1. זוהי תביעה לפיצוי בגין נזקים שלטענת התובעים גרמו להם הנתבעים, ששכרו מהם נכס מקרקעין.

הרקע העובדתי

1. התובעים הם בעלים של נכס מקרקעין ברח' אינטרנציונל בחיפה (להלן: "החנות" או "המושכר").
2. ביום 12.5.13 נכרת בין התובעים לבין נתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת") הסכם שכירות, שעל פיו הושכרה החנות לנתבעת למשך שנה החל מיום 1.6.13. בהתאם להסכם, מטרת השכירות הינה הפעלת עסק של מזנון ושיפודיה.
3. הנתבעת קיבלה את החנות והחלה בהפעלת עסק במקום, ללא רישיון. ביום 30.3.14 נסגר העסק על פי צו שהוציא בית המשפט לעניינים מקומיים בחיפה.
4. ביום 26.5.14 חתמו תובע מס' 1 (להלן: "התובע") ונתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע") על הסכם בוררות, שלפיו הסכימו לקיום בוררות בבית דין צדק הישר והטוב בחיפה (להלן: "בית דין צדק") בכל התביעות ההדדיות בנושא שכירות החנות.
5. ביום 20.6.14 ניתן פסק ביניים, שבו קבע בית דין צדק כי מטרת השכירות הייתה למזנון ולשיפודיה. התובע נתן לנתבע להבין כי אין מניעה מלהפעיל עסק כזה במושכר. לכן הסכם השכירות נעשה בטעות, והנתבע יכול לבטל את השכירות החל מיום סגירת העסק – 30.3.14. בית דין צדק קבע כי על הנתבע לפנות את החנות תוך שבוע, וכי על התובע להחזיר לו את יתרת השיקים עבור דמי השכירות.
6. ביום 10.7.14 ניתן פסק ביניים נוסף, שחייב את התובע להחזיר לנתבע את דמי השכירות עבור החודשיים האחרונים בסך 5,900 ₪, וכן את דמי השכירות עבור שלושת השבועות הראשונים של השכירות, שבהם נבצר מהנתבע להשתמש בחנות עקב עבודות שבוצעו, בסך 2,065 ₪.
7. לטענת התובעים, לאחר פינוי החנות נודע להם כי הנתבעים גרמו לה נזקים כבדים. לכן פנה התובע לבית דין צדק בתביעה נגד הנתבע, אך זה סרב להתדיין שם, ולכן התיר בית דין צדק לתבוע את הנתבע בבית המשפט.

