הנאשם זכאי מחמת הספק מן העבירה של אי מתן זכות קדימה להולך רגל.

1. ביום 25.8.14 שעה 10.25 נהג הנאשם מונית ברחוב ז'בוטינסקי ממזרח למערב לכיוון הצומת עם רחוב אבן גבירול (להלן: "הצומת") ופנה ימינה בצומת. ברחוב אבן גבירול, לאחר הצומת, מצויר מעבר חצייה להולכי רגל. על פי הנטען בכתב האישום, חצתה את מעבר החצייה הולכת רגל ילידת 1986 (להלן: "הולכת הרגל") משמאל לימין כיוון נסיעת הנאשם, בהליכה, בחסות אור ירוק להולכי רגל שדלק בכיוון חצייתה. הנאשם, לא הבחין בהולכת הרגל, פגע בה והעיף אותה אל הכביש (להלן: "התאונה"). עקב התאונה נגרמו להולכת הרגל חבלות של ממש ( דימום תת עכבישי ושברים בבסיס הגולגולת). בעקבות זאת הוגש נגד הנאשם כתב אישום המייחס לו עבירות של אי מתן זכות קדימה להולך רגל תוך סיכון הולך הרגל ונהיגה בקלות ראש הגורמת חבלות של ממש.

2. הנאשם לא חלק על קרות התאונה והחבלות שנגרמו להולכת הרגל. הוא כפר בכך שהתאונה אירעה על מעבר החצייה וטען כי בשל בעיות שדה ראיה התאונה הייתה בלתי נמנעת וכי "הבוחן לא הגיע למסקנות לגבי נקודת האימפקט"; דבר המקשה על ההגנה להתמודד עם טיעוני התביעה.

הראיות

3. במסגרת פרשת התביעה העידו בוחן התנועה, סימון טרטקובסקי ( להלן: "הבוחן"); מר ריצ'רד דאל וגב' אלה דאל שהיו עדי ראיה לתאונה; השוטרת הילה אסרף שהגיעה לזירת התאונה לאחר האירוע וערכה דוח פעולה; מר אברהם וקסמן – בעל חנות העוסק בין היתר בתחום מצלמות האבטחה אשר סרט מצלמת אבטחה הקשור לכאורה לתאונה נלקח מחנותו; מר אודי גרטי, בעלה של הולכת הרגל ; הולכת הרגל; וכן הגב' נטשה סלבצ'בסקי שנסעה במונית הנאשם עובר לקרות התאונה (להלן: "הנוסעת"). בהסכמה הוגשו המסמכים הבאים: הודעתה של עד התביעה אורלי אמירה במשטרה (ת/20); הודעת הנאשם במשטרה (ת/21) ; דוח העתקת CD (ת/22) ותע"צ רמזורים (ת/23). במסגרת פרשת ההגנה העיד הנאשם.

דיון והכרעה

4. אין חולק שהנאשם נהג על רחוב ז'בוטינסקי ממזרח למערב ופנה ימינה ברחוב אבן גבירול עד לנקודה מסוימת בה פגע רכבו בהולכת הרגל וגרם לה חבלות של ממש. סלע המחלוקת בשאלה אם הפגיעה בהולכת הרגל הייתה על מעבר חצייה וככל שהתשובה לשאלה שלילית: האם ניתן לייחס על פי הראיות בתיק לנאשם עבירה של נהיגה בקלות ראש. כפי שיפורט להלן, התשובה לשאלה הראשונה היא שלילית ואילו התשובה לשאלה השנייה היא חיובית. מטעם זה מצאתי לזכות את הנאשם מן העבירה של אי מתן זכות קדימה להולכת רגל על מעבר חצייה ולהרשיעו בעבירה של נהיגת רכב בקלות ראש וגרם חבלה של ממש.

