17 מאי 2016

לפני:

כב' השופטת דפנה חסון זכריה

החלטה

1. לפני בקשת המבקשת (הנתבעת 2) לחייב את המשיב (התובע) בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה, אם וככל שתידחה התביעה כנגדה.

טיעוני הצדדים בתמציתם

2. לטענת המבקשת, התביעה לא מגלה עילה כלפיה, שכן המשיב הועסק על ידי המשיבה 1 (הנתבעת 1) ולא על ידה. המבקשת הדגישה, כי לא הוגש ולו מסמך אחד הקושר אותה למשיב.

עוד היא טענה, כי סיכויי הגביה של הוצאות המשפט, ככל שאלה תיפסקנה לטובתה, הינם נמוכים, לאור העובדה שהמשיב הוא אזרח אריתראה, והוא משולל נכסים וחשבון בנק בישראל, וכי יתכן כי הוא אף אינו שוהה בישראל.

3. מנגד, טען המשיב, כי עובדת היותו נתין זר חסר נכסים וכתובת, אינה מהווה עילה למנוע ממנו את זכותו החוקתית לגישה לערכאות. המשיב הוסיף, כי המבקשת או המשיבה 3 העסיקה אותו באורח עקיף ע"י המשיבה 2. המשיב הוסיף כי לא הופקו תלושי שכר, ובנסיבות אלה, יש לזקוף את העובדה שאין בנמצא אסמכתאות המעידות על כך שהמבקשת העסיקה אותו לחובתה.

דיון והכרעה

4. בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב – 1991 (להלן- תקנות בית הדין לעבודה) לא מצויה תקנה מקבילה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1983, (להלן – תקנות סדר הדין האזרחי) הדנה בחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע. עם זאת, קבע בית הדין הארצי לעבודה כי במקרים המתאימים, ניתן לאמץ את ההסדר הקבוע בתקנה זו מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט – 1969 [דב"ע (ארצי) נד/189–9 דניאל סוסנוביק – מנחם מאור, (22.8.1994); דב"ע (ארצי) נה/218 – 3 עלי איוב אל הדיה – שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391 (1996)].

5. בבואו של בית הדין להכריע בבקשה להפקדת ערובה, עליו לאזן בין זכות הגישה של התובע לערכאות לבין זכותו של בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו, לא להיגרר להליכי סרק ושלא לבוא לידי חסרון כיס, אם וככל שתדחה התביעה כנגדו.

6. ההלכה המנחה בסוגיית הפקדת ערובה נקבעה בע"ע 1424/02 פתחי אבו נאסר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU (ניתן ביום 16.7.03, פורסם במאגרים האלקטרוניים), שם נקבע, בהקשר הצריך לעניינו, כי עצם היותו של בעל דין תושב זר, אין בו, לכשעצמו, טעם לחייבו בהפקדת ערובה. במקרה שכזה, יש לברר תחילה האם העובד הזר נמנה על תושבי המדינה החתומה על אמנת האג וככל שנמצא כי כך הדבר - יהיו שיקולי בית הדין דומים לאלה הנוהגים כלפי תובע שהוא תושב ישראל; במידה ואין הוא נמנה על תושבי המדינה החתומה על אמנת האג– יהיה המעסיק חייב בהוכחת אחד מאלה: התביעה שהוגשה נגדו מופרכת על פניה; יגרם למעסיק נזק של ממש כתוצאה מהגשת התביעה; העובד לא מילא אחר חיובים שהושתו עליו בעבר בפסיקתו של בית הדין.

7. ומן הכלל אל הפרט.

8. המשיב הוא נתין אריתראה, מדינה אינה אשר נמנית על המדינות החתומות על אמנת האג.

בנסיבות אלה, מוטלת, כאמור, על המבקשת, החובה להוכיח אחד מאלה: התביעה שהוגשה נגדן מופרכת על פניה; יגרם להן נזק של ממש כתוצאה מהגשת התביעה; המשיב לא מילא אחר חיובים שהושתו עליו בעבר בפסיקתו של בית הדין.

9. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, בבקשה ובתגובה לה, מצאתי כי המבקשת לא הוכיחה אף אחת מאלה.

10. ראשית, לא מצאתי כי התביעה מופרכת על פניה. מדובר בתביעה שעיקר עניינה מימוש זכויות בתחום משפט העבודה המגן הנובעות, לטענתו, מעבודתו וסיומה של עבודתו אצל המשיבה 2. לטענת המשיב, המבקשת שימשה אף היא כמעסיקתו, אולם לא הנפיקה לו תלושי שכר. המבקשת, מכחישה אמנם, את הטענה שהעסיקה את המשיב, ואולם, שאלה זו טעונה בירור עובדתי ומשפטי ולא ניתן לקבוע, בשלב זה של ההליך, כי תביעת המשיב כנגד המבקשת מופרכת וחסרת בסיס.

11. שנית, המבקשת לא טענה, וממילא לא הוכיחה, כי המשיב לא מילא אחר חיובים שהושתו עליו בעבר בפסיקתו של בית הדין ו/או של בית משפט אחר.

12. שלישית, המבקשת לא הביאה כל ראיה לנזק העלול להיגרם לה מעצם ההתדיינות עם המשיב. הטענה שיקשה עליה להיפרע מהמשיב, ככל שיוטלו עליו הוצאות משפט, אין בה, כשלעצמה, כדי להוות טעם מספיק לפגיעה בזכות הגישה של המשיב לערכאות.

סוף דבר

13. הבקשה נדחית.

14. במכלול נסיבות העניין, לא מצאתי מקום לחייב את המבקשת בהוצאות.

ניתנה היום, ט' אייר תשע"ו, (17 מאי 2016), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.