בפני בקשה לעיון חוזר בהחלטתי מיום 8.5.2014, בסוגיית הסמכות המקומית, אשר במסגרתה מצאתי לנכון לקבוע כי הסמכות המקומית לדון בתובענה מוקנית לבית משפט זה, וזאת בשל ראיות חדשות. בנוסף התבקש לדחות את התביעה על הסף מחמת העדר יריבות.

לאחר שעיינתי בטענות שהעלתה המבקשת, וטענות המשיב, מצאתי לנכון להורות על דחיית הבקשה.

ככלל, אין בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 הליך של "בקשה לעיון חוזר" וההלכה בעניין זה היא- "שנסיבות חדשות, אשר התרחשו לאחר מתן ההחלטה המקורית, פותחות פתח לשינויה על-ידי הערכאה שנתנה אותה ... אולם אף אם לא חל שינוי בנסיבות, נתונה לערכאה שנתנה את החלטת הביניים הסמכות לשנותה, אם כי הדבר ייעשה אך במקרים נדירים, כאשר מתברר לבית-המשפט כי נתן החלטה מוטעית ... מובן שקיים חשש כי בעל-דין יעשה שימוש בלתי נאות באפשרות הנתונה לו לבקש שינויה של החלטת ביניים. במקרים מתאימים רשאי בית-המשפט לדחות את הבקשה מן הטעם שיש בה משום שימוש לרעה בהליכי משפט, בייחוד אם מדובר בבקשות חוזרות" (ראו, רע"א 3604/02 אוקו נ' שמי. פסקה 5 (28.5.2002); ע"א 3537/03 זאב בר בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף; פורסמו במאגרים משפטיים). מכאן שלעיתים רשאי בית המשפט לעיין מחדש בהחלטה שניתנה על ידו ולשנותה מחמת שנפלה בה טעות, אף בלא שחל שינוי בנסיבות, אלא שהשימוש בסמכות זו ייעשה אך ורק במקרים נדירים.

יש לציין כי הבקשה לעיון מחדש לא נתמכה בתצהיר לתמיכה בטענות העובדתיות שהועלו במסגרתה, ודי בכך, לטעמי, כדי לדחותה.

בנוסף, לא מצאתי כי המקרה הנדון נמנה על אותם "מקרים נדירים" המצדיקים עיון מחדש בהחלטה, הגם שלא חל שינוי בנסיבות.

המבקשת צירפה לבקשתה- שלא נתמכה בתצהיר- מסמכים שונים שלטענתה נוגעים לאופן ההתקשרות בין הצדדים, אלא שמסמכים אלה היו ברשותה טרם הדיון שנערך בפני בסוגיית הסמכות המקומית, חזית טענות הצדדים בסוגית הסמכות המקומית הייתה ידועה ופרוסה עובר לדיון הנ"ל, ולא מצאתי שהייתה מניעה מצד המבקשת להציגם עובר לדיון שנערך, ולעמת את נציגי המשיב במועד הדיון עם תוכן מסמכים אלה, ויש לציין כי ניתנה למנהל המבקשת האפשרות לחקור את נציג המשיב, והוא ערך חקירה נגדית לנציג המשיב.

מעבר לכך, גם אם היה מקום לקבל את טענות המבקשת- שלא נתמכו בתצהיר- שלפיה המשיב פועל באמצעות תאגידים שונים בפראג ובארץ, וכי ההתקשרות נעשתה עם התאגיד בפראג, הרי שממסכת הראיות שהונחה בפני, לצורך מתן החלטה בעניין הסמכות המקומית, עולה כי פירעון החיובים הכספיים של הלקוחות נעשה בדרך כלל באמצעות חשבון בנק הנמצא בארץ. אין מחלוקת כי המבקשת שילמה חלק מהחוב הנטען באמצעות ביצוע העברות בנקאיות לחשבון בנק הנמצא בבאר שבע (עדות מנהל המבקשת בדיון מיום 7.5.2014, ע' 4, ש' 16), ונציג המשיב העיד כי התשלומים נעשים בדרך כלל בחשבון הבנק בבאר שבע (7.5.2014, ע' 6, ש' 1-10). בהחלטתי מיום 8.5.2014, בסוגיית הסמכות המקומית, קבעתי כי יש מקום בנסיבות העניין להחיל את ההלכה הפסוקה שלפיה הדין הדיוני הולך אחרי הדין המהותי, לצורך קביעת הסמכות המקומית, ולכן יש לראות את המקום לקיום ההתחייבות, פירעון החוב לנושה, בבאר שבע (ע"א 6290/94 יאיר לוי נ' צבי פולג. פורסם במאגרים משפטיים).

לא ראיתי לנכון להורות על דחיית התביעה על הסף מחמת העדר יריבות שבין המשיב לבין המבקשת, שכן מעבר לכך שהטענה נסמכת על טענות שבעובדה שלא נתמכו כלל בתצהיר, הרי שלצורך הכרעה בה יש מקום לברר את העובדות הרלבנטיות במסגרת דיון ראיות מסודר.

עם זאת, ככל שהמשיב סבור שיש מקום לצרף לתביעה בעלי דין נדרשים נוספים, הרי שהוא יכול להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה עד ליום 20.9.2014 (כולל).

התוצאה היא שהבקשה נדחית.

כתב הגנה יוגש על ידי המבקשת עד ליום 5.11.2014 (כולל).

הצדדים יודיעו עד ליום 10.9.2014 לגבי מספר העדים שבכוונתם להעיד.

בשים לב לתוצאה, המבקשת תשלם למשיב את שכר טרחת בא כוחו בגין הגשת תגובה מפורטת בסכום כולל של 1,180 ₪.

קובע לתז"פ.

בקשת רשות ערעור ניתן להגיש לבית המשפט המחוזי בתוך 30 יום.

המזכירות תודיע לצדדים.

ניתנה היום, כ"ו אב תשע"ד, 22 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.