וזה יהיה סדר הדיון: תחילה אדון בשאלה אם הוכח כי הפגיעה בהולכת הרגל הייתה על מעבר חצייה ובתוך כך אדון בטענת ההגנה כי התביעה לא הצליחה לבסס קיומה של נקודת אימפקט בתאונה זו באופן המקשה על התמודדות ההגנה עם טיעוניה. לאחר מכן אדון בשאלה אם וכיצד עולה מן הראיות כי הנאשם נהג בקלות ראש וגרם בנהיגתו חבלה של ממש להולכת הרגל.

האימפקט עם הולכת הרגל

5. לטעמי לא הוכח במידת ההוכחה הנדרשת כי הולכת הרגל חצתה את הכביש על מעבר החצייה וממילא לא הוכח במידת ההוכחה הנדרשת כי הפגיעה הייתה על מעבר החצייה. כך, העיד הבוחן שעל פי ממצאיו "אינני יכול לקבוע מגע בין המונית לבין הולכת הרגל וכמו כן אני לא קבעתי את כיוון החצייה של הולכת הרגל ואת מקום הפגיעה, אבל על פי חומר החקירה והראיות נראה שכן היה מגע בין המונית להולכת הרגל וגם נהג המונית הצביע והדגים את מנגנון הפגיעה בהולכת הרגל" (ע' 5 ש' 25-28). נמצא, כי מן הממצאים בזירת התאונה כשלעצמם לא היה הבוחן יכול להגיע למסקנה בדבר נקודת אימפקט בתאונה. ואולם, מכך לא עולה בהכרח כי נקודת האימפקט לא הוכחה גם על יסוד יתר הראיות שהוצגו.

6. עדי התביעה ריצ'רד ואלה דאל נסעו מאחורי רכבו של הנאשם. אקדים ואומר כי עדותם הותירה רושם אמין אם כי התרשמתי כי מר דאל שנהג ברכב היה מודע יותר לנעשה בכביש עובר לתאונה מגב' דאל שדעתה הוסחה מן הנעשה בכביש מעת לעת. עדים אלה העידו – ועדותם נאמנה עלי – כי הפגיעה בהולכת הרגל הייתה לאחר שהמונית חלפה על פני מעבר החצייה ברחוב אבן גבירול. מר דאל העיד: "ש. כשהתחלת לראות את הולכת הרגל היכן הייתה המונית? ת. המונית הייתה בנתיב שלי, מיושרת בנתיב וכבר עברה את מעבר החצייה להולכי רגל" (ע' 8 ש' 3-4). גב' דאל אמרה בהקשר זה : ".. פנינו מנתיב ימני ונתיב ימני ומשמאלנו פנתה מונית שנסעה קדימה מאתנו ואז ראינו בחורה חוצה את הכביש לא על מעבר חצייה אלא מעבר לו, דיברתי עם אבא שלי ואמרתי..." ( ע' 8 ש'14-16). הולכת הרגל לא ידעה לומר היכן חצתה את הכביש. הנוסעת העידה כי אינה יכולה לומר בוודאות אם הולכת הרגל חצתה את הכביש במעבר החצייה ( ע' 15 ש' 27-28 וע' 16 ש' 1-2). עדת התביעה אורלי אמירה, שהודעתה הוגשה בהסכמה (ת/20), לא הבחינה במהלך התאונה ועל כן אין בגרסתה כדי לחזק או לשלול את גרסת התביעה ביחס למקום חציית הולכת הרגל וביחס לנקודת האימפקט בתאונה. הנאשם העיד כי הפגיעה בהולכת הרגל הייתה לאחר מעבר החצייה (ע' 20 ש' ש' 11-12).

