכתב הסכמתך לפיה, חרף הסכם שכר הטרחה בינך לבין מרקור איתמר, הרי שמכל תשלום שייגבה באמצעותך בהליכי ההוצל"פ בתיק שבנדון, תעביר למשרדנו מחצית מכל תשלום, וזאת עד לסילוק מלוא שכר טרחת משרדנו שהינו סך של 888,230 ₪ + סך של 120,000 ₪ בצירוף מע"מ, שניהם בצירוף ריבית בשיעור של 10% מיום 8.12.11 ועד מועד התשלום. 2. כמובן שלאחר שמחצית התשלומים מההוצל"פ יכסו את מלוא שכר טרחתך, הרי שבמקרה כזה יועבר מלוא התשלומים הנוספים שייגבו על ידך בהוצל"פ אל משרדנו עד לסילוק יתרת שכר טרחתנו – ורק לאחר מכן יועברו כספים למרקור איתמר" (הדגשות הח"מ. ראו נספח ז למוצגי התובעת עמוד 92). גם ממכתב זה עולה כוונת הצדדים לפיה זכאות התובעת לתשלום שכרה אינו קשור לגובה הסכום שייגבה.

עדותו של עורך דין אלמקייס

1. אין מקום לקבל את עדותו של עו"ד אלמקייס אשר העיד לטובת הנתבע בכל הקשור לפרשנות הנכונה של ההסכמים ונסיבות חתימתם.
2. עדותו של עורך דין אלמקייס עמדה בסתירה למסמכים בכתב עליהם חתם בזמן התרחשות האירועים ובניגוד למצגים שהציג לנתבע באותה עת. במכתבים שהוחלפו בין הנתבע לבין עו"ד אלמקייס בשם התובעת במסגרת המשא ומתן לקראת חתימת הסכם 2012, ניכר כי העמדה שאותה ייצג עו"ד אלמקייס הייתה כעמדת התובעת ולפיה זכאית הייתה התובעת לקבל תשלום שכר טרחה בגין הייצוג בבית המשפט המחוזי עם מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי.
3. כך למשל, במכתב מיום 27.12.2011 כתב עו"ד אלמקייס כי התובעת זכאית לקבל תשלום בסך של 983,923 ₪ בגין הייצוג במחוזי לא יאוחר מיום 8.1.2012 – הוא המועד בו נחתם ההסכם בסופו של דבר (סעיף 3(א) למכתב בנספח ה2 לתיק מוצגי התובעת עמוד 69).

1. במכתב אחר נושא תאריך 29.12.2011 שנכתב בתשובה למכתב הנתבע בו טען נגד דרישות התובעת כתב עו"ד אלמקייס כדלקמן: "מפאת מצבך הבריאותי – בכרתי שלא לענות על תשדורתך לגופה, שכן לא זו בלבד שהדברים המועלים על ידיך אינם נכונים, אלא הינם רחוקים מהמציאות כרחוק "מזרח ממערב""(נספח ה 5(1) למוצגי התובעת עמוד 72).
2. זאת ועוד, במכתבו מיום 25.1.2012 שצוטט לעיל כתב עו"ד אלמקייס לעו"ד סורין גנות כי רק לאחר שמלוא שכר טרחת התובעת ישולם יועברו כספים אל הנתבע. קרי, לשיטתו, במועדים הרלוונטיים זכאות התובעת לשכר טרחתה לא היה מותנה בגובה הסכום שייגבה בפועל.

