האם יש מקום לחייב חברה בת בחובותיה של חברת האם, ששימשה כמעסיקתו של התובע – זוהי הסוגיה העומדת להכרעתנו בתיק דנא.

העובדות כפי שעלו מחומר הראיות:

1. הנתבעת 1 היא חברת בנייה.
2. הנתבעת 3 היא חברה שנטלה חלק בביצוע עבודות הרכבת לירושלים.
3. הנתבעת 4 היא חברת בנייה.
4. התובע הועסק מיום 26.5.13 ועד ליום 2.8.15 בכריית המנהרה בירושלים.
5. לטענת התובע, מנהליו היו משה לחיאני, עופר, בני וחיים והם פיקחו על עבודתו (סעיף 7 לכתב התביעה).
6. לטענת הנתבעות 2 ו-3 הן לא העסיקו אותו.
7. כנגד הנתבעת 1 ניתן פסק דין בהעדר הגנה. התובע לא פעל בהליך פירוק כנגד הנתבעת 1:

כב' הש' גילצר-כץ: כן, מה שאני שואלת את אדוני, לגבי נתבעת 1, ברז פיקוח בנייה ויזמות בע"מ ניתן פסק דין, נכון?

עו"ד סרוסי: כן, ניתן פסק דין ממזמן. ניהלנו הליך הוצאה לפועל ארוך, שבמסגרתו רק בזבזנו כסף. לא היה, שקלנו לקחת אותם לפירוק אבל לא היה ממש טעם בכך,

כב' הש' גילצר-כץ: כי?

עו"ד סרוסי: מאחר ואין ראיות,

כב' הש' גילצר-כץ: אין לך תלושי משכורת.

עו"ד סרוסי: אין תלושי משכורת, ביטוח לאומי, מהניסיון שלי ביטוח לאומי לא נותן כספים.

(עמ' 10 לפ' שורה 2)

1. התובע והנתבעת 4 הגיעו להסכם פשרה.
2. הנתבעת 3 מצויה בהקפאת הליכים. התובע הגיש הוכחת חוב כנגד הנתבעת 3:

עו"ד סרוסי: בוודאי. כן. אז כמו שאמרתי, שלגבי לינום, כלומר, הנתבעת 3, נעשה ניסיון על ידינו להגיש תביעת חוב ללא הצלחה וזאת מאחר והמערכת שמאפשרת הגשת תביעת חוב מקוונת לא הייתה פתוחה בעניינה וזאת מאחר שלמיטב הבנתי לא ניתן בעניינה צו כינוס אלא רק צו הקפאת הליכים.

(עמ' 10 לפ' שורה 21)

1. לפיכך כל שנותר להכריע הוא בשאלת מערכת היחסים בין התובע לנתבעת 2 (להלן: הנתבעת).
2. לטענת התובע, בין הנתבעת והנתבעת 3 היה ערבוב ולא ניתן לאבחן ביניהן. התובע לא קיבל תלושי שכר. התובע עותר לגמול שעות נוספות והלנת שכר (23,945 ₪), פיצויי פיטורים (11,778 ₪), חלף הודעה מוקדמת (5,104 ₪), פיטורים שלא כדין (3,000 ₪), פדיון חופשה (6,079 ₪), דמי הבראה (5,091 ₪), דמי חגים (3,480 ₪), הפרשות לפנסיה (8,680 ₪), הוצאות נסיעה (7,236 ₪) ופיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר (1,000 ₪).
3. הנתבעת הכחישה העסקת התובע. לטענתה, עיסוקה הוא תמ"א בעיר אשדוד. התובע לא הוכיח עילה להרמת מסך בין הנתבעת לנתבעת 3.

עדויות:

שמענו את עדות התובע ומטעם הנתבעת העיד מר שמעון איטח, ממייסדי הנתבעת והיה הבעלים של 35ֵ% ממניותיה.

הכרעה:

1. לאחר ששמענו את העדויות, עיינו במסמכים שצורפו ובחנו את טענות הצדדים, באנו לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.
2. על פי עדותו של התובע, "חיים" ו"אבו פארס" נתנו לו הוראות נתן לו הוראות ו"אבו לואי" שילם לו את שכרו ולעתים "משה" שילם לתובע את שכרו:

"מי שהיה נותן לי את כל החפצים זה משה. ...

חיים היה נותן לי הוראות מה לעשות. ...

אבו לואי היה משלם לי. אם אבו לואי לא נותן לי את הכסף בזמן, משה היה מתקשר אליו. ... יש אבו לואי ואבו פארס. אבו לואי, משה היה מתקשר אליו והוא היה מביא לי את הכסף. ... (אבו פארס – הוספה לא במקור – א.ג.כ) רק היה מגיע היה אומר לי מה לעשות." (עמ' 27 לפ' שורה 9, 13, 32-31, עמ' 28 שורות 4-3, 9 לעדות התובע).