במהלך המשפט הוצג סרט וידאו שנלקח ממצלמת האבטחה של עד התביעה מר וקסמן. ב"כ הנאשם התנגד לקבילותו של סרט זה מטעמים שונים. לדידי אין הכרח להכריע בסוגיית הקבילות שכן מעיון בסרט לא ניתן להסיק דבר לעניין אופן מהלך התאונה. זאת ועוד: הן הולכת הרגל והן בעלה התקשו לזהות בוודאות את הולכת הרגל בצילום. כך, העיד בעלה של הולכת הרגל כי "אני לא מצליח לזהות מן הסתם ברזולוציה שבה התמונה צולמה" ( ע' 13 ש' 19). הולכת הרגל ציינה אמנם בעדות ראשית כי היא מזהה את עצמה בסרט על פי השיער, בגדים שלבשה וההליכה ( ע' 13 ש' 28-29) אך בחקירה נגדית אישרה כי הזיהוי מבוסס על הנחה ואין מדובר בזיהוי פוזיטיבי וודאי ( "אני לא זוכרת זאת, אני רק יכולה להניח. אני יכולה לומר שעפ"י ההליכה הבגדים השיער – זו אני" (ע' 14 ש' 21-22). לצורך ענייננו אין די בהנחות על מנת לבסס זיהויה של הולכת הרגל בסרט, גם אילו היה בו כדי לחזק את עמדת המאשימה ביחס למהלך התאונה.

7. התביעה טענה בסיכומיה, אם ירדתי לסוף דעתה, כי הפגיעה בהולכת הרגל הייתה כזו שהולכת הרגל הוטלה בעקבות הפגיעה מרחק מסוים קדימה. לדעתי אין לטענה זו אחיזה בראיות ואסביר מדוע: הנאשם העיד כי הולכת הרגל נפלה בעקבות הפגיעה "כמו פלטה". הוא שלל אפשרות כי הולכת הרגל התגלגלה לאחר הפגיעה מרחק מסוים. גב' אלה דאל התייחסה אף היא בעדותה לנושא וציינה כי הולכת הרגל "עלתה על הרכב התגלגלה על מכסה המנוע ונפלה קדימה" ( ע' 8 ש' 18-19). ודוק: על פי גרסה זו ניתן לקבוע כי הולכת הרגל "נפלה קדימה". הא ותו לא, ללא ציון מרחק כלשהו שאותו עברה הולכת הרגל ביחס למונית. גרסה זו אינה מציינת כי הולכת הרגל התגלגלה על הכביש, עפה או נעה בצורה כלשהי מרחק מסוים ביחס לחזית המונית. כל שניתן לקבוע על פי הגרסה הוא, כי הולכת הרגל התגלגלה על מכסה המנוע, אך היא אינה מציינת כי הולכת התגלגלה על הכביש. ולפיכך ספק אם ניתן לקבל את הטענה לפיה מיקומה הסופי של הולכת הרגל נבע מפגיעת המונית בה והטלתה למרחק מסוים קדימה ביחס למונית.

13. נוכח כל האמור אינני סבור כי הוכח במידת ההוכחה הנדרשת כי הפגיעה בהולכת הרגל הייתה על מעבר החצייה. מטעם זה מצאתי לזכות, ולו מחמת הספק, את הנאשם מן העבירה של אי מתן זכות קדימה להולכת רגל על מעבר החצייה.

14. קביעתי כי נקודת האימפקט לא הייתה על מעבר החצייה אינה פוטרת אותי מלדון בשאלה היכן הייתה נקודת אימפקט זו שכן לשיטת ההגנה, היעדר קביעה בעניין זה מקשה עליה להתמודד עם טיעוני התביעה. הבוחן העיד כי על פי הממצאים בזירה לא ניתן לקבוע נקודת אימפקט. נתון זה כשלעצמו אינו שולל אפשרות להסתמך על ראיות אחרות לצורך קביעת נקודת האימפקט, בדיוק כפי שניתן היה לסמוך על ראיות אלה לצורך הקביעה כי האימפקט לא היה על מעבר החצייה.

