1. לפניי שתי בקשות לאישור תובענות ייצוגיות שהגישו המבקשים כנגד המשיבות להשבת כספים שנגבו ביתר. גביית היתר היא בגין הצמדה שגויה שאינה מתחשבת במדד שלילי של חיוב הארנונה לתקופה הראשונה (חודשים ינואר ופברואר), של ארנונה המשולמת בהסדר תשלומים לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980.

רקע והשתלשלות ההליכים

1. ביום 11.3.15 הגישה טכני טופ 2004 בע"מ, מבקשת 1, בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד עיריית נס ציונה, משיבה 1. ביום 2.4.15 הגיש רותם ניסים רבה, מבקש 2, בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד עיריית יבנה, משיבה 2. (להלן: "בקשת האישור הראשונה", "בקשת האישור השנייה", בהתאמה). (שתי הבקשות ייקראו יחד להלן: "בקשות האישור").
2. שתי בקשות האישור הוגשו באמצעות אותו ב"כ ועניינן זהה. על כן דיון ההוכחות התקיים בשתיהן במאוחד.

תמצית טענות המבקשים

1. מבקשת 1 מחזיקה בנכס בתחום שיפוטה של משיבה 1 מבקש 2 מחזיק בנכס בתחום שיפוטה של משיבה 2 (להלן: "המבקשת" ו"המבקש", בהתאמה) (מבקשת 1 ומבקש 2 ומשיבה 1 ומשיבה 2 ייקראו יחד להלן: "המבקשים" ו"המשיבות", בהתאמה).
2. המשיבות בשל טעות במחשב הגבייה, מחייבות את הנישומים בתחומן, המשלמים ארנונה על פי הסדר תשלומים, בחיוב הראשון בשנת הכספים, התקופה הראשונה חודשים ינואר-פברואר, בערך נומינאלי ולא על פי נוסחת ההצמדה המחייבת על פי סעיף 1 בחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980 (להלן: "נוסחת ההצמדה", ו"חוק הריבית" או "החוק" בהתאמה). בשל כך, בשנים 2013- 2015 בהן נהג מדד שלילי בחודשים הרלבנטיים, גבו המשיבות ביתר את תשלומי החובה האמורים.
3. סעיף 1(א) בחוק יסוד: משק המדינה קובע:

"א. מיסים, מילות חובה ותשלומי חובה אחרים לא יוטלו, ושיעוריהם לא ישונו, אלא בחוק או על פיו, הוא הדין לגבי אגרות".

סעיף 4(א) בחוק הריבית קובע אפשרות לתשלום חיובי ארנונה על פי הסדר תשלומים:

"רשות מקומית רשאית לקבוע לארנונה כללית ולמס עסקים הסדר לפרעונם בתשלומים (להלן – הסדר תשלומים), במשך תקופה שלא תעלה על שנה ממועד החיוב בהם; כל תשלום לפי הסדר כאמור ישולם בתוספת הפרשי הצמדה".

סעיף 1 בחוק הריבית מגדיר "הפרשי הצמדה" וקובע את נוסחת ההצמדה שלהלן:

"(1) לענין ארנונה כללית המשתלמת על פי הסדר תשלומים – עדכון הארנונה לפי שיעור השינוי של המדד, מן המדד שפורסם בחודש נובמבר שקדם ליום החיוב, עד המדד שקדם למדד שפורסם סמוך לפני יום התשלום;

(2)...".

1. על פי החוק, תשלומי ארנונה המשולמים בהסדרי תשלומים יחויבו בהפרשי הצמדה, לפי שיעור שינוי המדד, בין אם המדד שלילי ובין אם המדד חיובי, לפי הכללים הבאים:
2. מדד הבסיס הוא מדד אוקטובר ("המדד שפורסם בחודש נובמבר שקדם ליום החיוב") (להלן: "מדד הבסיס").
3. המדד הקובע הוא המדד שקדם למדד שפורסם סמוך ליום התשלום (להלן: "מדד היעד").
4. בצווי הארנונה של המשיבות מאפשרות המשיבות לשלם את החיוב בארנונה בהסדר תשלומים, בשישה תשלומים דו-חודשיים בתאריכים הבאים: 16.1, 16.3, 16.5, 16.7, 16.9, 16.11 (בכל 16 בחודש אי-זוגי), בתוספת הפרשי הצמדה בהתאם לחוק הריבית. בהתאם לנוסחת ההצמדה החלה על הסדר תשלומים הרי שעל תשלומי החובה להיות מוצמדים ממדד אוקטובר של השנה הקודמת (שפורסם בחודש נובמבר) ועד למדד הרלוונטי לכל אחד מהתשלומים הדו חודשיים: עד למדד נובמבר (בהתייחס לתשלום הראשון ביום 16.1), עד למדד ינואר (בהתייחס לתשלום השני ביום 16.3), ועד למדדי מרץ, מאי יולי וספטמבר בהתאמה.

[בבקשת האישור הראשונה הוער כי תשלומים המתבצעים בהוראת קבע של 12 תשלומים, מחויבים בכל 16 בחודש אי זוגי באופן שגביית היתר מתבצעת גם במקרים אלו; בהתייחס למשיבה 2 הוער כי בשובר התשלום צוין מועד לתשלום ליום 30.1, שאף הוא לאחר 15.1].

1. המשיבות פועלות בהתאם לנוסחת ההצמדה, למעט בהתייחס לתשלום של התקופה הראשונה, היינו התשלום המשולם ביום 16.1 (להלן: "התקופה הראשונה"). תשלום זה מחויב לפי ערכו הנומינאלי, והמשיבה אינה מצמידה תשלום זה למדד כנדרש. בשל קיומו של מדד שלילי במשק בתקופה הרלוונטית ואי ההצמדה כאמור, גבו המשיבות ארנונה ביתר מתושביהן.
2. כך למשל, בהתייחס לתקופה הראשונה של שנת 2015, המועד שנקבע לתשלום הוא ה-16.1.15. יש להצמיד תשלום זה ממדד אוקטובר 2014 ועד מדד נובמבר 2014 (שפורסם ביום 15.12.14). מדד נובמבר 2014 הוא "המדד שקדם למדד שפורסם סמוך לפני יום התשלום", שכן המדד שפורסם לפני יום התשלום (16.1.16) הוא מדד דצמבר 2014 שפורסם ביום 15.1.16. כך שמדד נובמבר 2014 הוא המדד הקודם למדד דצמבר 2014.
3. מדד שלילי הופיע ברציפות בתקופות הראשונות של השנים 2013, 2014, ו-2015 (השנים הרלוונטיות לתובענה), לפיכך גביית היתר התרחשה בכל אחת מהתקופות הנ"ל.
4. במהלך 16 השנים האחרונות, התקיימו מדדים שליליים בתקופה הראשונה, ב- 12 שנים, ב-3 שנים התקיימו מדדים חיובים ובשנה אחת לא נצפה שינוי בשיעורי המדד (ר' טבלאות בס' 32 בבקשת האישור הראשונה ובס' 34 בבקשת האישור השנייה). בסיכומים נטען כי גביית היתר התקיימה ב-7 השנים האחרונות ברציפות וב-14 מתוך 18 השנים האחרונות.
5. עד 10.1.00 קבע חוק הריבית כי הפרשי הצמדה לעניין ארנונה המשתלמת בהסדר תשלומים הם "תוספת לארנונה לפי שיעור העליה של המדד מן המדד שפורסם בחודש נובמבר שקדם ליום החיוב, עד המדד שקדם למדד שפורסם סמוך לפני יום התשלום" (ההדגשה בבקשות האישור). ביום 10.1.00 בתיקון מס' 2 בחוק, תוקן חוק הריבית באופן שבמקום המילים "תוספת לתשלום החובה לפי שיעור העליה" באו המילים הקבועות היום בחוק - "עדכון הארנונה לפי שיעורי השינוי של המדד" (להלן: "התיקון").

בדברי ההסבר לתיקון (הצ"ח 2824 מיום 25.10.99) הוסבר התיקון כדלקמן:

"מוצע לתקן את שיטת ההצמדה ביחס לתשלומי חובה לרשות המקומית, באופן שיובהר כי החיוב ישתנה בהתאם לכל שינוי במדד, ולא רק במקרה של עליית המדד... תיקונים אלה יביאו להתאמת שיטת ההצמדה והריביות בשל חובות לרשויות המקומיות, לתנאי ההצמדה והריבית במשק בכלל".

1. בת"צ (מח'-מרכז) 32239-05-13 גרטנר נגד עיריית פתח תקוה, נקבע כי "נראה כי אין כל אי בהירות בהגדרות שבסעיף 1 בחוק הריבית נוכח לשונו המפורשת של החוק. מדברי ההסבר אף עולה כי מטרת התיקון היא להביא להתאמה לתנאי ההצמדה והריבית במשק בכלל, ולא מצוינת מגבלה כלשהי. לא מצאתי בלשון החוק את המגבלה הנטענת על ידי המשיבה, קרי שירידת מדד מתחת למדד הבסיס, אין להביאה בחשבון".
2. למבקשת עילה אישית בהיותה מחזיקה בנכס המחולק למספר תתי נכסים בתחום שיפוטה של משיבה 1 ואשר שילמה סכומים ביתר. למבקש עילה אישית בהיותו מחזיק בדירת מגורים בתחום המשיבה 2 מאז אוקטובר 2014 ואשר שילם סכומים ביתר.
3. אין צורך בפנייה מוקדמת לרשות בענייננו.
4. הקבוצות בשמן הוגשו כל אחת מבקשות האישור הן "כל הנישומים בתחום שיפוט המשיבה אשר שילמו את תשלומי הארנונה בהסדר תשלומים ב-24 חודשים שלפני הגשת בקשה זו ועד ליום אישורה או עד ליום חדילה הרשות מגביית היתר" (סעיף 9 בכל אחת מבקשות האישור).
5. העילה בגינה הוגשו בקשות האישור היא – התעלמות מנוסחת ההצמדה הקבועה בחוק הסותרת את הדין ואת הפסיקה.
6. הסעדים שנתבעו בבקשות האישור – השבת הכספים שנגבו ביתר בתוספת הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק הריבית, לתקופה של 24 חודשים שקדמו למועד הגשת בקשות האישור ועד למועד הקובע כמשמעו בסעיף 9 בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות").
7. אשר לטענת המשיבות לפיה המועד לתשלום שנקבע לחיוב התקופתי הראשון הוא 1.1 של שנת הכספים ומכאן שמדד הבסיס ומדד היעד זהים ואשר לטענת משיבה 1 לפיה הוראות חוק הריבית מתייחסות אך לתשלומים התקופתיים מחודש מרץ ואילך – צו הארנונה אינו יכול לסתור את הוראות חוק הריבית. ובכל מקרה, לשון צווי הארנונה תומכת בפרשנות המבקשים באופן מלא. לעניין משיבה 2 יש הודאת בעל דין – המצהירה מטעמה, גב' מיכל קרס, הודתה כי היום שנקבע לתשלום הראשון הוא 16.1 ולא 1.1 כפי שטענה משיבה 2 בתגובתה (פר' 11.12.16 עמ' 23 ש' 16-6).
8. לשון צווי הארנונה ברורה וחד-משמעית באשר להוראת הצמדתו של התשלום הראשון שנקבע ליום 16.1.15 אשר ישולם "בתוספת הפרשי הצמדה" בהתאם לחוק הריבית. פרשנות זהה מתקבלת מעצם ההתייחסות בצו הארנונה של משיבה 1 ל"6 תשלומים דו-חודשיים.. בתוספת הפרשי הצמדה" ובצו הארנונה של משיבה 2 ל"שישה תשלומים דו-חודשיים וצמודים למדד... ". שישה ולא חמישה. בצו הארנונה של משיבה 1 אף נקבע כי המשלמים בהוראת קבע ישלמו "ב-12 תשלומים חודשיים... בתוספת הפרשי הצמדה...". היינו בצווי הארנונה אין הוראה המורה שאין להצמיד את התשלום הראשון, אלא יש הוראה המחייבת הצמדה של כל אחד מ-6 התשלומים בהסדר תשלומים (או 12 התשלומים בהוראת קבע).
9. אשר לטענת משיבה 1 (ס' 28 לתגובתה) בהתייחס לסעיף 4(א) בחוק הריבית, לפיה הליך הצמדת הסדר התשלומים הוא רשות ולא חובה – המבקשת אינה חולקת שהמשיבה רשאית ואינה חייבת לקבוע הסדר תשלומים תקופתיים, אולם מרגע שנקבע הסדר תשלומים מחויבת המשיבה להצמיד תשלומים אלו בהתאם לסיפא של סעיף 4(א) בחוק והיא אינה רשאית לקבוע הסדר שונה או לשנות למפרע את צו הארנונה.
10. סעיף 4(א) סיפא בחוק הריבית קובע כי "כל תשלום לפי הסדר כאמור ישולם בתוספת הפרשי הצמדה". על כן לא ברור כיצד ניתן להעלות פרשנות כאילו הכוונה (ס'79 לתגובת המשיבה 2) היא הצמדה רק מ"התשלום השני"/"מחודש מרץ ואילך
11. אשר לת"צ (מח'-נצ') 20241-10-13 לאון נ' עיריית נצרת (2.4.14) (להלן: "עניין לאון") שם לא הוצמדו התשלומים כלל בעת ירידת המדד ולאו דווקא בתשלום הראשון. בעניין לאון נקבע כי המועד הקובע לביצוע התשלום הראשון הוא זה הקבוע בצו הארנונה ולא 1.1, כפי שניסתה המשיבה שם לטעון וכפי שטוענות המשיבות כאן. קביעת בית המשפט בעניין לאון מוטעית נוכח סברתו השגויה כי תעריף הבסיס הוא התעריף המזערי לפי תקנות ההסדרים. הערעור שהוגש בעניין לאון נדחה בהסכמה נוכח היעדר עילה אישית ולאחר שבית המשפט העליון קבע אינו נוקט עמדה לגבי הסוגיה המשפטית שנדונה בפסק הדין.

