נשוא המחלוקת שבין הצדדים - מספר רב של חלקות מקרקעין, 27 במספר (להלן: "החלקות"), אשר היו שייכות למנוח מוחמד חליל טאהא חוסיין (להלן: "המנוח"), ונפטר בשנת 1964.

רקע כללי -

1. למנוח היו כמה ילדים: ארבעה בנים - הנתבעים 1 עד 4, ושלוש בנות – התובעת (הגב' ספיה מוחמד איוב, להלן: "התובעת") ושתי אחיות נוספות.
2. מהמסמכים שקיימים עד כה בתיק עולה כי בשנת 1959 נחתם ייפוי כוח בלתי חוזר בפני הנוטריון הציבורי בעכו (להלן: "יפוי הכוח") אשר מכוחו ייפה המנוח את כוחו של מר נג'יב עבדאללה מחמוד מכפר נחף (להלן: "מיופה הכוח"), להיות בא כוחו החוקי ולפעול בשמו להעברת בעלות בחלקות על שם שניים מהבנים (סאלח מוחמד חוסיין, הנתבע מס' 1 ואחמד מוחמד חוסיין, הנתבע מס' 2). עוד נכתב באותו ייפוי הכוח כי מיופה הכוח יעביר את הבעלות בחלקות גם על שמם של שני הבנים הנוספים ואחת מהבנות (עבדאלכרים מוחמד חוסיין, הנתבע מס' 3, מחמוד חוסיין, הנתבע מס' 4 ופאטמה מוחמד חוסיין, אחת האחיות, להלן: "האחות פאטמה") אשר היו קטינים במועד חתימת ייפוי הכוח – ולכן ההעברה על שמם תהיה באמצעות האפוטרופסית של הקטינים – אמם. על ייפוי הכוח מתנוססת חתימת אצבע הנחזית להיות חתימתו של האב המנוח וקיים אישור של הנוטריון הציבורי בעכו לגבי ייפוי הכוח כמצוין מעלה.
3. בשנת 1990 הוגשה תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה (תיק אזרחי 337/90) ובמסגרתה התבקש פסק דין הצהרתי לגבי בעלות במקרקעין (להלן: "התביעה בשנת 1990"). בכתב התביעה דשם, אשר הוגש על ידי ארבעת הנתבעים בתיק שבפניי (ארבעת האחים, להלן: "הנתבעים"), נטען כי יש ליתן פסק דין בדבר זכויותיהם בכל החלקות. הנתבעים באותה תביעה היו העיזבון של האחות פאטמה המנוחה והעיזבון של האב המנוח באמצעות האם ושתי הבנות הנוספות (עאישה מוחמד קאדרי (להלן: "האחות עאישה") והתובעת בתיק שלפניי).
4. ביום 28.5.91 ניתן פסק דין בהיעדר הגנה בתיק הקודם (להלן: "פסק הדין משנת 1991"). מהמסמך שהוצג לעיוני עולה כי בפסק הדין נרשם כי על יסוד כתב התביעה שהומצא לנתבעים כדין ומאחר והנתבעים לא התגוננו בפני התביעה, ניתן פסק דין הצהרתי כפי שהתבקש, דהיינו שניתן לבצע את רישום החלקות על שמם של ארבעת האחים בחלקים שווים. הרישום מכוח פסק הדין לא בוצע במשך שנים.
