לפניי תביעה לסעד כספי בעילה חוזית וכן לסעד של מתן חשבונות. השאלות העומדות לפתחי הן: האם התובעת זכאית לתשלומים נוספים בגין עבודות בניה שונות שביצעה עבור הנתבעת, במסגרת זכייתה במכרז עבודות בינוי ושיפוץ במרכז המבקרים במצפה רמון, והאם היא זכאית למתן חשבונות של ספקים שונים שביצעו עבודות באתר, וזאת לשם בירור זכאותה לדמי קבלן ראשי, הכל כפי שיפורט בהמשך.

רקע

1. התובעת, חברת שיבולת חברה להנדסה ובנין בע"מ (להלן: "התובעת" או "שיבולת" או "הקבלן"), הינה חברה קבלנית העוסקת בביצוע עבודות בניה, פיתוח וגמר של פרויקטים שונים. הנתבעת, רשות הטבע והגנים (להלן: "הנתבעת" או "הרשות") הינה גוף סטטוטורי שהוקם מכוח סעיף 3 לחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים, ואתרי הנצחה, תשנ"ח-1998.
2. בשנת 2010 פרסמה הנתבעת מכרז פומבי לביצוע עבודות בינוי ושיפוץ (להלן: "הפרויקט") במתחם מרכז המבקרים במצפה רמון, הנקרא על שמם של אילן ואסף רמון ז"ל. המכרז כלל, בין היתר, שיפוץ וחידוש המבנה הקיים, הקמת מבנה כניסה בסמוך למבנה הקיים, וכן חציבה ובינוי של מנהרת מעבר בין מבנה הכניסה החדש למבנה הקיים. התובעת ניגשה למכרז וזכתה בו.
3. בעקבות זכייתה של התובעת במכרז, נכרת חוזה בין הצדדים בתאריך 7.11.10, שתנאיו נוסחו בידי הנתבעת. לחוזה צורפו כנספחים: תנאים כלליים כפי שהם נהוגים בחוזים של ממשלת ישראל (להלן: "חוזה המדף"), תכניות לביצוע, ותיאור העבודות לביצוע כולל רשימת כמויות ומחירי היחידות (להלן: "כתב הכמויות"). כמו כן, חלות על החוזה הוראות הספר הכחול – מפרט כללי לעבודות בניה (להלן: "הספר הכחול"). הובהר, כי אין המדובר בחוזה שהתמורה בעבור ביצועו קבועה וידועה מראש (חוזה פאושלי), אלא בחוזה שתמורתו מותנת בעבודה שתבוצע בפועל על ידי התובעת "לפי מדידה". כך, שלפי הקבוע בחוזה, אם במהלך העבודה לא יחולו שינויים והעבודה תבוצע בהתאם לאומדן ולכתב הכמויות, התובעת תהיה זכאית לקבל סכום של 6,356,868.38 ₪ (ללא מע"מ).
4. בחוזה נקבע, כי משך זמן ביצוע העבודות הוא 9 חודשים, וכי עיכוב בסיום העבודה מחייב את התובעת לשלם לנתבעת סך 1,000 ₪ בגין כל יום של איחור כפיצוי מוסכם מראש. בפועל, מכוח אילוצים ועיכובים שונים התארכה העבודה בפרויקט. הצדדים חלוקים לגבי מועד הסיום הקובע. לשיטת התובעת, סיום העבודות בפועל היה בתאריך 16.5.12. מנגד, לשיטת הנתבעת מסירת המעלית בפרויקט התבצעה רק בתאריך 28.2.13, המועד בו התקבל אישור הפעלה לפי התקן המחייב, ועל כן לטעמה זהו מועד הסיום הקובע. המחלוקת בין הצדדים עוסקת גם בשאלה מיהו הגורם האחראי להתמשכות הפרויקט, ובהתאם לכך חלוקים הצדדים בעניין חבות התובעת בדמי קנס הפיגורים, ובזכאות לתשלום בגין הוצאות תקורה, הנגזרים מהכרעה זו.
5. במהלך ביצוע העבודות התובעת הגישה לנתבעת חשבונות ביניים בכל חודש עבור העבודות שהיא ביצעה במהלך התקופה של כל אחד מהחשבונות. הנתבעת בדקה את חשבונות הביניים באמצעות מפקחי הבניה מטעמה ושילמה לתובעת את הסכומים שאישרה לאחר בדיקתם.
6. לקראת סיומן של העבודות, התגלעו בין הצדדים מחלוקות בגין היקף זכאות התובעת לתשלומי חשבונות חודשים 1-4/12. לטענת התובעת, על אף שחשבונות אלו אושרו על ידי המפקחים מטעם הנתבעת, הם נשלחו לבחינה נוספת אצל מתכנני הפרויקט, וקוזזו מהם סכומים משמעותיים. התובעת טענה, כי דבר זה לא נעשה בזמן אמת בפרויקט, כשהחשבונות שולמו בהתאם לאישור הפיקוח ללא כל מחלוקת.
7. בתאריך 30.7.12 הגישה התובעת את החשבון הסופי על סך 8,614,631.92 ₪ (ללא מע"מ). הנתבעת ערכה תיקונים בחשבון הסופי, ועל פי שיטתה הסכום הכולל לו זכאית התובעת עמד על סך 6,961,247.64 ₪. לאור כך, שעד לאותו המועד שולמו לתובעת 7,145,406.77 ₪ דרשה הנתבעת החזר בסך 215,469.69 ₪ שאינו כולל תוספת הצמדה. הנתבעת צירפה לחשבון המתוקן מכתב מיום 20.3.13 מאת מר פיטר רבין, ממונה פיתוח מחוז דרום בנתבעת, הכולל טענות כלפי התובעת בדבר העיכובים בלוחות הזמנים, טעויות בכמויות המדידה, עבודות שבוצעו ללא אישור וכשלים בביצוע העבודה בהקשר של קריסת תקרה אקוסטית שאירעה במבנה.
8. בתאריך 18.4.13 דחתה התובעת, באמצעות בא כוחה, את טענות הנתבעת ועמדה על זכותה לתשלומים בהתאם לחשבון הסופי שהגישה. בתאריך 16.5.13 השיבה הנתבעת באמצעות בא כוחה, כי כגוף ציבורי על הרשות לעמוד על זכויותיה, וכי החשבון המתוקן משקף לגישתה את ההוראות החוזיות בין הצדדים, ולאור זאת על הנתבעת להשיב את התשלום ששולם ביתר.
9. בתאריך 2.1.14 פנתה הנתבעת לבנק לאומי בבקשה לחילוט חלקי של הערבות מטעם התובעת בסך 217,466 ₪. הבנק נעתר לבקשת החילוט, ובתאריך 19.1.14 הערבות בסך המבוקש חולטה. התובעת, באמצעות בא כוחה, מחתה בכל תוקף כנגד צעד חד צדדי זה, והבהירה במכתבה מתאריך 30.1.14, כי אף תשקול הגשת תובענות אישיות כנגד המעורבים בדבר, בשל התנהלות קיצונית חסרת תום הלב בו נקטו, לשיטתה, ועל אף בקשת התובעת ליתן לה אורכה, לשם קיום פגישה בין הצדדים ודיון בסוגיות שבמחלוקת. בתאריך 5.2.14 השיבה הנתבעת, באמצעות בא כוחה, כי לתובעת עמד זמן רב להסדיר את חובה כלפי הרשות, ומשכך חילוט הערבות נעשה כדין, וכי הנתבעת דוחה מכל וכל את טענות התובעת כלפיה.
10. בתאריך 23.12.15 התובעת פנתה שוב לנתבעת בטרם נקיטת הליכים משפטיים וביקשה לנסות להגיע להסכמות בעניינים שבמחלוקת. בתאריך 17.1.16 הנתבעת השיבה, כי עמדתה המפורטת כבר נמסרה בעבר לתובעת, וכי טענות התובעת לטעמה אינן עומדות מהבחינה המשפטית והעובדתית. בתאריך 1.6.16 הוגשה התובענה דנן, על סך 2,993,990 ₪ כנגד הנתבעת.