בת"מ (חי') 48532-04-14 גבאי נ' טירת הכרמל (28.10.15) (להלן: "עניין גבאי") גם שם המחלוקת הייתה בנוגע להצמדת כל התשלומים למדד שלילי. פסק דין בעניין גבאי הוא המשך לפסק דין קודם של אותו מותב ת"מ 25016-10-09 כהן נ' עיריית עכו (26.12.10) בו נקבע כי על פי חוק הריבית אין מקום להקטנת תשלומים עקב כך שהחוק קובע כי תשלומים ישולמו בתוספת הפרשי הצמדה ולא נאמר שכל תשלום יותאם לשינוי במדד. בית המשפט שם לא היה ער לתיקון 2 לחוק הריבית שאכן מדבר על כל שינוי במדד ולא רק על עלייה.

1. המשיבה 2 מנועה מלטעון לאימוץ פסק דין גבאי. המשיבה פועלת בניגוד לטענות המשיבה בעניין גבאי שכן היא מבצעת תחשיביה כפי טענת המבקש ולא כפי החלטת בית המשפט בעניין גבאי. פסק הדין בעניין גבאי מתייחס לכלל החיובים הדו חודשיים וקובע שלא ניתן להפחיתם מתחת לסכום הנומינאלי התואם לתעריף הבסיס שנקבע בצו הארנונה, ואילו המשיבה ממאנת להפחית רק את התשלום הראשון כאשר יתר החיובים מופחתים מתחת לתעריף הבסיס שנקבע בצו הארנונה.

יש לדחות את טענות משיבה 1 בהתבסס על עת"מ (מח'-י-ם) 8599/08 יעד שיא נדל"ן נ' עיריית ירושלים (21.2.13) (להלן: "עניין יעד שיא נדל"ן") או על הכיתוב "מבלי לפגוע במועד זה" שבצו הארנונה – וזאת נוכח נוסחת ההצמדה. עניין יעד שיא נדל"ן מהווה דוגמא לכך שמחוקק המשנה לא השחית מילותיו לריק בכיתוב הנ"ל.

1. טענת משיבה 2 בהתייחס לעניין גבאי – מהווה הרחבת חזית לאחר הגשת תגובתה.
2. מתוך כ-16 הליכים שונים בעילה זהה, כלל הרשויות הודיעו על חדילה או על השבת סכומי גביית היתר, למעט שתי המשיבות שבענייננו שבחרו להמשיך בהליך.

לטענות משיבה 2 אשר למניעים לחדילה, ככל שאלו רלוונטיים – המבקש לא טען דבר לגביהם. על כן הטענה של מצג שווא דינה להידחות. טענת משיבה 2 בדבר שיחות עם ב"כ הרשויות האחרות היא טענה עובדתית בלתי קבילה ואינה רלוונטית.

1. בניגוד לטענת משיבה 2, לא נדרש כי גביית היתר מהמבקש תהא בכל תקופת התובענה והמבקש יכול לייצג את חברי הקבוצה מהם נגבתה ארנונה בשנת 2014, גם אם גביית היתר בעניינו נעשתה רק בשנת 2015.

כך גם אין רלוונטיות לעובדה שהמבקש שילם לאחר ההשגה – גם תשלום לפי 153 מ"ר וגם תשלום לפי 133 מ"ר צריך להיות מוצמד לפי שיעור ירידת המדד.

1. לטענת משיבה 1 כי התשלום הראשון לשנת 2013 אינו רלוונטי לענייננו מאחר שהתביעה הוגשה ביום 11.3.15 - יום שילומו של חיוב הראשון הוא 16.1.13, כך שהמועד החוקי האחרון לשילומו טרם חיוב בריבית פיגורים הוא 16.2.13. נוכח העובדה שיש נישומים המשלמים את החיוב הראשון באיחור, במהלך המשך השנה ולאחר 11.3.13 (לפי הערכת הכלכלן ירון צור, מדובר ב-30% מהנישומים) הרי שיום הגביה בפועל הוא היום הרלבנטי על מנת להיכלל בקבוצה ולא היום שנועד לתשלום. הכיתוב המופיע בס' 35 בבקשת האישור לפיו "חישוב שנת 2013 אינו כלול ב-24 חודשים שעובר להגשת הבקשה וע"כ הינו מחוץ לתחום ההשבה", רלוונטי רק לעילה האישית של המבקשת ולא בהתייחס לכל חברי הקבוצה.
2. תחשיב משיבה 1 שגוי - התחשיב מתייחס רק לתשלומים שבוצעו בהוראות קבע חודשיות ולא לגבייה באמצעות שוברי תשלום דו חודשיים. בניגוד להגדרת הקבוצה; משיבה 1 התעלמה מגביית שנת 2013 שלא כדין; המשיבה לא הוסיפה ריבית והצמדה לתחשיב; התחשיב אינו נסמך על נתוני אמת או על חוו"ד.
3. פסקי הדין בת"צ 59254-01-15 זרסקי נ' עיריית כפר סבא ות"צ שנהר נ' עיריית רעננה´תוקנו בהתייחס לנתוני גביית היתר כך שטענות משיבה 1 בעניין זה אינן רלוונטיות.
4. הכלכלן צור, מטעם המבקשת, שגה בעדותו לפיה כל מי ששילם בשובר דו חודשי לפני 16.1.16 אינו נכלל בקבוצה (פר' עמ' 13 ש' 14-10) – על פי נוסחת ההצמדה אין משמעות למועד התשלום אלא להגדרת היום שנקבע לתשלום. לא נטען כי תשלום לפני המועד ישנה את אופן ההצמדה; מכל מקום גם תשלום לפני 16.1 ולאחר 15.12, מועד פרסום מדד היעד הקובע, אינו מעלה או מוריד.
5. פניה מקדימה – בפסק דין יונס עע"מ 2978/13 מי הגליל נ' יונס (23.7.15) נקבע שתכליתה להועיל לקבוצה. משלא חדלה המשיבה 1 מהגבייה הלא חוקית ומשבחרה להמשיך בהליך ברור כי פניה מקדימה לא היה בה כדי להועיל. כמו כן בעת הגשת התובענה טרם באה הלכת יונס לעולם.
6. המבקשים סבורים כי ככל שיתקבלו בקשות האישור, יש לכמת את היקף גביית היתר באמצעות מינוי מומחה או בהליך של גילוי מסמכים.

תמצית טענות משיבה 1

משיבה 1 פועלת בהתאם לדין ולפסיקה

1. סעיף 274ד בפקודת העיריות קובע: "המועצה רשאית לקבוע מועדים לתשלום ארנונה".

סעיף 4(א) בחוק הריבית קובע: "רשות מקומית רשאית לקבוע ארנונה כללית ולמס עסקים הסדר לפרעונם בתשלומים (להלן – הסדר תשלומים) במשך תקופה שלא תעלה על שנה ממועד החיוב בהם; כל תשלום לפי הסדר כאמור ישולם בתוספת הפרשי הצמדה".

סעיף 1 בחוק הריבית מגדיר את המונח "הפרשי הצמדה".

בהתאם לחוק הריבית קבעה משיבה 1 בצו הארנונה שלה: "המועד החוקי לתשלום הארנונה הכללית הינו ביום 01/01/2015. מבלי לפגוע במועד זה ולנוחות האזרחים ניתן לשלם את החיוב הכולל בארנונה ב-6 תשלומים דו חודשיים שישולמו בתאריכים הבאים: 16/01/2015, 16/03/2015, 16/05/15, 15/07/15, 16/09/15, 16/11/15 בתוספת הפרשי הצמדה בהתאם לחוק הרשויות המקומיות התש"מ (1980). המשלם את הארנונה השנתית על פי הוראות קבועה [כך במקור] המאושרת בבנק או בהוראה קבועה בכרטיס אשראי, ישלם את החיוב הכולל בארנונה ב-12 תשלומים חודשיים בהתאמה, בתוספת הפרשי הצמדה כאמור".

עולה כי מועד תשלום הארנונה הוא בראשית שנת המס ותשלום הארנונה בהסדר תשלומים מהווה פריבילגיה שהעירייה מעניקה לנישומים שאינה יכולה לפגוע במועד החוקי לתשלום הארנונה על פי צו הארנונה, 1.1.2015 (ר' הנריק רוסטוביץ ארנונה עירונית בעמ' 396 (2001)).

1. משיבה 1 מיטיבה עם הנישומים בכך שהיא מאמצת הסדר וולונטרי ואף מציעה הסדר המאפשר תשלום ב-12 תשלומים חלף תשלום חד פעמי ב-1.1.
2. בעניין יעד שיא נדל"ן נדונה שאלת זכותה של העירייה שם להתנות מתן תעודת היעדר חובות בסילוק החוב לכל השנה. באותו עניין נקבע כי משעה שצו הארנונה מורה כי תשלומה ייעשה בתחילת השנה, הוראה זו מותירה את יום 1 בינואר כמועד התשלום חרף האפשרות הניתנת בצו הארנונה לנישומים, לפרוס את התשלום ל-12 שיעורים חודשיים. עוד נקבע שם: "הסדר תשלומים כזה מתבצע על פי האמור בסעיף 4(א) לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) תש"ם – 1980. הוא אינו דוחה את מועד התשלום הקבוע בצו הארנונה, אלא מהווה 'עסקת אשראי' לפריסת החיוב – שנותר לחול ביום 1 בינואר – על פני שנת הכספים...".
3. ביום הראשון של כל שנת מס מושת על הנישומים מלוא חיוב הארנונה העירונית. לפנים משורת הדין מאפשרת העירייה לנישומים לשלם את הארנונה באמצעות הסדר תשלומים. תשלומים אלה מהווים בפן הכלכלי הלוואת גישור לחוב הארנונה השנתי הנושאת הפרשי הצמדה בלבד. על כן יש לדחות את הטענה לפיה יום התשלום לתקופה הראשונה הוא 16.1.15.
4. "יום התשלום" לעניין תקופת החיוב הראשונה הוא 1.1.15. מדד הבסיס הוא מדד חודש אוקטובר 2014, ומדד היעד הוא חודש אוקטובר 2014, על כן במועד התשלום לתקופה הראשונה לא נדרשת המשיבה לבצע הצמדה הואיל ומדד הבסיס ומדד היעד, שווים. המשיבה נוהגת כך גם כאשר עלה המדד בחודש נובמבר.
5. החיוב השנתי נשלח לנישום יחד עם הודעת החיוב הדו חודשית לתקופה הראשונה כך שיום התשלום הרלוונטי לשתי ההודעות הוא 1.1.15. האפשרות שמעניקה המשיבה לשלם החל מיום 16.1.15 היא הטבה.

