זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (השופטת מעין צור) מיום 24.12.15, לפיו נדחתה כליל תביעת המערערים כנגד המשיבים, והם חויבו בהוצאות.

המערערים הם בעלים של נכס ברח' אינטרנציונל 9 בחיפה, אשר הושכר למשיבים למשך 12 חודשים מיום 1.6.13 ועד 31.5.14. נגד המשיבים הוגש כתב אישום בגין ניהול עסק ללא רשיון, וניתן צו סגירה מנהלי. המשיב 2 תבע את המערער 1 ותביעתו נדונה על פי הסכם בוררות בבית דין צדק הישר והטוב בחיפה, אשר ביום 20.6.14 קבע שמטרת השכירות היתה מזנון ושיפודיה, כאשר המערער נתן למשיב להבין שאין מניעה להפעיל עסק כזה במושכר, בעוד היתה מניעה כזו. על כן נקבע שהנתבע היה יכול לבטל את השכירות החל מיום סגירת העסק – 30.3.14. נקבע שעל המשיב 2 לפנות את החנות תוך שבוע ועל המערער להחזיר לו את יתרת השיקים.

ביום 10.7.14 ניתן פסק נוסף, לפיו מסירת המפתח בוצעה, ועל המערער להחזיר למשיב את דמי השכירות עבור החודשיים האחרונים, מרץ ומאי בסך 5,900 ₪, וכן את דמי השכירות עבור 3 השבועות הראשונים של השכירות שבהם נבצר מהמשיב להשתמש בחנות עקב עבודות שבוצעו.

התביעה שנדונה בפני בית המשפט קמא היא תביעת המערערים נגד המשיבים בשל הנזקים שהתגלו להם לאחר פינוי החנות. המערער פנה שוב לבית דין צדק בתביעה כנגד המשיב, אך זה סירב להידיין שם.

אני דוחה את טענת המערערים כאילו פסקי הבוררות אינם מחייבים את הצדדים, משום שניתנו ללא סמכות, על פי פסיקת בית המשפט העליון. בכך נפלו המערערים לכלל טעות. פסיקת בית המשפט העליון עסקה בסמכות בתי דין רבניים המוקמים מכח חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953. פסיקת בתי דין רבניים אלה בבוררות בענייני ממונות נקבעה כחסרת סמכות. בית דין צדק הישר והטוב לא הוקם מכח חוק זה, אלא הוא בית דין וולונטרי שאינו מקבל את שכרו מן המדינה, וסמכותו כבורר אינה מוגבלת. על כן, פסיקתו תקפה, וככל שניתן להסיק ממנה השתק פלוגתא, יש בפסיקה השתק פלוגתא, ועל פי הדין, פסיקתו מחייבת הן את הצדדים הישירים בפניו, והן את חליפיהם, המערערת והמשיבה.

אני דוחה את טענת המשיבים, לפיה בעקבות הליך הבוררות אין המערערים זכאים להעלות כל טענה נוספת. הליך הבוררות עסק אך ורק בשכירות שעד פינוי המושכר. הליך הבוררות לא עסק ולא פסק דבר בקשר לפינוי המושכר והנזקים שנותרו במושכר. בעניין זה, אין השתק עילה, משום שהעילות שונות, ואין גם השתק פלוגתא כי בית הדין לא פסק בעניין זה דבר. על כן טעה בית המשפט קמא כאשר קבע שמדובר בנזקים שהתובעים היו יכולים לגלותם במהלך הליך הבוררות אילו בדקו את המושכר, ולכן לא ניתן לומר שלא היו יכולים להעלות טענותיהם במסגרת הליך הבוררות.

