לפניי בקשה לביטול החלטה בדבר רישום עיקול.

רקע

1. ביום 5.8.2021 הגישה המשיבה, א.ס.ע.ד תשתיות בע"מ, בקשה לרישום עיקול הניתן לטובתה נגד התובעת בתיק העיקרי והמבקשת בהליך זה – שיבולת חברה להנדסה ובנין בע"מ. עיקול זה הוטל כסעד זמני במסגרת החלטה של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט י' דנינו), מיום 27.10.2020 בת"א 55344-12-18. העיקול הוטל על הזכויות ו/או הכספים להם זכאית או עשויה להיות זכאית המבקשת בתביעתה נגד רשות הטבע והגנים בתיק זה. העיקול הוגבל לסך של 2,000,000 ₪. משלא התקבלה תגובת המבקשת, הוריתי ביום 14.10.2021 על רישום העיקול.
2. ביום 17.10.2021 הגישה המבקשת את הבקשה מושא החלטה זו, לביטול ההחלטה בדבר רישום העיקול, משום שניתנה במעמד צד אחד, בניגוד לתקנה 50(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: "התקנות החדשות"). לטענתה, מאחר שהיה מקום להורות על מתן תגובה בטרם מתן החלטה, התבקשה התייחסות הצדדים לגופה של הבקשה המקורית לרישום העיקול.

עיקר טענות הצדדים

1. המבקשת מבססת את טענותיה על שני אדנים: הראשון, כי יש לדחות את הבקשה לרישום העיקול הזמני, משום שלפי ההלכה הפסוקה עיקול זמני חל רק על זכויות שהתגבשו במועד הטלתו. לכן, אין הוא יכול לחול על פירות פסק דין שטרם ניתן. המבקשת הפנתה לפסיקה לתמיכה בטענתה. השני, כי העיקול בטל, משום שהמשיבה לא פעלה על פי תקנות 380-376 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות הישנות"). לטענתה, רשות הטבע והגנים (הנתבעת בתיק העיקרי) – המחזיקה בלשון תקנה 360– לא הודתה כי הכספים המבוקשים לעיקול מצויים בידה. בשל כך, היתה צריכה המשיבה להגיש בקשה לאישור העיקול לפי הוראות תקנה 378. משום שלא הוגשה בקשה שכזו לאישור העיקול בידי המשיבה, העיקול בטל לפי הוראות תקנה 380, ולכן אין לרושמו.
2. המשיבה דוחה את טענות המבקשת. לעניין הסמכות להטיל עיקול על זכויות שטרם התגבשו, נטען במישור הדיוני, כי החלטת כב' השופט דנינו שהורה על העיקול היא החלטה חלוטה, ולא ניתן לערער עליה בגדרי הליך זה. לגופו של עניין, נטען כי הזכות הנטענת של המבקשת כלפי רשות הטבע והגנים היתה מגובשת בעת מתן ההחלטה למתן צו העיקול, שכן פירות הליך משפטי תלוי ועומד הן זכות שכבר התגבשה, משום שפסק הדין שיינתן במועד מאוחר יותר אינו מגבש את הזכויות הללו, אלא אך מצהיר על קיומן. כמו כן נטען, שהאסמכתאות שהביאה המבקשת לביסוס טענותיה בעניין עיקול על זכות עתידית אינן רלוונטיות לענייננו. אשר לטענתה השנייה של המבקשת, המבוססת על תקנות 380-376 לתקנות הישנות, המשיבה נסמכה על רע"א 7342/18 א. דורי בניה בע"מ נ' מיכאל בר לבב ואח' (3.12.18) (להלן: "עניין דורי"), שם נקבע שתכלית הסעיפים הנזכרים, היא הגנה על המחזיק ולא על החייב, באמצעות הבהרת היקף זכויותיו וחובותיו ביחס לצדדים. לטענתה, המחזיקה, רשות הטבע והגנים, אדישה לשאלה למי תשלם כספים מכח פסק הדין, אם ייקבע שעליה לשלם כספים אלה. מכאן שלא תקופח הגנת תקנות 380-376 עליה אם יירשם העיקול. עוד נטען בהקשר זה, כי המנגנון בסעיפים הנזכרים לא מביא באופן אוטומטי לביטול העיקול שניתן, וכי קיימת לבית המשפט הסמכות להאריך את המועד להגשת הבקשה לאישורו.

