בפני בקשה לתיקון כתב התביעה מצד התובע ומנגד בקשה למחיקת התביעה והטלת הוצאות מוגדלות על התובע מצד הנתבעת.

הסבה לבקשה השניה היא שרשרת של מחדלים בהגשת בקשה לכתב תביעה מתוקן מצד התובע כמו גם אי שוויון בולט, כנדמה לנתבעת, בהחלטות שהתקבלו בעד התובע ונגד הנתבעת.

אכן, מצטייר הרושם כי התובע ניצל לרעה את ההקלות שהקל עמו בית המשפט - הקלות אשר אין להתפלא כי יכלו לטעת בנתבעת את הרושם שקבלה אף כי המניע להקלות האלה הוא הזהירות בה נוקט בית המשפט במניעת הגישה לערכאות ובירור התובענה לגופה.

בבקשתו מיום 27.4.15 בקש התובע, באיחור רב, לבטל את מחיקת התובענה מחמת חוסר מעש ולהאריך את המועד להגשת כתב תביעה מתוקן ב-14 יום (לפי חישובי הדבר אומר שהיה עליו להגיש את כתב התביעה המתוקן בתאריך 11.5.15) - וכאשר נענה, תוך הטלת הוצאות סמליות, לא רק שלא הגיש אותו במועד אלא הגיש (בתאריך 21.6.15 - דהיינו באיחור רב) בקשה להארכת מועד להגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה מעבר ל-30(!!!) הימים שנקצבו לו, כדבריו, עד 29.6.15.

גם לבקשה זו נענה בחיוב כשביהמ"ש לא דק עמו פורתא ולא בודק את נכונות הצהרתו לגבי מספר הימים (14 ולא 30) שלגביהם התבקשה על ידו בזמנו האורכה.

לא זאת אף זאת - במקום להגיש הבקשה לתיקון כתב התביעה בתאריך 29.6.15 - הגיש אותה התובע בתאריך 9.7.15.

כעת התבקשה הנתבעת למסור תגובתה לבקשה ולא הגיבה עליה אלא חזרה על בקשתה מיום 22.6.15 ומיום 6.7.15 לסגור את התיק ולחייב את התובע בהוצאות.

יצויין כי לבקשה זו הגיב התובע בהתחמקות ובמקום להתייחס עניינית לטענות הנתבעת בדבר איחורו (בניגוד לעצם התיקון שעליו לא ערערה הנתבעת), כתב בסעיף 6 לתגובתו מתאריך 13.7.15 "כך או אחרת, חייבים לקדם את התביעה".

אשר על כן ועל מנת לא לחסום את דרכו של התובע בפני הגישה לערכאות, כאמור לעיל, אני נענית אמנם לבקשה לתיקון כתב התביעה ומורה לנתבעת להגיש כתב הגנה מתוקן תוך 30 יום.

מאידך - ולאור דרך התנהלותו של התובע בתיק זה עד כה, אני מחייבת אותו בהוצאות הנתבעת בסך 2,500 ₪, שיגיעו לידיה לא יאוחר מתאריך 27.8.15 - אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

ניתנה היום, כ"ז אב תשע"ה, 12 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.