ובע

ובעניין: עמי ברדה

עמרם אלון להלן: "המשיבים

1. מונחת לפני בקשת הנאמנת לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח משולב], התש"ם- 1980 (להלן: "הפקודה"),לביטול הענקה, שביצע החייב בתגמולי הביטוח, בגין נזקי רכוש לסירה שבוטחה ע"י ממנורה חברה לביטוח בע"מ, שלטענת הנאמנת, היו שייכים לחייב והוענקו על ידו ביום 16.3.15 למשיבים.

העובדות - החייב הגיש בקשה לצו כינוס נכסים ביום 25.1.15 וביום 13.4.15 ניתן לו צו כינוס.

המשיבים, אשר המשיב 1 רשום כבעל הסירה, הגישו המרצת פתיחה 34103-10-14 למתן סעד הצהרתי כי סירה מ.ר כלי שייט 72442 (להלן: "הסירה") ותגמולי הביטוח המשולמים ע"י מבטחת הסירה במסגרת פוליסה מס' 92-60-021720-14-1, הינם בבעלות מליאה של המשיבים. הסעד ההצהרתי נדרש מאחר שהפוליסה הוצאה על שם החייב ונושים רבים הטילו עליה עיקולים. בנק ירושלים (להלן :"הבנק"),היה אחד המשיבים, זאת מחמת עיקול שהטיל אף הוא על תגמולי הפוליסה. בהודעה שהגיש הבנק בהליך שם, לא התנגד הבנק למתן הסעד ההצהרתי שהתבקש וניתן פסק דין הצהרתי כמבוקש.

יצוין כי טענת הנאמנת להענקה בטלה מתייחסת לעדות החייב בהליך שם:

" הסירה 2/3 של עמי ברדה ו 1/3 של אלון עמר. לפני מספר שנים מכרתי את חלקי בסירה לעמי ברדה. אני מסכים ומאשר שהסירה ותגמולי הביטוח שייכים למבקשים".

למען שלימות התמונה, אפרט עוד את ההליכים שהתנהלו :למרות פסק הדין, הסתבר כי הבנק מימש את העיקול שהטיל על תגמולי הפוליסה והכספים הועברו אליו. לפיכך, הגישו המשיבים תביעה נוספת במסגרת ת"א 56777-12-15 להשבת כספי תגמולי הביטוח (להלן: "תביעת ההשבה"). בדיון שהתקיים ביום 9.3.17, בין הצדדים שם, הגיעו הצדדים להסכמה כי יסכמו בשאלות המשפטיות בלבד: האם הסעד ההצהרתי במסגרת ה"פ התייחס לסירה בלבד ולא לתגמולי הביטוח והאם לביה"מ שם סמכות עניינית לאור הליך הפש"ר המתנהל כנגד החייב. בפסק הדין שניתן שם, קבע ביה"מ כי הסעד ההצהרתי שניתן במסגרת ה"פ התייחס הן לסירה והן לתגמולי הביטוח ואף דחה את טענת העדר הסמכות העניינית. הבנק הגיש ערעור על פסק דין זה ובדיון שהתקיים בערעור הוסכם כי הערעור יימשך וכי אם ביה"מ של פש"ר ידחה את הבקשה לביטול הענקה ,יעביר הבנק את תגמולי הביטוח למשיבים, אם ביה"מ של פש"ר יקבל את הבקשה ויבטל את הענקה, יעביר הבנק את תגמולי הביטוח שעיקל לקופת הפש"ר.

2. לטענת הנאמנת, אין כל חשיבות מי היו הבעלים של הסירה וזאת מאחר שהפוליסה, שהסירה הייתה מבוטחת במסגרתה,הוצאה על שם החייב בלבד והחייב,הצהיר חודשיים בלבד לאחר הגשת בקשתו לצו כינוס ,כי תגמולי הביטוח שייכים למשיבים. לטענת הנאמנת מאחר שהפוליסה הייתה בבעלות החייב ובדין הישראלי לא חלה דוקטרינת "האינטרס הביטוחי", בנכס המבוטח,הרי מאחר שהחייב הוא זה שהוגדר כמוטב בפוליסה וגם בהנחה שהעביר את הבעלות בסירה למשיבים,התגמולים היו שייכים בכל מקרה לחייב והודעתו בביה"מ כאמור,מהווה הענקה הבטלה כלפי הנאמנת ע"פ סעיף 96(א) לפקודה.