דיון והכרעה:

1. דין טענתה הראשונה של המבקשת, לפיה מדובר בהטלת עיקול על זכויות שטרם התגבשו במועד הטלתו, להידחות במישור הדיוני. משהתקבלה ההחלטה על הטלת העיקול ביום 5.8.2021, היה על המבקשת להגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו. משלא עשתה כן, הפכה ההחלטה לחלוטה. השמעת טענות שצריכות היו להישמע בפני ערכאת הערעור במסגרת בקשה זו, יש בכך כדי לערער על החלטה חלוטה בדרכים עקיפות, ומסיבה זו דין טענות אלה להידחות (ראו: רע"א 1734/13 אורי סייג נ' איתן שלמה ארז פסקאות 4-6 (9.6.13); ע"א 4079/05 הועדה המקומית לתכנון ובניה – שומרון נ' מעונה חברה לבנין בע"מ פסקה 66 (11.11.10)).
2. טענתה השנייה של המבקשת דורשת התייחסות לגופה. תקנה 376 לתקנות הישנות, שאומצה גם בתקנה 104 בתקנות החדשות, קובעת שכאשר ניתן צו עיקול על נכסי המשיב שבידי מחזיק – צד שלישי – על בית המשפט או הרשם להודיע לו כי עליו להשיב בכתב, אם נכסי המשיב אכן מצויים בידו וכן אם בדעתו להגיש בקשה לביטול צו העיקול. הרציונל שביסוד תקנה זו הוא, שהטלת עיקול על זכויות שבידי צד שלישי עשויה לעורר מחלוקת האם אותן זכויות שייכות לחייב הנטען (אבישי אדד סעדים זמניים: עיקול זמני 271 (2016); עניין דורי, פסקה 23 לפסק דינה של כב' השופטת ד' ברק ארז). מכאן, שתכליתו של מנגנון זה היא להגן על המחזיק (עניין דורי, בפסקה 30).
3. בפני מחזיק המקבל הודעה על העיקול שהוטל מספר אפשרויות תגובה. על אפשרויות אלה נמנות אי־הודאה בהחזקת נכסי המשיב או אי־מענה על הודעת העיקול. במקרים אלה עוסקת תקנה 378 שכותרתה "מחזיק שלא הודה", שזהו לשונה:

"378. (א)  לא הודה המחזיק כי נכסי המשיב מצויים בידו, או התנגד מכל טעם אחר לאישור העיקול או לא השיב כלל בתוך המועד שנקבע לו, יהא המבקש רשאי בתוך חמישה עשר ימים מיום שהומצאה לו תשובת המחזיק או בתוך חמישה עשר ימים מתום המועד האמור, הכל לפי נסיבות הענין, להגיש לבית המשפט בקשה מנומקת בכתב לאישור העיקול.

        (ב)  דינה של בקשה כאמור כדין כתב תביעה ויחולו עליה הוראות תקנה 19; דינו של מחזיק לענין אישור העיקול כדינו של נתבע, בשינויים המחויבים לפי הענין."

1. מהתקנה עולה, שכאשר המחזיק לא מודה בהחזקת נכסי המשיב שהוטל עליהם עיקול או שאינו משיב כלל להודעה על העיקול, על המבקש להגיש לבית המשפט בקשה לאישור העיקול. מעמדה של בקשה זו ככתב תביעה נגד המחזיק, ואילו תגובת המחזיק דינה ככתב הגנה (ס' 378(ב) לתקנות הישנות. ראו גם: רע"א 9227/11 חברת בטון זלפה בע"מ נ' חברת רושדי תעשיות מזון בע"מ ואח', פסקה 4 (8.2.12)).
2. כאשר אמורה להיות מוגשת בקשה לאישור העיקול, אך זו אינה מוגשת, קובעת תקנה 380 שהעיקול בטל:

"380. לא ביקש המבקש אישור העיקול כאמור בתקנה 378 יהא העיקול בטל לגבי כל נכס שהמחזיק לא הודה שהוא מצוי בידו."

