ע"י עו"ד מיכל סירקביץ'

1. ביום 17.3.12 נשרף מוסד סיעודי בשם "גינת הזהב" בבני ברק. התובעת (להלן: קופ"ח) טיפלה בנפגעים והיא תובעת שיפוי מנתבעים שקשורים לאותו מוסד. הנתבעים כפרו באחריות לשריפה (למרות הרשעת מקצתם בכך בהליך פלילי שהם לא ביקשו לסתור את קביעותיו). התובעת טענה לעניין בהרחבה אך בסיכומי הנתבעים נזנחה הכפירה והם לא ניסו לשכנע בנכונות קו ההגנה הכוזב שטענו עדיהם - שלמעשה קוימו כמעט כל דרישות שירותי הכיבוי. ראיות רבות אכן הוכיחו את אחריות הנתבעים לשריפה: בעבר קיבלה "גינת הזהב" ממשרד הבריאות תעודת רישום כבית חולים על סמך אישור כיבוי אש מזוייף. כשגילה זאת משרד הבריאות, החליטו הנתבעים לסגור את המקום, אך בטרם פונו דייריו פרצה שריפה. מערכת גילוי עשן לא פעלה, גלאי עשן לא היו מחוברים כלל וחלקם נתלשו ממקומם. גם מערכות הכיבוי האוטומטי ויניקת העשן לא היו תקינות או פעילות – כל זה בניגוד לדרישות שירותי הכיבוי ולסטנדרט המקובל. מחדלים אלה הובילו במישרין לנזקי הדיירים. לפיכך חבים הנתבעים בנזיקין בגין נזקי השריפה.
2. המהנדס סלוצקי העריך ש"מקור השריפה הוא בפגם כלשהו ביחידת מאייד המזגן". חקירת שירותי הכיבוי מיקמה את פריצת הדלקה בתקרת מסדרון קומה 3 "באזור שבו מנוע מערכת המיזוג". על בסיס זה נשלחה הודעת צד ג' ליצרן המאייד שממנו הוא נרכש. צד ג' טען לנזק ראייתי, כי נמנע ממנו לבדוק את הזירה ואת המזגן ושובשה יכולתו להתגונן כראוי. הוא ציין שהנתבעים לא הוכיחו מה הכשל הנטען במזגן. מיום החלפת המאייד ועד השריפה חלפה כשנה, שבמהלכה היה המזגן בחזקת הנתבעים אשר תחזקו אותו בעצמם. צד ג' גם טען שרשלנותם של הנתבעים ניתקה כל קשר סיבתי בין רשלנותו הנטענת לבין הנזק.
3. צד ג' אכן סיפק ל"גינת הזהב" ביום 1.3.11 מאייד. הנתבעים טענו שהוא המאייד שבסביבתו מוקמה ראשית השריפה – אך הטענה נשענת רק על עדויותיהם. לא הוצגה כל רשומה הקושרת מאייד ספציפי למיקום ספציפי במבנה. החפץ עצמו לא נשמר ומיקומו לא תועד. איני סומך בעניין זה על עדויות הנתבעים. עדויותיהם נגועות באינטרס והשאירו רושם רע. עברם מעורר חשד (הנתבעים קיבלו תעודת רישום על סמך מסמך מזויף. הרוח החיה ביניהם הוא פושט רגל סדרתי שהורשע גם בעבירות אחרות). אף שביום 1.3.11 סיפק צד ג' לנתבעים מאייד כלשהו, לא הוכח שדווקא הוא המאייד שבסביבתו פרצה האש. די בכך כדי להצדיק את דחיית הודעת צד ג'.