3. המשיבים התנגדו לבקשה וטענו כי הסירה נרכשה ביום 25.4.11 בשותפות שווה ע"י המשיבים והחייב. מאחר שע"פ הנחיות רשם כלי השייט,רישום הסירה נדרש להיות על שם גורם יחיד,נרשמה הסירה על שם החייב בלבד,זאת למרות שחלקו בשותפות היה רק שליש. מאחר שהחייב נרשם כבעלים,הוצאה הפוליסה על שמו, כשהמשיבים התחשבנו עימו בעלות הפרמיה. בסוף שנת 2011 מכר החייב את חלקו בסירה למשיב 1 ובהתאם הועבר ביום 26.12.2011 רישום הבעלות בסירה על שם המשיב 1 (כשבפועל חלקו בסירה היה שני שליש וחלקו של המשיב 2, היה שליש). לאור האמור טענו המשיבים כי החייב החזיק בשליש בלבד מהבעלות בסירה לתקופה של 5 חודשים בלבד וכי מאז 26.12.11 אין לחייב כל זכות בסירה. המשיבים טענו כי הפוליסה, שהתחדשה מידי שנה, המשיכה על שמו של החייב, כאשר המשיבים לא ייחסו לכך חשיבות. ביום 21.6.14,שנתיים וחצי לאחר שהחייב מכר זכויותיו בסירה, טבעה הסירה וניזוקה. לטענת המשיבים הזיקה הביטוחית לתגמולי הביטוח הינם לסירה המבוטחת השייכת למשיבים ואף רשומה על שם המשיב. המשיבים תיארו את ההליכים שניהלו במסגרת ה"פ למתן סעד הצהרתי על פיו הסירה ותגמולי הביטוח שייכים להם וכן את ההליכים שהתנהלו במסגרת תביעת ההשבה שניהלו נגד הבנק להשבת כספי תגמולי הביטוח שכבר עיקל. לטענת המשיבים, החייב לא יכול היה להעניק מה שאינו שלו, שכן חלקו בסירה ,שהיה שליש בלבד, נמכר במלואו בסוף 2011 בתמורה על דרך מחילת חוב למשיב ולכן, לא יכול היה להעניק בשנת 2014 מה שאינו שלו. עוד נטען כי עדותו של החייב בביה"מ לא הייתה פעולת הענקה, אלא הצהרת אמת. המשיבים טענו כי ממועד המכירה, הם אלו שנשאו בעלויות השימוש, האחזקה והתחזוקה של הסירה ואין לחייב כל חלק בתחזוקתה ובטיפוליה השוטפים. לעניין טענת הנאמנת להעדר הצורך בזיקה ביטוחית, טענו המשיבים כי הלכה היא שנדרשת זיקת ביטוח, דהיינו עניין כלכלי של המבוטח בהמשך קיומו של האובייקט המבוטח וכי הנכס המבוטח-הסירה, שייך למשיבים. לאור האמור נטען כי דין הבקשה להידחות והחייב לא ביצע כל הענקה פסולה.

4. כל הצדדים הסכימו כי ההכרעה בבקשה לביטול הענקה תינתן ללא דיון ,על סמך החומר שבתיק ,מסמכים שהגישו הצדדים וסיכומיהם.

החייב טען כי מכר את זכויותיו בסירה בעבור תמורה בסוף שנת 2011 וכי ביום 16.3.15 רק הצהיר בפני ביה"מ על העובדות הידועות לו .

הן הנאמנת והן המשיבים חזרו בסיכומיהם על טענותיהם, כפי שהועלו בבקשה ובתגובה שהוגשו מטעמם.

