1. בהתאם להחלטה מיום 13.6.16 התייחסו הצדדים לסוגית הסמכות העניינית של ערכאה זו להידרש לסעדים להם עתר התובע בסעיפים 28(א) ו(ב) לתביעה. בסעיפים אלו עתר התובע כי ביה"מ יורה לנתבעות 2 ו 3 –עירית צפת והוועדה המקומית לתכנון ובניה צפת, להפעיל סמכותן החוקית להריסת, או סתימת, תוספות בניה בלתי חוקיות של הנתבע ולאפשר לתובע, במסגרת סמכויותיהם החוקיות, לבצע את עבודות הבניה נשוא ההיתר.

2. הנתבעות 2 ו3 טענו כי הסמכות לדון בסעדים אלו הינה של ביה"מ לעניינים מנהליים, בעוד שהתובע טען כי ערכאה זו מוסמכת לדון גם בסעדים הנ"ל.

התובע טען כי סעיף 10(א) לתוספת הראשונה של חוק ביה"מ לעניינים מנהליים (להלן: "החוק"), מחריג במפורש את כל פרק י' של חוק התכנון והבניה על כל סוגי העבירות והעונשין בו. לטענת התובע פסק דין יעקובוביץ אליו הפנו הנתבעים לא תומך בעמדת הנתבעים ולדידו של התובע, מפסק דין זה עולה כי יש סמכות מקבילה לביה"מ לעניינים מנהליים ולביה"מ אזרחי ולכן במירוץ הסמכויות בין ביה"מ לעניינים מנהליים לבג"ץ נקבע כי הסמכות היא לביה"מ לעניינים מנהליים. לטענת התובע כב' השיא ברק דאז רק המליץ שהדיון יהיה בביה"מ לעניינים מנהליים ואולם, הוראת החוק גוברת ועל פיה כל הוראות פרק י' בסמכות ביה"מ שלום.

3. לאחר ששקלתי את טענות התובע בכובד ראש, שוכנעתי כי אין לקבל עמדתו וכי הסמכות במקרה דנן ביחס ל-2 הסעדים הנזכרים נתונה לביה"מ לעניינים מנהליים.

בסע' 5 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, תש"ס-2000 נקבעה סמכותו של ביה"מ לעניינים מנהליים לדון בעתירות כנגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה לחוק.

סע' 2 לחוק מגדיר החלטה של רשות כ- "החלטה של רשות במילוי תפקיד ציבורי על פי דין, לרבות העדר החלטה וכן מעשה או מחדל". כלומר,גם עתירות כנגד מחדלים של הרשות,כגון אי נקיטת פעולה, שלטענת העותר היה על הרשות לנקוט, הינה בתחום הסמכות של ביה"מ לעניינים מנהליים. המדובר במקרה דנן בטענות של התובע כנגד התנהלות נתבעות 2 ו 3 ומחדליהן, לטענתו, באי הפעלת סמכותן ולכן ברי כי המדובר ב"החלטה של רשות" כאמור בחוק.

סע' 10 (א) לתוספת הראשונה לחוק קובע במפורש כי גם עתירות נגד החלטות רשות או גוף כאמור, בענייני תכנון ובניה נתונה לסמכות ביה"מ לעניינים מנהליים, אם כי זאת, למעט לפי פרק י' לחוק התכנון והבניה:

"תכנון ובניה –עניני תכנון ובניה לפי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, למעט לפי פרק י': עבירות ועונשין, והליכי תכנון לפי חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה), התשע"א-2011 ולפי חוק לקידום הבנייה במתחמים מועדפים לדיור (הוראת שעה), התשע"ד-2014, ולמעט החלטות שענינן תכנית מיתאר ארצית או מחוזית והחלטות שר הפנים.

בניגוד לנטען ע"י התובע,בבג"צ 8071/01 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה,פ''ד

נז(1) 121, נפסק לגבי עתירות שעניינן אי-אכיפת חוק התכנון והבניה, כי בית המשפט המוסמך לדון בהן הינו בתי המשפט לעניינים מנהליים. זאת, להבדיל מענייני "עבירות ועונשין" המצויים בסמכות של בית משפט שלום, או בית משפט לעניינים מקומיים.