בענייננו, הנאשם הצביע לבוחן בזירת התאונה על מקום האימפקט (תמונות 3, 4 בלוח הצילומים). הנאשם אישר זאת בעדותו. ב"כ הנאשם התייחס לסוגיה זו בסיכומיו ועל כן מתחייבות מספר הערות בעניין זה:

ראשית, הנאשם לא טען בהודעה במשטרה כי פגע בהולכת הרגל בפינה השמאלית קדמית של רכבו. ככל שטענה זו הועלתה בעדות הנאשם בבית המשפט הרי שהמשקל שיש לתת לה הוא אפסי בשים לב לכבישתה ללא הסבר סביר. זאת ועוד: לבוחן הדגים הנאשם כי הפגיעה הייתה בחזית הקדמית של המונית (ראו תמונה 8). הנאשם העיד בבית המשפט כי עובר לתאונה נסע במהירות איטית וכי בעקבות הפגיעה עצר מיד את רכבו. לדבריו, לאחר האימפקט נעה מוניתו "אולי 20 ס"מ קדימה" ( ע' 26 ש' ע' 12-14 וע' 27 ש' 1-2). נמצא, כי גם לשיטת הנאשם ניתן לקבוע על יסוד ראיות אחרות, לרבות הצבעה שנערכה עמו בזירה, את נקודת האימפקט.

שנית, גרסתה של גב' דאל אינה סותרת אפשרות לקבוע את נקודת האימפקט. ודוק: גב' דאל אינה טוענת כי מונית הנאשם נסעה בנתיב השמאלי ביותר כפי שציין ב"כ הנאשם בסיכומיו אלא רק כי המונית הייתה משמאל לרכב בו הייתה. הא ותו לא. ובלשון העדה: "פנינו נתיב ימני לנתיב ימני ומשמאלנו פנתה מונית שהייתה קדימה מאתנו ואז ראינו בחורה..." (ע' 8 ש' 14-16). כך או כך, ספק אם נכון יהיה לתת לגרסתה של עדה זו בנקודה זו משקל רב בשים לב לכך שהייתה עסוקה עם הטלפון הנייד עובר לאירוע. העדה ציינה בהגינותה כי "אבא שלי היה הנהג יכול להיות שהוא צודק" ( ע' 9 ש' 4). היא גם הוסיפה כי בעת שהבחינה בהולכת הרגל לא נתנה דעתה על מיקום המונית שכן קיבלה הודעה מאימה והייתה עסוקה בכך יותר מן הנעשה בכביש (ע' 9 ש' 28-29).

שלישית, הנוסעת העידה אמנם כי מונית הנאשם הייתה בנתיב השמאלי ביותר לאחר שפנתה ימינה לרחוב אבן גבירול. לדידי קיים קושי לקבל את גרסת הנוסעת בעניין אופן קרות התאונה. הנוסעת הודתה כי הייתה "בהלם" לאחר האירוע ותלתה במצב נפשי זה את הקושי לזכור נכוחה את פרטי האירוע סמוך לאחר שקרה, בהבדל מן המועד בו מסרה עדות בבית המשפט. עם זאת, אני מאמין לעדה כי ראתה את הולכת הרגל זמן קצר לפני שפגע בה רכבו של הנאשם ולעניין זה אדרש להלן.

15. לסיכום אומר כי אני מקבל את גרסת מר וגב' דאל והנאשם לפיה הפגיעה בהולכת הרגל לא הייתה במעבר החצייה. אני דוחה את טענת ההגנה לפיה לא ניתן בנסיבות המקרה לקבוע את נקודת האימפקט בכלל ונוכח סתירות בגרסאות העדים בפרט.