מינוי מומחה בית משפט וההליך במבט על

1. מאחר שחלק משמעותי מהעניינים שבמחלוקת, נוגעים לנושאים שבמומחיות מקצועית, בדיון קדם המשפט שהתקיים בתאריך 29.6.17, הוחלט על מינויו של מומחה מטעם בית המשפט וזאת בהסכמת הצדדים. בהמשך להחלטה זו, בתאריך 6.9.17 נקבע, כי המהנדס מר אחי קליין (להלן: "המומחה" או "מומחה בית המשפט") ימונה כמומחה בתחום ההנדסה לבחינת הסוגיות כדלקמן: א. לוחות הזמנים והאחריות לעיכובים בפרויקט. ב. העובדות הנוספות והשינויים שהתובעת נדרשה לבצע בפרויקט, לרבות התמורה הנוספת הנטען, כי מגיעה לה בשל כך. בהקשר זה המומחה נדרש להכריע בשאלת סיווג עבודות מסוימות כחורגת מהיקף העבודה המוסכמת בחוזה. ככל שיימצא כי מדובר בחריגה, המומחה התבקש לקבוע את שיעור התמורה הישירה המגיעה בגין עבודה זו. ג. קביעת שיעור התוספות לעלויות הישירות או השינויים.
2. לצורך מתן חוות דעתו, המומחה ביקר באתר העבודות במצפה רמון, וכן קיים שש ישיבות בנוכחות הצדדים, בעלי המקצוע מטעמם, המפקחים ובאי כוחם של הצדדים. חוות דעתו המפורטת של המומחה המתייחסת לכמאה סעיפים הנתונים במחלוקת בין הצדדים הוגשה ביום 8.10.2018. לאחר הגשת חוות הדעת הנתבעת הגישה שאלות הבהרה להתייחסות המומחה. התובעת הודיעה, כי אין בכוונתה להעביר למומחה שאלות הבהרה. המומחה השיב לשאלות ההבהרה, ובהתאם לחוות דעתו המעודכנת מצא, כי על הנתבעת לשלם לתובעת סך 1,052,889.17 ₪ בעבור העבודות, הכולל החזר הקיזוז בסך 365,000 ₪ שבוצע על ידי הנתבעת עבור קנסות פיגורים, בניכוי של 45,000 ₪ בגין חודש וחצי איחור הנזקף לחובת התובעת. כמו כן, קבע המומחה כי הנתבעת חבה בתשלום תקורה בסך 251,844 ₪. יודגש, כי המומחה בחוות דעתו, בהתאם לכתב המינוי, נדרש להתמקד במישור העובדתי והמקצועי, ולא בשאלות שבפרשנות משפטית ובשאלות העובדתיות שבמחלוקות בסוגיות השונות. עם זאת, במקרים מסוימים בהתבסס על ניסיונו, המומחה חיווה דעתו, והציע פשרות בסוגיות פרשניות ועובדתיות.
3. אשר לתצהירי עדות ראשית, התובעת הגישה את תצהירו של המהנדס הראשי מטעמה, מר זאהר אבו סמרא. הנתבעת הגישה את תצהירו של מר יצחק זומרתי מנהל תחום ביצוע ברשות, את תצהירה של הגברת זהבה מרחב, מנהלת הפרויקט מטעם הרשות, ואת תצהירו של מר זאב בילגוראי ששימש כמתכנן של הפרויקט.
4. בדיוני ההוכחות המצהירים נחקרו על תוכן תצהיריהם. בנוסף, לבקשת הנתבעת העיד מומחה בית המשפט ונחקר בחקירה נגדית מטעמה על חוות דעתו.
5. הצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם בכתב.