4. מר סלוצקי ביקר בזירה לאחר 3 שנים ולאחר שנעשו בה שינויים וגם לא בדק את שרידי המזגן, שנזרקו. הוא לא אמר מה התקלקל במזגן. לשיטתו מיקום השריפה מעיד על מקורה במזגן. זו כמובן אפשרות – מכיוון שהנתבעים זרקו את שרידי המזגן אי אפשר להפריכה – אך יש חלופות רבות אחרות שמהן בחר להתעלם. בלוח החשמל הראשי נפלו נתיכי המזגנים. הדבר לא מלמד על כך שהשריפה פרצה מהמזגנים, רק שבשלב כלשהו (ואולי בשל שריפה שפרצה במקום אחר) התחולל קצר במזגן או בכבלים המובילים אליו. מוקד השריפה היה בחלל בין תקרת הבטון לבין התקרה האקוסטית. בסמוך נמצאה יחידת המיזוג אך גם כבלי חשמל, תקשורת ותאורה. תקלה בכל אחד מהם יכולה לחולל שריפה – והיא היתה יכולה להתרחש בשל שלל גורמים אקראיים. אוסיף, שאפילו היה מוכח שהאש פרצה מהמזגן, אין ראיה שהדבר נבע מליקוי בייצור דווקא (שבאחריות צד ג') ולא מליקוי בהתקנה או בתחזוקה שנעשו דווקא על-ידי הנתבע 1 בעצמו. יתירה מזו, אילו עמדה "גינת הזהב" בדרישות שירותי הכיבוי, סביר שאירוע דומה היה מסתיים עם פגיעות גוף קטנות בהרבה. לאור כל זאת, נדחית הודעת צד ג'.
5. הנתבעים טוענים שתביעת ההטבה של קופ"ח היא נדירה, יוצאת דופן ולכן מפלה אותם לרעה - שכן מעוולים אחרים לא נתבעים כך בדרך-כלל. אין בכך ממש. משכבר הוכרה הלגיטימיות בתביעות כאלה ונכתב: "הניזוק המקבל שירותים רפואיים בלי תשלום בקופות החולים מכח אותו חוק, אינו זכאי לתבוע מן המזיק פיצויים בגין טיפולים רפואיים אלה... ואילו המיטיבה, קופת החולים, נותנת השירותים הרפואיים, זכאית לחזור על המזיק בגין אותו טיפול רפואי." (ע"א 5690/98 ד"ר מוניס נ' עמאר, פ"ד נו(3) 562). אפילו אין התובעת מממשת את עילת השיפוי שלה נגד כל מעוול (ולא הובאו בעניין ראיות כלשהן) מימושה כלפי הנתבעים אינה "הפליה פסולה". הנתבעים גרמו נזק גדול במיוחד בהתנהגות קיצונית במיוחד. אפילו אם נהגה בהם התובעת ב"חומרה" מיוחדת, הם ראויים לה.
6. הדין קבע "סל בריאות" שחייבות קופות החולים לספק. הוא גם קבע את מנגנון המימון שלהן. זכותן לתבוע שיפוי ממזיקים בגין הוצאות שגרמו היא חלק ממנו. הנתבעים העלו מספר טענות סרק בקשר לכך. קופות חולים לא נושאות "ממילא" או "חינם" בעלות הטיפול הרפואי שניתן לפי סל הבריאות. כאשר הצורך בטיפול נובע מאשם של מעוול אין הצדקה שהציבור (או הניזוק) יממנו אותו. לא נכון שהתובעת נהגה "בחוסר הגינות" כשהסתירה את מנגנון המימון שלה. הוא קבוע בדין ואי אפשר "להסתירו" וגם אין הוא רלבנטי לעילת התביעה. הנתבעים טענו שמימון קופ"ח מתקציב ציבורי כולל בתוכו רכיב "שיפוי" בגין הוצאות הטיפול בנפגעים. לכן, לשיטתן, נתבע כעת "כפל שיפוי". אין בטענה זו ממש, איש לא "שיפה" את קופ"ח בגין ההוצאה שהוציאה לטיפול בנפגעי השריפה, גם לא כחלק מהמימון השוטף. איש לא העביר לה כספים ספציפית כדי לסבסד עבריינים ומעוולים.