נהיגה בקלות ראש

16. ב"כ הנאשם טוען בסיכומיו כי לצורך הקביעה כי הנאשם נהג עובר לתאונה בקלות ראש חסרים נתונים מרכזיים אשר בהיעדרם יש לזכות את הנאשם מעבירה זו. בין היתר, טען, חסרים בחומר הראיות נתונים ביחס למהירות הנסיעה של הנאשם עובר לתאונה, נקודת אימפקט עם הולכת הרגל, משך שהייתה של הולכת הרגל על הכביש ועוד. להלן אתייחס לטענות אלה של ההגנה, אחת לאחת, כאשר לעניין נקודת האימפקט התייחסתי לעיל:

מהירות נסיעת הנאשם עובר לתאונה וחישובי הבוחן

17. הבוחן גבה את הודעת הנאשם בה טען כי עובר לתאונה נהג במהירות הנעה בין 3-5 קמ"ש. על פי חישוב קצב הליכתה של הולכת הרגל – לגביו העידו העדים כי היה מדובר בהליכה בקצב רגיל ולא בקצב מהיר או בריצה – קבע הבוחן כי הולכת הרגל שהתה על הכביש כ- 2.8 שניות לפני שנפגעה וכי במהירות בו נהג הנאשם – שחושבה על פי הודעתו ולטובתו כמהירות של 5 קמ"ש – היה ביד הנאשם לבלום את רכבו לפני נקודת האימפקט אילו היה מבחין בהולכת הרגל. על בסיס חישוב זה קבע הבוחן כי התאונה הייתה נמנעת אילו היה הנאשם מבחין בהולכת הרגל.

הסנגור תוקף בסיכומיו את ההנחות עליהן מבוסס חישוב הבוחן. לטענת ההגנה הבוחן לא נתן דעתו בגדר החישוב לשאלה אם החזרת המונית בקו ישר היא אפשרית ע"פ תנאי הדרך. עוד נאמר כי על פי ספר בוחנים שעליו היה אמור הבוחן לבסס את חישוביו היה נכון להעמיד את מהירות הנאשם על 15 קמ"ש ולא 5 קמ"ש. לטעמי אין ממש בטענות אלה. ראשית, הסנגור המלומד לא חקר את הבוחן ביחס לשאלה אם החזרת המונית בקו ישר אפשרית על פי תנאי הדרך וביחס לשאלה חשובה עוד יותר: ככל שהחזרת המונית בקו ישר אינה אפשרית - האם יש בכך כדי לשנות את תוצאות החישוב? שנית, מתרשים הבוחן עולה כי לאחר ביצוע הפנייה ימינה לרחוב אבן גבירול חלפה המונית את מעבר החצייה ברחוב 4.1 מ' ולאחר חלפה עוד 13.4 מ' עד לאימפקט. הנאשם העיד כי פנה ימינה לרחוב אבן גבירול ומכיוון שבנתיב הימני עמדה משאית שפרקה מטען ביצע הנאשם קשת רחבה על מנת לעקוף את המשאית ועבר לנסוע בנתיב האמצעי ואז "לאחר מעבר החצייה הרגשתי לפתע פגיעה במונית..." (ע' 20 ש' 9-12) . מגרסה זו יוצא לכאורה כי החזרת המונית לאחור בקו ישר היא אפשרית.

אין בידי לקבל את טענת הסנגור בדבר עריכת חישוב על בסיס מהירות 15 קמ"ש. ראשית, הבוחן כלל לא נחקר בעניין זה לגבי החישוב אותו ערך וההנחות עליהן התבסס ומשכך, יש להעמיד את התחשיב בחזקתו כי הנחות אלה הן מבוססות. שנית, הנאשם נשאל בחקירה במשטרה בנוגע למהירות נסיעתו וציין במפורש כי מדובר במהירות בין 3-4-5 קמ"ש. הנהג הוא נהג מקצועי ולהערכת מהירות עובר לתאונה יש לתת משקל רב לטעמי. רק בעדותו בבית המשפט המאוחרת יותר למועד התאונה, שינה הנאשם מעט את גרסתו וציין כי אינו יודע לומר מה הייתה מהירות נסיעתו ומדובר בנסיעה איטית. גרסה חדשה זו שמעלה הנאשם היא גרסה כבושה שלא הובא שמץ הסבר לכבישתה ועל כן משקלה אפסי. יתר על כן, מגרסת הנאשם עולה כי לאחר ביצוע פנייה ימינה ונסיעה ברחוב אבן גבירול נהג הנאשם באופן רציף עד לפגיעה בהולכת הרגל. לא ברור מדוע, נוכח האמור, יהיה זה נכון לקבוע את מהירות הנאשם על פי ספר הדרכה זה או אחר ולהעדיף את האמור בו על פני גרסה קונקרטית ברורה וסדורה של הנאשם בחקירה במשטרה, בעת שזיכרונו מן האירוע היה ללא ספק טרי יותר מכפי שהוא במועד מסירת עדות בבית המשפט.