קביעה זו של בית המשפט קמא שגויה בכמה מובנים. ראשית, אין המערערים מושתקים מלתבוע את כל התביעות שהיו יכולים לתבוע את המשיבים. לכל היותר היו מושתקים מלתבוע את עילת התביעה שהיתה בידם בעת קיום הליכי הבוררות. אין ספק, שעילת התביעה בגין הנזקים שנותרו לאחר פינוי המושכר, לא היתה בידיהם בשעה שקיימו את הליכי הבוררות, שבסופם הוחזר המושכר. שנית, בית המשפט קמא לא קבע שיש השתק עילה, שכאמור אין. השתק פלוגתא קיים רק לגבי פלוגתאות שהוכרעו, ואין ספק שבית הדין לא הכריע בשאלת הנזקים לאחר פינוי המושכר. שלישית, אפילו נניח שתקנות 44,45 לתקנות סדר הדין האזרחי חלות על פסק הבוררות, שתיהן עוסקות בסעדים עקב עילת התובענה. עילת התובענה בגין נזקים למושכר אינה עילת התובענה בגין אי תשלום דמי שכירות, או החזר דמי שכירות. על כן התוצאה היא שהסכם הבוררות והליך הבוררות אינו מונע מהתובעים להגיש את תביעתם בתיק זה.

המערערים הוכיחו את נזקיהם לפי חוות דעת שמאי, שנחקר על חוות דעתו, אל מול היעדר חוות דעת מטעם המשיבים. בית המשפט קמא קבע שהמערערים לא עמדו בנטל להוכיח שהנזקים נגרמו על ידי המשיבים, שכן לא הביאו ראיה לגבי מצב המושכר לפני תחילת השכירות. אכן, אין ראיה לגבי מצב המושכר לפני תחילת השכירות, והעובדה שיש בפני בית המשפט ראיות לכך שהמשיבים שיפצו את המושכר לפני תחילת השימוש בו אינה ראיה לכך. ואולם, אין בכך כדי לומר שאחריות המשיבים לנזקים או לחלקם לא הוכחה. כך למשל חלק מהנזקים הם ויטרינה שפורקה בחזית לצורך הכנסה והוצאה של ריהוט המסעדה, ולאחר מכן הורכבה בצורה לקויה. כמו כן, לכלוך שומני ואחר קשה להסרה על גבי הריצוף והחצר העורפית, סביר להניח שהוא תוצאה של השימוש במושכר כשיפודיה, ולא תוצאה של שימוש קודם. כך, פתחים בקירות הבטחון לצורך העברת ארובת אוורור, לא היו דרושים לשימוש הקודם כחנות למזון חיות. ממילא סביר להניח שהם בוצעו לצורך השימוש כשיפודיה. פתחים אלה נסגרו חלקית בגבס ולא בבטון כפי שהיה קודם לביצועם, בסגירה מרושלת ולא אסתטית.

עיון בחוות הדעת ובפרוטוקול הדיון מעלה שהוכחו נזקים לפחות בשיעור של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ, אשר לפי חוות הדעת מצריכים פיקוח וניהול בשיעור של 1,500 ₪ נוספים בתוספת מע"מ, וכן זמן ביצוע של לפחות חודש אחד. מכיוון שהמחיר המוסכם של דמי השכירות היה 2,500 ₪ בתוספת מע"מ לחודש, היה על בית המשפט קמא לקבוע פיצוי למערערים בסך 14,000 ₪ בתוספת מע"מ. זאת, כאשר המערערים לא הביאו ראיות להוכחת עלויות של 20,000 ₪ לביטול צו הפסקת העיסוק בעסק.

על כן אני מקבל את הערעור בחלקו, מבטל את פסק דינו של בית המשפט קמא, ומחייב את המשיבים לשלם למערערים בגין נזקי המושכר 14,000 ₪ בתוספת מע"מ, ועוד הוצאות משפט בערכאה זו ובערכאה הדיונית בסך 5,850 ש"ח ועוד אגרות הערעור.

המזכירות תשיב למערערים את העירבון שהופקד על ידם.

ניתן היום, ט' ניסן תשע"ו, 17 אפריל 2016, בהעדר הצדדים.