7. התובעת הגישה תביעתה לפי סעיף 2 לחוק לתיקון דיני הנזיקים האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד – 1964 וסעיף 22 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד - 1994 (להלן בהתאמה: חוק ההטבה וחוק ביטוח בריאות) – זהו "מנגנון המשלים" למימון קופות החולים שנקבע בדין. סעיף 2 לחוק ההטבה קובע: "גרם אדם לזולתו נזק גוף, רשאי מי שהיטיב את הנזק להיפרע את הטבת הנזק מן המזיק עד כדי סכום שהמזיק היה חייב למוטב על פי כל דין בשל גרימת נזק הגוף אלמלא הוטב הנזק על ידי המיטיב". סעיף 22 לחוק ביטוח בריאות קובע: "קופת חולים או נותן שירותים, שנתנו שירותי בריאות למי שחלה או למי שנפגע ממזיק זכאים להיפרע את הטבת הנזק מהמזיק או ממבטחו או מכל אדם אחר, בשל חבותם לפי כל דין או לפי כל חוזה ביטוח, בסכום ההוצאות אשר הוציאו בפועל למתן שירותי הבריאות למי שנפגע או שחלה כאמור. לענין סעיף זה ולענין חוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), התשכ"ד-1964, "מזיק" – למעט קופת חולים או נותן שירותים." סעיף 2 הגדיר: "נותן שירותים" - מוסד רפואי כמשמעותו בסעיף 24 לפקודת בריאות העם, 1940" ושם מוגדר "מוסד רפואי" - בית חולים, מרפאה, מוסד לטיפול במשתמשים בסמים ומעבדה;" (ההדגשה אינה במקור ותידון להלן).
8. הנתבעים טוענים ש"גינת הזהב" היתה "בית חולים" (היינו "נותן שירות") ולכן נהנית מההגנה שבטקסט המודגש. שאר הנתבעים היו אורגנים ועובדים שלה והם נתבעים בגין מה שעשו בשירותה ולכן הם חוסים תחת אותה ההגנה. הטענה נטענה בניגוד לעובדות: רק הנתבעת 4 יכולה לטעון למעמד של "בית חולים". הנתבעת 5 היא בעלת המבנה – היא בוודאי לא "בית חולים". אמיתי קופרמן היה בעל מניות בחברה אבל לא היה עובד או "אורגן" של הנתבעת 4 וכך גם לא אפרים פולק (שכנראה היה הרוח החיה בעסק, אבל לא היה לו כל מעמד רשמי בו). מכאן שעובדתית, איש מהם לא היה אורגן או עובד של "בית חולים" וגם לשיטת הנתבעים אין איש מהם נהנה מהגנות שעומדות ל"בית חולים".
9. יהושע כץ היה עובד של הנתבעת 4, אך לא "אורגן" שלה. אין ספק שמעשיו מחייבים אותה אך מכאן ארוכה הדרך למסקנה שהוא מוגן בהגנותיה. דיני הנזיקין מטילים על המעסיק חבות בשל מעשי העובד בשירותו, אך אין הם פוטרים את העובד עצמו מחבות בנזיקין בגין מעשי עצמו. חבות ישירה של המעוול בגין מעשי עצמו היא הרובד הבסיסי של דיני ההטבה. כדי לשלול אותה נדרשת הוראת דין מפורשת (כמו בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, תשנ"ה–1995). אי אפשר להסיק ממה שלא נכתב בסעיף 22 שלעובד עומדת אותה הגנה שיש לבית-החולים. יתירה מזו: עילת השיפוי האישית נגד העובד עומדת לתובעת לכאורה גם מכח סעיף 2 לחוק ההטבה. איני סבור שניתן לשלול עילה שהעניק חוק ההטבה על ידי שתיקת המחוקק בחוק הבריאות.
10. "בית חולים" הוא סטטוס המבוטא במסמך רשמי. הנתבעים הגישו (ת/31) קובץ של תעודות רישום כבית חולים, אך הם לא צירפו תעודת רישום שהיתה בתוקף ביום השריפה. זה אינו מקרה. "גינת הזהב" אכן היתה רשומה כ"בית חולים" בתקופות שונות שהאחרונה בהן הסתיימה ביום 1.3.2012. הרישום ניתן על סמך מסמך מזוייף וכאשר משרד הבריאות גילה זאת החליטו הנתבעים לסגור את המוסד. על רקע זה הם קיבלו ביום 13.3.12 מכתב ממשרד הבריאות (ת/32 – אשר התובעת התנגדה לו באיחור ובלי הצדקה). לדעת הנתבעים זהו "רישיון" להפעלת בית חולים. זו טענה מופרכת, שכן במכתב זה הודיע משרד הבריאות על הפסקת ההתקשרות שלו עם "גינת הזהב" וקצב לה 45 ימים לפינוי הדיירים. השימוש במונח "רישיון" מסיח את הדעת מהוראת סעיף 25 לפקודת בריאות העם "לא יפתח אדם מוסד רפואי, לא יפעילו ולא ינהלו, אלא אם נרשם בידי המנהל בהתאם להוראות פקודה זו והתקנות לפיה." משמע, אסור לנהל בית חולים בלי להחזיק בתעודת רישום – וזה מה שעשו הנתבעים ביום השריפה. "רישיון משתמע" (שלקיומו טוענים הנתבעים) אינו "תעודת רישום". הנתבעים מבקשים להנות מיתרונות של סטטוס משפטי אשר במועד הרלבנטי לא היה להם - ובמועד קודם ניתן להם על-סמך מסמך מזוייף. קשה למצוא מילים מנומסות לתאר טיעון כזה.