קבלת בקשת האישור תביא להעדר יכולת להיערך להוצאת הודעות החיוב במועד

1. הכנת שוברי החיוב היא מלאכה מורכבת הכוללת הכנת גלופות, הכנת בסיס הנתונים ועדכונו, הדפסת השוברים והעברתם לעירייה לצורך משלוח. קבלת בקשת האישור משמעה שעל העירייה להמתין עד ליום 15.12.14 לצורך תחילת מלאכת הכנת השוברים באופן המותיר לה ימים ספורים. העירייה לא תוכל לעמוד בתקופה קצרה זו כך שהודעות התשלום בגין תקופת החיוב הראשונה וההודעה השנתית לא יגיעו לנישומים במועד.
2. מטרת הסדר התשלומים היא הקלה על הנישומים. אין חובה על רשות מקומית להנהיג הסדר תשלומים, היא רשאית לעשות כן. נוכח הקושי הלוגיסטי לעמוד בהדפסת הודעות החיוב הרבות, הרי שקבלת בקשת האישור תוביל בפועל לביטול הסדר התשלומים והדבר יביא דווקא לפגיעה בנישומים.

פרשנות הוראות החוק

1. המחלוקת בין הצדדים היא בעצם לגבי מדד היעד לתקופת התשלום הראשונה, האם זהו מדד נובמבר של השנה החולפת או מדד אוקטובר של השנה החולפת.
2. "יום התשלום" קבוע בצו המסים של המשיבה 1 "המועד החוקי לתשלום הארנונה הכללית הינו ביום 01/01/2015. מבלי לפגוע במועד זה ולנוחות האזרחים ניתן לשלם את החיוב הכולל בארנונה ב-6 תשלומים...". המשיבה אינה מצמידה למדד את תשלום התקופה הראשונה בשל היות יום התשלום 1.1.15. הכלל בפרשנות חקיקה הוא שהמחוקק אינו משחית מילותיו לריק, על כן יש ליתן משמעות למילים שבצו "מבלי לפגוע במועד זה". לכן יום התשלום הוא ה-1.1.15 וכל מועד תשלום אחר הוא לפנים משורת הדין ולנוחות הנישומים בלבד.
3. פרשנות זו קיבלה חיזוק בעניין לאון. בעניין לאון נקבע כי "טענת המבקש לפיה יש להחיל את מדד חודש נובמבר 2012 על התשלום הראשון, הינה חסרת היגיון כלכלי ואף אינה מתיישבת עם השכל הישר". ערעור על החלטה זו לבית המשפט העליון נדחה בהסכמה (עע"מ 3366/14 לאון נ' עיריית נצרת (6.5.15)). גם הפסיקה בעניין גבאי תומכת בפרשנות המשיבה 1.
4. יש חשיבות להכנסה מארנונה שמהווה את עיקר הכנסות משיבה 1, שכן תקציב הרשות נחתם עוד טרם שנת המס, על כן יש חשיבות ליצירת איזון בסיסי.
5. פרשנות המשיבה 1 היא ראויה, ונוכח ההלכות בעניין לאון וגבאי היא למצער סבירה. בית המשפט בוחן את תקינות המעשה המנהלי ואינו בא בנעלי הרשות (עת"מ 38793-04-13 סלופארק טכנולוגיות בע"מ נ' החברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי בע"מ). המבקשת נדרשת להוכיח כי פעולת המשיבה היא בלתי סבירה באופן קיצוני, דבר שלא התקיים נוכח קביעות בית המשפט בעניין לאון ובעניין גבאי.
6. היקף בקשת האישור – לפי סעיף 21 בחוק תובענות ייצוגיות, תקופת ההשבה לא תעלה על 24 חודשים, היינו מיום 11.3.13 ועד 11.3.15 בענייננו. על כן המועד בהתייחס לתקופה הראשונה של שנת 2013 חלף. (עע"ם 6993/15 עיריית תל אביב נ' אספיאדה (16.8.16) (להלן: "עניין אספיאדה")).
7. אשר לחוות הדעת – המומחה העיד כי לא פנה למשיבה 1 לקבל נתוני אמת וכל חוות הדעת היא הערכות (פר' עמ' 13 ש' 22-17). לפי חישובי משיבה 1, היקף ההשבה לשנים 2015-2014 מסתכם בכ-32,000 ₪ בלבד.

יש להפחית מהקבוצה כל נישום ששילם עד 15.1 שבענייננו אין חולק שיש להצמיד את החיוב למדד חודש אוקטובר (ר' עדות המומחה מר ירון צור פר' עמ' 13 ש' 16-13). אין לאפשר חזרה מעדות זו שלא באמצעות המומחה אלא באמצעות סיכומי המבקשת.

1. אין רלוונטיות לחדילה של רשויות אחרות.

תמצית טענות משיבה 2

1. העדר עילת תביעה אישית - המבקש, מחזיק בדירה רק החל משלהי שנת 2014 (29/10/14) (ר' חקירת המבקש). על כן הוא לא החזיק בנכס בחודשים ינואר פברואר 2014, כך שהמבקש נעדר עילת תביעה אישית. גם בהתייחס לשנת הכספים 2015 המבקש נעדר עילת תביעה אישית, שכן לא שילם את חובו במסגרת הסדר תשלומים אלא המתין שהעירייה תתקן את החיוב בעקבות השגתו (ר' עדות המבקש לפיה "את החיוב המקורי לא שילמתי. שילמתי לאחר ההשגה").
2. הליך שגוי - על הטוען טענת אי חוקיות בנושא ארנונה לפנות בעתירה מנהלית לבית המשפט. הטענה אינה באה בגדר פרט 11 בתוספת השנייה בחוק תובענות ייצוגיות. פרשנות כל הרשויות את הוראות החוק באופן זהה בשנים עברו והפסיקות הסותרות של בתי המשפט בעניין זה, מראים כי הנושא נתון לפרשנות ואינו פעולת הרשות שלא כדין.
3. סיכויי התובענה לגבי הקבוצה קלושים והתובענה אינה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה - כל תושב הוא ייחודי, על פי אופן התשלום ומועד התשלום, משלם בהוראת קבע או לא, שילם רק חלק מהחיוב, פנה בהשגה ורק אח"כ שילם, התחיל לשלם בהסדר ואח"כ הפסיק וכו'. בדיקה כזו צפויה לגזול שעות רבות של עובדי הגביה.
4. תובענה ייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת לברור התובענה במקרה זה - חישוב סכום ההשבה הוא פרטני לכל תושב לפי גודל הנכס, סיווג, אופן התשלום בהסדר (תשלומים דו חודשיים תשלומים בהוראת קבע לפי חיוב חודשי וכדומה), מועד התשלום הספציפי של כל תושב, הפסקת תשלום בהסדר במהלך השנה וכו'.
5. העדר תום לב וייצוג הולם - המבקש לא פנה למשיבה 2 בפניה מוקדמת (ר' עע"מ 2978/13 מי הגליל נ' יונס, ת"צ (מח'-מרכז) 24261-03-15 אלמקייס נ' עירית גדרה אשר ב"כ המבקשת שם הוא ב"כ המבקש כאן, ע"ע (ארצי) 12842-07-10 עו"ד אסף נ' הוט, ת"צ 50784-07-12 כילאני נ' פריניר, ות"צ (ת"א) 28063-05-11 בסלר נ' טיב טעם).
6. המבקש לא הציג תחשיב מסודר ומפורט או חוות דעת מומחה לעניין סכום התביעה. גם לאחר שבדיון מיום 10.9.15 נקבע כי על המבקש להגיש תחשיב של סכום התביעה, לא נמסר כל תחשיב.

גם אם נצא מתוך הנחה שהנתונים של משיבות 1 ו- 2 דומים, כטענת המבקש (פר' 10.9.15 בעמ' 6), הרי שגם תחשיב סכום התביעה לגבי משיבה 1 שגוי כפי שהוסבר בחוות דעת המומחה מטעמה.

היקף ההשבה המוערך לשנת 2014 הוא 47,018 ₪ בלבד ולשנת 2015 48,203 ₪.

1. הפחתת המדד בחיוב התקופתי הראשון וחיוב התושב בסכום הפוחת מהסכום הנומינלי השנתי שנקבע הוא חסר כל הגיון כלכלי ואינו מתיישב עם השכל הישר או עם תכלית החקיקה.
2. תכלית החקיקה - חוק הריבית, חוקק בתקופה של האינפלציה הדוהרת. תכליתו הייתה לשמור על ערך הכסף בתקופה בה המדדים עלו בצורה בלתי סבירה והרשויות הפסידו כספים רבים בגין אי תשלום החיוב (שלא היה צמוד) במועדו. (ר' דברי הסבר להצעת החוק מיום 3.9.1979. נוסח סעיף 4(א) עד היום הוא כי "כל תשלום לפי הסדר תשלומים כאמור ישולם בתוספת הפרשי הצמדה".
3. בהתאם לסעיף 5, פסקה ראשונה, בצו הארנונה של משיבה 2 (לשנים 2013, 2014 ו- 2015) המועד לתשלום הארנונה לשנת הכספים הוא 1.1. לפיכך, המדד הקודם למדד שפורסם בסמוך ל- 1.1 הוא מדד אוקטובר - המדד הקובע. כלומר גם לשיטת המבקש בתאריך בו חל המועד האחרון לתשלום, בהתאם להוראת צו הארנונה, מדד הבסיס והמדד הקבוע הם זהים - מדד אוקטובר.
4. המחלוקת בין הצדדים, כפי שהיא עולה מן הבקשה, היא בנוגע להצמדת החיוב התקופתי הראשון בארנונה לחודשים ינואר פברואר בשנים 2015-2014. וביתר פירוט – האם נוסחת ההצמדה לגבי מי שמשלם בהסדר תשלומים עפ"י חוק הפרשי ריבית והצמדה מתייחסת גם לחיוב הראשון התקופתי, לתקופה ינואר פברואר של כל שנת כספים.
5. חיוב כשיטת המבקש, יביא לאפליה בין מי שמשלם את כל החיוב השנתי בחודש הראשון של השנה לבין מי שמשלם בהסדר תשלומים רק את התקופה הראשונה של השנה.
6. בהתאם לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 ("חוק ההסדרים") נקבעת נוסחת ההצמדה שלפיה יחויב החיוב השנתי מידי שנה. הנוסחה מתייחסת לחיוב השנתי בערכי 1.1 של כל שנת כספים. התעריפים המחושבים בהתאם לנוסחה הם גם אלה המופיעים בצו הארנונה של הרשות שיש לאשרו במועצת העיר עד 1.7 של שנת כספים קודמת לכן בדין חייבה המשיבה את הנישומים בתחומה על פי התעריפים שקבע המחוקק בנוסחת ההצמדה.
7. סעיף 9 (ב) בחוק ההסדרים קובע כי "סכום הארנונה הכללית בשל מטר רבוע שתטיל מועצה על כל אחד מסוגי הנכסים, בכל שנת כספים, יהיה הסכום שהגיע בשל מטר רבוע של אותו נכס בשנת הכספים הקודמת, ... בתוספת שיעור העדכון, ובלבד שהסכום שיוטל כאמור לא יפחת מהסכום המזערי ולא יעלה על הסכום המרבי...". בהתאם מחושב שיעור העדכון שהוא שיעור השינוי בארנונה השנתית של השנה השוטפת ביחס לשנה הקודמת.
8. כלומר, החיוב השנתי הנומינאלי בכל שנת כספים, חיוב הבסיס, הוא על פי החישוב הנ"ל, בהתאם ל"נוסחת ההצמדה" שנקבעה בחוק ההסדרים והמועד האחרון לתשלום הוא 1.1 של אותה שנה.
9. חוק הריבית, מתייחס לתשלומים השוטפים במהלך השנה לתושב המחליט לשלם בהסדר תשלומים ולא לחיוב הבסיס שנקבע בנוסחה והוא מתייחס לחיוב של תחילת השנה 1.1 של אותה שנה. ברור כי נוסחת ההצמדה אינה מתייחסת לתשלום הראשון של השנה שכן מי שמשלם בתחילת השנה, בחודש ינואר, אינו נכנס למסלול של הסדר תשלומים.
10. פרשנות אחרת תאיין את הנוסחה לחיוב הארנונה שנקבעה בחוק ההסדרים.
11. בעניין לאון נדחתה טענה זהה ונקבע, מסיבות אחרות, כי החיוב הראשון לתקופה ינואר פברואר של כל שנה הוא נומינאלי ואינו יכול לפחות מהחיוב על פי הנוסחה. על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט העליון, אשר נדחה בהסכמה מסיבה אחרת (המבקשת לא הוכיחה עילת תביעה אישית).
12. בעניין גבאי ניתן פסק דין בעניין זהה ובו נדחתה הטענה דוגמת טענת המבקש.
13. בחינת המדדים בשנים 2014 ו-2015 (ביחס למדד הבסיס אוקטובר של השנה הקודמת) מלמדת על העיוות שיוצרת טענת המבקש, שכן כל המדדים בשנת 2014 ובשנת 2015 פחתו ממדד הבסיס. משמע שמי ששילם על פי הסדר תשלומים, שילם הרבה פחות ממי ששילם את כל החיוב השנתי בחודש ינואר לפי הסכום הרשום בצו הארנונה (ר' טבלת המדדים, נספח א' לסיכומי משיבה 1). המחוקק לא נתן את דעתו כי ההגדרה הקיימת היום לגבי הסדר תשלומים על פי שינוי המדד ולא על פי עליית המדד מביאה לתוצאה לא הגיונית מבחינת לשון החוק הקובעת כאמור כי החיוב השנתי לא יפחת מהחיוב של השנה הקודמת.
14. כאמור בעניין לאון ובעניין גבאי, הסדר התשלומים בא להסדיר ולהקל על הנישומים לשלם את התשלום השנתי המלא. אין כל הגיון צדק וסבירות שנישום המשלם בפריסת תשלומים ישלם פחות ממי שמשלם מראש בחודש ינואר ופחות מהסכום הנומינאלי שקבע המחוקק בחוק ההסדרים. המקום לערוך שינוי חקיקתי אינו באמצעות בית המשפט אלא על ידי המחוקק ואין לאפשר לעירייה ולעיריות אחרות להינזק, יותר מהנזק שנגרם להן בשנים נשוא התביעה.