ניסוי שדה הראיה שערך הבוחן ופגיעה בהגנת הנאשם

18. ב"כ הנאשם טוען בסיכומיו כי ניסוי שדה הראייה שערך הבוחן אינו רלוונטי ואי ביצוע שחזור נכון, לשיטתו, פוגע בהגנת הנאשם באופן שדי בו כדי לזכות את הנאשם, בהסתמך על ע"פ 5109/09 חליווא נ' מדינת ישראל (20.8.13). עוד נטען כי שחזור נכון היה מלמד כי לא היה ביד הנאשם להבחין בהולכת הרגל חוצה את אי התנועה בהליכה רצופה ומבלי לעצור. ביחס ללוח הצילומים נאמר כי תמונות 20-22 מלמדים על קיום חסמים בשדה הראיה של הנאשם. בתמונה 23 שהיא היחידה הרלוונטית לענייננו לא ניתן להבחין בשוטרות שדימו את הולכת הרגל במסגרת ניסוי שדה הראיה שערך הבוחן.

19. אין בידי לקבל את טענת ההגנה. טענה זו עניינה הוא קיומו של מחדל חקירה בניסוי שדה הראיה. ההלכה בעניין מחדלי חקירה ונפקותם קובעת כי מקום בו התגלה מחדל חקירה נדרש בית המשפט לבחון האם המחדל כה חמור עד כי קיים חשש שקופחה הגנת הנאשם עקב חוסר יכולת להתמודד כראוי עם חומר הראיות העומד נגדו או להוכיח את גרסתו (ע"פ 173/88 מרדכי אסרף נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1) 785, 792) . משקלו של מחדל החקירה נבחן כשהוא לעצמו והן בראיית מכלול הראיות (ע"פ 2511/92 נאיל חטיב נ' מדינת ישראל (לא פורסם) ). נמצא, כי מחדל חקירה אינו מוביל בהכרח למסקנה כי יש לזכות את הנאשם בדין אלא יש לבחון את משמעות המחדל באופן עצמאי ועל רקע מכלול הראיות.

20. בענייננו, גם אם אניח, מבלי לפסוק, כי נפל פגם בניסוי שדה הראיה לא מצאתי במחדל חקירה זה כיוצר בסיס לחשש בדבר קיפוח הגנת הנאשם עקב חוסר יכולת להתמודד עם ראיות התביעה נגדו או להוכיח את גרסתו. כיצד?

ראשית, הנאשם כלל אינו טוען כי התאונה אירעה משום שלא היה לו שדה ראיה רחב מספיק ועל כן לא הבחין מבעוד מועד בהולכת הרגל. הנאשם העיד כי עד לפגיעה בהולכת הרגל הוא לא הבחין בה כלל. הוא לא הבחין בהולכת הרגל כאשר זו הייתה על אי התנועה וגם לאחר שהחלה בחציית הכביש בנתיב נסיעת הנאשם, כשהיא גלויה לחלוטין לעיניו, מרחק של 3.7 מ', עד שנפגעה. כיוון שכך, קשה לראות במחדלים בניסוי שדה הראיה, ככל שהיו, ככאלה המקפחים את יכולת הנאשם לבסס את גרסתו.