דיון והכרעה

1. הנתבעים טוענים כי מן הדין לדחות את התביעה לנוכח פסק הבוררות. בהחלטתי מיום 6.8.15 דחיתי בקשה של הנתבעים לדחות את התביעה על הסף, אך קבעתי כי הקביעות העובדתיות שנקבעו בפסק הבוררות מקימות השתק פלוגתא.
2. התובעים טוענים כי פסק הבוררות אינו מחייב את תובעת מס' 2 (להלן: "התובעת") ואת הנתבעת, שכן רק התובע והנתבע היו צדדים להסכם הבוררות. עוד הם טוענים כי על אף שהסכם השכירות נכרת בין התובעים לבין הנתבעת, הוגשה התביעה גם נגד הנתבע מאחר שהנתבע הגיש תביעה נגד התובע בבית דין צדק, ומאחר שבית דין צדק התיר לתבוע את הנתבע בבית המשפט. מן הדין לדחות את שתי הטענות.
3. באשר לטענה הראשונה – הסכם הבוררות נערך, אומנם, בין התובע לבין הנתבע, ופסק הבוררות ניתן בעניינם. ואולם השתק פלוגתא מתקיים לא רק כאשר מדובר בבעלי דין זהים, אלא גם כאשר מדובר בחליפיהם (ראה: ע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל (12.10.09) בפסקה 14 לפסק דינו של השופט דנציגר). במקרה זה התובעת הינה אשתו של התובע, והחנות היא בבעלותם המשותפת. ואילו הנתבעת הינה חברה בבעלות בנו של הנתבע, והנתבע פעל מטעמה בכל הכרוך בהפעלת העסק במושכר. לפיכך התובע הוא גם חליפה של התובעת, והנתבע הוא גם חליפה של הנתבעת, בכל הנוגע לשכירת החנות. על כן פסק הבוררות מקים השתקי פלוגתא המחייבים גם את התובעת ואת הנתבעת.
4. באשר לטענה השניה – העובדה שהנתבע תבע את התובע בבית דין צדק, והעובדה שבית דין צדק התיר הגשת תביעה נגד הנתבע, אינן מקימות עילת תביעה נגד הנתבע. הנתבע אינו צד להסכם השכירות, ובהיעדר עילת תביעה נגדו דין התביעה נגדו להידחות.
5. בפסק הבוררות נקבע, כאמור, כי מטרת השכירות הייתה למזנון ולשיפודיה. הדבר עולה גם מהסכם השכירות. עוד נקבע בפסק הבוררות, שהתובע נתן לנתבע להבין כי אין מניעה מלהפעיל מזנון ושיפודיה במושכר. לכן הסכם השכירות נעשה בטעות, והנתבע יכול לבטל את השכירות החל מיום סגירת העסק – 30.3.14. קביעות עובדתיות אלה מחייבות את הצדדים גם בתביעה זו. מכאן אעבור לבחון את הראשי הנזק הנטענים.
6. אובדן דמי שכירות: התובעים טוענים כי יש לחייב את הנתבעים בתשלום דמי שכירות עבור חודשים יוני – נובמבר 2014, שבהם החנות לא הייתה מושכרת. לא מצאתי בסיס בדין לחייב את הנתבעים בתשלום דמי שכירות עבור תקופה זו. על פי הסכם השכירות מועד סיום תקופת השכירות הוא ביום 31.5.14. מכאן שאף אלמלא ההתרחשויות שהובילו לביטול ההסכם בשלב מוקדם יותר, הייתה הנתבעת רשאית לעזוב את החנות ביום 31.5.14, ואין בסיס לחייבה בתשלום דמי שכירות מעבר למועד זה. ככל שכוונת התובעים היא לכך שאובדן דמי השכירות נגרם עקב הצורך לשפץ את הנכס בתקופה זו, הרי שלא הובאו לכך כל ראיות: לא הובאו ראיות לגבי תקופת השיפוץ, או כי מדובר בשיפוץ המצריך פרק זמן כה ארוך לביצועו. על פניו, מעיון בחוות דעת השמאי מטעם התובעים, העבודות המפורטות בה אינן מצריכות פרק זמן של חמישה חודשים לביצוען. כך או כך, נטל ההוכחה בעניין זה רובץ על התובעים, שלא הביאו כל ראיה בעניין.
7. עלות ביטול צו הסגירה: התובעים עותרים לפסיקת סכום של 20,000 ₪ בגין עלויות שבהן נשאו, לטענתם, לצורך ביטול צו הפסקת העיסוק בעסק, שהוציא בית המשפט לעניינים מקומיים. דא עקא שלא הובאה כל ראיה המוכיחה כי התובעים שילמו תשלום כלשהו לצורך ביטול הצו. די בכך על מנת לדחות טענתם.
8. עלות תיקון הנזקים לחנות: טענת התובעים הינה שהם זכאים לפיצוי בסך 33,400 ₪, בהתאם לחוות דעת שמאי מטעמם, בגין נזקים שגרמו הנתבעים למושכר. דין הטענה להידחות. הנטל להוכיח את הטענה כי הנזקים הנטענים נגרמו על ידי הנתבעים מוטל על התובעים. התובעים לא הביאו כל ראיה לגבי מצב המושכר לפני תחילת השכירות. אזכיר כי התובעים לא הגישו תצהירי עדות ראשית, והסתמכו על תצהיר אימות העובדות הנטענות בכתב התביעה. בסעיף 15 לכתב התביעה נכתב: "סעיף 6 לחו"ד מטעם התובעים מפרט את הנזקים שנגרמו לתובעים ע"י הנתבעים ...". דהיינו התובע בתצהירו (המאמת את הנטען בכתב התביעה) מבסס טענתו כי מדובר בנזקים שנגרמו על ידי הנתבעים, על חוות דעת השמאי. ואולם השמאי ציין בחקירתו הנגדית כי אינו יודע מה מקורם של הנזקים שמנה בחוות דעתו, וכי הסתמך על מה שמסר לו התובע (עמ' 4 שו' 29 – עמ' 5 שו' 7). לפיכך, בהעדר ראיה לגבי מצב המושכר לפני תחילת השכירות, לא ניתן לקבוע כי הנזקים המפורטים בחוות דעת השמאי נגרמו על ידי הנתבעים.
9. נימוק נוסף לדחיית טענת התובעים נעוץ בהסכם הבוררות, שבו הסכימו הצדדים לקיים בוררות "בכל התביעות ודו"ד שיש בינינו כל אחד מהח"מ על חברו בנושא: שכירת חנות וכל הדו"ד שמסתעף מעניין הנ"ל". מכאן שהיה על התובעים להעלות טענתם ביחס לנזקים שגרמו הנתבעים למושכר במסגרת הליך הבוררות. התובעים טוענים כי מדובר בנזקים שנתגלו להם רק לאחר שניתן פסק הבורר. דא עקא כי מדובר בנזקים שהתובעים יכולים היו לגלותם במהלך הליך הבוררות אילו בדקו את המושכר, ולכן לא ניתן לומר שלא יכולים היו להעלות טענותיהם במסגרת הליך הבוררות.
10. התוצאה היא כי דין התביעה להידחות.
11. לפיכך אני דוחה את התביעה.
12. זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, י"ב טבת תשע"ו, 24 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.