הבנק אשר התייצב אף הוא לדיון בבקשה לביטול הענקה, הצטרף לטענת הנאמנת כי ויתור החייב על תגמולי הביטוח הינה הענקה פסולה ואולם הוסיף וטען כי הבעלות בסירה כלל לא הועברה למשיבים. הבנק טען כי על מנת שתקום הענקה בטלה ע"פ סעיף 96(א) אין כלל צורך בתנאים של העדר תמורה, או חוסר תום לב והפנה לסתירות, לטענתו, העולות מהמסמכים שהוגשו והמצביעות לטענתו, על כך שהמשיבים כלל לא הוכיחו כי הבעלות בסירה אינה של החייב. הבנק טען כי המשיבים לא הגישו את מלוא המסמכים שיכלו להגיש כדי להוכיח טענתם כי הסירה בבעלותם וכי פוליסה אינה מתחדשת באופן אוטומטי.

עמדת הכנ"ר- הכנ"ר הצטרף לטענות המנהלת המיוחדת, אך הוסיף שבכל מקרה, מאחר שהפוליסה הייתה על שם החייב והוא היה המוטב היחיד בה, הרי הוא זה שזכאי קודם כל לכספי תגמולי הביטוח וככל שלמשיבים טענה כי הם זכאים לכספים אלו, הרי יש להם תביעה כספית כלפי החייב שהתגבשה טרם צו הכינוס ולכן עליהם להגיש תביעת חוב וככל שתתקבל, יהיו זכאים לחלקם בין כלל נושי החייב.

דיון

5. ס' 96 לפקודה קובע כדלקמן:

(א)העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן.

(ב)העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה.

(ג) "הענקה", לעניין סעיף זה – לרבות כל העברה, אך למעט הענקה –

(1) בשל נישואין ולפניהם;

(2) לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך;

(3) לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו".

בע"א 5709/99 לוין נ' שילר, עו"ד פ"ד נה(4)925, 938-939 ,הבהיר ביה"מ, כי מטרת הסעיף הינה ביטול הענקות נכסים שנעשו ללא תמורה או בתמורה לא נאותה, תוך הקטנת מאסת הנכסים של החייב ופגיעה בכושר הפירעון של החייב כלפי נושיו עת כניסתו להליך פשיטת הרגל.וראה גם ע"א 3853/98 עו"ד עמי סדן נ' אבירם רוזנטל ואח' פ"ד נז(4) 699.

מעשה ההענקה הנטען מתייחס לעדות החייב ביום 16.3.15 ואין חולק כי ככל שתתקבל הטענה כי מדובר בהענקה ,הרי היא נופלת בגדרו של סעיף 96(א),דהיינו כזו שהחייב נעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה.

6. סעיף 96 לפקודה מטיל על המבקש את ביטול ההענקה להוכיח את קיומם של שלושה יסודות: "נכסים", "של החייב" ו"הענקה" (ראה לוין וגרוניס פשיטת רגל מהדורה שלישית, 320). חובת ההוכחה להתקיימותם של יסודות אלו הינה על המבקש את ביטול ההענקה, קרי, במקרה דנן, על הנאמנת.

על הנאמנת היה להוכיח לפיכך את 3 היסודות דלעיל. בהערת אגב אציין כי בניגוד גמור לטענות באת כח הבנק ,גם בהענקה הנטענת ע"פ סעיף 96(א),צריכה הנאמנת להוכיח בהתאם ל סעיף 96 (ג) (2) לפקודה, אשר חל גם על סעיף 96(א), כי אין המדובר בהענקה בתמורה ובתום לב . במקרה דנן, לא נטען,כי החייב קיבל תמורה כלשהיא בגין עדותו שתגמולי הביטוח שייכים למשיבים. לפיכך, לא מצאתי רלונטיות לתנאי על פיו אין המדובר בהענקה בתמורה. ודוק,כפי שאדגיש גם בהמשך, הבקשה שבפני הינה לביטול הענקה המתייחסת לתגמולי הביטוח ולא למכירת הסירה עצמה.

בניגוד לטיעוניה הרבים של באת כוח הבנק לעניין מכירת חלקו של החייב בסירה,משאין בפני כל בקשה לביטול המכירה הנטענת,או כאילו הינה פיקטיבית והנאמנת שבה והדגישה הן בבקשתה והן בטיעוניה, כי נושא הבעלות בסירה כלל אינו רלוונטי,הרי ההענקה אותה יש לבחון ולגביה יש להכריע הינה רק דברי החייב בעניין זכאות המשיבים לקבלת תגמולי הביטוח.