1. כיום, שנים רבות לאחר התרחשות האירועים, אין מקום לקבל את גרסתו אשר עומדת בסתירה למסמכים עליהם חתם ובניגוד למצגים שהציג באותה עת.
2. מעדותו של עו"ד אלמקייס מצטיירת התמונה כי היה עושה דברו של עו"ד טמיר. לא ניתן לקבל מצג זה. עו"ד אלמקייס פעל כעורך דין אשר נטל חלק פעיל ומרכזי במגעים שנוהלו מול הנתבע ואף ייצג אותו בהליכים המשפטיים שזה ניהל מול התמח"ת. הנתבע עצמו הציג את עו"ד אלמקייס כאחד ממנהלי התובעת. בנסיבות אלה, אין מקום להתנערותו של עו"ד אלמקייס מהדברים שהיה שותף להם. התנהלותו זו גורעת מהמשקל שיש ליתן לעדותו. במיוחד הדברים אמורים כאשר הנתבע בימים אלה משמש כלקוח של עו"ד אלמקייס המשלם לו שכר טרחה (ראו עמוד 145 לפרוטוקול שורות 30-31 ועל עדותו אשר לטיפולו בענייני חברות של הנתבע בעמוד 167 לפרוטוקול שורות 7-12).
3. בהערכת משקל עדותו של עו"ד אלמקייס יש להתחשב גם במערכת היחסים העכורה ששררה בינו לבין עו"ד טמיר עקב פיטוריו לאחר שנים רבות בהן עבד במשרד התובעת (ראו עמוד 153 שורות 3-6). בעדותו הלין עו"ד אלמקייס על האופן הלא הוגן והמקפח בו נהג כלפיו עו"ד טמיר ביום האחרון לעבודתו במשרד לאחר 16 שנות עבודה בכך שמנע ממנו להמשיך ולטפל בלקוחות אשר הגיעו למשרד בזכותו (ראו עמוד 153 לפרוטוקול שורות 18-31). לפיכך, אין לשלול כי עדותו לרעת התובעת הושפעה מהמשקעים שנותרו ממערכת יחסים זו.
4. אם לא די באמור לעיל, הרי שגם לגופו של עניין אין עוד משמעות לפרשנות שניתנה על ידי עו"ד אלמקייס להסכם 2006 כמו גם להסכם הנוסף לאחר חתימת הסכם 2012 שהוראותיו כאמור ברורות.
5. סוף דבר, איני מוצא להתחשב בעדותו של עו"ד אלמקייס ככל שיש בה כדי לסתור את הוראות הסכם 2012 עליו חתמו הצדדים.

אכיפת הסכם 2012 במלואו אינה מוצדקת

1. על אף כל האמור לעיל, סבור אני כי אין מקום לאכוף את הסכם 2012 במלואו.
2. סעיף 3(4) לחוק החוזים תרופות קובע כי הנפגע זכאי לאכיפת החוזה, זולת אם " אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות העניין".
3. בפסק הדין המנחה בסוגיה זו קבע כב' הרכב השופטים חיות, הנדל וסולברג מתי תיחשב אכיפה כבלתי צודקת. להלן הדברים שכתבה כב' השופטת חיות בעניין זה :

"אימתי תראה אכיפת החוזה בלתי צודקת בנסיבות העניין? יתכנו תרחישים שונים אשר יצדיקו את שלילת תרופת האכיפה בשל סייג הצדק שבסעיף 3(4) לחוק התרופות (ראו פרידמן וכהן 280-221 וההפניות שם למקרים שהתעוררו בפסיקה בהקשר זה). השופט (כתוארו אז) מ' חשין התייחס לסוגיה זו באחת הפרשות בכותבו כי "הכרעה זו הינה הכרעה ערכית ממעלה ראשונה, וחוש הצדק המפעם בלבם של שופטי ישראל הוא שינחה אותם הדרך" (עניין ינאי, 779). אכן, אין מדובר ברשימת כללים ברורה וסדורה, אלא במענה הניתן בכל מקרה ומקרה בהתחשב בנסיבות הייחודיות לו (ראו עניין רבינאי, 292) ובלשון השופט (כתוארו אז) מ' חשין בעניין ינאי: "רשימת ה'נסיבות' העשויות להשפיע על שיקול הדעת אינה סגורה ולעולם לא תינעל" (עמ' 779). חשוב להדגיש כי בבוחנו את צדקת האכיפה במקרה נתון, על בית המשפט להתחשב במכלול הנסיבות הנוגעות לעניין וזאת לאורך כל ציר הזמן שעד מועד מתן פסק הדין, על מנת שניתן יהיה להביא בחשבון את שיקולי הצדק הרלוונטיים "כפי שהם מתגבשים בעת ההכרעה" (ע"א 288/80 וינקלר נ' ספיר סודרי חברה לבנין בע"מ, פ"ד לו(2) 365, 377 (1981)) וראו גם: ע"א 509/83 דוד נ' יאסין, פ"ד מא(4) 651, 660 (1987); שלו ואדר, 219) וכן על מנת שניתן יהיה להתחקות אחר השפעתה בפועל של ההכרעה בעת הינתנה (עניין קאסם, 90). על כן יש להביא בחשבון הן את הנסיבות שהיו קיימות בעת כריתת החוזה הן את אלה שהתרחשו לאחר הכריתה - לפני ואחרי ההפרה.

ובהמשך "עוד יונחו על כפות המאזניים שיקולים הנוגעים לנזק שייגרם לנפגע אם לא ייאכף החוזה לעומת הנזק שייגרם למפר אם ייאכף (ראו שלו ואדר, 237-231). הנה כי כן, בהידרשו לשאלה האם האכיפה אינה צודקת בנסיבות העניין, על בית המשפט להחליט למי מהצדדים יגרם עוול גדול יותר הן במובן המעשי הן במובן המוסרי אם תתקבלנה טענותיו של הצד שכנגד (ע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה, פ"ד נא(2) 669, 677 (1997); ע"א 620/89 חושנג'י נ' אמגר, פ"ד מז(1) 588, 595-594 (1992) (להלן: עניין חושנג'י); עניין ינאי, 781-780).