1. כעולה מהראיות הנתבעת 3 העסיקה את התובע. הנתבעת 3 הנפיקה מכתבי המלצה לתובע לרבות אישור מאת נציגי הנתבעת 3 כי התובע עבד 7,350 שעות עבודה בפרויקט שהנתבעת 3 הייתה קבלן משנה בו. התובע לא צירף ולוּ מסמך אחד שבו מופיע השם "לינום בנייה"(הנתבעת). התובע לא העיד איש מטעמו שהיה ממונה עליו או שיכול היה להעיד מי היה ממונה ועליו והיה קשור בדרך כלשהי לנתבעת. מהו אם כן הקשר בין הנתבעת 3 לנתבעת? הנתבעת מוחזקת בין השאר ע"י הנתבעת 3 (בתקופה הרלוונטית 65% וכיום 80%) קרי, לינום בנייה בע"מ, הנתבעת כאן, היא חברה בת של לינום בע"מ.

האם יש מקום להרים את מסך ההתאגדות בין הנתבעת 3 לנתבעת?

1. עקרון יסוד בדיני התאגידים הוא הכלל לפיו חברה מוגבלת היא אישיות משפטית נפרדת ועצמאית. עקרון זה הוכר עוד בשנת 1844 בחוק האנגלי והמשכו בפסק דין סלומון נ' סלומון:

"It is not another for the same person; the company is ex hypothesi distinct legal persona. As little am I able to adopt the view that the company was the agent of Salomon to carry on his business for him. In a popular sense, a company may in every case be said to carry on business for and on behalf of its shareholders; but this certainly does not in point of law constitute the relation of principal and agent between them or render the shareholders liable to indemnify the company against the debts which it incurs."

Lord Herschell בפסק הדין –

Salomon V. Salomon and Co. Ltd. [1897] AC 22, House of Lords

1. סעיף 6 לחוק החברות והפסיקה הישראלית אימצו את העיקרון של האישיות המשפטית הנפרדת:

"חברה הינה תאגיד, הנפרד מבעלי מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין. לא יתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו. יחד עם זאת - יצר המשפט מנגנון המונע ממי שמקים חברה ופועל שלא בתום לב, ובכוונה לרמות ולהונות את נושיה, ועובדיה בכלל זה, והתחמק מהתוצאות של מעשיו. אולם בתי המשפט נזהרים מ"הרמת מסך", ונוקטים בדרך זו רק שעה שהוכחה למעלה מכל ספק תרמית – בין בעת הקמת החברה, בין בעת פעילותה, ובין בסיום פעולתה, הן בפירוק והן על ידי הפסקת פעילותה למעשה." (דב"ע נג/205-3 וג'יה מחמוד נ' גלידות הבירה פד"ע כז 345).

1. החריג לעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה הינה דוקטרינה הרמת מסך התאגדות של החברה בעילות שנקבעו בחוק החברות תשנ"ט 1999 ובפסיקה:

"העילה המובהקת להרמת המסך היא קטגוריה של מקרים המצביעים על שימוש לרעה שעושים בעלי העניין בחברה ובאישיותה המשפטית הנפרדת. המושג "שימוש לרעה" כולל מספר מצבים, ועיקרם הם מעשי תרמית, עירוב נכסים של בעלי עניין עם נכסי החברה, מימון לא מספיק לפעולות החברה, הברחת נכסים מן החברה אל בעלי מני ותיה ללא תמורה מספקת ועוד." (ע"ע 1170/00 מרים פרידמן - יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית לבנין בע"מ, ניתן ביום 27.11.02 – פורסם במאגרים האלקטרוניים).

1. כאן כי אין עסקינן בהרמת מסך שכן בעלי המניות של הנתבעת 3 בתקופה הרלוונטית היו ה"ה שמעון איטח באמצעות חברות באחזקתו וחברת חופרי השרון בע"מ שמכרה את החזקותיה בלינום בע"מ לחברת ג. נועם אחזקות בע"מ:

נועם גורן

גורן אחזקות בע"מ

שמעון איטח 35% חופרי השרון בע"מ (65%)

לינום בע"מ – המעסיקה – בהקפאה (הנתבעת 2)

לינום בנייה בע"מ (חברת בת)

1. לוּ חפץ התובע להרים את מסך ההתאגדות בין מעסיקתו, לינום בע"מ, אשר הנה חברה בהקפאה, היה עליו לצרף כנתבעות את החברות בבעלות שמעון איטח ואת חברת חופרי השרון וגורן אחזקות.
2. התובע העיד כי הוא איננו מכיר את מנהל הנתבעת, שמעון איטח:

"ש: אוקיי, אתה מכיר אותו את האיש הזה? תסתכל עליו. שמעון איטח?

ת: לא מכיר."