הנה כי כן, השאלה שיש לבחון בהקשר זה,הינה האם תגמולי הביטוח היו נכס של החייב אשר בעדותו זאת העניק אותו למשיבים.

7. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים שוכנעתי כי דין הבקשה לביטול הענקה להידחות וכי הנאמנת לא הוכיחה כי החייב ביצע הענקה של נכסיו. לאור כל שיפורט להלן, תגמולי הביטוח לא היו בגדר נכסי החייב וזאת למרות שהפוליסה הוצאה על שמו:

צודקת הנאמנת בכך שתורת האינטרס הביטוחי לא אומצה ע"י המחוקק הישראלי. יחד עם זאת "אין לומר כי דחיית תורת האינטרס הביטוחי ע"י המחוקק הישראלי לוותה בהתעלמות מהמטרות המונחות בבסיסה. כללים שונים המעוגנים בחוק חוזה הביטוח מהווים מעין תחליף לתורה זו .כך בתחום ביטוח הרכוש קובע החוק כי חובת השיפוי של המבטח חלה על נזק שנגרם למבוטח או למוטב." (עמ' 186 בספרו של המלומד ירון אליאס "דיני ביטוח" מהדורה שלישית). בהתאם להסברי המלומד אליאס שם, השיפוי הוגבל רק לנזק ממשי שנגרם למבוטח או למוטב, שאחרת אדם היה יכול לבטח נכס אשר אינו שייך לו ולזכות ב"שיפוי" למרות שלא נגרם לו כל נזק וזאת בניגוד מוחלט למטרה של ביטוח נכסים, להשיב את המצב לקדמותו.

לכן הגביל המחוקק בסעיף 55(א) לחוק חוזה ביטוח את חובת השיפוי רק בעד נזק שנגרם למבוטח או למוטב, מחמת שהנכס המבוטח אבד או ניזק. (ראה שם בעמ'186-187). כאשר למבוטח אין כל אינטרס שהוא בנכס נשוא הביטוח, ממלא אין כל אפשרות שייגרם לו נזק כתוצאה מהפגיעה בנכס ולמרות שהוגדר כמבוטח, לא יהיה זכאי לתגמולי ביטוח. וראה בעמ' 188 בהערת שוליים21,הפנה המלומד לפס"ד בע"א (מחוזי ת"א)1014/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ. מלייב, שם נדחתה תביעת מבוטח, עולה חדש לקבלת תגמולי ביטוח בגין גניבת מכונית שבעליה האמיתיים היה אדם אחר (שעשה שימוש בזכויות המבוטח כעולה חדש לרכישת המכונית ללא מיסים). ביה"מ פסק כי בנסיבות אלה, לא היה למבוטח כל זיקה למכונית המבוטחת ולכן ממלא לא נגרם לו כל נזק בגין אובדנה והוא לא זכאי לתגמולים, למרות שהיה מבוטח בפוליסה. והמלומד אליאס מסכם:" ניתן איפה לסכם ולקבוע כי הדין הישראלי אינו דורש קיומה של זיקה מסוג מסוים בין הנכס נשוא הביטוח לבין המבוטח ובלבד שהתקיימה זיקה כלשהיא, דהיינו הפגיעה בנכס הסבה למבוטח מידה מסוימת של נזק" הדגשה שלי ר.א (שם בעמ' 188). ובעמ' 190 הובהר כי אדם שביטח נכס של קרובו (ללא שלו עצמו יש זיקה כלשהיא לנכס), אינו זכאי לתגמולי ביטוח שכן אין הוא עתיד לסבול נזק כלכלי כתוצאה מאבדן הנכס.

הנה כי כן, למעשה ,לא היה זכאי החייב כלל לתגמולי הביטוח שכן בהנחה שמכר את חלקו בסירה כבר שנים קודם, לא הייתה לו עוד כל זיקה לסירה והוא לא ניזוק כלל מטביעתה.