דיון

התנאים לאישור תובענה ייצוגית

1. ההליך של בקשה לאישור תובענה ייצוגית הוא הליך מקדמי אשר בית משפט נדרש לו על מנת להכריע בשאלה האם יש מקום לדון בתובענה שהוגשה במסגרת ההליך של תובענה ייצוגית. לשם כך, יש לבחון האם מתקיימים התנאים לאישור התובענה כייצוגית.
2. סעיף 3(א) בחוק תובענות ייצוגית קובע כי "לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השניה". התוספת השנייה בחוק מאפשרת בין היתר הגשתה של "תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר" (ר' פרט 11 בתוספת השנייה).

אני סבורה כי בקשת האישור בענייננו הוגשה בהתאם לפרט 11 בתוספת השנייה בחוק. נושא זה שנוי במחלוקת ואדון בכך בהמשך. על כן אני סבורה כי מתקיים בענייננו התנאי הקבוע בסעיף 3 בחוק תובענות ייצוגיות.

1. סעיף 3(ב) בחוק תובענות ייצוגיות קובע כי "הגשת תובענה ייצוגית טעונה אישור בית המשפט", וסעיף 8 שבו קובע תנאים מצטברים שבהתקיימם יאשר בית המשפט את בירורה של תובענה כתובענה ייצוגית. וכך נקבע בסעיף 8 בחוק:

"(א) בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית, אם מצא שהתקיימו כל אלה:

(1) התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה;

(2) תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין;

(3) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת; הנתבע לא רשאי לערער או לבקש לערער על החלטה בענין זה;

(4) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב".

להלן אבחן את התקיימות התנאים שבסעיף 8(א) בחוק תובענות ייצוגיות בענייננו.

האם התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה

1. לעניין השאלה המשותפת, ברע"א 2128/09 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' עמוסי (5.7.12) (להלן: "עניין עמוסי") התעוררה שאלת פרשנותן של פוליסות לביטוח חיים שכללו כיסוי בגין נכות תאונתית. באותו עניין נקבע:

"... יש להדגיש כי נוסח סעיף 8(א)(1) קובע שהתובענה הייצוגית נדרשת לעורר שאלות משותפות לכלל חברי הקבוצה. נוסחו של סעיף זה אינו דורש כי משקלן של השאלות המשותפות לחברי הקבוצה יהיה גבוה ממשקלן של השאלות האינדיבידואליות, אלא די בכך שקיימות שאלות משותפות כלשהן" (השופט ריבלין בפסקה 10).

1. אשר לשאלת ההערכה אם קיימת אפשרות סבירה שהשאלות הנדונות יוכרעו לטובת הקבוצה נפסק כי על בית המשפט לבצע בדיקה מקדמית של סיכויי התובענה באשר לאפשרות הסבירה כי ההכרעה תהיה לטובת הקבוצה (ר' עניין עמוסי השופט ריבלין בפסקה 15) עוד נפסק כי על התובע הייצוגי להניח בפני בית המשפט תשתית משפטית וראייתית התומכת לכאורה בתביעתו, בשונה מתובע בתביעה רגילה. על המבקש לאשר תובענה כייצוגית מוטלת החובה להוכיח העובדות הנטענות בכתב התביעה באופן לכאורי. "עם זאת התובענה הייצוגית אינה צריכה להציב מחסום גבוה בפני תובעים ייצוגיים, ויש להביא בחשבון את פערי המידע הקיימים בין הצדדים. עם זאת, אין משמעות הדברים שהנטל המוטל על התובעים הייצוגיים יהיה קל כנוצה. על התובע הייצוגי להרים נטל ראשוני – נטל שיש לתת לו משמעות, מבלי שיהיה כבד מנשוא, תוך שבית המשפט נותן דעתו, בכל מקרה ומקרה, לקושי היחסי העומד בפני התובע הייצוגי כאשר הוא נדרש להוכיח את תביעתו לכאורה" (ר' רע"א 3489/09 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' חברת צפוי מתכות עמק זבולון בע"מ (11.4.13) (שם, בפסקאות 41-39 ו-59).

(ראה גם עע"מ 980/08 מנירב נ' מדינת ישראל-משרד האוצר, בפסקה 13 (6.9.11) ורע"א 729/04 מדינת ישראל נ' קו מחשבה בע"מ, בפסקה 1 (26.4.10) ורע"א 8268/96 רייכרט נ' שמש, פ"ד נה(5) 276, 291 (2001)).

הוראות הדין הרלבנטיות

1. סעיף 1 בחוק הריבית קובע:

"'הפרשי הצמדה' –

(1) לעניין ארנונה כללית המשתלמת על פי הסדר תשלומים – עדכון הארנונה לפי שיעורי השינוי של המדד, מן המדד שפורסם סמוך לפני מועד החיוב עד המדד שפורסם סמוך לפני יום התשלום.

(2) לענין ארנונה כללית המשתלמת בפיגור – עדכון הארנונה לפי שיעור השינוי של המדד, מן המדד שפורסם סמוך לפני מועד החיוב עד המדד שפורסם סמוך לפני יום התשלום;

(3) לענין תשלום חובה אחר – עדכון תשלום החובה לפי שיעור השינוי של המדד, מן המדד שפורסם סמוך לפני מועד החיוב עד המדד שפורסם סמוך לפני היום הקובע שלפני יום שילומו של תשלום החובה;

...

"תשלומי פיגורים" – ריבית צמודה בשיעור של 0.75% לחודש, או בשיעור אחר כפי שקבעו שר הפנים ושר האוצר, ממועד החיוב בתשלום החובה עד יום שילומו, בהוספה או בהפחתה של הפרשי הצמדה" (ההדגשות שלי – מ' נ').

1. סעיף 4(א) בחוק הריבית קובע:

(א) רשות מקומית רשאית לקבוע לארנונה כללית ולמס עסקים הסדר לפרעונם בתשלומים (להלן – הסדר תשלומים), במשך תקופה שלא תעלה על שנה ממועד החיוב בהם; כל תשלום לפי הסדר כאמור ישולם בתוספת הפרשי הצמדה".

המחלוקת

1. המחלוקת בין הצדדים היא פרשנותו של חוק הריבית. האם יש להצמיד למדד שלילי את התשלום לתקופה הראשונה בהסדר התשלומים. אין מחלוקת כי המשיבה מצמידה למדד, את התשלומים המשולמים על פי הסדר תשלומים, למעט התשלום לתקופה הראשונה, בין שהמדד שלילי ובין שהמדד חיובי.
2. אקדים כבר עתה ואציין כי מסקנתי היא שיש לקבל את עמדת המבקשים, דהיינו שיש להצמיד גם את התשלום לתקופה הראשונה בהסדר תשלומים, למדד בין שהוא חיובי ובין שהוא שלילי וכי אין לקבל את טענת המשיבות שבתשלום זה מדד הבסיס ומדד היעד שווים.

פרשנות חקיקה

1. פרופ' אהרן ברק בספרו פרשנות במשפט-פרשנות החקיקה (כרך שני, 1993) בהתייחסו למלאכת פרשנות החקיקה כותב:

"המרכיבים העיקריים של כל תורת פרשנות במשפט הם שלושה: הטקסט המתפרש, התכלית שהטקסט נועד להגשימה, ושיקול הדעת הפרשני במקום שהפעלת התכלית על הטקסט מעלה יותר מאפשרות פרשנית אחת. מרכיבים אלה חלים גם בפירוש דבר חקיקה. אכן פרשנות דבר חקיקה היא הביטוי המובהק לתחולתם של מרכיבים אלה: בה בא לביטוי מזוכך המרכיב הלשוני; בה יש תחולה לקשת נרחבת של שיקולים המהווים את מרכיב המטרה; ובה מגיע שיקול הדעת השיפוטי לשכלולו המלא". (שם, בעמ' 79).

1. לעניין לשון החוק כנקודת מוצא בפרשנותו כבר נפסק:

"לשון החוק, ועל כך עמדנו לא אחת, היא נקודת המוצא לכל מהלך פרשני. היא הקובעת את קשת האפשרויות לפירוש ההוראה העומדת לדיון ומתוכן על בית המשפט לחלץ את הפרשנות המשקפת באופן מיטבי את תכליתו של דבר החקיקה. פרשנות שאין לה עוגן בלשון החוק אינה באה, אפוא, לכתחילה בגדר האפשרויות אותן יוכל הפרשן לשקול (ראו: ע"א 8569/06 מנהל מיסוי מקרקעין חיפה נ' פוליטי, פסקה 26 (טרם פורסם, 28.5.2008); ע"א 10846/06 בזק החברה הלאומית לתקשורת בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין, רחובות, פסקה 19 (23.12.2010))" (ראו רע"א 6340/07 7419/07 עיריית תל אביב נ' טיומקין (13.2.11) וכן ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות, פ"ד לט(2) 70 בעמ' 77-76 (1985)).

1. אשר לתכלית החקיקה כותב פרופ' ברק בספרו:

"זוהי קונסטרוקציה משפטית המשמשת לשופט בפרשנות דבר החקיקה. עליו ליתן ללשון החקיקה אותה משמעות המקדמת באופן הטוב ביותר את תכלית החקיקה. תכלית החקיקה זו המדיניות ואלה המטרות אשר דבר החקיקה נועד להגשים" (ראו ברק בספרו הנ"ל, בעמ' 201).