עיקרי טענות התובעת

1. התובעת טענה, כי הנתבעת התנהלה בצורה קלוקלת ובלתי מקצועית תוך שינוי היקף העבודה חדשות לבקרים, וכי תכנון המכרז היה לקוי בשלל רכיבים מהותיים. עוד טענה, כי הנתבעת סירבה לשלם לה בגין השינויים אלה, וחרף אישור הגורמים המקצועיים בשטח מטעמה של הנתבעת, ביצעה קיזוזים והפחתות בתשלומים בדיעבד ושלא כדין. בנוסף, שינויים אלה גרמו לעיכובים משמעותיים במהלך הפרויקט, כאשר הנתבעת מטילה את האחריות הכרוכה בכך על התובעת.
2. התובעת הסתמכה על חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט וטענה, כי לאור חוות דעתו התברר שתביעתה מוצדקת ונכונה. התובעת הדגישה את בחירתה של הנתבעת שלא להעיד את המפקחים מטעמה, שהם אנשי המקצוע שליוו באופן ישיר את הפרויקט. זאת, לאחר שהמפקחים השתתפו הישיבות עם המומחה והביעו בגדרן את עמדתם. לגישת התובעת הימנעות מכוונת מלהעיד את אנשי הפיקוח והבחירה להעיד תחתיהם עדים אחרים, אשר החלק הארי של עדותם מבוסס על עדות שמועה, צריכה להיזקף לחובת הרשות.
3. התובעת טענה, כי עמדה בנטל הנדרש להוכחת תביעתה, ואשר על כן היא זכאית לתשלומים אשר קוזזו בדיעבד ובניגוד לתנאי החוזה, ובכלל זה תשלומי הצמדה ששולמו במהלך הפרויקט וקוזזו שלא כדין. כמו כן, טענה התובעת כי היא זכאית לתשלום דמי קבלן ראשי.
4. עוד נטען, כי בהתאם לתנאי החוזה התובעת זכאית להפרשי הצמדה לפי מדד תשומות הבניה על כלל התשלומים הנובעים מכוח החוזה, וכן לתשלומי ריבית "החשב הכללי פיגורים", מיום החוב עד יום התשלום בפועל.
5. בנוסף לכך טענה התובעת, כי הנתבעת חבה בתשלום פיצוי בסך 150,000 ₪ בגין הנזק שנגרם לה עקב חילוט הערבות הבנקאית שלא כדין, וכן בתשלום 150,000 ₪ בגין התנהלות בחוסר תום לב של הנתבעת בהפרת ההסכם, תוך הימנעות מתשלומים בהם היא חבה וחילוט הערבות. לגישת התובעת, בבחינת סוגיה זו יש לתת משקל משמעותי להתנהגותה של הנתבעת אשר הינה רשות ציבורית.
6. כמו כן, התובעת מבקשת לחייב את הנתבעת בהוצאות שכר טרחת המומחה בסך 52,000 ₪, בהוצאות משפט ובשכר טרחת עורכי דין.

עיקרי טענות הנתבעת

1. הנתבעת טענה, כי סיכומי התובעת וטענותיה מבוססים באופן מוחלט על חוות דעת מומחה בית המשפט, וזאת על אף שלפי טענת הנתבעת המומחה בחוות דעתו הכריע בסוגיות מסוימות בסטייה מהוראות החוזה, ולכן חוות דעתו במקרים אלה שגויה. כמו כן נטען, שההסכמה למינוי המומחה הייתה כפופה לכך שעל המומחה להיות בקי בהתקשרויות בעבודות הנדסה עם גופים ציבוריים, ובפועל, הוברר לשיטתה כי המומחה הכריע בסתירה להוראות החוזה באופן המראה חוסר בקיאות בהסכמים עם גופים ציבוריים.
2. טענה נוספת של הנתבעת היא, כי המומחה לא ביצע מדידות כלשהן של כמויות ומידות באתר, והוא הסתמך על אישורי המפקח בלבד. לגישת הנתבעת, ההתבססות על מדידותיו של המפקח שגויה, שכן התברר שחישוביו היו שגויים והוא חזר בו. בנוסף, הסתמכות המומחה על המפקח הייתה למעשה רק במקומות בהם הכרעתו הייתה לטובת התובעת, אולם בחר שלא להסתמך על הכרעות המפקח לחובתה. עוד צוין, שבהתאם להוראות החוזה רכיבי העבודה משולמים רק לאחר בחינת המזמין בעצמו, כך שקביעת גורמי הפיקוח ואישורם מהווים אישורים שאינם סופיים.
3. עוד בעניין חוות דעת המומחה טענה הנתבעת, כי לא ניתן להסתמך עליה כראיה בלעדית ומכרעת תוך התעלמות מראיות אחרות שהציגה בפני בית המשפט. לשיטתה, הלכה פסוקה היא שחוות דעת המומחה נתונה לבחינת בית המשפט, וניתן לסטות מימנה מקום בו בית המשפט השתכנע, כי התבססה על עובדה שגויה, כבעניינו. לגישת הנתבעת, התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה ברמה הנדרשת בתביעה אזרחית, ועל כן דין התביעה להידחות, תוך חיובה בהוצאות משפט ובשכר טרחת עו"ד באופן שישקף את התנהלותה של התובעת לאורך ההליך המשפטי כולו.
4. הנתבעת הדגישה, שהבסיס לדיון בתביעה זו הוא החוזה שנערך בהתאם לחוק חובת המכרזים, ועל כן יש לדבוק בהוראות החוזה ללא כל סטייה מהוראותיו. תשלום מעבר להוראות החוזה מהווה פגיעה בשוויון כלפי מציעים פוטנציאלים אחרים וברשות עצמה, תוך הסתמכותה על החוזה שנכרת בין הצדדים והקצאת תקציב לשם כך. לשיטת הנתבעת, התעלמות משיקולים אלה מהווה פגיעה מהותית ברשות ובמנגנון המכרז הציבורי.

דיון והכרעה

1. הסוגיות שבמחלוקת הצדדים בעניין רכיבי העבודות, מתמקדות בשלושה נושאים מרכזיים: האחד, פרשנות החוזה. השני, המשקל שעל בית המשפט לתת לחוות דעת המומחה. השלישי, מעמדם המשפטי של המפקחים מטעם הנתבעת, ובהמשך לכך, המשקל שיש לתת לגרסתה העובדתית של הנתבעת על רקע בחירתה שלא להעיד את המפקחים מטעמה. ראשית, אפנה לבחינת המסגרת הנורמטיבית בסוגיות אלה.