בע"א 1060/04 אליו הפנתה באת כוח הבנק, דחה אמנם ביה"מ את הטענה כי המערערת לא זכאית לתגמולים מאחר שאינה בעלת המכונית ולא נגרם לה נזק וקבע כי סעיף 55(ב) לחוק חוזה ביטוח מכיר באפשרות שהנכס המבוטח לא יהיה של המבוטח עצמו. אולם שם היה מדובר במבוטחת שהייתה לה כן זיקה כלשהיא ואינטרס רכושי ברכב שבוטח, שכן בעל הרכב ומי שהשתמש בו היה בנה, אשר בהתאם לעדות ניהל עימה קופה משותפת. בכל מקרה ביה"מ קבע שם, כי אם תתקבל עמדת המבטחת כי המערערת אינה זכאית לתגמולים, יווצר מצב אבסורדי על פיו לא תהיה זכאית בכל מקרה לתגמולים וכי מאחר שהמבטחת ידעה שם את המצב האמיתי ולמרות זאת הסכימה לבצע את הביטוח לבקשת הבן נקבע ש:"צריך היה להכיר בו (בבן שלא היה המבוטח, אך היה הבעלים והמשתמש האמיתי של הרכב- ר.א) לפחות כמעין מוטב ע"פ הפוליסה, גם אם לא צוין כך במפורש, שאז ומכח הוראת סעיף 12 לחוק חוזה הביטוח תשמ"א-1981 (להלן:"החוק"), רשאית המערערת לתבוע ולו בעבורו את תגמולי הביטוח. אם היה צורך בכך, ניתן היה להתנות בפסק הדין את תשלום תגמולי הביטוח לידי המערערת (אימו של סאלח),בקבלת התחייבותה להעביר לידיו את תגמולי הביטוח" ע"א 1060/04 אמון נעימה נ דולב חברה לביטוח. (הדגשה שלי - ר.א)

המטרה הבסיסית בביטוח של נכסים היא כאמור, להביא לכלל החזרת המצב לקדמותו, להעמיד את המבוטח במצב שהיה נתון בו אלמלא קרה אותו אירוע שהסב את הנזק. מאחר שלא נטען בבקשה שהגישה הנאמנת, כי החייב היה הבעלים של הסירה ולא נסתרה טענת המשיבים בעניין בעלותם בסירה (וראה להלן בסעיף 9 ואילך, בעניין זה), הרי לחייב לא נגרם כל נזק כתוצאה מטביעת הסירה ולכאורה לא היה זכאי כלל לתגמולי הביטוח. אילו הייתה מתקבלת טענת הנאמנת כאילו יש להיצמד בצורה פורמאלית לכך ששמו של החייב מופיע כמבוטח והוא ורק הוא המוטב ע"פ הפוליסה ,הרי לכאורה, גם קופת הפש"ר לא הייתה זכאית לתגמולים. במצב כזה היה צריך להורות על השבת הכספים לחברת הביטוח ,שהרי החייב לא היה זכאי לקבלם, שכן מאחר שאינו בעל הסירה ואין לו כל חלק בה כבר מסוף שנת 2011,לא נגרם לו כאמור כל נזק כתוצאה ממקרה הביטוח.

אין ספק כי הדרך היחידה על פיה ניתן היה בכלל לשלם תגמולי ביטוח בגין הנזק שארע לסירה הינה רק למוטבים המהותיים והאמיתיים ומי שניזוקו כתוצאה ממקרה הביטוח- בעל הסירה הרשום ומי שהשתמשו בה ונשאו בהוצאותיה (ודוק, כפי שיפורט, גם בעניין הוצאות האחזקה ,מאחר שהמשיבים לא נחקרו, לא נסתרו טענותיהם בעניין). לפיכך ובדומה לע"א 1060/04,אליו הפנתה באת כוח הבנק בעצמה יש לראות בחייב מעין שלוח של המשיבים לצורך קבלת תגמולי הביטוח עבור המשיבים.

8. בספרם של השופטים שלמה לוין ואשר גרוניס "פשיטת רגל" מהדורה שלישית בעמ' 320 הובהר: "אין הענקת נכסים באה בגדר סעיף 96 לפקודה, אלא אם כן היא מתייחסת לנכסיו של המעניק. כך למשל, אין לראות הענקה בתשלום מכספים שהופקדו בידי החייב כשלוחו של המפקיד על מנת שישלמם למקבל". וראה שם הדוגמא המפורטת על פיה מקום בו החייב התחייב לפני התקופה הרלוונטית להעביר דירה הרשומה על שמו לאשתו ולידיו וע"י כך כבר הקנה להם בעבר זכויות ביושר בדירה, הרי למרות שהרישום הועבר בפועל בתקופה הרלוונטית לטענת ההענקה, אין המדובר בהענקה בטלה, שכן ההעברה "לא הייתה אלא של בעלות ערטילאית חסרת תוכן".