תכלית החקיקה מורכבת מתכלית סובייקטיבית ותכלית אובייקטיבית:

"התכלית הסובייקטיבית משקפת את המטרות והיעדים שיוצר הנורמה ביקש להגשים. זוהי כוונתו הסובייקטיבית של היוצר, שהנחתה אותו ביצירת הנורמה. על תכלית זו ניתן ללמוד מן הלשון, מההיסטוריה החקיקתית ומהרקע הכללי שעמד ביסוד מעשה היצירה. התכלית האובייקטיבית משקפת את המטרות והמדיניות שהנורמה נועדה להגשים, כפי שהן נלמדות מהתשתית הנורמטיבית הכוללת שבתוכה מצויה הנורמה. תשתית זו בנויה ממערך נורמטיבי כולל, מעקרונות היסוד של השיטה, ומצרכיה של החברה במשטר הדמוקרטי המודרני" (ענין אי התכלת, פסקה 63)" (בג"צ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ"ד מז(1) 749, 763 (1993)). (ר' גם ברק בספרו הנ"ל בעמ' 201- 202).

"הפרשנות התכליתית של החקיקה נלמדת, במסגרת הלשונית המתוחמת על ידי החוק, מאיזון ראוי בין התכלית הסובייקטיבית לבין התכלית האובייקטיבית. הראשונה – משקפת את רצונו הספציפי של המחוקק שחוקק את הוראת החוק. השניה – משקפת את הנורמה הראויה של דבר החוק בהתייחס למערכת הנורמטיבית הכוללת, וליסודות הכלליים של השיטה (בג"ץ 7081/93 בוצר נ' מועצה מקומית "מכבים-רעות", פ"ד נ(1) 19, 25 (1996); ע"א 2000/97 לינדורן נ' קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פ"ד נה(1) 12, 25‑29 (1999))" (רע"א 1015/01 בן ארצי יעקב נ' מדינת ישראל (11.5.11).

1. בעניין גרטנר הסכימו הצדדים שם כי המשיבה שם (עיריית פתח תקוה), מצמידה את התשלומים שבהסדר התשלומים למדד בין שהוא שלילי ובין שהוא חיובי, אלא שהיא אינה מאפשרת ירידה של התעריף מתחת לקבוע בצו הארנונה. שם נדרשתי לשאלה האם יש להצמיד כל תשלום בהסדר תשלומים לכל ירידה במדד גם במקרים בהם הדבר מביא לירידה מתחת לקרן החוב, היינו מתחת למדד הבסיס. באותו עניין קיבלתי את טענות המבקש ואישרתי את התובענה הייצוגית, וכך קבעתי שם:

" לשון החוק

38. חוק הריבית תוקן ביום 10.1.2000 (ס"ח תש"ב 1724), תיקון מס' 2. קודם לתיקון הייתה ההגדרה של "הפרשי הצמדה" בסעיף 1 כדלקמן:

"(1) לענין ארנונה כללית המשתלמת על פי הסדר תשלומים – תוספת לארנונה לפי שיעור העליה של המדד מן המדד שפורסם בחודש נובמבר שקדם ליום החיוב, עד המדד שקדם למדד שפורסם סמוך לפני יום התשלום.

..." (ההדגשה שלי – מ' נ').

39. בתיקון 2 שונתה ההגדרה, להגדרה כפי שהיא בחוק הריבית כיום. השוואת הנוסחים מלמדת כי בכל מקום שהיה כתוב "תוספת לתשלום החובה לפי שיעור העליה" מילים אלה נמחקו והומרו במילים "עדכון הארנונה [ובס"ק 3 – עדכון תשלום החובה] לפי שיעורי השינוי של המדד".

40. בדברי ההסבר לתיקון (הצ"ח 2824 מיום 25.10.99) ניתן ההסבר לתיקון כדלקמן:

"מוצע לתקן את שיטת ההצמדה ביחס לתשלומי חובה לרשות המקומית, באופן שיובהר כי החיוב ישתנה בהתאם לכל שינוי במדד, ולא רק במקרה של עליית המדד... תיקונים אלה יביא להתאמת שיטת ההצמדה והריביות בשל חובות לרשויות המקומיות, לתנאי ההצמדה והריבית במשק בכלל" (ההדגשה שלי – מ' נ').

41. נראה כי אין כל אי בהירות בהגדרות שבסעיף 1 בחוק הריבית נוכח לשונו המפורשת של החוק. מדברי ההסבר אף עולה כי מטרת התיקון היא להביא להתאמה לתנאי ההצמדה והריבית במשק בכלל, ולא מצוינת מגבלה כלשהי. לא מצאתי בלשון החוק את המגבלה הנטענת על ידי המשיבה, קרי שירידת מדד מתחת למדד הבסיס, אין להביאה בחשבון.

42. סעיף 4(א) בחוק הריבית לא תוקן מאז שנת 1984. השאלה היא אם אי תיקון הסעיף מלמד את שמבקשת המשיבה להסיק ממנו, קרי – שכוונתו שאין התשלום על פי הסדר תשלומים יכול לרדת מתחת לסכום קרן החוב מאחר ש"תוספת" אינה יכולה להיות שלילית.

43. אני סבורה כי אין לקבל את פרשנות המשיבה למילה "תוספת" שבסעיף 4 בחוק הריבית. נראה שהמילה "תוספת" בסעיף 4(א) היא אותה "תוספת" שהייתה חלק מההגדרה של "הפרשי הצמדה" לפני תיקון 2, וכי החוק משנת 1984 נקט באופן אחיד וקוהרנטי בלשון זו. נראה לי כי עם שינוי ההגדרה בתיקון מס' 2 חלה השמטה מקרית בכך שסעיף זה לא תוקן בהתאמה, לפי רוח דברי ההסבר, ונותרה בו המילה שהייתה בהגדרה הקודמת. אני סבורה כי את סעיף 4(א) יש לקרוא בהתאמה לשינוי שחל בתיקון מס' 2 באופן שכל תשלום לפי הסדר תשלומים ישולם בהתאמה לשיעור שינוי המדד ללא מגבלה.

44. אפילו לא חלה השמטה מקרית של המחוקק, אני סבורה כי הביטוי "בתוספת הפרשי הצמדה" יכול להתפרש כתוספת הפרשי הצמדה חיוביים או שליליים. תוספת שלילית (כמו מספר שלילי) מביאה לתוספת במינוס, קרי להפחתה. יתכן כי דווקא העובדה שהמחוקק סבר כי תוספת יכולה להיות חיובית כמו גם שלילית גרמה לאי שינוי המונח בסעיף 4(א).

45. בת"א (י-ם) 5664-02-11 טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ נ' מדינת ישראל – רשות המסים (23.12.12), נדרש בית המשפט השופט וינוגרד, לשאלה אם רשאית רשות המסים להתחשב במדדים שליליים בעת ביצוע החזרי מס לנישומים. המחלוקת שם הייתה על פרשנותו הראויה של סעיף 159א(א) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 שזו לשונו:

"בסעיף זה, 'הפרשי הצמדה וריבית' – תוספת לסכום שמדובר בו, השווה לסכום האמור כשהוא מוכפל בשיעור עליית מדד המחירים לצרכן לתקופה הנדונה, בתוספת ריבית על הסכום שמדובר בו לאחר שנוספו הפרשי הצמדה כאמור...".

גם שם טענה הנישומה כי יש להתחשב רק בתוספת לסכום ושלא ניתן להפחית דבר מה מקרן הסכום. פרשנות זו נטענה נוכח לשון ההוראה שעניינה ב"תוספת" וב"עליית מדד המחירים לצרכן".

באותו עניין קבע בית המשפט כי הפרשנות לפיה יש להפחית את המדד השלילי בעת חישוב ההחזרים לנישום היא הפרשנות שעולה בקנה אחד עם הוראות הפקודה, עם לשונה ועם תכלית החקיקה. בית המשפט קבע שם כי הגדרת הפקודה ל"שיעור עליית המדד" מעלה כי מדובר בנוסחת חישוב פשוטה ואין לקרוא לתוכה אפשרות של עליית מדד בלבד, למרות לשון הפקודה שעניינה "שיעור עליית מדד המחירים לצרכן". בית המשפט סקר שם הוראות חקיקה שונות, שבחלקן הוגדרו הפרשי הצמדה כשיעור העלייה במדד ובחלקן כשינוי במדד, וקבע כי נראה כי הבחירה בכל אחד מן הביטויים היא מקרית. בית המשפט שם הביא את סעיף 2(ד) בחוק לפיצוי נפגעי גזזת, התשנ"ד-1994 העושה שימוש בשני המונחים כאחד, בו נקבע: "לעניין זה, 'שיעור עליית המדד' – השיעור בו השתנה המדד...", והסיק ממנו שלשיטת המחוקק "עליית מדד" היא למעשה "שינוי מדד". אין לי אלא להסכים עם קביעה זו.

46. אשר לתכלית חוק הריבית. דברי ההסבר לתיקון 2 מלמדים על כוונתו הסובייקטיבית של המחוקק לקבוע באופן בהיר כי יש למדֵד את תשלומי החובה בהסדר תשלומים למדד חיובי כמו גם למדד שלילי, וזאת בשונה מהמצב שהיה קיים ערב התיקון, אשר לפי לשון החוק הדווקנית אפשרה עדכון רק לפי עלייה של המדד.

47. המשיבה טענה כזכור כי התכלית הסובייקטיבית של חוק הריבית (לפי הצעת החוק מ- 1979) היא לעודד חייבים לסלק חוב הארנונה במועד. עוד טענה כי התכלית האובייקטיבית היא תפקודן היעיל של הרשויות. לטענתה, פרשנות המבקשים תביא לעיכוב תשלומים על ידי התושבים בתקופה של ירידת מדד, תביא לחוסר שוויון בין התושבים ששילמו מראש לבין אלה ששילמו בהסדר תשלומים, ותביא לירידה בנישומים שישלמו את הארנונה מראש תשלום נכבד הדרוש למשיבה לתפקודה. אינני מקבלת טענות אלה.

מטבע הדברים רק התאמה של תשלומי הארנונה לשינוי בשיעור המדד, בין מדד חיובי ובין שלילי, היא המביאה לשוויון מלא ושלם בין אלה המשלמים מראש לבין אלה הבוחרים בהסדר תשלומים. הדבר נכון מבחינת כלל המשק, ולפיכך הדבר נכון גם לצורך תשלומי הארנונה כפי שעולה מדברי ההסבר הנ"ל.

אשר לכדאיות הנטענת לעיכוב תשלומים אני סבורה כי אין בכך כל ממש, נוכח ריבית הפיגורים הגבוהה הקבועה בחוק הריבית בגין תשלומים שבפיגור (סעיפים 1, 2 בחוק).

טענת המשיבה, כי פרשנות המבקשים עלולה לגרום לנישומים לבחור דווקא בהסדר תשלומים על פני תשלום מראש, נטענה בעלמא ללא כל ראיה או חוות דעת באשר לשיקולים המנחים את הנישומים לשלם את הארנונה בתשלום אחד מראש או בהסדר תשלומים, שעל כן אין לקבלה.

48. לעניין התכלית האובייקטיבית של החוק בעניין בן ארצי עמדה השופטת פרוקצ'יה על כך שקיימות שתי שיטות עיקריות להערכת סכומם של חיובים כספיים. האחת, השיטה הנומינלית, הבנויה על העיקרון לפיו חיוב כספי ישולם על פי ערכו המקורי בלא התאמות שנועדו לגשר בין הערך המקורי לבין תנודות השוק שהביאו לשינוי בערך המטבע. השיטה הולוריסטית הבנויה על התאמת ערכו המקורי של החיוב הכספי לשוויו האמיתי בשוק. השיטה הנומינלית מותאמת למשק כלכלי יציב, בעוד השיטה הולוריסטית מתאימה למשק אינפלציוני, בו מתקיימת תנודתיות בשער המטבע. שיטה זו מסייעת לשמור על ערכו הריאלי של החיוב הכספי במשק כלכלי בלתי-יציב. לטעמי, כפי שהבהרתי לעיל, גם במשק יציב, ראוי לשאוף לשיטה השומרת באופן מלא ושלם על ערכו הריאלי של הכסף, ובתוך כך להביא בחשבון הן שינויים חיוביים הן שינויים שליליים במדד המחירים, ללא מגבלה.