המסגרת הנורמטיבית

פרשנות חוזה

1. סעיף 24 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים")קובע כי "תכנו של חוזה יכול שיהיה ככל אשר הסכימו הצדדים". מן האמור עולה, כי לב ליבו של החוזה טמון בכוונתם המשותפת של הצדדים. החוק ממשיך וקובע, כי החוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים "כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו" (סעיף 25(א) לחוק החוזים). ככל שלא ניתן לשחזר את כוונתם הסובייקטיבית המשותפת של הצדדים, יש ללמוד את כוונתם באמצעות מבחן חיצוני-אובייקטיבי (גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים 491 (מהדורה רביעית, 2019) (להלן: "דיני חוזים")). במסגרת המבחן האובייקטיבי נבחנים לשון החוזה ונסיבותיו החיצוניות, הן שקדמו לו והן אלו שבאו לעולם לאחר כריתתו, כפי שהיה מבין אותם האדם הסביר בנסיבות העניין (דיני חוזים, עמ' 496-495). כחלק מתהליך פרשנות החוזה, ובהתאם להוראות סעיף 25(א) לחוק החוזים, יינתן משקל משמעותי ללשון החוזה. אולם, הפירוש ייעשה תוך מעבר רציף ומתמיד בין הלשון לבין מכלול הנסיבות (דיני חוזים, עמ' 500). 
2. בשלושה פסקי דין מרכזיים קבע ואישר בית המשפט העליון את תורת הפרשנות התכליתית, לפיה יפורש החוזה על פי תכליתו תוך מעבר מתמיד בין לשון החוזה לבין מכלול נסיבותיו. (רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ מגדל חברה לביטוח בע"מ ((26.2.12; ע"א 2553/01 ארגון מגדלי ירקות – אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל (13.1.05); ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ (6.4.95); דיני חוזים, עמ' 523)).
3. אופן פרשנות החוזה נידון לאחרונה בע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (20.11.19), (להלן: "ביבי כבישים"). בעניין זה נקבע, כי כאשר מדובר על חוזה "פתוח", המנוסח בקווים כלליים בלבד, יכול בית המשפט לקרוא לתוכו תנאים וחיובים נוספים על בסיס עקרונות משפט רחבים. לעומת זאת, כאשר מדובר על חוזה "סגור", חוזה ממצה שכל תנאיו מוגדרים באופן ברור, יעסוק בית המשפט בקביעת עובדות החוזה לבדן, ופרשנותו של חוזה זה תהא חפה מפני הכנסת שיקולים ערכיים, החיצוניים לחוזה. עוד הודגש, כי הקניית מעמד בכורה ללשון החוזה, הבאה לידי ביטוי בסעיף 25(א) לחוק החוזים, חלה בכל הנוגע לחוזים המצויים במרכז הסקאלה, בין חוזים "פתוחים" ל"סגורים". הפסיקה הוסיפה וקבעה, כי שעה שעסקינן בחוזה בין צדדים "מתוחכמים דיים לעשות שימוש בכללים המשפטיים לצורך עיצוב החוזה כרצונם", יש ליתן מעמד מכריע ללשון החוזה (ראו לעניין זה גם – ע"א 9025/17 A.T.S Investments Inc נ' Segal Group (Dresden) GmbH and Co.KG (19.2.20).
4. בעניינו, כיוון שמדובר בחוזה שנכרת במהלך התקשרות באמצעות מכרז הרי שיש לדבוק בלשונו של החוזה כפי שנקבע בעניין ביבי כבישים. בחוות דעתו של כב' השופט א' שטיין, נאמרו, בין היתר, דברים אלה:

"החוזה שבו עסקינן נכרת בעקבות מכרז בו השתתפו חברות עסקיות ובמרכזו עמד פרויקט בעל היקף נרחב. חוזה זה מחזיק מאות עמודים של טקסט, מפרטים טכניים ותכניות. מדובר במסמך משפטי ממצה שנכתב ונבדק על ידי עורכי דין ואנשי מקצוע אחרים כדי לכסות את מכלול העבודות אשר נדרשו לפרויקט ואת מחיריהן (לפי יחידות ביצוע). חוזה זה קבע את אשר קבע בין היתר כדי להגן על הרכבת מפני עליית מחירי העבודות והחומרים שנדרשו לביצוען וכן כדי להבטיח לביבי כבישים עבודה ושכר בהיקף נרחב, שכאמור נאמד בעשרות מיליוני שקלים. אין אפוא ספק בכך כי החוזה שבו עסקינן הינו קרוב, לפי כתבו ולפי מהותו, לחוזה סגור עם התניה מלאה, והמרחק שבינו לבין חוזה יחס הוא מרחק שנות-אור. בנסיבות אלו, חייב היה בית משפט קמא לנקוט בגישה פורמלית ולהיצמד ללשונו הכתובה של החוזה, למחירי העבודות שנקבעו בו ולדרכי קביעתם – שכן כל אלו שיקפו את האופן בו בחרו הצדדים – הרכבת, מזה, וביבי כבישים, מזה – לחלק ביניהם את הסיכונים העסקיים שהיו כרוכים בביצוע הפרויקט. כמו כן חייב היה בית המשפט שלא לאפשר לביבי כבישים לעשות מקצי שיפורים ביחס להצעה שהציעה לרכבת במסגרת המכרז כדי לגבור על תריסר מתחרות: כל מקצה שיפורים כזה מנוגד לעיקרון השוויון בין המתחרים, שהוא לב לבם של דיני המכרזים (ראו עומר דקל מכרזים א 140-91 (2004); גבריאלה שלו חוזים ומרכזים של הרשות הציבורית 162-161 (1999))."

בחוות דעתו של כב' השופט ע' פוגלמן נאמר:

"החוזה שלפנינו השתכלל בעקבות קבלת הצעת ביבי כבישים שהוגשה במסגרת מכרז שפרסמה הרכבת, וממילא תחום הוא בארבע אמותיו של המכרז. עקרון השוויון מחייב אותנו להקפיד שפרשנותנו לא תסטה מההוראות שנקבעו במכרז ומתכליתן הנלמדת מנסיבות העניין. גם כאן יש ליתן ללשון החוזה משקל משמעותי ואף אילו הייתי מניח כי בענייננו יש להידרש לתכלית האובייקטיבית איני סבור כי ביבי כבישים הצביעה על תכלית כאמור שתאפשר להגיע לתוצאה שונה."