אמנם החייב מופיע כמבוטח בפוליסה ואולם מאחר שכבר שנים קודם לכן, לא הייתה לו זכות בסירה ולא נגרם לו כל נזק כתוצאה מטביעתה, הרי לא היה זכאי למעשה כלל לתגמולי הביטוח והיה רק שלוח של המשיבים-המוטבים האמיתיים, לצורך קבלת התגמולים. לפיכך גם אם עדותו של החייב בביה"מ, על פיה המשיבים הם הזכאים לתגמולים, התבצעה בתקופה הרלוונטית לטענת ההענקה, לא הייתה בכך הענקה של נכסיו, שכן באופן אמיתי לא היה בעל הזכות לקבלת תגמולי הפוליסה.

לאור האמור, אין גם לקבל את עמדת הכנ"ר: אין המדובר בכספים של החייב, אשר המשיבים טוענים לזכות בהם, או כאילו החייב חייב להשיבם להם. המדובר בכספים המגיעים למשיבים, כשהחייב, כמי שנרשם בפוליסה כמבוטח, היה זכאי לקבלם עבורם. יצוין כי בסופו של יום, הכספים כלל לא הועברו לחייב. לאור פסק הדין בהמרצת הפתיחה ,היו הכספים אמורים להיות מועברים ישירות למשיבים ואולם, נוכח העובדה שהבנק מימש עיקול במהלך ההליכים, הם מצויים כיום בידי הבנק, אשר בהתאם להחלטה דנן, צריך להעבירם למשיבים.

9. בסיכומיה, הרחיבה באת כוח הבנק בטענה כי המשיבים כלל לא רכשו את הסירה וכי המסמכים שצורפו בעניין מזויפים ואין בהם די להעיד על הרכישה. אינני מקבלת טענה זו:

ראשית, הבקשה לביטול הענקה כלל לא התייחסה לרכישת הסירה והנאמנת לא רק שלא חלקה על כך בבקשתה, אלא שהיא הבהירה שם מפורשות כי בקשתה מתייחסת לתגמולי הביטוח בלבד. הנאמנת ציינה בסעיף 3 לבקשה, כי בין הבנק והמשיבים קיימת מחלוקת מי היה הבעלים של הסירה, אך לדידה אין לשאלה כל חשיבות. משכך לא היו המשיבים צריכים כלל להוכיח כי רכשו את הסירה ואין לקבל את טענת הבנק כאילו לא צירפו את כל המסמכים שהיה בהם להעיד על הרכישה. משהובהר במפורש בבקשה, כי הנושא כלל אינו רלוונטי, הרי טענת הבנק בעניין מהווה הרחבת חזית . מששאלה זו לא הייתה כלל בגדרי המחלוקת, לא הייתה על המשיבים כל חובה להוכיחה ואין לזקוף לחובת המשיבים מסמכים שלא צורפו בעניין זה שלא נדרשו להוכיח במסגרת הבקשה שלפני.