אמנם פסק הדין דן בשאלה האם הסעד על פיו התבקש ביה"מ להורות להפעיל סמכות אכיפה ע"פ חוק התכנון והבניה היא בסמכות בג"ץ או ביה"מ לעניינים מנהליים,אך אגב דיון זה,התייחס ביה"מ גם להוראה על פיה סמכות ביה"מ זה אינה משתרעת על פרק י' לחוק התכנון והבניה-עבירות ועונשין. ביה"מ הבהיר את ההבדל בין דיון בצו ספציפי או בכתב אישום שהינם בסמכות ביה"מ שלום, לבין טענות כנגד החלטות או מחדלים בעניין אכיפת החוק והפעלת שיקול הדעת של הרשות,טענות שבסמכות ביה"מ לעניינים מנהליים וראה דברי כב' השופט ברק בעניין זה:

"קיים הבדל יסודי בין שיקול-הדעת באכיפה ובין האכיפה עצמה. ההחלטה אם לנקוט צעד זה או אחר היא שאלה מינהלית בעיקרה, וחלים עליה הכללים בדבר הפעלת שיקול-דעת ראוי על-ידי הרשות המינהלית. החלטות מעין אלו כוללות לרוב שיקולי מדיניות עקרוניים החורגים מגדריו של מקרה זה או אחר. מטעם זה – הן בשל אופי ההליך הן בשל מהותו – נדון שיקול-הדעת של רשויות האכיפה בפני הערכאה המינהלית....אשר-על-כן לא הרי ההחלטה המינהלית לעשות שימוש בסמכות שבחוק התכנון והבניה ולהעמיד פלוני לדין בגין ביצוע עבירה פלילית, כהרי כתב-האישום עצמו והדיון בו; לא הרי ההחלטה העקרונית בדבר מדיניות האכיפה המינהלית של הסמכויות הקבועות בחוק התכנון והבניה, כהרי חוקיותו של צו ספציפי שהוצא במקרה זה או אחר. ההבדל בין הפעולות המשפטיות השונות מצדיק גם דיון בפני ערכאות שונות: בית-המשפט לעניינים מינהליים כדן בהפעלת שיקול-הדעת המינהלי שבאכיפה, ואילו בית-משפט השלום או בית-המשפט לעניינים מקומיים כדן בפרטי האישום או הצו הקונקרטי, לפי העניין". (הדגשה שלי ר.א)

וראה גם ת"א 10837-12-13 שלמה ואח' נ. צ'יקו ואח'-שם נידון מקרה דומה מאוד למקרה דנן: הוגשה תביעה לצו עשה וכספית נגד נתבעים שלטענת התובעים מבצעים שימוש חורג במקרקעין ,מסיגים גבול וגורמים נזקים לתובעים וכן נתבעה הועדה המקומית בטענה שאינה עושה דבר כנגד הנתבעים,למרות פניות התובעים. הסעד שנתבע שם, כמו במקרה שבפני,היה להורות לועדה לפעול להריסת ואטימת בניה ללא היתר של הנתבעים. ביה"מ מחק את התביעה בסעדים אלו והותיר רק את התביעה כנגד הנתבעים וזאת לאור הסמכות היחודית הנתונה בעניין לביה"מ לעניינים מנהליים.

4. לאור האמור, הסעדים הנתבעים בסעיפים 28(א) ו(ב) לכתב התביעה אינם בסמכות ביה"מ זה.

מאחר שלא ניתן להעביר חלק מהתביעה לביה"מ המוסמך וחלק אחר להותיר בביה"מ זה, אני מורה על מחיקת סעיפים אלו מכתב התביעה והסעד שידון ביחס לנתבעות 2 ו 3 הינו זה המופיע בסעיף 28 (ג) בלבד.

ניתנה היום, ט"ו תמוז תשע"ו, 21 יולי 2016, בהעדר הצדדים.