5. בנובמבר 2013 פנתה התובעת לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה בבקשה לקבל צו ירושה לגבי עיזבון המנוח, ובאפריל 2014 ניתן צו ירושה לפיו היא זכאית לרשת 1/14 מהעיזבון (להלן: "צו הירושה"). ממשיכה וטוענת התובעת כי במאי 2015 היא רצתה לרשום את זכויותיה מכח צו הירושה בלשכת רישום המקרקעין – אך ראתה כי כל נכסי העיזבון רשומים על שם הנתבעים. עוד טוענת התובעת כי התברר לה שהנתבעים רשמו את הזכויות הנ"ל על שמם רק בנובמבר 2013, אחרי שפנתה לבקש את צו הירושה, למרות שפסק דין משנת 1991 איפשר להם לבצע את הרישום עוד ב-1991.
6. על רקע האמור, ביום 10.6.2015, הגישה התובעת, בקשה למתן צו מניעה זמני ובו ביקשה למנוע כל דיספוזיציה בכל החלקות ובקשה להארכת מועד לביטול פסק דין משנת 1991, שניתן בהיעדר הגנה (כאשר לטענתה, היא לא קיבלה את כתב התביעה בשעתו ולא ידעה על קיומו של פסק הדין משנת 1991 עד לאחרונה).
7. ביום 21.6.2015, התקיים דיון במעמד הצדדים ובמסגרתו הוסכם, בהמלצת בית המשפט, על מחיקת הבקשה למתן סעד זמני, ללא צו להוצאות, תוך שהצדדים שומרים על טענותיהם.
8. במהלך הדיון, התברר בנוסף, כי התובעת טוענת כי ייפוי הכוח מזויף וכי החתימה שמתנוססת עליו אינה חתימתו של האב המנוח. התובעת ביקשה שיינתן צו שיאפשר לנציגיה לאתר את ייפוי הכוח המקורי בגנזך המדינה על מנת שניתן יהיה להגיש חוות דעת באשר לטענה כאמור, וביקשה להגיש כתב תביעה מתוקן.
9. נקבע בתום הדיון כי כתב תביעה מתוקן בתיק העיקרי יוגש עד יום 1.9.2015, ועוד הוחלט על מתן צווים אשר יאפשרו לתובעת לפנות לגנזך המדינה ולצלם מסמכים להם היא זקוקה, לטענתה.
10. לאחר כמה אורכות, הוגש כתב תביעה ובו בקשה למתן סעד הצהרתי לגבי בטלות ייפוי הכח וביטול פסק הדין משנת 1991. בהמשך, הוגש כתב הגנה בתיק העיקרי מטעם הנתבעים ויחד עמו בקשה לדחייה או למחיקת התביעה על הסף (להלן: "הבקשה הקודמת לסילוק על הסף"). במסגרת הבקשה הקודמת לסילוק על הסף, הועלו כמה טענות לרבות, הטענה כי הדרך היחידה לבקש את ביטול פסק הדין משנת 1991 היא במסגרת תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").
11. בהחלטה מיום 5.4.2016 מצאתי לנכון לדחות את הבקשה הקודמת לסילוק על הסף ככל שהיא מתייחסת לאפשרות של התובעת להעלות טענות לגבי ביטול פסק הדין משנת 1991. מנגד, קיבלתי את הבקשה הקודמת לסילוק על הסף ככל שהיא התייחסה לאפשרות לטעון לזיוף ייפוי הכוח שכן לא הוגשה כל חוות דעת בהקשר זה – למרות אורכות חוזרות (ואפנה לפירוט ההנמקות באותה ההחלטה, להלן: "ההחלטה הקודמת לגבי הסילוק על הסף").
12. מצב הדברים בעקבות ההחלטה כאמור הינו ש"על הפרק" רק הדרישה לבטל את פסק הדין משנת 1991, וזו עילת התביעה היחידה שקיימת לתובעת בשלב זה.