שנית, כל הצדדים, לרבות הבנק (בהודעתו מיום 3.2.19), הסכימו כי ההכרעה בבקשה לביטול הענקה, תינתן על סמך המסמכים שבתיק וסיכומי הצדדים וויתרו בכך למעשה על דיון במהלכו ייחקר המשיב על תצהירו. כאמור, שאלת מכירת הסירה, לא הייתה נשוא הבקשה ואולם, בכל מקרה, משהמשיב הצהיר במפורש בתצהירו על רכישת הסירה בשותפות, על מכירת חלקו של החייב, על כך שהמשיבים נשאו מאז בהוצאות ואחזקת הסירה ועל העובדה שהפוליסה המשיכה על שם החייב מאחר שהמשיבים לא ייחסו לכך חשיבות והוא לא נחקר כלל על הצהרותיו אלו ולא ניתנה לו הזדמנות להשיב לתהיות הבנק בעניין, אין לקבל את טענות הבנק וההצהרות לא נסתרו. כך לדוגמא, אם היה המשיב נחקר, יכול היה להשיב ולהסביר כיצד ארעה הטעות הנטענת בהמשך חידוש הפוליסה על שם החייב, האם הייתה התחשבנות בין החייב למשיבים ביחס לתשלום הפרמיה ,כיצד שולמה וכיוב'. דוגמא נוספת מתייחסת לטענה שעלתה בסיכומי הבנק, כיצד ההסכם למכירת חלקו של החייב למשיב הינו רק ממאי 2012. בתצהירו בסעיף 8 התייחס המשיב לעניין זה והצהיר כי רק במאי, למען הסדר ועל מנת להבטיח את המשיב הנוסף (שחלקו שליש בסירה),הועלו הדברים על הכתב. אילו היה המשיב נחקר ,היה יכול להשיב לשאלה מדוע לא נערך ההסכם בכתב מיד כשנערך וביה"מ יכול היה לבחון את מהימנות ההצהרה.

כאמור, מאחר שהוסכם כי לא יתקיימו חקירות, לא ניתנה למשיב אפשרות להשיב לטענות שהועלו בסיכומי הבנק ביחס להצהרותיו העובדתיות . לא ניתן לקבל טענות כנגד העובדות המוצהרות בתצהיר, כאשר הוסכם כי המשיב לא ייחקר עליהן והוא לא נשאל ולא יכול היה להתמודד כלל עם הטענות. לפיכך והגם כאמור שרוב טענות הבנק התייחסו לעצם בעלות המשיבים בסירה-שאלה שכאמור, כלל לא נדרשו המשיבים להוכיחה בהליך זה, הרי בכל מקרה, משהסכימו הצדדים כי לא יתקיים דיון הוכחות, העובדות המוצהרות בעניין, לא נסתרו.

שלישית ואם לא די בכל האמור, משאין בפני בקשה לביטול ההענקה בסירה עצמה או בעניין הבעלות בה, הרי למעשה קיים פסק דין חלוט כי המשיבים הם הבעלים בסירה. בעניין זה אציין כי בהמרצת הפתיחה התבקש בית המשפט ליתן סעד הצהרתי לפיו המבקשים הם הבעלים של הסירה וכי מלוא תגמולי הביטוח בגין אירוע הביטוח, הינם בבעלות המשיבים. ביה"מ נתן שם סעד הצהרתי כמבוקש. בתביעת ההשבה שהגישו המשיבים כלפי הבנק, הסכימו הצדדים כי שתי השאלות בהן יכריע ביה"מ שם יהיו רק, האם יש לקבל את טענת הבנק כי בית המשפט בתל אביב תחם את ההצהרה לסירה בלבד (ולא לתקבולי הביטוח), באופן שאינו מקנה לתובעים זכות תביעה כלפיו, ואף יוצר כלפיה השתק עילה והאם לבית המשפט סמכות עניינית לדון בתובענה לאור הליך פשיטת הרגל. כלומר הבנק הסתפק בהכרעה לעניין השאלה האם פסק הדין ההצהרתי התייחס גם לתגמולי הביטוח ולא חלק כלל על עצם מתן הסעד ההצהרתי בעניין הסירה עצמה והשתק העילה שנוצר בעקבותיו. הנה כי כן הבנק הסכים כי ההכרעה, גם שם, תהיה רק בעניין הזכאות לתגמולי הביטוח ולא בעניין הסעד ההצהרתי שכבר ניתן לגבי עצם בעלות המשיבים בסירה. יודגש כי גם במסגרת ההסכמות בערעור שהגיש הבנק על פסק הדין שם, הוסכם כי הערעור יימשך והבנק ינהג בהתאם להכרעת ביה"מ של פש"ר בשאלת ההענקה. אלא שכאמור, הבקשה בעניין ההענקה לא התייחסה כלל לבעלות בסירה, אלא רק לבעלות ולזכאות המשיבים לקבל את תגמולי הביטוח. מכאן שפסק הדין ההצהרתי בעניין בעלות המשיבים בסירה, עליו לא ערער הבנק, הינו חלוט. הבנק הסכים מפורשות, הן במהלך ההסכמות במסגרת תביעת ההשבה תא"ק 56777-12-15 והן בערעור על פסק דין זה - ע"א 42750-12-17, כי טענותיו והכרעת ביה"מ נדרשת רק לעניין תגמולי הביטוח וכי ינהג בהתאם להכרעה בבקשה לביטול הענקה, שהתייחסה אף היא רק לתגמולי הביטוח. לפיכך, הבנק מנוע מלהעלות טענה כנגד בעלות המשיבים בסירה, לגביה כבר ניתן פסק דין (לו היה צד),עליו לא ערער ואף הסכים בהמשך כי לא עליו הינו חולק.