ואולם, בעניין דורי, עמדה כב' השופטת ד' ברק-ארז על כך שמקום בו אין מחלוקת שמדובר בנכסי החייב הנטען, אין בעובדה שהעיקול הזמני לא אושר בכדי להורות שהוא בהכרח בטל:

"ככל שהעיקול הוטל על נכסים של החייב הנטען, ואין מחלוקת בנושא בין מי שהעיקול הוטל לזכותו לבין המחזיק – אי קיום ההליכים ככתבם וכלשונם אינו אמור "לזכות" באופן אוטומטי את החייב הנטען... במילים אחרות, גם אם לא אושר העיקול הזמני, אין בכך כדי להוביל למסקנה כי העיקול הוא חסר נפקות משפטית כלשהי".

התייחס לכך גם כב' השופט י' עמית:

"תקנה 380 מטרתה להגן על המחזיק, כצד שלישי. לכן, איני רואה מקום ליתן למבקשת/הנתבעת ליהנות ממחדלם של המשיבים שלא ביקשו לאשר את העיקול. למחדל זה, לא הייתה תוצאה אופרטיבית ביחסים בין המשיבים למחזיקים, שבמקרה דנן לא התכחשו לכך שהם מחזיקים בכספים המגיעים למבקשת/הנתבעת".

הינה כי כן, ניתן לראות שבנסיבות מסוימות, בהן אין מחלוקת שהנכסים שייכים לחייב, ניתן יהיה לרשום עיקול חרף זאת שלא הוגשה בקשה לאישור העיקול לאחר שהמחזיק לא הודה בהחזקת נכסי החייב. בעניין דורי, אותן נסיבות היו שהמחזיקות התנהלו כאילו צו העיקול קיים, כאשר סירבו להעביר את הכספים המוחזקים על ידן למבקשת בהליך שם.

1. בענייננו, אין מחלוקת על כך שהצדדים לא פעלו לפי המנגנון הקבוע בתקנות 380-376: רשות הטבע והגנים אמנם הודיעה שקיבלה את הודעת העיקול, אך לא השיבה בהודעה האם נכסי המבקשת – שיבולת – מצויים בידה. כמו כן, אין מחלוקת שהמשיבה לא הגישה בקשה לאישור העיקול.

1. לפיכך, בהתאם לאמור בעניין דורי, יש לבחון האם קיימות בענייננו נסיבות שבעטיין ניתן לרשום את העיקול, חרף זאת שלא הוגשה בקשה לאישורו. לדידי, התשובה לכך חיובית. כאמור, העיקול הוטל על כספים פוטנציאליים שעשויה המבקשת לזכות בהם בתביעתה. אם אכן תהיה זכאית המבקשת לכספים אלה, הדבר ייקבע בפסק דין שיינתן על ידי מותב זה. פסק דין של בית משפט, לאחר שהפך חלוט, מהווה ראיה מכרעת בדבר קיומה של זכות, ולכן אין מחלוקת שסעד שייפסק בפסק דין לטובת המבקשת – שיבולת, יהווה "רכוש" השייך לה. בפרט, שבמקרה דנן מדובר בכספים המצויים בידי אורגן של המדינה. במקרה כזה, לא עולה החשש שמא מדובר ברכוש המחזיק, ולכן ראוי להכיר בעיקול שהוטל חרף זאת שלא הוגשה בקשה לאישורו, ואין לאפשר למבקשת ליהנות ממחדל המשיבים שלא ביקשו את אישור העיקול.
2. לאור האמור, אני דוחה את הבקשה לביטול העיקול, ומורה שהוא יוותר על כנו, כפי שקבעתי בהחלטתי מיום 14.10.2021.
3. המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסך 2,000 ₪.

המזכירות תשלח החלטתי זו לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, ד' שבט תשפ"ב, 06 ינואר 2022, בהעדר הצדדים.