49. אין ספק כי שמירת ערכו הריאלי של הכסף עושה צדק רב יותר, וככל שמדובר בתשלומים המשולמים לרשויות, יש בוודאי חשיבות לערך זה, כפי שנאמר בע"א 3489/99‏ מנהל מס שבח מקרקעין, חיפה נ' עברי, פ''ד נז(5) 589 (2003):

"אחד מערכי היסוד החשובים של השיטה המשפטית הוא ערך הצדק. חוקי המס אמורים להיות צודקים. '...כל עוד לא נגזרה מפי המחוקק בלשון מפורשת שאינה משתמעת לשתי פנים, יעמידו בתי-המשפט את המחוקק הישראלי בחזקתו שאין הוא קובע הוראות הנוגדות מושגים מקובלים של צדק...' (השופט ח' כהן בע"פ 290/63 נאשף נ' היועץ המשפטי לממשלה [4], בעמ' 579)".

נראה לי כי עדכון חיוב הארנונה לפי שינוי המדד, תוך התחשבות הן בעליית שיעור המדד הן בירידתו ללא מגבלה, הוא צודק, כלפי שני הצדדים – הרשות והנישום.

בעניין זה אני מצטרפת לדעתו של השופט וינוגרד בעניין טבע כי:

"הטלת מס אמת, אליבא דבית המשפט העליון, עניינה בשמירה על ערך כספו של הנישום מחד ובהימנעות מפגיעה בערך כספה של המדינה מאידך. תפיסה זו, שהביאה בשנים האחרונות להחלת כללי השיערוך בתחום דיני המס גם כאשר אלה לא נקבעו במפורש בחקיקה ... מביאה למסקנה כי שמירת ערך הכסף היא נר לרגליה של תפיסתו של המחוקק... מכאן המסקנה כי יישום של תכלית חקיקת המס ברוח הלכות אלה תביא לכך שסכום החיוב או ההחזר יחושב על פי השינויים בערך הכסף, ולעניין זה לא נודעת משמעות לשאלה אם ערכו של הכסף עלה (בעקבות מדד שלילי) או ירד (בעקבות אינפלציה). המסקנה היא, אפוא, כי תכליתו של החוק מובילה לפרשנות לפיה יש להתחשב במדד שלילי בעת ביצוע החזר לנישום בגין תשלומי מס ששילם מבעוד מועד".

כשם שבעניין טבע היה מקום להתחשב במדד שלילי בעת ביצוע החזר לנישום בגין תשלומים ששילם, הרי שבענייננו יש להתחשב במדד שלילי אפילו הוא יורד מתחת למדד הבסיס ומביא לירידה של קרן החוב.

50. מדד המחירים לצרכן מבטא את כוח הקניה של הכסף (ד' קציר פסיקת ריבית הצמדה ושיערוך (1996) בעמ' 435). קציר בספרו מביא מע"א 57/73 יוסף נ' מ"י, פ"ד כט(2) 486, 495 (1975) מדברי השופט ויתקון כי: "מקובל אצלנו לקבל מדד זה [מדד יוקר החיים לצרכן] כמשקף נכוחה את ירידת כוח הקניה של הכסף וההצמדה אליו משמשת בשוק הכספים כערובה נאמנה (פחות או יותר) ליציבות ערך הכסף". על כן בין אם עלה המדד ובין אם ירד זכאית המשיבה לתשלום לפי הערך העדכני של הכסף. ככל שישולם לה התשלום גבוה יותר לפי ערך שאינו עדכני, יהיה בכך משום עשיית עושר מצידה. "

1. מסקנתי בעניין גרטנר בעינה עומדת, הגיון הדברים חל גם בענייננו לעניין התשלום בגין התקופה הראשונה, על כן אני סבורה כי יש להצמיד את התשלום בתקופה הראשונה שבענייננו למדד שלילי, אפילו יביא הדבר להפחתה של קרן החיוב השנתי שנקבעה לתשלום הארנונה בתחילת שנת המס. לא מצאתי בטענות שהובאו לפניי כדי לשנות את דעתי. ואוסיף.
2. הנריק רוסטוביץ, משה וקנין, נורית לב ורונית כהן כספי בספרם ארנונה עירונית (כרך ב', 2007) בעמ' 1163 מתייחסים לשינוי בחוק הריבית כדלקמן: "בשנת 2000 הביא המחוקק לידי ביטוי את השינוי שחל במשק מאז נחקק חוק הריבית בשנת 1980. השינוי התבטא בירידת מדד המחירים לצרכן. בשנת 1980, לא נלקחה בחשבון אפשרות כזו, החוק התייחס רק למדדים חיוביים ולפיכך נאמר בו: 'תוספת לארנונה', 'שינוי העלייה של המדד', ו'תוספת הפרשי הצמדה'. לנוכח השינוי במשק, שונה הנוסח: במקום 'תוספת ארנונה' בא- 'עדכון הארנונה', במקום 'שיעור העלייה' בא – 'שיעור השינוי', ובמקום 'תוספת הפרשי הצמדה' בא – 'בהוספה או בהפחתה של הפרשי הצמדה'".
3. המשיבות טענו כי "יום התשלום" לעניין תקופת החיוב הראשונה הוא 1.1 ולא 16.1, שכן זהו המועד שנקבע בצו הארנונה לתשלום הארנונה ואילו הסדר תשלומים הוא הסדר וולונטרי ופריבילגיה שהרשות מעניקה לנישומים, וזו אינה יכולה לפגוע במועד החוקי שנקבע בצו לתשלום הארנונה, היינו 1.1. עוד טענו כי בהתאמה מדד הבסיס הוא מדד אוקטובר של השנה החולפת ומדד היעד הוא אותו מדד גם כן. לכן בתקופה הראשונה לא נדרשות המשיבות לבצע הצמדה עקב זהות המדדים.

לא מצאתי לקבל טענה זו ואפרט טעמיי.

1. צו הארנונה של משיבה 1 לשנת 2015 קובע כך:

"המועד החוקי לתשלום הארנונה הכללית הינו ביום 01/01/2015. מבלי לפגוע במועד זה ולנוחות האזרחים ניתן לשלם את החיוב הכולל בארנונה ב-6 תשלומים דו חודשיים שישולמו בתאריכים הבאים:

16/01/2015, 16/03/2015, 16/05/2015, 16/7/2015, 16/9/2015, 16/11/2015 בתוספת הפרשי הצמדה בהתאם לחוק הרשויות המקומיות התש"מ (1980)]".

צו הארנונה של משיבה 2 לשנת 2014 קובע כך:

"המועד לתשלום הארנונה לשנת הכספים 2014 הינו 1/1/2014.

אולם מבלי לפגוע במועד זה מועצת העיר יבנה מאפשרת לתושבים לשלם את הארנונה בשישה תשלומים דו חודשיים וצמודים למדד בהתאם לחוק... [הריבית] ותיקוניו במועדים שנקבעו כדלקמן:

תשלום ארנונה לחודשים מועד אחרון לתשלום

ראשון ינואר-פברואר 2014 16.1.2014

שני מרץ-אפריל 2014 16.3.2014

שלישי מאי-יוני 2014 16.5.2014

רביעי יולי-אוגוסט 2014 16.7.2014

חמישי ספטמבר-אוקטובר 2014 16.9.2014

שישי נובמבר-דצמבר 2014 6.11.2014"

..."

1. מעיון בלשון צווי הארנונה עולה כי נקבעו לפחות שתי דרכים לתשלום חיוב הארנונה (למעשה נקבעו בצווים שלוש דרכים, שהשלישית היא תשלום ב-12 תשלומים אך דרך זו אינה במוקד דיוננו): הדרך האחת, היא תשלום יחיד של כל חיוב הארנונה השנתי והמועד שנקבע ל"יום התשלום" הוא ב-1.1. הדרך השנייה, היא תשלום חיוב הארנונה השנתי בששה תשלומים דו חודשיים, במועדים שנקבעו בצווי הארנונה, תוך הצמדה למדד לפי חוק הריבית (להלן: "התשלומים הדו חודשיים"). צווי הארנונה נוקבים במפורש במועד המדויק לתשלום האחרון של כל אחד מהתשלומים הדו חודשיים. מועדים אלו פרוסים לאורך כל השנה האזרחית והם שונים ונבדלים מהמועד היחיד שנקבע לתשלום החיוב השנתי של הארנונה ביום הראשון של השנה האזרחית. לגבי התשלום הראשון המועד שננקב הוא 16.1 של השנה הרלבנטית. משננקבו מועדים ספציפיים לתשלום כל אחד מהתשלומים הדו חודשיים, לרבות לעניין התקופה הראשונה, הרי שאלו הם המועדים הבאים בגדר "יום התשלום" של כל אחד מתשלומים אלו, לצורך נוסחת ההצמדה על פי חוק הריבית וליתר דיוק, לצורך קביעת מדד היעד על פי נוסחת ההצמדה. זאת אלא אם כן התשלום בפועל נעשה לפני המועד (שאז מדד היעד ומדד הבסיס שווים), או באיחור, באופן המביא לשינוי מדד היעד (כך למשל מדד היעד במקרה של תשלום החיוב לתקופה הראשונה לאחר 15.2, הוא מדד דצמבר).
2. הסדר התשלומים הוא פריסה של חיוב הארנונה לרצף של תשלומים בתאריכים נקובים כאמור, שנקבעו על ידי המשיבות בצו הארנונה, על פי שיקול דעתן, בהתאם לסמכותן לפי חוק הריבית. לא מצאתי טעם להבחנה ולהצמדה שונה של התשלום לתקופה הראשונה לעומת יתר התשלומים המשולמים בהסדר תשלומים. אין הגיון לקבוע כי רק בהתייחס לתשלום הדו חודשי הראשון "יום התשלום" הוא 1.1 על אף שנקבע בצו הארנונה במפורש 16.1, ואילו בהתייחס ליתר התשלומים הדו חודשיים "יום התשלום" הוא 16.3, 16.5 וכן הלאה כפי שנקבע בצו הארנונה.

זאת ועוד. המשיבות אינן טוענות כי אין להצמיד תשלומים למדד שלילי בתשלומים שאחרי התשלום הראשון. אם אכן טענת המשיבות היא שאין לרדת מתחת לסכום הארנונה שנקבע בצו הארנונה, לא ברור מדוע המשיבות מצמידות את שאר התשלומים למדד שלילי כמו גם חיובי, ללא קשר לסכום שנקבע בצו הארנונה.

1. אשר לטענת המשיבות כי חזקה על מחוקק צו הארנונה שלא השחית מילותיו לריק עת נכתב בצווים "מבלי לפגוע במועד זה" – אני סבורה כי מנוסח צווי הארנונה אין ללמוד כי מטרת המילים האמורות היא לקבוע שיום התשלום של הארנונה הוא 1.1 וכל מועד אחר הוא לפנים משורת הדין, כטענת משיבה 1. אני מקבלת את טענת המבקשים כי מילים אלה לא נועדו לאיין את המועדים שנקבעו בצו, לתשלום על פי הסדר תשלומים, אלא למטרות אחרות, כמו למשל העניין שהתעורר בעניין יעד שיא נדל"ן, בו נקבע שלצורך סעיף 324(א) בפקודת העיריות [נוסח חדש] יש לראות את "החובות המגיעים לעירייה מאת בעל הנכס ביחס לאותו נכס עד ליום מתן התעודה" כחובות שמגיעים עד לתום השנה אפילו ניתנת התעודה באמצע השנה. כמו כן אפשר שלתיבה זו תהא משמעות לסעיף 4(ה) בחוק הריבית ("לא פרע אדם במועד שני תשלומים על פי הסדר תשלומים שנעשה עמו, יתבטל ההסדר וסעיף 2 יחול על יתרת תשלום החובה").
2. צו הארנונה אינו יכול לסתור את חוק הריבית. על כן משנקבע בסעיף 4(א) ש"כל תשלום לפי הסדר כאמור ישולם בתוספת הפרשי הצמדה" כך על המשיבות לנהוג. יצוין, כי בצווי הארנונה של המשיבות, נקבעו מועדי התשלום על פי הסדר התשלומים ואף צוין בהם מפורשות כי התשלומים הדו חודשיים צמודים למדד בהתאם לחוק הריבית.