11. התובעת טענה גם שהפטור שבסעיף 22 נועד למנוע תביעות רשלנות רפואית צולבות בין מוסדות רפואיים שמימונם נעשה בידי הציבור. לכן, אין לו תחולה בתביעות רשלנות אחרות כמו בענייננו. נוטה אני לקבל טענה זו, היא מעוגנת בדברי ההסבר ומתיישבת עם תכלית החקיקה. איני רואה כל הגיון בכך שהמחוקק יטיל על קופת הציבור מימון עלויות שגרמו מעשי עבירה ויפטור את העבריינים מחבות. מכל מקום, נוכח הקביעות הקודמות, הערה זו היא מעבר לנחוץ.
12. המסקנה מכל אלה היא שלתובעת עומדת עילה טובה נגד כל הנתבעים.
13. התובעת הביאה ראיות רבות וטובות לכך שאנשים שונים שנפגעו בשריפה ב"גינת הזהב" טופלו על ידה בגין נזקי אותו אירוע. בניגוד לטענות הנתבעים, רשומותיה ועדויות עובדיה השונים על-פיהן, הן ראיה מספקת בהחלט לכך שהמטופלים היו מבוטחיה. התובעת חשפה את כל הפעולות הרפואיות שבוצעו ובגינן היא תובעת כספים. לא נטען ולא הוכח שמי מהן אינה חלק מסל הבריאות שחייבת היתה התובעת לספק למבוטחיה.
14. רופאי התובעת העידו על הקשר הסיבתי בין הטיפולים שניתנו לבין הפגיעות בשריפה והדבר אושר גם ע"י ד"ר סטורבין עד ההגנה. קופ"ח טענה, שגב' דיין – הנפגעת אשר עיקר התביעה נוגע לנזקה – לא נזקקה להנשמה לפני השריפה. אילו היתה נזקקת להנשמה, היתה מוגדרת כחולה סיעודית מורכבת ואשפוזה היה באחריות קופ"ח (וגם לא היה יכול להתבצע ב"גינת הזהב" שלא היתה מורשית לאשפז חולים סיעודיים מורכבים). רק לאחר השריפה אושפזה גב' דיין בטיפול נמרץ ונזקקה להנשמה עקב שאיפת עשן. הניסיון לגמול אותה מהנשמה נכשל פעמיים. לאחר הניסיון השני היא סבלה דום לב ומאז היא מונשמת וללא הכרה. הנתבעים מלינים על שהרופאים שחיוו דעתם מטעם התובעת הם כולם עובדיה ולאיש מהם אין מומחיות בתחומי הרפואה הרלבנטיים לפגיעות המטופלים. חוות-הדעת שנתנו הן לאקוניות וטכניות ולא כוללות כל התייחסות לרקע הרפואי הקודם של המטופלים ולמצבם שלפני השריפה. הנתבעים טוענים שחבותם נוגעת רק לטיפולים רפואיים שנוספו מחמת השריפה – ובהעדר מידע על המצב הקודם, לא ניתן לברר אילו טיפולים ניתנו בשל השריפה דווקא. בנוגע לגב' דיין טוענים הנתבעים על סמך חוות-דעתו של ד"ר סטרובין שהיא סבלה עוד קודם משלל מחלות רקע ולכן סביר יותר שההנשמה המלאכותית הממושכת שלה היא נזקקה היא משנית לאותן מחלות רקע ולא תוצאה של שאיפת העשן.
