המנהלים המיוחדים תפסו מידי המבקשת שני כלי רכב, מהטעם שכלי הרכב בבעלות החברה ומשועבדים למשיבה 2.

המבקשת עותרת להחזרת כלי הרכב.

בבקשה ובתצהיר התומך בה נטען כי המבקשת רכשה את כלי הרכב מהחברה, שילמה את מלוא תמורתם והם אף נרשמו בשמה במשרד הרישוי וברישיון הרכב. דא עקא, הטענה וההצהרה כי כלי הרכב הועברו במשרד הרישוי לשם המבקשת וכי רישיונות הרכב נרשמו בשמה אינה נכונה, והדברים עולים בבירור מרישיונות הרכב שצירפה המבקשת לבקשתה (נספח ב'). יתר על כן, המבקשת התעלמה לחלוטין מכך שכלי הרכב משועבדים למשיבה 2 וכי השעבודים רשומים ברישיונות הרכב.

המשיבים ציינו כי רישיונות הרכב עדיין רשומים בשם החברה, וכי כלי הרכב משועבדים, שעל כן לא רכשה המבקשת בעלות בכלי הרכב.

בתשובתה לתגובות המשיבים פירטה המבקשת עובדות וטענות שלא עלו כלל בבקשה, ואך בשל כך דין הבקשה להידחות. אולם גם לגופו של עניין דין הבקשה לדחייה.

אפילו שילמה המבקשת את התמורה בגין כלי הרכב, הרי שלא רכשה בהם בעלות, עקב השעבוד החל עליהם. כל טענות המבקשת בתשובתה, באשר להבטחות שהבטיחה לה החברה, או חברת הגר מטעמה, אין מקימות עילה להתעלם מהשעבודים ולעשותם כעפרא דארעא. גם הטענה כי תקנת השוק עומדת למבקשת אינה ממין העניין, שכן המבקשת לא רכשה את כלי הרכב בתום לב, שהרי השעבודים מתנוססים על רישיונות כלי הרכב, והמבקשת עצמה מודה כי ידעה על השעבוד וטוענת כי הובטח לה שזה יוסר, דבר שלא הסתייע.

ראו בעניין דומה החלטתי מיום 27.3.14 בתיק זה (בקשות מס' 32 ו-38).

לפיכך הבקשה נדחית.

המבקשת תישא בשכ"ט עו"ד של המשיבות בסכום של 8,850 ₪ לכל אחת.

ניתנה היום, י"ז ניסן תשע"ד, 17 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.