1. לפניי בקשת הנתבעות 2-4 (להלן נתבעות 2 ו 3 "העיריה", "הועדה" בהתאמה), להכרה בחסינות נתבעת 4 שהינה מהנדסת נתבעת 2 ו נתבעת 3 (להלן: "הנתבעת" או "המהנדסת"), בהתאם לסעיפים 7א ו- 7ג' לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) ודחיית התובענה כנגד הנתבעת. לבקשה צורף אישור חתום על ידי היועץ המשפטי לעיריית צפת להגשת בקשה זו להכרה בחסינות.

הנתבעות טענו כי התביעה הוגשה כנגד הנתבעת בשל התנהלותה במסגרת מילוי תפקידה הציבורי כעובדת ציבור ותוך כדי מילוי תפקידה, ואין המדובר במעשים שנעשו ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו.

הנתבעות הפנו להשתלשלות העניינים ולכך שהנתבעת ,פעלה בהתאם לחובתה ותפקידה הסטטוטורי, הפעילה שיקול דעת על פי החוק ולפיכך טענו כי יש לראות בה כמי שפעלה בזהירות ובסבירות כמצופה מנושא משרה במעמדה.

2. התובע התנגד לבקשה והפנה לסעיפים בכתב התביעה, מהם ניתן ללמוד,לטענתו, כי הנתבעת עשתה שימוש לרעה בכוח השררה, איפשרה לנתבע להמשיך בביצוע עבירות ומנעה מהתובע את הזכות לממש את זכויות הבנייה שהוענקו לו על ידי הוועדה לתכנון ובנייה.

נטען כי הנתבעת פעלה ביודעין והתעלמה מפניות חוזרות ונשנות שהופנו אליה משכך אין לראות בה כמי שהייתה תמת לב בעת מילוי תפקידה.

דיון והכרעה:

3. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים,בכתבי הטענות ובהלכה הרלוונטית,שוכנעתי כי דין הבקשה להתקבל.

על פי הנטען בכתב התביעה, התובע הוא בעל זכויות בדירה בצפת הידועה כגוש: 13075 חלקה 125/2. נתבע 1 (להלן:"הנתבע), הוא שכנו של התובע. לטענת התובע, כבר בשנת 2004 בנה אביו של הנתבע תוספת לדירתו ממנה חרג ופלש לדירתו של התובע. לטענת התובע, למרות שפנה לעירייה בבקשה לבחון את חריגת הבנייה והפלישה הנטענת, העירייה לא עשתה דבר. בשנת 2013 הגיש התובע בקשה להיתר בניה לבניית תוספת ממ"ד ושירותים לדירתו בשטח כולל של 22.2 מ"ר ובסיומו של הליך, הוצא לו היתר בניה כדין. התובע טען כי,כאשר ביקש לממש את היתר הבנייה נוכח לדעת כי מבחינה פיזית לא ניתן לבצע את הבניה מבלי להרוס תחילה את הבנייה הבלתי חוקית שביצע הנתבע. לטענת התובע,למרות פניותיו, הנתבעות2-4, לא ביצעו את המוטל עליהן ,לא אכפו את חוקי התכנון והבנייה ולא פעלו באפיקים הדרושים להריסת הבנייה הבלתי חוקית של הנתבע. (ראו סע' 13 לכתב התביעה שמפנה לנספחים ה' ו- ו' לכתב התביעה).

4. סעיף 7א' לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), (להלן: "הפקודה") קובע:

"7א.(א) לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור"

המדובר בהענקת חסינות לעובד ציבור מפני הגשת תביעה בנזיקין ביחס למעשה שעשה עובד ציבור תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני. מטרת החסינות הינה על מנת למנוע הרתעת יתר של עובדי הציבור מביצוע תפקידם ושליחותם הציבורית ,לבל יחששו שתביעה משפטית מרחפת מעליהם.

4. שני תנאים מצטברים נקבעו לקיומה של חסינות:

(א) כי המדובר בעובד ציבור שעשה את המעשים המיוחסים לו תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני.

(ב) החסינות לא תחול במקום שבו המעשה נעשה מתוך כוונה לגרום נזק או תוך שוויון נפש, אדישות וחוסר אכפתיות.