בחוות דעת כב' השופט ע' גרוסקופף נאמר:

"כאן מצטלבות דרכיהן של חבריי ודרכי. הן לשיטתם והן לשיטתי יש לקרוא את ההסכם בו עסקינן בצורה צמודה ללשונו, תוך התבססות על ההסדרים שהצדדים בחרו לקבוע בו, והימנעות מלקרוא לתוכו הסדרים שלא בחרו לקבוע בו. לשיטת חברי, השופט אלכס שטיין, הדבר מוצדק מאחר שמדובר בחוזה סגור עם התניה מלאה; לשיטת חברי, השופט עוזי פוגלמן, יש לתת משקל לכך שמדובר בחוזה שהשתכלל בעקבות זכייה במכרז ציבורי; לשיטתי דרך הפרשנות האמורה נגזרת מכך שמדובר בחוזה עסקי, אשר ראוי לפרשו על פי כללי פרשנות הנותנים ללשון החוזה מעמד מכריע. בין כך ובין כך, התוצאה במקרה זה היא אותה תוצאה."

עינינו הרואות, כי לאור האמור, הרי שבבוא בית המשפט להכריע בשאלות הפרשניות שבחוזה דנן, המחזיק יחד עם נספחיו מאות עמודים, שנכרת בין צדדים "חזקים" ובמסגרת של מכרז, עליו להקפיד הקפדה יתרה ולתת משקל מכריע ללשון החוזה.

1.  כלל חשוב נוסף העוסק בפרשנות חוזה קבוע בהוראת סעיף 25(ב1) לחוק החוזים: "חוזה הניתן לפירושים שונים והיתה לאחד הצדדים לחוזה עדיפות בעיצוב תנאיו, פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו". לפי הוראה זו והפסיקה העוסקת בה, במקרה שבו הוראה חוזית יכולה להיקרא באופן סביר ביותר מדרך אחת, תבחר דרך הקריאה שתעמוד לחובת מנסחה. כלל זה מכונה "כלל הפרשנות כנגד המנסח". (ראו לדוגמא – ביבי כבישים; ע"א 1527/16 שיבלי נ' מדינת ישראל רשות מקרקעי ישראל (29.3.18); ע"א 9609/01 מול הים (1978) בע"מ ואח' נ' שגב ואח' (28.3.04) ; דיני חוזים, עמ' 532.
2. הכלל האחרון שאעמוד עליו בהקשר זה הוא הכלל לפיו במקרים מסוימים ניתן להשתמש בהתנהגותם של הצדדים בזמן ההסכם ובפרקטיקה שנקטו במהלכו, ככלי פרשני לביאור את הוראות החוזה. כלל זה נזכר בפסק דינה של כב' השופטת חיות בע"א 9784/05 עיריית תל אביב יפו נ' ידידיה גורן, עו"ד (12.08.09) (להלן: "עיריית תל אביב"):

"אין ספק כי התנהגותם של הצדדים לאורך תקופת החוזה היא כלי פרשני חשוב לקביעת תוכן ההתקשרות ביניהם וממנה ניתן ללמוד כיצד הבינו הצדדים את ההסכמות שהושגו, ואף נפסק בהקשר זה כי צד לחוזה יתקשה לטעון כי יש לפרש הוראותיו של חוזה באופן שונה מן האופן בו נהג הוא עצמו לאורך חיי החוזה (ראו: ע"א 49/06 שניר תעשיות צמר גפן רפואי בע"מ נ' עיריית כפר סבא, פסקה 8 (טרם פורסם]... אהרון ברק, פרשנות במשפט כרך רביעי - פרשנות החוזה469-467 (2001) ".

כללים אלה יהוו המסד להכרעה בשאלות שבמחלוקת, כפי שיפורט בהמשך.

חוות דעת המומחה

1. נקבע, שלחוות דעתו של מומחה בית המשפט שמונה בהסכמת הצדדים יש לתת משקל מכריע, וככלל בית המשפט יאמץ את חוות דעתו למעט במקרים בהם נפל בה פגם קיצוני. חוות דעת המומחה נהנית ממעמד מיוחד בכך שהיא קובעת בדרך כלל את מסכת העובדות הרלוונטיות ואת המסקנות המקצועיות המתבקשות ממנה. יחד עם זאת, אימוץ חוות הדעת נתון לשיקול דעת בית המשפט, ואין הוא מחויב שלא לסטות מהכרעת המומחה מקום שמצא שיש לשנותה, אך הדבר ייעשה במקרים נדירים, בהם נכח בית המשפט, כי המומחה שגה והתבסס על טעויות מהותיות בהכרעתו (ע"א 558/96 חברת שיכון עובדים בע"מ נ' חנן רוזנטל פ"ד נב(4) 563 (1998); ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי (31.12.98); ע"א 5602/03 אבי ושרה סגל ואח' נ' שיכון ופתוח לישראל בע"מ ( ((28.5.02.
2. כבר כעת יצוין, שלאור מכלול הראיות שהונחו לפניי, לא מצאתי כי המומחה שגה בקביעותיו המקצועיות. בהתאם, איני מקבלת את טענות הנתבעת, כי יש לדחות את מלוא חוות דעתו. להתרשמותי, הכרעת המומחה בסוגיות השונות ניתנה לאחר בחינה מעמיקה של טענות הצדדים; ביקור באתר הפרויקט במצפה רמון; שש ישיבות עם הצדדים וגורמים מטעמם; עיון בחומרים רבים שהוצגו על ידי הצדדים; ומתן מענה לשאלות הבהרה מטעם הנתבעת. מכאן, שמדובר בחוות דעת מקצועית, מקיפה ומנומקת הנטועה היטב במארג הראייתי הכולל. בנוסף, המומחה נחקר ארוכות על ידי הנתבעת והשיב בפירוט ובמקצועיות לטענות השונות. לאור זאת, אני מוצאת שככלל יש לאמץ את קביעותיו המקצועיות של המומחה, למעט, מספר סעיפים שבהם מצאתי שיש לסטות מחוות דעתו, מאחר שהמומחה התבסס על הנחות משפטיות, אשר אינן עולות בקנה אחד עם הוראותיו של החוזה. כמו כן, מצאתי לתקן טעות חישובית אחת בחוות הדעת, וכן לשנות רכיבים אשר בהם התרשמתי, כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש. הכל, כפי שיפורט בהרחבה להלן.