סעד האכיפה יישלל רק אם בית המשפט יגיע למסקנה כי זוהי התוצאה הצודקת ביותר בהתחשב באינטרסים הלגיטימיים של שני הצדדים (ראו ע"א 256/89 פרץ נ' כובס, פ"ד מו(3) 557, 566-565 (1992)) (ראו: ע"א 5131/10 רחל אזימוב נ' אפרים בנימיני (פורסם בנבו)).

וראה גם דברי כב' השופט חשין בפסק הדין בע"א 3023/91 אביגיל ינאי נ' נורית יחיא, פד" מז 773 (1993) אליהם הפנה בין היתר פסק הדין לעיל.

1. בנסיבות המקרה דנן, בהן התמח"ת נכנסה להליכי הקפאת הליכים כך שהסכומים שנפסקו לטובת הנתבע לא התקבלו אצלו בסמוך למתן פסק הדין, וכן מאחר שהדיבידנד לו זכאי היה הנתבע לא כלל הפרשי שיערוך ממועד כניסת התמח"ת להליכים אלה, אני סבור שלא יהיה זה צודק שהתובעת תגבה את שכרה בגין ייצוג הנתבע בבית המשפט המחוזי בתוספת ריבית בשיעור של 10% לשנה.
2. בהתחשב בחלוף הזמן מאז פסק הדין המשלים של בית המשפט המחוזי הרי שאכיפת ההסכם בכל הקשור לחיוב הנתבע בריבית המוסכמת יגרום להגדלת הסכום לתשלום בעשרות אחוזים בעוד שהסכום לו זכאי הנתבע על פי פסקי הדין נותר כמעט ללא שינוי. מצב זה יגרום לנתבע עוול. זאת במיוחד לאור שכר הטרחה הנדיב אותו התובעת קיבלה ועוד זכאית לקבל . לפיכך, אני קובע כי הסכומים ישתלמו לתובעת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום בו ניתן פסק הדין המשלים - 8.12.2011 ועד למועד כניסתה של התמח"ת להקפאת הליכים ביום 12.1.2012.

הסכום לתשלום

1. שכר הטרחה בגין ייצוג הנתבע במחוזי- בהתאם להסכם 2012 זכאית התובעת לקבל תשלום בסך של 888,230 ₪ כולל מע"מ. מאחר שבמועד פסק הדין שיעור המע"מ עומד על 17% במקום 18%, יש לעדכן את הסכום בהתאם לשינוי ולפיכך זכאית התובעת לתשלום סך של 880,702 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 8.12.2011 ועד ליום 12.1.2012 כך שזה יעמוד על סך של 881,494₪.
2. בגין ייצוג הנתבע בהליכי הערעור בבית המשפט העליון – בהתאם להסכם 2012 זכאית התובעת לתשלום בשיעור של 30% בתוספת מע"מ מכל סכום נוסף שייפסק. בפסק הדין של בית המשפט העליון נפסק לטובת הנתבע סך נוסף של 1,625,927 ₪ (13,454,413 פחות 11,828,486 ₪), וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 50,000 ₪ וביחד סך כולל של 1,675,927 ₪. 30% מהסכום האמור בתוספת 17% מע"מ מוביל לתוצאה לפיה התובעת זכאית לתשלום סך נוסף של 588,250 ₪. מהסכומים דלעיל יש להפחית סך של 50,000 ₪ אותו קיבלה התובעת מסכום הפיקדון שהפקידה התמח"ת בבית המשפט העליון. ליתרה בסך של 538,250 ₪ יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 8.12.2011 ועד ליום 12.1.2012 וביחד סך הכל 538,734 ₪.
3. כן יש להפחית תשלום בסך של 71,946 ₪ ששולם ביום 21.5.2017 מכספי הפיקדון שהופקדו בקופת בית המשפט בהתאם להחלטת ביניים שניתנה ביום 31.10.2016.

סוף דבר

1. אשר על כן, הנתבע ישלם לתובעת סך של 1,348,282 ₪. הסכום ישולם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל.
2. בנוסף, ישלם הנתבע לתובעת הוצאות משפט: אגרת בית משפט כפי ששולמה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום תשלומה וכן שכר טרחת עורכי דין בסך של 55,000 ₪.

המזכירות תעביר מתוך הסכום המצוי בקופת בית המשפט את הסכום האמור לתובעת וכן תשלח את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.

ניתן היום, י"ד שבט תשע"ח, 30 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.