הבקשה הנוכחית –

1. עתה, מבקשים שנית הנתבעים לסלק על הסף את התובענה. לטענתם, היות והמדובר בבקשה לבטל פסק דין שניתן בהעדר הגנה, במעמד צד אחד, על הסיטואציה יכולה לחול רק תקנה 201 לתקנותולא ניתן לברר את טענות התובעת אלא אם תוגש בקשה לפי תקנה 201 (יחד עם בקשה לקבלת אורכה להגשת הבקשה מכח תקנה 528). לטענתם, אי אפשר לברר את טענות התובעת לגבי הסוגיה במסגרת כתב התביעה הנוכחי.
2. התובעת משיבה לבקשה ומפנה לכך שהיא אכן הגישה מלכתחילה בקשה לביטול פסק הדין משנת 1991 מכח תקנה 201, יחד עם בקשת אורכה מכח תקנה 528, אלא שבמזכירות נמסר לה שלא ניתן להגיש את הבקשה בהתייחס לתיק משנת 1991 הואיל והוא בוער, ולכן נפתח התיק הנוכחי בשנת 2015, עם מספר חדש. התובעת מדגישה, כי הסעד הראשוני כפי שהוגדר מטעמה אכן היה לבטל את פסק הדין משנת 1991, לפי תקנה 201, ורק לאחר הדיון שהתקיים, היות והיא העלתה גם את הטענות לגבי זיוף ייפוי הכוח - אזי שהיא אימצה את המלצת בית המשפט והגישה כתב תביעה מתוקן (ביום 20.10.2015) ובו התייחסה הן לסוגיית הזיוף הנטען של ייפוי הכוח והן לבקשה לבטל את פסק הדין משנת 1991 (וראו את הכותרת של כתב התביעה המתוקן). עוד טוענת התובעת, כי במהלך הדיונים שהתקיימו עד כה הובהר כי היא עומדת על האפשרות לטעון לביטול פסק הדין משנת 1991 שכן לשיטתה לא בוצעה מסירה כדין, וכי בשום שלב לא ויתרה על טענתה זו. בנוסף, לטענת התובעת, ההחלטה הקודמת לגבי הסילוק על הסף, כוללת קביעה לגבי דחיית הבקשה של הנתבעים לסילוק על הסף לגבי נושא זה, והיות והם לא פתחו בהליכי ערעור לגבי ההחלטה הקודמת, היא עדיין מחייבת והם מנועים מהגשת הבקשה הנוכחית לסילוק על הסף.
3. הנתבעים הגיבו וטענו כי אמנם היתה בשלב מסוים על שולחנו של בית המשפט בקשה לביטול פסק דין מכוח תקנה 201, אלא שהתובעת הגישה במקומה את כתב התביעה הנוכחי, ולכן שבים הנתבעים וטוענים כי בית המשפט אינו מוסמך לדון בכתב התביעה כפי שהוגש, וכי על התובעת להגיש מחדש בקשה לפי תקנה 201.
4. שקלתי את טענות הצדדים, ומסקנתי היא כי דין הבקשה הנוכחית לסילוק על הסף להידחות.
5. אני אף סבורה כי יש חוסר תום לב מסוים בהעלאת הטענות כמפורט מעלה, שעה שברור כי הלכה למעשה התובעת מעולם לא ויתרה על האפשרות לעתור לביטול פסק הדין משנת 1991.
6. מעבר לכך, יש לראות כי הנתבעים כבר העלו את הטענות שלהם לגבי "בלעדיות המסלול לפי תקנה 201" במסגרת הבקשה הקודמת לסילוק על הסף (סעיפים 6 עד 8), ובהחלטה הקודמת לגבי הסילוק על הסף, דחיתי את הטענות, והוריתי כי בירור התובענה ימשיך, תוך מתן החלטה בדבר הגשת תצהירי עדות ראשית. לכן, לא ברור לי כיצד הנתבעים שבים ומעלים בדיוק את אותן הטענות. דומה כי הנתבעים מודעים לקושי זה, ולכן בבקשה הנוכחית הם מנסים להסביר למה הם לא הגישו בקשת רשות לערער על ההחלטה הקודמת לגבי הסילוק על הסף (סעיף 6 לבקשה הנוכחית) – אלא שלא מצאתי כל ממש בהסבר זה.
7. זאת ועוד. שעה שהטענה של התובעת לגבי אי-קבלת כתב התביעה בשנת 1991 ממוקדת עד מאוד, ושעה שטענתה לגבי כך שלא ידעה על פסק הדין משנת 1991 עד עתה אף היא ממוקדת עד מאוד – ברי כי המחלוקת אינה רחבה ואין נפקות של ממש לשאלה אם הטענה עלתה במסגרת בקשה לפי תקנה 201 או במסגרת בקשה לסעד הצהרתי (ואזכיר שוב כי התובעת כן הגישה בקשה לפי תקנה 201). נטלי ההוכחה ברורים, אף בהקשר זה אין כל משמעות לבקשת הנתבעים – ולמעשה הם לא הסבירו את החשיבות של בקשתם בהיבט הדיוני.

לכן – הבקשה הנוכחית לסילוק על הסף נדחית.

על הנתבעים להגיש את תצהירי העדות הראשית מטעמם עד ליום 20.8.2016.

אני קובעת ישיבת קד"מ ליום 21.9.2016 בשעה 08:30. אין צורך בהתייצבות הצדדים.

ניתנה היום, י"א תמוז תשע"ו, 17 יולי 2016, בהעדר הצדדים.