שנית, מן העדויות עולה כי עדי הראייה שהעידו במשפט כצופים מנקודות מבט שונות על התאונה ביצעו מעין "מבחן שדה ראייה" בזמן אמת. מעדויות עדים אלה עולה כי היה בידי הנאשם להבחין בהולכת הרגל לפני שהחלה בחציית הכביש ובוודאי שהיה בידו להבחין בה משעה שהחלה בחציית הכביש. על כן, גם אם נקבל את טענת ההגנה כי נפל פגם בעריכת ניסוי שדה הראיה יש לקבוע כי אין בכוחו של פגם זה להביא לזיכויו של הנאשם בדין. מר וגב' דאל שנסעו מאחורי רכבו של הנאשם ("מיושרים מאחורי המונית" בלשונו של העד מר דאל) הצליחו להבחין בהולכת הרגל על אי התנועה ולאחר מכן חוצה את הכביש ( ע' 6 ש' 13-14). מר דאל ציין כי הבחין בהולכת הרגל חוצה את הכביש לעבר אי התנועה ברחוב אבן גבירול ואז הבחין בה נכנסת לכביש (ע' 7 ש' 12-14). ודוק: הנאשם מציין בעדותו כי רכבו הסתיר לרכב שעמד מאחוריו, היינו רכבם של ה"ה דאל, חלק משדה הראיה ("הוא לא יכול לראות כי אני מסתיר לו" ( ע' 28 ש' ש' 21 וש' 12-13). הוא אישר גם כי מוניתו הייתה ראשונה בצומת כך שלא היה לפניו כלי רכב שהסתיר או חסם חלק משדה ראייתו ( ע' 28 ש' 18-19). הנוסעת שישבה במונית הנאשם בחלקה הימני האחורי – ובעמדה זו היה לה, בהכרח, שדה ראייה מוגבל יותר מזה שהיה לנאשם שישב במושב הנהג - העידה, ועדותה בנקודה זו נאמנה עלי, כי ראתה את הולכת הרגל חוצה את הכביש אם כי למשך זמן קצר מאוד. (ע' 15 ש' 26-28). פשיטא שאם מנקודה מבט מוגבלת זו בשדה ראייתה לעבר הכביש עלה ביד הנוסעת להבחין בהולכת הרגל חוצה את הכביש, ברי כי היה ביד הנאשם לעשות כן, בפרט כאשר לשיטתו היה עסוק באותה עת בנהיגה בלבד.

קיצורם של דברים: שלושה עדי תביעה נטולי כל אינטרס בתוצאות הליך זה ראו, מנקודות מבט שונות ומוגבלות יותר מזו של הנאשם, את הולכת הרגל לפני שהנאשם פגע בה עם רכבו כאשר לפחות אחד מהם, מר דאל, הבחין במהלך הולכת הרגל החוצה את הכביש לעבר אי התנועה ומשם שוב לכביש, שאז נפגעה מרכב הנאשם.

21. הנאשם העיד כי היה עסוק בנהיגה ו"ייתכן" שהולכת הרגל באה מתוך העצים או "ייתכן" שבאה בריצה. מדובר בטענות בעלמא. הנאשם העיד כי לפני הפגיעה לא הבחין בהולכת הרגל על כן טענותיו אלה הן לא יותר מהשערות. זאת ועוד: מן העדויות עולה כי הולכת הרגל חצתה את הכביש בקצב רגיל ולא בקצב מהיר או בריצה. טענת הנאשם כי הולכת הרגל יצאה "במפתיע" מבין הצמחייה לוקה בשניים: אחת, היא מתעלמת מכך שעל פי הצבעת הנאשם בשטח, הולכת הרגל הספיקה ללכת כברת דרך של 3.7. מ' – ושהתה כ-2.8 שניות על הכביש – לפני שנפגעה. הנאשם אינו מוסר כל הסבר סביר כיצד אם אכן היה עסוק, לשיטתו, בנהיגה טחו עיניו מראות את הולכת הרגל במשך כ-3 שניות כאשר היא גלויה לחלוטין בנתיב הנסיעה בו צעדה וכאשר רכבו של הנאשם ראשון בצומת ושדה הראיה שלו פתוח לכל עבר וכאשר נוסעים שנסעו מאחוריו והוא חסם, לשיטתו, חלק משדה ראייתם ונוסעת שהייתה ברכבו בנקודה בה שדה ראייתה היה מוגבל משלו הצליחו כולם להבחין בהולכת הרגל בעוד שהוא כשל מלעשות כן. שנית, מעיון בלוח התצלומים עולה כי הצמחייה על אי התנועה ברחוב אבן גבירול בכיוון נסיעת הנאשם היא של עצי דקל הניצבים במרחק זה מזה באופן המאפשר לנהג רכב להבחין הן בעצים והן בהולכי רגל העומדים ביניהם על אי התנועה והדבר ברור מתוך ניסוי שדה הראיה שערך הבוחן עם השוטרות ( ראו למשל תמונות 13,14, 15 , 17, 18, 19).