(עמ' 30 לפ' שורה 29 לעדות התובע)

1. אכן הכתובות של שתי הנתבעות (2 ו-3) זהות והשם דומה אולם בכך לא די כדי להרים את מסך ההתאגדות. לא נעלם מעינינו כי אתר האינטרנט של הנתבעת מפרט את תחומי עיסוקה של לינום בנייה בע"מ (תמ"א 38). האתר מציין כי הנתבעת היא חלק מקבוצת לינום אשר עוסקת במגוון עבודות בנייה. אולם אין בראיות אלו די להוכיח את טענת התובע, מאחר שלעיתים קרובות קבוצת חברות מפרסמת את עצמה ומנסה להאדיר את פעילותה. לא ניתן לקשר את לינום בנייה בע"מ לעבודת פיתוח המנהרות והוכח ע"י הנתבעת כי הוקמה לשם פרויקט תמ"א באשדוד.
2. יובהר כי אין די בזהות שמות בין מעסיקתו של התובע לנתבעת כדי לחייבה לשלם לתובע את זכויותיו או אפילו להגיש תביעה כנגדה.
3. אין מקום להרמת מסך בין מעסיקתו לבין חברה בת שלא הוכח קשר בין התובע לחברת לינום בנייה.
4. זאת ועוד, המסמכים שצורפו ע"י התובע הם דוחות נוכחות שנחזים להיות של הנתבעת 4 מכתבי המלצות של הנתבעת 3 ומכתבי המלצה של הנתבעת 1.
5. כעולה מתצהירה של הנתבעת 4 (הצומת לבנייה ופיתוח בע"מ ההתקשרות שלה נעשתה מול לינום בע"מ (הנתבעת 3): "הנני להצהיר כי בין הנתבעת 4 לבין הנתבעת 3 (לינום בע"מ) שררו יחסים עסקיים רבים, בין היתר, קיבלה הנתבעת 4 מהנתבעת 3 עבודות קבלנות בפרויקט הרכבת המהירה שבירושלים וזאת החל מיום משנת 2014 ואילך" (ס' 3 לתצהיר הנתבעת 4).
6. המסקנה העולה מהאמור היא שהתובע לא הוכיח כי הנתבעת הייתה מעסיקתו.
7. לא זו אף זו, התובע לא הוכיח ולוּ מבחן אחד המעיד על מערכת יחסי עבודה בינו לבין הנתבעת. המבקש להוכיח כי אומנם מתקיימים יחסי עובד ומעביד בינו לבין גוף לו נתן שירות, עליו מוטל הנטל להוכיח זאת (ראה לעניין זה דב"ע שנ/147-3 מלונות דן בע"מ נ' מיכאל ברנט פד"ע כ"ג 176, 181 וכן בג"ץ 319/78 שמן תעשיות בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה פ"ד ל"ד (2) 75).
8. לאורך השנים נקבעו בפסיקה מבחנים שונים על מנת לבחון קיומם של יחסי עובד מעביד: "מבחן הפיקוח", "מבחן ההשתלבות" ו"המבחן המעורב".
9. בית הדין הארצי בפסק דינו המנחה דב"ע נב/142-3 חסן עליאה אלהרינאת נ' כפר רות (פד"ע כ"ד 535), התווה מספר סימני היכר לקביעת זהותו של המעביד: האופן בו ראו הצדדים את ההתקשרות ביניהם, מי קיבל את העובד לעבודה, מי קבע את תנאי הקבלה ומי שיבץ אותו בעבודה, מי קבע את מכלול תנאי השכר של העובד, מי פיקח על עבודתו, למי הבעלות על אמצעי הייצור, האם העבודה אשר עבורה נשכר העובד נעשית לצורך עסקו המרכזי של המשתמש בעבודה  והאם יש למשתמש עסק משלו במסגרתו משולב העובד.
10. התובע לא הוכיח כי בינו לבין הנתבעת התקיימו יחסי עובד ומעסיק. התובע לא הוכיח כי מאן דהוא מאת הנתבעת פיקח עליו (מבחן השליטה והפיקוח), לא הוכיח כיצד הוא השתלב בעסקה של הנתבעת, עבד עם ציוד השייך לנתבעת. כל שעולה מהמסמכים הוא כי לתובע היו יחסי עבודה עם הנתבעות האחרות, אולם לא עם הנתבעת ואף לא הוכח כי הנתבעת הייתה "המשתמשת" במקרה דנא וכי התובע עבד בחצריה של הנתבעת או בעבורה.
11. התובע לא הביא ולוּ ראשית ראיה כי הנתבעת נטלה חלק בעבודות הרכבת הקלה בירושלים.
12. לא נעלם מעינינו האמור בכתב ההגנה של הנתבעת לפיו התובע הופנה אל מר ליחאני אך מר ליחאני אינו קשור לנתבעת והוכח שהוא איננו עובד הנתבעת כפי שנטען בכתב ההגנה. אנו מקבלים את הסברי ב"כ הנתבעת כי הייתה זו טעות סופר.

סוף דבר:

1. נוכח כל האמור לעיל, התביעה נדחית.
2. התובע ישלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ והוצאות משפט בסך 500 ₪.

ניתן היום, ‏ו' שבט תשע"ט (‏12 ינואר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.