5. אין ספק כי התקיים התנאי הראשון לקיום החסינות:

המדובר בעובדת ציבור-עובד ציבור" כהגדרתו בסעיף 7 לפקודה, כולל עובד מדינה או עובד רשות ציבורית. "רשות ציבורית" כהגדרתה בסעיף 7 לפקודה, כוללת גם רשות מקומית. "עובד רשות ציבורית" כהגדרתו בסעיף 7 לפקודה: "לרבות אורגן של רשות ציבורית וכל הממלא מטעם הרשות הציבורית תפקיד ציבורי על פי חיקוק...".

בנוסף,הפעולות המיוחסות לנתבעת בכתב התביעה,נעשו תוך כדי מילוי תפקידה השלטוני כעובדת ציבור (המכתבים ששלחה היו מענה לפניותיו של התובע,שנשלחו אליה מחמת תפקידה הציבורי).

6. המחלוקת העיקרית בין הצדדים הינה האם במקרה דנן מתקיים הסיפא של סעיף 7א(א) לפקודת הנזיקין, הקובע חריג לחסינות מקום שבו המעשים המיוחסים לעובד של הרשות הציבורית, נעשו ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק, או בשוויון נפש לאפשרות של גרימתו.

ברע"א 775/11 פלקסר נ' מדינת ישראל קבע בית המשפט העליון את הדרך בה על ביה"מ לילך בדונו בבקשה כגון דא. ביה"מ התייחס הן לשיקולים אותם על ביה"מ לבחון והן לנטל ההוכחה ביחס לבקשה כאמור. ביה"מ קבע כי בקשה להכרה בחסינות תידון בדרך שבה דן בית המשפט בבקשה בכתב בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 בשינויים המחויבים ובכלל זאת מסור לבית המשפט שיקול דעת האם לקיים דיון או להכריע על בסיס טענות הצדדים.עוד קבע ביה"מ כי כאשר הבקשה להכרה בחסינות מוגשת על-ידי הרשות הציבורית הסבורה כי מתקיימים באותו המקרה התנאים הנדרשים להכרה בחסינות, הנטל יעבור אל התובע להראות מדוע אין לקבל את עמדתה של הרשות ולפיכך,על הטוען לסייג להכרה בחסינות לצרף לתגובתו תצהיר מפורט לעניין העובדות הנטענות להוכחת הסייג:

"כמו כן דומה כי גם כאשר התובע אינו מסכים לבקשה אך זו מוגשת על-ידי הרשות הציבורית הסבורה כי מתקיימים באותו המקרה התנאים הנדרשים להכרה בחסינות כי אז רשאי בית המשפט להניח כנקודת מוצא שהתנאים התקיימו והנטל יעבור אל התובע להראות מדוע אין לקבל את עמדתה של הרשות בעניין זה. גישה זו משרתת את התכליות שביסוד מוסד החסינות הניתנת לעובדי ציבור עליהן עמדנו לעיל והעיקרית שבהן היא - מתן מענה לחשש מפני הרתעת יתר של עובדי ציבור בגין תביעות אישיות המוגשות נגדם וצמצום הטירדה הנגרמת להם בשל עצם הצורך להתדיין על סוגיית החסינות מקום שהרשות מוכנה להכיר בה. "

בעניינינו, אין חולק כי היועץ המשפטי לעיריית צפת, עו"ד י' טרבלסי, הגיש הודעה על הכרה בחסינות על פי תקנה 8 לתקנות הנזיקין לפיה היועץ המשפטי של הרשות הציבורית הוא זה אשר צריך לאשר הגשת בקשה מטעם הרשות להכרה בחסינות.

מכאן שנטל ההוכחה מוטל על התובע להראות מדוע אין להכיר בכך שנתקיימו תנאי החסינות.