20. בע"פ (ת"א) 70608/04 אשר מור נ' מדינת ישראל (13.1.05)) נקבע כי נהג שלא שם ליבו לדרך, ובכלל זה לחציית הולך רגל, מקום בו על פי תנאי הדרך ושדה הראייה היה הוא יכול היה להבחין בחצייה, משול למי שנהג בקלות ראש ולמצער בחוסר זהירות. כך נקבע כי ".. אני מסכים עם המסקנה לפיה התרשל המערער משלא הבחין במנוחה כשהיא יורדת מן המדרכה אל הכביש. הוא יכול וצריך היה להבחין בה, ובכך לא יכול להיות, לדעתי, שום ספק".

במקרה דנן לא היה גורם שיפריע לנאשם להבחין מבעוד מועד בהולכת הרגל, כפי שהבחינו בה ה"ה דאל והנוסעת. מהירות נסיעתו של הנאשם הייתה איטית כך שהוא היה יכול, אילו הבחין בזמן בהולכת הרגל, לעצור את רכבו מספר מטרים לפני נקודת האימפקט כאמור בחישוב הבוחן, וכך היה מונע את התאונה. הנאשם לא מסר, זולת השערות בעלמא כמפורט לעיל, שום הסבר מדוע לא עלה בידיו להבחין בהולכת הרגל, גם כאשר זו צעדה על הכביש מולו פרק זמן לא מבוטל של מס' שניות. נוכח קביעתי כי הנאשם יכול וצריך היה להבחין מבעוד מועד בהולכת הרגל וכך למנוע את התאונה, יש לקבוע כי משלא הבחין בזמן בהולכת הרגל ומשלא בלם את רכבו הגם שהיה יכול לעשות כן ובכך הייתה התאונה נמנעת נהג בקלות ראש. אדגיש כי על פי קביעות העובדה בהכרעת דין זו, גם הולכת הרגל התרשלה בכך שלא חצתה את הכביש במעבר החצייה הנמצא בסמוך, בניגוד להוראת תקנה 110 לתקנות התעבורה. עם זאת, התרשלות הולכת הרגל אינה מנתקת את הקשר הסיבתי בין אופן נהיגת הנאשם לתוצאה שאירעה, שכן התרשלות הולכת הרגל לא מנעה מן הנאשם – כמי שנוהג בכלי בעל פוטנציאל קטלני החב חובת זהירות ראשונה במעלה כלפי משתמשי הדרך – את היכולת להבחין בה מבעוד מועד בהולכת הרגל ולבלום את רכבו במרחק מספיק ממנה כדי למנוע את התאונה.

21. נוכח כל האמור מצאתי להרשיע את הנאשם בעבירה של נהיגת רכב בקלות ראש הגורמת חבלה של ממש ולזכותו מן העבירה של אי מתן זכות קדימה להולך רגל על מעבר חצייה.

ניתנה היום, 17 מאי 17 מאי 2016, במעמד הצדדים