משנקבעה בצו הארנונה של המשיבות האפשרות לשלם על פי הסדר תשלומים, אינני סבורה כי העובדה שההסדר הוא וולונטרי (ואינני מביעה עמדה האם מדובר בהסדר רשות או בהסדר חובה) מעלה או מורידה לעניין החיוב לנהוג על פי חוק הריבית.

1. לא מצאתי שיש ממש בטענת המשיבות להפליית נישום ששילם את הארנונה השנתית בתשלום אחד לעומת מי שבוחר לשלם את הארנונה בתשלומים. טענה זו אין בה ממש כבר נוכח העובדה שהיא נטענת רק לגבי התקופה הראשונה, ולא לגבי התקופות הנוספות, אף שהטענה רלבנטית לכאורה גם לתקופות אלה. בנוסף, כאמור, הצמדת התשלומים, לרבות התשלום לתקופה הראשונה, מהווה שמירה על ערך הכסף. וכשם שהצמדת התשלום לתקופה הראשונה, כמו גם ליתר התקופות, למדד חיובי אינו מהווה הפליית הנישומים כך גם הצמדתו למדד שלילי אינה מפלה. וכפי שקבעתי גם בעניין גרטנר:

"מטבע הדברים רק התאמה של תשלומי הארנונה לשינוי בשיעור המדד, בין מדד חיובי ובין שלילי, היא המביאה לשוויון מלא ושלם בין אלה המשלמים מראש לבין אלה הבוחרים בהסדר תשלומים. הדבר נכון מבחינת כלל המשק, ולפיכך הדבר נכון גם לצורך תשלומי הארנונה כפי שעולה מדברי ההסבר הנ"ל" (שם, בפסקה 47).

1. אשר לטענת משיבה 1 בדבר הקושי להוציא את הודעות החיוב במועד והחשש שקבלת הבקשה תביא לביטול הסדר התשלומים – אינני מקבלת טענה זו שכן נטענה בעלמא. מה גם שהיא תמוהה נוכח העובדה שרשויות אחרות מצליחות להתמודד עם הקושי. נראה גם שקיים פתרון פשוט המאיין את הבעיה עליה הצביעה משיבה 1 - המשיבות יכולות לקבוע בצווי הארנונה את מועדי התשלומים על פי הסדר התשלומים ליום ה-14 בכל חודש, ולא ליום ה-16 בכל חודש. וכך מדד היעד לעניין התשלום לתקופה הראשונה יהיה מדד אוקטובר, הזהה למדד הבסיס. בכך גם ייפתר אותו "עיוות" לו טענה משיבה 1 (ואינני סבורה כי יש בכך משום עיוות כי אם שמירת ערך הכסף כאמור לעיל).
2. המשיבות מסתמכות בטענותיהן על פסיקת בית המשפט לעניינים מנהליים, כב' השופטת מוניץ, בעניין לאון. בעניין לאון צומצמה המחלוקת בין הצדדים להצמדה למדדים שליליים של התשלום הדו חודשי הראשון (ינואר – פברואר). בעניין לאון נקבע, בניגוד לטענות המשיבות לפניי, כי מועד התשלום של התשלום הראשון הוא המועד שמופיע על השובר – 28.1.13 ולא 1.1.13 שזהו המועד הקבוע לתשלום הארנונה השנתית. עוד נקבע שם כי המועד הוא זה שקבעה המשיבה בצו הארנונה שלה. בנוסף נקבע שם כי התשלום הראשון מוצמד ליום התשלום שבשובר, קרי לפי בסיס מדד חודש נובמבר. גם בעניין זה הקביעה היא בניגוד לטענות המשיבות. בעניין לאון אכן קבע בית המשפט כי אין להחיל את מדד חודש נובמבר אם הוא שלילי על התשלום הראשון שכן הדבר יביא לכך "שהמבקש ישלם בפועל פחות מסכום קרן הארנונה (סכום הארנונה השנתית שנקבע כסכום מזערי על פי חוק ההסדרים), אין בכך כל הגיון". לעניין קביעה זו דעתי שונה מזו של בית המשפט שם, כפי שפרטתי לעיל. אני סבורה כי קשה לקבל קביעה זו עת גם שם לא הייתה מחלוקת כי התשלומים האחרים יעודכנו על פי מדד שלילי או חיובי.

כאמור, הערעור שהוגש לבית המשפט העליון על פסק הדין בעניין לאון נדחה בהסכמה וזאת "מבלי שאנו נוקטים עמדה לגבי הסוגיה המשפטית שנדונה בפסק הדין" (ר' עע"מ 3366/14).

1. בדומה לכך, גם לא מצאתי שיש בקביעת בית המשפט, לעניינים מנהליים, כב' השופט קיסרי, בעניין גבאי כדי לשנות ממסקנתי. בעניין גבאי נטען כנגד המשיבות שם, עיריית טירת הכרמל ומועצה אזורית מטה אשר, כי הן התעלמו ממדדים שליליים עת גבו ארנונה בהסדר תשלומים. המשיבות בענייננו אינן נוקטות גישה קיצונית זו אלא אך מתעלמות ממדד שלילי בכל הנוגע לתשלום הראשון (או לשיטתן אינן מתעלמות מכיוון שמדובר במדד זהה). בית המשפט שם קיבל את עמדת המשיבות, מהנימוקים שבפסק הדין. לאחר שעיינתי בפסק הדין, לא מצאתי לשנות מפסיקתי בעניין גרטנר, מטעמיה. לעניין גבאי אעיר רק כי לא מצאתי בבג"צ 713/85 עליו נסמך בית המשפט שם, אלא קביעה כי פריסת חיוב הארנונה הוא "עסקת אשראי" ועל כן הוא כפוף לחוק הריבית בדבר תוספת הפרשי הצמדה, וריבית פיגורים. קביעה זו עולה בקנה אחד עם פסיקתי בעניין גרטנר.
2. לאור כל האמור לעיל הרי שמדד היעד בהתייחס לתשלום לתקופה הראשונה של שנת 2015, ששולם ביום הנקוב בצו לתשלומו, או במועד שקדם לפרסום המדד הבא, הוא מדד נובמבר 2014. התשלום לתקופה הראשונה של שנת 2015 יוצמד אם כן לפי שינוי מדד נובמבר 2014 לעומת מדד אוקטובר 2014. ובהתייחס לתקופה הראשונה של שנת 2014, מדד היעד הוא מדד נובמבר 2013.

פרט 11

1. אשר לטענה כי עילת התובענות אינה באה בגדר פרט 11 בתוספת השנייה בחוק תובענות ייצוגיות - שלא כמו בית המשפט לעניינים מנהליים בעניין גבאי, אני סבורה כי ענייננו בא בגדר פרט 11. אכן, כפי שצוין בעניין גבאי, הוראת סעיף 4(א) בחוק הריבית אינה ההוראה המסמיכה את הרשות המקומית לגבות את סכום הארנונה, אולם הוראה זו מסמיכה את הרשות לגבות את הפרשי ההצמדה על תשלום החובה, הארנונה. על כן הפרשי ההצמדה הם חלק מתשלום החובה, הארנונה ועל כן חל פרט 11 בענייננו.

עילת תביעה אישית

1. לא מצאתי ממש בטענת משיבה 2 לפיה מכיוון שהמבקש מחזיק בדירתו רק החל משלהי שנת 2014 הוא נעדר עילת תביעה אישית בהתייחס לתקופה הראשונה בשנת 2014 –

בע"א 7115/14 שרון סירוגה-ברניר נ' סלקום ישראל בע"מ (3.7.17) שניתן לאחרונה בהרכב מורחב של שבעה שופטים, קבע בית המשפט העליון בין היתר כך:

"כבר נפסק כי תובע ייצוגי רשאי לייצג את מי שתביעתם מעוררת את אותן השאלות המהותיות המתעוררות בתביעתו האישית, גם אם תביעתו אינה זהה בכל רכיב מרכיביה לתביעתם. כך, למשל, נפסק כי מי שתובע חברה שהטעתה את לקוחותיה לחשוב כי מוצריה כשרים לפסח רשאי לייצג תובעים שרכשו מוצרים שונים מזה שרכש התובע, אם אותם תובעים הוטעו על ידי החברה באותו האופן שבו הוטעה הוא (ראו: ע"א 8037/06 ברזילי נ' פריניר (הדס 1987) בע"מ, בפסקה 102(ג) (‏4.9.2014)). עוד נפסק כי נישום שתובע השבה של ארנונה ששולמה על ידו בשנה מסוימת רשאי לייצג נישומים שעילת התביעה שלהם נוצרה בשנים אחרות (ראו: בר"מ 6085/16 עיריית חיפה נ' בכובד ראש בע"מ, בפסקה 7 (‏27.11.2016))".

ובבר"מ 6085/16 עיריית חיפה נ' בכובד ראש בע"מ, בפסקה 7 (27.11.16) אליו מפנה בית המשפט בע"א 7115/14 הנ"ל קבעה השופטת חיות בדן יחיד דברים אלו:

"לבסוף אבקש להתייחס לטענת העירייה לפיה המשיבה אינה מתאימה לשמש כתובעת מייצגת מן הטעם שלא שילמה ארנונה ואגרת פינוי לשנת 2015. אין מחלוקת כי יש למשיבה, לכאורה, עילת תביעה אישית ביחס לשנת 2014. על כן, ומשהטענות המועלות לעניין ההשבה זהות לגבי כל אחת מן השנים, איני רואה הצדקה לדחיית בקשת האישור או את החלפתה של המשיבה בתובע ייצוגי אחר אך בשל כך שלה אישית אין תביעה לגבי שנת 2015".

מהאמור עולה כי אין ממש בטענה משיבה 2 ועל כן היא נדחית.

1. כך גם לא מצאתי ממש בטענת משיבה 2 כי המבקש נעדר עילת תביעה אישית בהתייחס לשנת 2015 מכיוון שלא שילם את חובו במסגרת הסדר התשלומים אלא המתין לתיקון החיוב בעקבות השגתו – משהתקבלה השגת המבקש, חויב המבקש לשלם את התשלום בגין התקופה הראשונה אשר הוצמד בניגוד לדין כפי הטענה בבקשת האישור. גם לאחר שהתקבלה ההשגה והחיוב הופחת בהתאם, טען המבקש כי ההצמדה נותרה כשהייתה בחיוב המקורי, היינו בניגוד להוראות הדין, כפי הטענה בבקשת האישור והמשיבה לא סתרה טענה זו. על כן טענת משיבה 2 בעניין זה דינה להידחות.

היקפה של הקבוצה

1. אני מקבלת את טענת המשיבה 1 כי אין לכלול בקבוצה נישום ששילם את התשלום הדו חודשי הראשון עד 15.1 מהטעם שבמקרה כזה מדד הבסיס ומדד היעד זהים. נוסחת ההצמדה קובעת כי מדד היעד הוא המדד שקדם למדד שפורסם סמוך לפני יום התשלום. במקרה של תשלום לפני ה-15 הרי שמדד היעד הוא אוקטובר והוא זהה למדד הבסיס על פי נוסחת ההצמדה.
2. אשר לטענת המשיבה 1 כי התשלום הראשון של שנת 2013 אינו רלבנטי נוכח מועד הגשת התובענה ב-11.3.15, אני מקבלת את טענת המשיבה נוכח סעיף 21 לחוק תובענות ייצוגיות. בהתאם להלכת אספיאדה, דעת היחיד של השופטת חיות, לשונו של סעיף 21 ברורה, והוא סעיף ספציפי המגביל באופן שאינו משתמע לשתי פנים את התקופה אשר לגביה ניתן לחייב רשות ציבורית בהשבה, ומעמיד אותה על פרק זמן של שנתיים שקדמו להגשת בקשת האישור.