מעמדם המשפטי של המפקחים וההימנעות מהעדתם

1. לגישת התובעת, אישורי תשלומי הביניים על ידי המפקחים הם בעלי משקל מחייב ומכריע, המקימים השתק כלפי הנתבעת, ולכן לא ניתן להתנער בדיעבד מאישורים אלו. זאת בפרט שהמפקח משמש כשלוח מטעם הנתבעת. סבורתני, כי דין טענה זו להידחות, כפי שיפורט בהמשך. אכן, ישנם מקרים שבהתאם להוראות החוזה בין הצדדים המפקח הוא הגורם הסופי בעניין אישורי התשלומים, אולם בעניינו הוראות סעיף 59 לחוזה המדף (נספח 2 לכתב התביעה) קובעות, כי המחירים יחושבו על ידי המפקח ויאושרו על ידי המנהל. כמו כן, הובהר באותו הסעיף כי אישור תשלומי הביניים, אין בהם כדי הסכמה לטיב איכות או לנכונות המחירים עליהם מבוססים תשלומים אלה. עינינו הרואות, כי הוראות אלו מגדירות את תשלומי הביניים כתשלום זמני אשר כפוף לאישור סופי של המנהל. ניתן ללמוד על כך גם מהוראות סעיף 60 לחוזה המדף, העוסק בתשלום הסופי הקובע, כי התשלום החוזי ייקבע סופית על ידי המנהל על יסוד המכפלות של המחירים שבכתב הכמויות. אשר על כן, לא ניתן לראות באישורי פיקוח לתשלומי הביניים כאישורים מחייבים עד לבדיקה ואישור סופיים של המנהל. יתרה מזאת, מאחר שהנתבעת היא גוף ציבורי המשמש כנאמן הציבור, הרי שהיא אף מחויבת לבחון היטב את התשלומים ובכלל זאת גם את תשלומי הביניים. על כן, מסקנתי היא כי מבחינה מהותית אין באישורי המפקחים בענייננו הסכמה מחייבת מאת הרשות. עם זאת, ברי כי אין לקבל הפחתה שרירותית המנותקת מהוראות החוזה ומנוגדות לדין. כמו כן, על אף שאישורי הביניים אינם מחייבים, יש לתת להם משקל ראייתי, לאור זאת שאלו גורמים שמונו מטעם הנתבעת, והיו "אנשי השטח" הבקיאים בנעשה בנושאים שבמחלוקת. מסיבה זו, ישנה משמעות להחלטת הנתבעת שלא להעיד את המפקחים מטעמה בהיבט הראייתי כפי שארחיב להלן.
2. הכלל הראייתי קובע, כי הימנעותו של בעל דין מלהביא עד רלוונטי מטעמו יוצרת את ההנחה שעדותו הייתה מחזקת את עמדת בעל הדין שכנגד. בחירת צד מסוים שלא לתמוך את גרסתו בעד המכיר היטב את פרטי העובדות שבמחלוקת ובקי בהם, מעוררת את החשד כי הימנעות זו מקורה מחמת חששו כי עדותו וחשיפתו לחקירה הנגדית תתמוך בגרסת הצד שכנגד. על כן, נקבעה חזקה ראייתית, הניתנת לסתירה, שאילו הובא העד הרלוונטי לעדות, עדותו הייתה תומכת בעמדת הצד שכנגד (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתיתיהו, פ"ד מה(4) 651 (1991); ע"א 345/03 דן רייכרט נ' יורשי המנוח משה שמש ז"ל, פ"ד סב(2) 437 (2007) ; ע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (27.07.08)).
3. בענייננו, מצופה היה כי הנתבעת תביא לעדות את המפקחים מטעמה שליוו את הפרויקט ונכחו בשטח. ההימנעות מהבאת עדותם נזקפת לחובתה של הנתבעת ומהווה משקל ראייתי כנגד גרסתה של הנתבעת. יצוין כי הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שהמפקחים נכחו בדיונים שנערכו בפני מומחה בית המשפט, כך שהימנעות הנתבעת מהבאת עדותם מעלה את החשש כי לאחר שנכחה ושמעה את גרסתם בפני המומחה העדיפה היא שלא להביאם לעדות בשל התרשמותה כי עדותם תתמוך בגרסת התובעת. לאור זאת, מסקנתי היא כי משום שלא הובאה עדותם של המפקחים יש לזקוף זאת לחובתה של הנתבעת.

מן הכלל אל הפרט

1. לאחר שהובאה המסגרת המשפטית החלה בנידון שלפניי, נפנה לבחון את הסעיפים שבמחלוקת בין הצדדים, ולהכריע בהם. סדר הדיון יהיה כדלהלן: תחילה, ידונו הסעיפים בחשבון הסופי שהוגש על ידי שיבולת (נספח 21 לכתב התביעה). חשבון זה תוקן בכתב וקוזז על ידי הרשות, והוא נתון בלב ליבה של המחלוקת בין הצדדים. לאחר הדיון בסעיפי החשבון לפי הסדר לרבות בעניין לוח הזמנים המשפיע על שיעור תשלום הפיצוי המוסכם והיקף התקורה, ייבחנו תשלום ההצמדה והריבית וזכאות התובעת לדמי קבלן ראשי. בהמשך תידון סוגיית הפיצויים המבוקשים בשל הנזק הנטען עקב חילוט הערבות, וכן הטענה להתנהלות חסרת תום לב של הנתבעת בקיום החוזה. לבסוף, יקבע שיעור תשלום הוצאות המומחה והוצאות המשפט. בבחינת סעיפי המחלוקת שבחשבון אחלק בין הפרק המתייחס לעבודות שבוצעו מכוח חוזה לבין הפרק המתייחס לעבודות נוספות, וזאת לאור נפקותה של סוגיית ההנחה מהמחיר הנקוב בעבודות החוזה. בתחילתו של כל פרק אביא תחילה את הסעיפים בהם לא נטענה טענה ספציפית כנגד הכרעת המומחה מצד הנתבעת, החורגת מהטענות הכלליות לעניין חוות דעתו של המומחה. כאמור, החלטתי לאמץ את חוות דעתו המקצועית של המומחה, וטענותיה של הנתבעת בהקשר הכללי דינן להידחות.