7. למרות שכאמור,הנטל מוטל על התובע,הרי שלתגובת התובע לבקשה לא צורף תצהיר.די בכך כדי להביא לדחיית ההתנגדות וקבלת הבקשה שכן ללא תצהיר,לא יוכל התובע מימלא להוכיח את הטענה כי הנתבעת פעלה בזדון, או בשוויון נפש.לפיכך,יש לראות בהודעת ההכרה של היועץ המשפטי כמחסום דיוני המונע ניהול תביעה זו נגד הנתבעת שהינה עובדת ציבור. ראו תא (נצ') 24918-10-15 בסמה ביאטרה נ' גיא לנדסמן:

"עיון בתגובת התובעת מלמד כי לא צורף לה תצהיר. משכך, אין בפניי תצהיר המפרט את העובדות שבבסיס טענת התובעת להתקיימותו של הסייג לחסינות. בלא תצהיר, המשיבה אינה יכולה להוכיח כי מתקיים הסייג וכי הנתבעים אינם זכאים לחסינות מכוחו של סעיף 7א(א) לחוק".

וכן ראה ת"א(נצרת)16925-11-15 מועצה מקומית קצרין נ. עמותת שעלי תורה.

8. אם לא די באמור,לא מצאתי בנטען בכתב התביעה,כל טענה המקימה יסוד להתקיימות הסייג לחסינות וכאילו מעשיה של הנתבעת, נעשו ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק, או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו של נזק . לכל היותר,אילו יתקבלו טענות התובע, יהיה בכך להוכיח כי המהנדסת טעתה, או ביצעה את תפקידה באופן בלתי נאות, אך הדבר אינו מוציא את מעשיה מגדר החסינות.

-בע"מ 1509/14 ‏פלוני נ' פלונית, נקבע כי יש לפרש בצמצום את החריג שנקבע בפקודת הנזיקין ששולל את חסינות עובד הציבור:

"הדעת נותנת כי המקרים של "כוונה לגרום נזק" יהיו ככלל מעטים, אך גם נושא "שויון הנפש" צריך להיבדק בזהירות, בלא נעילת הדלת במקרים המתאימים. מטרת המחוקק היתה להרחיב את חסינות עובדי הציבור, למעט במקרים חמורים (הנוסח השתנה בין הצעת החוק לקבלתה, ראו הצעות חוק הממשלה תשס"ג 136 ודברי ההסבר), אך תוך הבטחת הפיצוי לנפגע ושימור רכיב ההרתעה. כל אלה צריך שיהיו לנגד עיניהם של בתי המשפט".

9. במקרה דנן,בתקופה בה נשלח המכתב הראשון בשנת 2004, הנתבעת כלל לא הייתה מהנדסת העירייה. התובע טען כי שב ופנה לעירייה ולוועדה המקומית בשנת 2014 בדרישה להפעיל את סמכויותיהן ולגרום לכך שהפרות הדין על ידי הנתבע, יתוקנו. מכתבו של התובע מיום 7.4.14 נענה על ידי הנתבעת ביום 4.5.14 (נספח יב' לכתב התביעה),אליו גם הפנתה בתשובתה למכתב ב"כ התובע בהמשך. במכתב זה כתבה המהנדסת כי הריסת המדרגות על ידי הוועדה ואשר נבנו לכאורה על ידי הנתבע, אינה בת ביצוע מכיוון שאינה עומדת בדרישת החוק.אציין כי תשובה זו אינה בלתי סבירה לאור העובדה שקיימת התיישנות על הגשת כתבי אישום ביחס לבניה ללא היתר. עוד הוסיפה הנתבעת וכתבה כי מכיוון שמדובר בנכסים שיושבים על קרקע משותפת וניתן היתר בנייה לתובע, אין לכאורה מניעה לבצע את העבודות מושא היתר הבניה. הבסיס לאמירה זו נעוץ בביקור שנערך בשטח,לבקשת הנתבעת, ביום 27.4.14 ואשר בו ציין המפקח אבירם שאין מניעה ,לכאורה, שהתובע יתחיל בבניה על פי היתר שניתן לו, שכן בתוכנית הבניה כבר נלקחה בחשבון העובדה שקיימת בנייה בפועל, בניה שאותה ביקש התובע להרוס.

