הצדדים הסמיכו אותי לפסוק בתובענות ההדדיות בתיק זה על דרך הפשרה על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד – 1984, ללא נימוקים, בטוחח שבין 65,000 ₪ לטובת התובעת לבין 95,000 ₪ לטובת הנתבעים.

מסורת ישראל מקדמת דנא העדיפה את הפשרה ודרכי השלום על הדין הנוקב וכבר הרמב"ם כתב – "מצוה לומר לבעלי דינין בתחילה, בדין אתם רוצים או בפשרה; אם רצו בפשרה, עושין ביניהן פשרה.  וכל בית דין שעושה פשרה תמיד – הרי זה משובח, ועליו נאמר "משפט שלום שפטו בשעריכם" (זכריה ח,טז):  איזה הוא משפט שיש עימו שלום, הוי אומר זה ביצוע. וכן בדויד הוא אומר "ויהי דויד, עושה משפט וצדקה" (שמואל ב ח,טו):  איזה הוא משפט שיש עימו צדקה – הוי אומר זה ביצוע, והיא הפשרה." (משנה תורה, פרק כ"ב מהלכות סנהדרין הלכות ה' – ו')

גם בית המשפט העליון הלך בדרך דומה ובפאראפרזה על דברים שכתב חיים נחמן ביאליק על ההלכה והאגדה בכתבי חז"ל כתב כב' השופט יעקב טירקל – "לדין – פנים זועפות, לפשרה – פנים שוחקות. הפשרה מאירה פנים לכל המתדיינים, מכבה אש המחלוקת שביניהם ואינה משאירה גחלים לוחשות העלולות להציתה מחדש. לעומתה ההכרעה השיפוטית מזעיפה בדרך כלל את פניה למי מן המתדיינים, היא סופה המשפטי של המחלוקת אולם לא בהכרח מכבה את גחליה" (ע"א 1639/97 אגיאפוליס בע"מ נ. הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה, פ"ד נג(1) 337, 349 (17.1.1999)).

אני מברך את הצדדים על בחירתם זו המשקפת הסכמה לסיים מחלוקת מתוך נכונות לויתור ומתן הזדמנות לגישה של פשרה, גם אם לא הצליחו לגבש פשרה סופית ביניהם.

לאחר שבחנתי את כל שהובא בפני, אני דוחה את התביעה העיקרית ומחייב את התובעת-הנתבעת שכנגד לשלם לתובעים סך של 30,000 ₪.

כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום, י"ד שבט תשע"ח, 30 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.