עבודות מכוח חוזה

סעיפים בהכרעת המומחה שלא נטענו כנגדם טענות ספציפיות

1. מאחר, שכאמור, החלטתי לקבל את חוות דעת המומחה למעט בסוגיות ספציפיות שיבחנו בהמשך, אני קובעת כי על הנתבעת לשלם לתובעת בגין הרכיבים שלהלן: קיר תומך מבטון לפיר המעלית- 12,344 ₪; קירות יסוד (35ס"מ)- 1097.6 ₪ , משטח בטון חיצוני- 343.2 ₪; מעקה בטון לגג- 694.4 ₪; דלת (80/200), דלת לארון (460/220)- 6348 ₪; נקודת תשתית לרמקול- 252 ₪; חפירה לכבלים ולצינורות תקשורת- 6,264 ₪; טיח בגר בממ"ד- 1,739.22 ₪; טיח כורכרי עשיר- 7,304.85 ₪; שיפולי גרניט פורצלן- 231.28 ₪; שיפולי עץ- 1,448.72 ₪; צביעת רצפות באפוקסי 250 מקרון- 19,736.64 ₪; מפזר אויר תקרתי- 385 ₪; פרופילי RHS מגולוונים- 39,457 ₪; כיסוי פח לתעלה החצובה- 25,740 ₪ ; לוח גבס כפול- 3,601.62 ₪; תקרות תותב גבס מחורר- 12,278 ₪; מצע בטון רזה- 65 ₪. סה"כ לסעיף זה - 139,330.53 ₪.

חציבה למעבר תת קרקעי וחציבה למבנה תת קרקעי

1. המחלוקת בעניין זה מתייחסת להיקף העבודות הנדרש לשם חציבה הנדרשת למעבר בין שני חלקי הפרויקט ולהקמת מבנה תת קרקעי. עמדת שיבולת היא, כי בפועל נדרש לחצוב יותר בשטח עקב מצב הקרקע במקום, המחייב חריגה מהוראות אופן המדידה הקבועות בחוזה, עקב מפולת שאירעה בשטח וחייבה חפירה נוספת עד להגעה לשכבת "סלע מוצק". מנגד עמדת הנתבעת היא, כי עליה לשלם את תמורת היקף העבודה הנדרש בחוזה בלבד. הסכומים שבמחלוקת הם: תשלום תוספת בסך 31,251 ₪ בעבור חציבת המעבר, ותשלום תוספת בסך 10,490 ₪ עבור החציבה למבנה. מומחה בית המשפט תמך בעמדת שיבולת, בקובעו, כי סימון המידות התיאורטי שבתכנית לא ביטא בסופו של יום את היקף העבודה, שגדל כתוצאה מאירוע המפולת, שלא ניתן היה לצפייה מראש ועל כן מדובר בכח עליון.
2. סבורתני, כי הדין עם הנתבעת בעניין זה. לטעמי, אין המדובר באירוע שנכנס בגדרי "כוח עליון". לא ניתן להגדיר אירועי מפולת קרקע ככאלה החוסים תחת ההגדרה "אירוע לא צפוי", ובפרט בעניינו שהחפירה התקיימה בקרקע מדברית. במקרה דנן, מדובר בחלוקת סיכונים עסקיים בין הצדדים, כך שהמחיר שנקבע בחוזה משקף את הסכמתה של הנתבעת לאופן המדידה הקבוע בו (ת"א (מחוזי מרכז) 2266-05-08 קל בניין בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (02.01.13). בנוסף, בהתאם להוראות החוזה (סעיף 10 לחוזה המדף, נספח 2 לכתב התביעה) על שיבולת היה לבדוק את טיב הקרקע מראש, וככל שלא בדקה זאת ופנתה בשאלות הבהרה לנתבעת בהקשר זה, אין לה להלין אלא על עצמה. בהתקשרות בחוזה שנערך בעקבות מכרז יש לתת תוקף מחייב להוראות החוזה ובכלל זה גם לאופן המדידה שנקבע בו, וזאת לאור עקרונות של שוויוניות כלפי מציעים פוטנציאלים אחרים. כך גם לעניין ההצמדות לתוכנו של החוזה כאמור בעניין ביבי כבישים. מסיבות אלה, אופן המדידה הקבוע בחוזה הוא המחייב את הצדדים. לא נעלמה מעיני עדותו של המומחה בהקשר זה (פרוטוקול הדיון מיום 15.9.20 עמ' 290 ש' 1 עד עמ' 299 ש' 4), אך גם המומחה אישר שאין מדובר בעניין לא צפוי, אלא שסבר כי היה על הנתבעת לבדוק את תוואי הקרקע ולא על התובעת (שם בעמ' 295 ש' 19-21 ובעמ' 297 ש' 5- 15). לאור האמור, אני דוחה את התביעה ברכיב זה. לקביעתי בדבר האחריות מכוח החוזה בהקשר זה על הנתבעת, ישנה נפקות בעניין לוחות הזמנים והעיכובים שחלו מחמת אירוע המפולת והרחבת העבודות כפי שאפרט בהמשך.

מוטות פלדה לזיון הבטון

1. החישוב שהוגש על ידי התובעת כלל כמות של 12.24 טון, ואילו הנתבעת קיזזה כמות של 2.24 בחשבון הסופי. ההפרש בגין הפחתה זו הוא 16,128 ₪. המומחה בחוות דעתו ציין, כי בדיון שערך ביום 13.3.18 עלה כי הכמות המקורית נבדקה ואושרה על ידי כמאי מטעם משרד המתכנן. המומחה מצא, כי הכמות שנערכה על ידי הנתבעת לא נסמכת על חישוב, וניתן לראות זאת לפי העובדה שהכמות שנרשמה בכתב יד היא מספר עגול. כמו כן, מדובר על תיקון שנעשה באופן חד צדדי. מנגד, עמדת הנתבעת היא, כי מדובר בכמות מוסכמת על הצדדים וההפחתה בוצעה בהסכמה (סעיף 65 לתצהיר מר זומרתי), בישיבה שנערכה ביום 15.1.13 בנוכחות מהנדס התובעת, ובהתאם לכך תוקן החשבון (חשבון 19, נספח כ"ב לתצהירי העדות הראשית מטעם הנתבעת).

המומחה נחקר על עמדתו בעניין זה (שם, בעמ' 309-302), אביא את חלקיה הרלוונטיים של עדותו (שם, בעמ' 303 ש' 29 ואילך):

ת: קודם כל שאלת על הניסיון שלי, אז הנה אני נותן לך, מי שכותב 10 טון על בניין כזה זה אחד שלא חישב שום דבר.

ש: או.קי.

ת: מפני שאין בניין בעולם שיוצא 10 טון. יכול להיות שיצא 9.99 או 10.12 מי שכתב את זה כתב סתם בלי חישוב...