15. הנפגעים שבהם דנה תביעה זו היו אנשים מבוגרים מאד ששהו במוסד סיעודי. חזקה עליהם שלא הגיעו לשם מחמת בריאותם הטובה. לכולם "מחלות רקע". עקב השריפה נוצר צורך בטיפולים נוספים ואת ההוצאות שנגרמו זכאית קופ"ח לקבל מהנתבעים. זיקת טיפולים אלה לשריפה היא עניין שברפואה, ויש להוכיחה בחוות-דעת רפואית. מהו טיב המומחיות הנדרשת לכך? איני סבור שיש לכך מענה אחיד וקבוע. נראה שהדברים נגזרים מטיב הטיפול ומטיב הפגיעות. התובעת מעסיקה רופאים רבים. סביר שבחרה להעיד מי מהם. ממילא, כל מי שהיה מחווה דעתו "מטעמה", היה מוחזק על ידי הנתבעים כחשוד בהעדפת האינטרס שלה. למעשה, לא קשה לחלץ את הטיפולים ש"נוספו" עקב השריפה על הטיפולים שנדרשו לאותם מטופלים קודם – ויותר משמדובר בעניין הדורש מומחיות, מדובר בעניין של שכל ישר – ורופאי התובעת העידו עליו. הנתבעים לא טענו – וגם לא הוכיחו – שטיפול ספציפי כלשהו שבגינו נתבע מהם שיפוי, ניתן לנפגעים גם לפני השריפה (ובדיוק כפי שידעו להתגונן בנוגע לגב' דיין, יכולים היו לאסוף ראיות בנוגע לנפגעים אחרים). מכאן שטענות עדי התביעה לא נסתרו כלל.
16. איש מהמטופלים לא נזקק להנשמה לפני השריפה (אלמלא כן הוא לא היה מדיירי "גינת הזהב"). הוכח שגב' דיין נזקקה להנשמה בשל השריפה ומאז. התובעת התמודדה בסיכומיה עם שלל טענות רפאים אשר שיערה שיטענו הנתבעים, אך בפועל לא עלו בסיכומיהם. אמנע מדיון סרק דומה. בסיכומיהם הסתפקו הנתבעים בטענה שסביר יותר לייחס את ההנשמה המתמשכת של גב' דיין למחלות הרקע שלה מאשר לשריפה. אני דוחה טענה זו עובדתית ומשפטית. כעובדה ברור שגב' דיין נזקקה להנשמה מיד אחרי השריפה ובגללה. לא ניתן להפריד בין תקופות שונות ולומר שעד מועד מסויים ההנשמה נדרשה בשל השריפה ואחריה נדרשה רק מסיבה אחרת שכלל לא הושפעה מהשריפה. גב' דיין שהתה ב"גינת הזהב" על מכלול תכונותיה. השפעת השריפה דרדרה מכלול זה וכעת אין עוד להפריד בין רכיביו. מעוול נוטל את קורבנו על מכלול תכונותיו ולכן הוא אחראי גם לנזק שהוחמר בשל תכונה נסתרת. זהו הכלל בדבר "הגולגולת הדקה", שכינויו המקאברי מבטא את חבות המעוול המופתע מ"שבירות" קורבנו. פגיעותם של נפגעי השריפה לא היתה נסתרת. הנתבעים ניהלו מוסד גריאטרי חשוף לסיכוני שריפה ביודעם היטב שמי שנחשף באשמתם לסיכון עלול להפגע ממנו הרבה יותר מהאדם הממוצע.
17. התובעת העידה עובדים שונים אודות החיובים שבהם נשאה בגין 13 נפגעים. הסכומים מצטברים לסך 2,606,126 ₪. מטעמי סמכות צמצמה את תביעתה לסך 2.5 מיליון שקלים. הנתבעים העלו טענות רבות בנוגע לסכומים אלה והתובעת השיבה להם בסיכומי תשובה שלהם הוסיפה עמוד של "נספח" שלהגשתו התנגדו הנתבעים. קופ"ח סיפקה לנפגעי השריפה שירותי בריאות, כמעט כולם באמצעות ספקים חיצוניים. היא לא הציגה זה לצד זה דרישת תשלום וראיה לתשלום, לכל טיפול וטיפול. עדיה הסבירו שהתחשבנותה מול ספקיה נעשית על בסיס תקופתי בתשלומים מרוכזים למטופלים רבים. הנתבעים טענו שעניין זה לא הוכח כראוי, אך דווקא הוא ברור לחלוטין.