גם אם ייקבע בסופו של יום כי המהנדסת טעתה, או שגתה, בתשובתה כאמור, אין לומר כי טעות זו נכנסת תחת החריג לחסינות עובד ציבור ולא מצאתי בעצם תשובתה כדי להצביע על זדון וכוונה לגרום לתובע נזק ואפילו לא שיוויון נפש לנזק זה, שהרי לפי תגובת הנתבעת, סברה כי התובע יוכל לממש את ההיתר שבידו למרות בניית הנתבע.

לא מצאתי בכתב התביעה תשתית עובדתית שיש בה לבסס טענה כאילו הנתבעת פעלה מתוך כוונה להתנכל לתובע,להסב לתובע נזק, או באדישות. הענקת חסינות לעובדי ציבור נועדה למנוע הרתעת יתר של עובדי הציבור מביצוע תפקידם ושיתוק עבודתם הציבורית. תכליתה של החסינות היא למנוע עיוות בשיקול הדעת של עובדי הציבור, למנוע לחצים על עובדי הציבור ולאפשר להם למלא את תפקידם הציבורי מבלי שחרב התביעה תרחף מעל ראשם.

הטענות כלפי המהנדסת נוגעות לחוסר הבנה ,תפקוד לקוי ורשלנות, אך אין בהן כדי למנוע את חסינותה. לשיטתי, אלה בדיוק הנסיבות בהן ביקש המחוקק כי תוענק חסינות לעובד ציבור, על מנת שיוכל לפעול במסגרת תפקידו ללא מורא של תביעות אישיות.

10. יודגש כי ההכרה בחסינות אינה חוסמת את דרכו של התובע להוכיח את המעשים או המחדלים, שלטענתו, גרמו לו את הנזקים הנטענים וזאת גם ביחס למעשי, או מחדלי הנתבעת. משמעות ההכרה בחסינות הינה שהאחריות שניתן היה להטיל על הנתבעת אלמלא החסינות, תוטל, אם יוכחו טענות התובע, על הנתבעות 2 ו/או 3 והן אלו שיישאו בהשלכות מכך, אם וככל שיוכחו.

לסיכום,מאחר ששוכנעתי, כי החריג לחסינות לא מתקיים,אני קובעת כי לנתבעת- מהנדסת העירייה והוועדה, עומדת החסינות הקבועה בסעיף 7א(א) לפקודת הנזיקין, ולכן דין התביעה כנגדה להידחות בהתאם להוראות סע' 7ג(ב), וכך אני מורה.

התובע יישא בהוצאות נתבעים 4-2 בסכום כולל של 1,200 ₪.

12. בסיום החלטה זו ומאחר שבהתאם להלכה הפסוקה ביהמ"ש מוסמך להעלות,בכל שלב, את סוגיית הסמכות העניינית, אף ביוזמתו. ראו: בג"צ 2117/99 מנסור נ' ביה"ד השרעי, פ"ד נד (1) 211.,אציין כי בסעיפים 11-9 לתגובתו טען התובע כי אין המדובר בתביעה נזיקית גרידא והפנה לסעיפים 28 (א) ו- (ב) לכתב התביעה. עיון בסעיפים אלו בכתב התביעה מעלה ספק ממשי בדבר סמכותה העניינית של ערכאה זו להידרש לסעדים בסעיפים 28 (א) ו- (ב) לכתב התביעה. הנתבעות אף התייחסו לכך בסעיף 13 לכתב ההגנה.

ככל שלטענת התובע ,הנתבעות 3-2 אינן ממלאות את חובתן על פי דין והמדובר במחדל,הרי לכאורה,המדובר בהחלטה של רשות, שתקיפתה צריכה להיעשות בבית המשפט לעניינים מנהליים. (ראה הוראות סעיפים 8 ו- 10 לפי העניין לתוספת הראשונה חוק בתי משפט לענינים מינהליים, תש"ס-2000).

לפיכך,אני מורה לתובע להבהיר תוך חמישה ימים מדוע הסעדים הנתבעים בסעיף 28 (א) ו- (ב) לכתב התביעה לא ימחקו. המזכירות תוודא טלפונית קבלת החלטה זו אצל ב"כ התובע,תערוך תרשומת בתיק ותביאו בפני בחלוף המועד כאמור.

ניתנה היום, ז' סיוון תשע"ו, 13 יוני 2016, בהעדר הצדדים.