תכליתו של סעיף 21 בחוק תובענות הייתה להגביל את ההשבה ל-24 חודשים. קבלת עמדת המבקשת חושפת את הרשות לסיכון של השבה לשנים רבות אחורה ואינה עולה בקנה אחד עם תכליתו של סעיף 21. בנוסף אין לקבל את טענת המבקשת מחוסר סבירות, שכן לא סביר שמי ששילם תשלום בפיגור דווקא הוא ייכלל בקבוצה, בעוד שמי ששילם במועד, אינו נכלל בקבוצה. כמו כן למשל, קבלת עמדת המבקשת תביא לכך שתובע שחויב בארנונה ביתר בשנת 2012 ושילם את החיוב רק בשנת 2016, יוכל היום להגיש תביעה ייצוגית להשבה, נראה כי קבלת עמדה זו נוגדת את לשון סעיף 21 ואת הלכת אספיאדה.

היקף גביית היתר

1. שאלה זו תתברר בשלב הבא של בירור התובענות הייצוגיות. לצורך שלב זה, של אישור התובענות כתובענות ייצוגיות, די בכך שקיימת לכאורה גביית יתר. ובענייננו, הצדדים אינם חלוקים שקיימת לכאורה גביית יתר והמחלוקת היא בנוגע להיקפה.

התובענה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת

1. תנאי נוסף שהמבקשים צריכים לעמוד בו הוא התנאי הקבוע בסעיף קטן (2) בסעיף 8(א) בחוק תובענות ייצוגיות לפיו "תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין".
2. אני סבורה כי התובענה שלפניי היא אכן הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת. מדובר במחלוקת משפטית אשר תוצאותיה רלבנטיות לכל הנישומים המשלמים בהסדר תשלומים אשר נכסיהם ממוקמים בתחומי המשיבות.
3. אשר לשונות הקיימת בין יחידי הקבוצה בסכומי ההשבה, בעניין עמוסי נקבע בעניין זה:

"...יש להדגיש כי נוסח סעיף 8(א)(1) קובע שהתובענה הייצוגית נדרשת לעורר שאלות משותפות לכלל חברי הקבוצה. נוסחו של סעיף זה אינו דורש כי משקלן של השאלות המשותפות לחברי הקבוצה יהיה גבוה ממשקלן של השאלות האינדיבידואליות, אלא די בכך שקיימות שאלות משותפות כלשהן" (בפסקה 10).

לעניין הטענה כי הקבוצה אינה אחידה נוכח הסעד הכספי השונה שיגיע לכל חבר קבוצה, ונוכח השונות במקור של יתרת החוב, בע"א 6887/03 רזניק נ' ניר שיתופי אגודה ארצית שיתופית להתיישבות, בפסקה 27 (20.7.10) נפסק כי:

"אין ספק, כי לא ניתן לאשר תובענה ייצוגית. כאשר בגדר התובענה הייצוגית או לאחריה יהיה צורך לקיים חקירה פרטנית בעניינו של כל אחד מחברי הקבוצה, הכוללת בירורים עובדתיים מורכבים, שמיעת עדים, הכרעות מהימנות וכדומה".

אלא שקודם לכן צוין גם כך:

"השאלה מתי היעדר אחידות בין חברי הקבוצה יביא לדחיית הבקשה לאישור תובענה ייצוגית היא שאלה קשה ומורכבת, שדומה כי עד כה טרם זכתה לעיון ממצה בפסיקת בית משפט זה. במספר מקרים נדחו בקשות לאישור תובענה ייצוגית, בין היתר על רקע קיומם של רכיבים אינדיווידואליים ... מנגד, לא פעם הובעה הדעה כי הבדלים בין חברי הקבוצה אינם מובילים בהכרח למסקנה כי לא ניתן לאשר תובענה כייצוגית. מחלק מפסקי הדין ניתן להבין שקביעה זו אינה מוגבלת לשוני המתבטא בגובה הנזק בלבד, אלא היא עשויה להשתרע גם על נושאים הקשורים לעצם הזכאות (ראו למשל, רע"א 4556/94 טצת נ' זילברשץ, פ"ד מט(5) 774, 788 (1996); עניין רייכרט, עמ' 297-296;ע"א 1977/97 ברזני נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נה(4) 584, 613-610 (2001); דנ"א 5712/01 ברזני נ' בזק, חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נז(6) 385, 425-423 (השופט מ' חשין) (2003)). טרם גובשו קריטריונים ברורים בשאלה מהי מידת האינדיווידואליות הנסבלת בגדר תובענה ייצוגית ומתי נחצה קו הגבול שמעבר לו אין לאשר תובענה ייצוגית. נראה, כי יש ליתן משקל בעניין זה לשאלה מה היקפם של הנושאים הפרטניים לעומת הנושאים המשותפים. כמו כן, יש לבחון האם קיימת דרך הוגנת ויעילה להתמודד עם השאלות האינדיווידואליות המתעוררות בגדר התובענה הייצוגית.

פתרונות מסוימים למקרים של היעדר הומוגניות בין חברי הקבוצה ניתן למצוא בסעיף 20(א)-(ג) לחוק תובענות ייצוגיות, הכולל הוראות באשר לסעד שיעניק בית המשפט (לניתוח הסעיף, ראו ע"א 345/03 רייכרט נ' יורשי המנוח שמש ז"ל, פסקאות 73-56 (השופט י' עדיאל), 7.6.07)). פתרון אחר, העשוי להתאים למקרים מסוימים, הוא מתן פסק דין הצהרתי בו תוכרענה השאלות המשותפות לחברי הקבוצה, תוך הותרת השאלות הפרטניות להליכים אחרים" (בפסקה 27) (ההדגשה שלי – מ' נ').

אני סבורה כי בענייננו קיימת כאמור שאלה משפטית המשותפת לכלל חברי הקבוצה של כל אחת מבקשות האישור. התחשיב הפרטני שיידרש לשם חישוב גביית היתר הנובעת מההצמדה השגויה לכאורה במקרה של קבלת התובענות לאחר אישורן אינו נראה לי סבוך במידה שיש בה להצדיק דחיית הבקשות לאישור התובענה בשל כך.

תום לב

1. אשר לתנאים שבסעיפים קטנים (3) ו-(4) בסעיף 8(א) בחוק תובענות ייצוגיות - לאור האמור עד כאן, אני סבורה כי לא ניתן לומר שעניינם של חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך שאינה הולמת או בחוסר תום לב.

פנייה מוקדמת

1. אשר לטענת המשיבות לפיה יש לדחות את בקשות האישור נוכח העדר פנייה מוקדמת אליהן עובר להגשתן – בעע"מ 2978/13 מי הגליל-תאגיד והביוב האזורי בע"מ נ' יונס (23.7.15) (להלן: "עניין יונס"), דן בית המשפט העליון בהרחבה בנושא הפניה המוקדמת בתובענה ייצוגית נגד רשות ועמד על השלכותיה של היעדר פניה כזו ועל כך שהיא "אחותה" של החובה לפעול בהגינות מול הרשות. בית המשפט עמד על כך שקיימת חובה כללית להקדים פנייה לרשות. זאת נוכח מאפייני התובענה הציבורית כמכשיר חברתי שנועד להשיג את טובתם של הצדדים ביעילות המרבית, נוכח החובות הדיוניות המוטלות במסגרתה על התובע המייצג ובא כוחו בשל מאפייניה של התובענה הייצוגית המוגשת כנגד הרשות, שמכוונת בעיקר לאכיפת הדין ומניעת המשך גביה בלתי-חוקית, דבר הבא לידי ביטוי באפשרות החדילה ובהגבלת סעד ההשבה וכן נוכח מאפייניה המנהליים של התובענה הייצוגית המוגשת כנגד הרשות –תובענה מנהלית – שמהם קמה חובתו של הפרט למצות הליכים מול הרשות.

בהמשך עומד בית המשפט שם על השלכות היעדר הפניה: "נקודת המוצא היא, ככלל, שיש להקדים פניה לרשות בטרם הגשת התובענה, והיעדר פניה עשוי לבוא לידי ביטוי בגדרי ההליך הייצוגי, בעיקר ביחס לפסיקת גמול ושכר טרחה. ואולם, לעתים יגלה בית המשפט כי אין בפניה מוקדמת כדי לייתר את ההליך הייצוגי, ואזי לא ייזקף הדבר – כמובן – לחובת התובע הייצוגי ובא כוחו" (פסקה מ"ד) (הדגשה שלי – מ' נ').

ההלכה בעניין יונס נקבעה לפני שהוגשו בקשות האישור נושא הדיון.

על פי ההלכה בעניין יונס היעדר הפנייה המוקדמת אינו מביא לדחיית הבקשה אלא עלול לבוא לידי ביטוי ביחס לפסיקת הגמול ושכר הטרחה. בענייננו המשיבות גילו דעתן שגם אילו המבקשים היו פונים אליהן בפנייה מוקדמת לא היה בכך לייתר את ההליך ועל כן אין לזקוף את היעדר הפנייה המוקדמת לחובת המבקשים.

סוף דבר

1. אני מאשרת את הבקשות לאישור תובענות ייצוגיות.
2. המשיבות יישאו בשכ"ט ב"כ המבקשים (ב"כ זהה) בסכום של 25,000 ₪, כל אחת.
3. הקבוצה בשמה תנוהל התובענה הייצוגית כנגד משיבה 1 היא - כל הנישומים בתחום שיפוטה של משיבה 1 אשר שילמו את תשלומי הארנונה בהסדר תשלומים ב-24 החודשים שלפני הגשת בקשת האישור.
4. הקבוצה בשמה תנוהל התובענה הייצוגית כנגד משיבה 2 היא – כל הנישומים בתחום שיפוטה של משיבה 2 אשר שילמו את תשלומי הארנונה בהסדר תשלומים ב-24 חודשים שלפני הגשת בקשת האישור.

בהתאם לסעיף 11(א) בחוק, כל חבר קבוצה רשאי להודיע לבית המשפט בתוך 45 יום מיום פרסום הודעה זו על רצונו שלא להיכלל בקבוצה.

1. התובעת המייצגת בבקשת האישור הראשונה היא טכני טופ 2004 בע"מ, התובע המייצג בבקשת האישור השנייה הוא רותם ניסים רבה. בא הכוח המייצג בשתי התובענות הוא עו"ד אייל ראובן ולנר.
2. עילת התובענה היא השבה נוכח התעלמות המשיבות מנוסחת ההצמדה שבחוק הריבית, מכוח הדין והפסיקה.
3. השאלות המשותפות לחברי הקבוצה - האם המשיבות נמנעו מהצמדת חיובי הארנונה בגין התקופה הראשונה של ארנונה המשולמת בהסדר תשלומים, בניגוד לחוק הריבית תוך התעלמות ממדד שלילי.
4. הסעד שנתבע בבקשות האישור – השבת הכספים שנגבו ביתר.
5. המשיבות יגישו כתב הגנה בתוך 45 יום.
6. הצדדים יפרסמו הודעה בדבר ההחלטה לאשר את התובענות, בהתאם לסעיף 25(א)(1) בחוק תובענות ייצוגיות ויכללו בה את האמור בפרק זה שכותרתו "סוף דבר" וכן יציינו כי ניתן לעיין בהחלטה זו בפנקס תובענות ייצוגיות. טיוטת ההודעה תועבר לאישור בית המשפט בתוך 30 יום ואזי יינתנו הוראות לעניין דרך הפרסום. המשיבות יישאו בהוצאות הפרסום.
7. ב"כ הצדדים ימציאו עד יום 30.10.17 מועדים מוסכמים לקיום קדם משפט (ימים א', ב' ו-ה').

ניתנה היום, י"ד אלול תשע"ז, 05 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.