18. עובדי התובעת העידו על רשומות הטיפולים שניתנו למטופלים שבגינם הוגשה התביעה וגם על כך שבפועל בוצעו העברות בנקאיות בגין הדרישות המקובצות. אכן, אין זה סביר שקופ"ח לא שילמה חובות לספקי שירותים – אף שדומה שמן הראוי היה שהדבר יוכח באופן יותר מתועד. מתוך הרשומות ניתן לבודד את רשימות הפעולות שבוצעו עבור כל אחד מנפגעי השריפה. להשבת איזה סכום זכאית הקופה בגין כל פעולה כזאת? חישוביה של הקופה נעשו על בסיס "תעריף" משרד הבריאות. הנתבעים טענו שבפועל אין הקופה משלמת לספקים לפי תעריף זה. היא אינה זכאית לתבוע מהם יותר משהוציאה בעצמה ואת מה שהוציאה בפועל היא לא הוכיחה.
19. סעיף 22 לחוק הבריאות קובע ש"קופת חולים ... זכאים להיפרע את הטבת הנזק מהמזיק ... בסכום ההוצאות אשר הוציאו בפועל...". לא בכדי קבע בית-המשפט העליון בנוגע לתביעות כאלה "היקף השיפוי לו זכאי המיטיב מותנה בשיעור ההטבה שניתנה" (פסקה 41 בע"א 7547/99 מכבי שירותי בריאות ואח' נ' דובק בע"מ', פ"ד סה (1) )144. את שווי השירותים שמספקת הקופה בעצמה ניתן להעריך לפי "תעריף". לעומת זאת, כאשר היא רוכשת שירותים עליה להוכיח כמה שילמה לספקים בפועל (זאת בניגוד לטענתה שאין לנתבעים זכות להנות מהנחות שקיבלה).
20. הראיות שהוגשו לא מאפשרות חישוב פשוט של הסכומים ששילמה התובעת לספקים בגין נזקי השריפה. אין ראיה הקושרת העברת כספים ספציפית לשירות ספציפי שקיבל מטופל ספציפי. התובעת לא הניחה תשתית להערכה מושכלת של הסכום ששולם בפועל. הוכח שבפועל משלמת הקופה לספקים סכומים הנמוכים מתעריף משרד הבריאות, אך לא הוכחו ההנחה הריאלית שניתנה במקרה זה או ההנחה הממוצעת שניתנת בדרך-כלל.
21. בסעיף 24 לסיכומי התשובה שלה אישרה קופ"ח שהיא מקבלת הנחות בדיעבד, ושיעורן תלוי בכמות המבוטחים שהיא מפנה לבית-חולים נתון. נספח שצירפה מראה לכאורה שהיא קיבלה בגין הטיפולים בגב' דיין הנחה בשיעורים שבין 4.4% לבין 7.7%. איש לא העיד על הטבלה והיא רחוקה מ"לדבר בעד עצמה". מכיוון שההנחות ניתנות "בדיעבד", אי אפשר לדעת אל נכון, אם המספרים שבטבלה "סופיים" (ובאמת שולמו) או שאולי מאוחר יותר נתנו הנחות נוספות "בדיעבד". עצם הצגת הטבלה בשלב דיוני כה מאוחר מלמדת על החסרים בראיות התובעת. מדובר בעניין שניתן וצריך היה להביא לגביו ראיות הרבה יותר טובות משהובאו בפועל, הרי כל הנתונים ידועים לתובעת ומתועדים במחשביה. חלק מעדי התובעת נשאלו לגבי שיעור ההנחות שמקבלת קופ"ח. מעדותה של גב' בודנר עלה שמחלק מהספקים – בתי חולים כ"מעייני הישועה" או "איכילוב" למשל - קיבלה קופ"ח הנחות ששיעורן 34% ואף 36%. אין הדבר מלמד בהכרח על ההנחות שקיבלה מהספקים הרלבנטיים לתביעה זו, אך בהחלט ניתן ללמוד ממנו עד כמה עשוי התשלום בפועל להיות נמוך מהתעריף.
22. הנתבעים הלינו על כך שהתובעת רכשה שירותים מספקים חיצוניים במקום לספקם בעצמה, שכן את השירותים שהיא מספקת בעצמה היא מספקת "חינם". אף ששירותי קופ"ח אינם נמכרים למבוטחים באופן מסחרי, הם לגמרי לא "בחינם". "מישהו" משלם עבורם. הדין העניק לקופ"ח זכות לתבוע גם בגין עלות השירותים שהיא מספקת בעצמה. עלות זו יש לחשב דווקא לפי תעריף משרד הבריאות כי זה "ערכם". דווקא שירותים שרכשה קופ"ח מספקים אחרים, נרכשו בהנחות. מכאן, שמבחינת הנתבעים בחירת קופ"ח ברכישת שירותים מהווה "הקטנת נזק".