10. למעלה מן הצורך ולפיכך רק בתמצית, אציין כי לא מצאתי ממש גם בטענות הבנק לגופן: תעודת עובד ציבור שצורפה ואשר לא נסתרה (נספח 5 לתגובת המשיבים), מבהירה כי בעלות החייב בסירה הייתה למשך 5 חודשים בלבד בין 5.6.11-26.12.11 כאשר מאז 26.12.11 המשיב הינו הבעלים של הסירה. תעודה זו ניתנה לאימות ואישור הרישום בפנקס כלי השיט במרשם הישראלי שצורף אליה ואשר מתייחס במפורש לסירה שבמחלוקת. וראה שם מס' הסירה 72442, תאריך 2006, תאריך נתינת תעודת הרישום 26.12.11. הבקשה שלפני מתייחסת לתגמולי ביטוח ע"פ פוליסה 926021720141, פוליסה המתייחסת אף היא לסירה שמספרה מופיע בפוליסה 72442, שנת בניה 2006 (הפוליסה, בין יתר הפוליסות שהוצאו לאותה סירה בשנים קודמות ובכולן מופיעים אותם פרטי סירה, צורפה להודעת הנאמנת מיום 28.1.19). גם כתב הסילוק- נספח 6 לתגובת המשיבים מתייחס לאותה פוליסה. לפיכך אין ממש בטענות הבנק כאילו לא הוכח ששטר הסילוק מתייחס לסירה. מס' הפוליסה המופיע בכתב הסילוק הוא אותו מס' פוליסה המתייחסת לסירה המופיעה בפנקס הרישום ככזו שבבעלות המשיב כבר מסוף שנת 2011.גם הטענה כאילו שטר הסילוק הינו מיום 5.6.14 לפני שהסירה טבעה, נועדה לכאורה להטעות, שכן עיון בנספח 6 מעלה ששטר הסילוק הינו מ5.8.14 כשהסירה טבעה ב21.6.14 ולא כנטען. המשיבים צירפו את הסכם השיתוף ואת הסכם מכירת חלקו של החייב בסירה. אילו היה מדובר במסמכים מזויפים שנוצרו בדיעבד לצורך המחלוקת שבנידון, סביר שהיו בהם פרטים נוספים ולא היו ערוכים בצורה בה נערכו. דווקא צורתם מעידה על האוטנטיות שלהם.

מכל מקום וכפי שכבר פורט לעיל, משהמשיבים לא נדרשו להוכיח את בעלותם בסירה, משקיים פסק דין בעניין ומשע"פ הרישום בפנקס הרשמי, החייב אינו בעל הסירה כבר שנתיים וחצי לפני מקרה הביטוח, אלא המשיב הוא בעליה, לא מצאתי בטענות הבנק כדי לשנות מהמסקנה כפי שפורטה לעיל, על פיה תגמולי הביטוח הגיעו למשיבים והחייב היה רק שלוחם, או מוטב פורמאלי לצורך קבלתם.

לאור כל האמור, הבקשה לביטול הענקה נדחית.

לא מצאתי לפסוק הוצאות בהליך זה ובהתאם להסכמת המשיבים והבנק במסגרת ע"א 42750-12-17, הם רשאים להעלות טענותיהם לעניין ההוצאות במישור שביניהם בהליך שם.

ניתנה היום, י"ד אייר תשע"ט,19 מאי 2019 , בהעדר הצדדים.