23. כמעט כל הסכומים שתבעה קופ"ח הם בשל שירותים שרכשה מספקים חיצוניים. אין לי ספק שהיא אכן שילמה בגינם, אך לא "לפי תעריף משרד הבריאות". ראוי היה שתוכיח בפועל את הסכום המדויק ששילמה לאחר ההנחות. מן הסתם ניתן לחלצו מרשומותיה. מכיוון שהתשלומים נעשו יחדיו עבור מטופלים רבים, קשה (אולי גם נורמטיבית) לקבוע מה היה חלקו המדויק של מטופל ספציפי בתשלום המקובץ. מן הסתם ניתן לחוות בעניין כזה דעה ולטעון עליה טיעון משפטי. קופ"ח העדיפה להמנע מהבאת ראיות כאלה ומטיעון כזה. גם הנתבעים יכולים היו לתרום יותר לבירור זה, אילו השתמשו כראוי בהליכים המקדמיים לשם איסוף מידע.
24. שני הצדדים הימרו על "ערפל קרב" הן בראיות והן בטיעון. התובעת ביקשה סכום שהיא לא שילמה בפועל וחושב לפי "תעריף". הנתבעים ביקשו לא לשלם דבר, אף שהם גרמו לעלות ענקית. איני סבור שאלה תוצאות הוגנות או סבירות. אף שהצדדים טענו באריכות הם לא הפנו לתקדים שבו התמודד בית משפט עם מסכת ראיות דומה (גם לא ת"א חיפה 28963-02-14). לא מצאתי מנוס מלהזקק למידע החלקי שהביאו כדי לאמוד כמה כסף שילמה קופ"ח לספקים. תעריף משרד הבריאות הוא נקודת המוצא לאומדן. ערך השירותים שסיפקה קופ"ח הוא אכן 2,606,126 ₪. בפועל שילמה קופ"ח פחות. ההנחה הגבוהה ביותר שעליה הובאו ראיות היתה בשיעור 36%. לא תמיד ניתנה דווקא הנחה כזו, אך בהיותה "סמן קיצון" שוכנעתי שסביר מאד שקופ"ח שילמה לספקים לא פחות מ–64% מהסכום שתבעה "לפי התעריף" היינו, 1,667,921 ₪. לפיכך, אני מחייב את הנתבעים לשלם לה סכום זה.
25. התובעת ביקשה גם סעד הצהרתי, שהנתבעים חייבים לפצותה בגין שירותי הבריאות שתיתן לנפגעים בעתיד בגין השריפה. בקשה זו הופיעה בסעיף 43 לכתב התביעה המתוקן – שממנו התעלמו הנתבעים בכתב ההגנה המתוקן. בסיכומיהם שמו הנתבעים בפי התובעת בקשה אחרת, שבית-המשפט יתיר לה להמשיך ולתבוע בעתיד בגין המשך הטיפול בגב' דיין. אז ביקשו לדחות את הבקשה המדומיינת על הסף, כי התובעת לא ביקשה במועד פיצול סעדים. כך נותרה הבקשה האמיתית ללא כל מענה. לפיכך ניתן סעד הצהרתי לפיו על הנתבעים להשיב לתובעת את עלות השירותים שתרכוש בעתיד או את ערך השירותים הרפואיים שתיתן בעצמה בעתיד לנפגעי השריפה בגין נזקים שסבלו בשריפה.
26. סיכום: התביעה מתקבלת. הודעת צד ג' נדחית. הנתבעים ישלמו לתובעת 1,667,921 ₪. ניתנת הצהרה כמפורט בסעיף 25. תוך 14 יום יגישו התובעת וצד ג' פרטת הוצאות. תוך 14 ימים אח"כ יגיבו עליה הנתבעים ואז תנתן החלטה משלימה לעניין שכ"ט עו"ד והוצאות משפט. ת"פ 18.3.19.

ניתן היום, ט' אדר א' תשע"ט, 14 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.