וכן בהמשך (שם, בעמ' 306 ש' 14-7):

ת: "טעויות, טעויות קורות ואפשר לתקן. וכמו שאני הכרתי את מר מרגי שיושב פה ואת זהבה, ואם יש טעויות כולם יגידו – סליחה, זו טעות אפשר לתקן. לא מתקנים טעות חד צדדית. קוראים לקבלן ואומרים סליחה, טעינו, פה אישרנו ככה, בוא נשב עוד פעם עם התוכניות, עם הזה צריך להוריד לך אני לא מאמין שמישהו בשיבולת היה, לא היה מוכן לתקן טעות. לבוא אחרי זה למחוק ולכתוב 10, בדינמיקה של התנהלות אתר אני לא יכול לקבל את זה, מה אני אגיד לך."

אני סבורה, כי הואיל וכמאי המשרד המתכנן אישר את הכמויות, והואיל והמומחה מצא שהקיזוז לא נסמך על חישוב, והוא אף בוצע באופן חד צדדי, יש לקבל את עמדת התובעת. מכאן, שעל הנתבעת לשלם לתובעת סך 16,128 ₪ בגין רכיב זה.

עמוד יסוד (30 ס"מ) קיר יסוד (25 ס"מ)

1. בדומה לדיון בעניין מוטות הפלדה לזיון הבטון, כך גם התגלעה מחלוקת בין הצדדים לגבי היקף התשלום עבור עמודי היסוד וקיר היסוד. בעניין עמוד היסוד, המפקח אישר תחילה כמות של 0.32 והנתבעת הפחיתה ל 0.30. המומחה סבר שאין סיבה לחריגה זו, ועל כן חשבון שיבולת מתקבל בסך 57.60 ש"ח. עבור קירות היסוד, שיבולת הגישה לתשלום כמות של 16.91, הנתבעת הפחיתה ל 15.80 והמומחה סבור כי יש לקבוע את הכמות ל 16.50, בהתאם לכמות שנקבעה בדיון מס' 19 בס' 10 (נספח נ"ז לכתב ההגנה) ובדיון שנערך בפניו. על כן לדעתו שיבולת זכאית לתשלום זה בסך 2,486.40 ₪.
2. הנתבעת עמדה על כך שההפחתה בוצעה על ידי כמאי הפרויקט, בהסכמת מהנדס התובעת ובנוכחותו (סעיף 65 לתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעת), וכי נציגה הציג את הפרוטוקול המתוקן (נספח כב' לתצהירי עדות ראשית מטעם הנתבעת) לפני המומחה.
3. גם בעניין זה מצאתי לקבל את הכרעת המומחה. גרסת הנתבעת, כי התיקונים בכתב היד נעשו בהסכמת התובעת ובנוכחותה לא הוכחה ולא נתמכה בראיה חיצונית כלשהי מעבר לעדותו של מר בילגוראי (פרוטוקול הדיון מיום 2.2.20 עמ' 122- 126), לפיה התיקון בכתב היד משקף את הסכמת הצדדים ונעשה עקב טעות המפקח. בשונה מהאמור בס' 1 בתצהיר עדותו הראשית, השיב מר בילגראוי בחקירתו הנגדית שהשינוי בכתב יד בוצע לאחר הפגישה עם מהנדס התובעת, ושלא בפניו כאמור בתצהיר, לאור פערים אלה מצאתי שלא לקבל את גרסתו בעניין זה. בנוסף, אם כך היו פני הדברים, ניתן היה לצפות כי הנתבעת תציג אישור או חתימת הצדדים על גבי התיקון בכתב היד, ואו תכתובת המעגנת את ההסכמה לשינוי זה. לאור זאת אני דוחה את גרסתה של התובעת בסוגיה זו, ובהתאם לכך אני מקבלת את הכרעת המומחה באשר לחישוב הכמויות לזכות התובעת.
4. הנתבעת מפנה לטעות חישובית של המומחה בסעיף זה: המחיר למ"ק (בהתאם לסעיף 02.02.030 לנספח 21 לכתב התביעה) הינו 2,240 ₪ ולכן על פי חוות דעת המומחה יש להוסיף סך של 1,568 ₪ ולא 2,486 ₪ כפי שנכתב בחוות הדעת. אכן צודקת הנתבעת כי נפלה טעות חישובית ועל כן יתוקן החישוב בהתאם. לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובעת סך 1,625.6 ₪ בגין רכיבים אלו.

קירות בטון עגולים בפיר, קירות בטון קווים עגולים ותקרת בטון קו קשתי

1. החשבון שהוגש על ידי שיבולת בסעיף קירות בטון עגולים בפיר כלל 46.44 מ"ק. כמות זו אושרה על ידי המפקח. הנתבעת הפחיתה את הכמות ל-17 מ"ק קירות עגולים ואת ההפרש חישבה כקירות ישרים. המומחה בדק ומצא, כי על פי התוכניות כל הקירות אמורים להיות כנגד הסלע, כך שהפחתה זו אינה מוצדקת. המומחה ציין, כי גם הכמאי לא מצא לנכון להפחית בגין יציקה כנגד הסלע ובכל מקרה ספק בעיניו האם מחיר עבודה אמור להיות כלול בשיקול דעתו של הכמאי המשמש כגורם האמון על חישוב הכמויות בלבד. לפי חשבון המומחה יש להוסיף לשיבולת בגין רכיב זה סך 27,449 ₪.

1. בסעיף קירות בטון קווים עגולים אושרה כמות של 63.77 מ"ק. סוכם כי הכמות ליציקה מתחת לרצפה (3.49 מ"ק) תשולם בסעיף נפרד, וכן סוכם כי היציקה כנגד הסלע המהווה כמות של 15.92 מ"ק תשולם בנפרד. לטענת שיבולת בפועל סעיף זה לא שולם ואינו נמצא בסעיף החריגים. על כן היא זכאית לתשלום בגינו. מנגד, הנתבעת הצביעה על תשלום בסעיף החריג "מילוי בטון נוסף בין קיר בטון לסלע" בגין 22.78 מ"ק; לשיטתה, מדובר בתשלום על סעיף ששולם ביתר של 6 מ"ק. לדעת המומחה טענה זו לא הוכחה, ומדובר בסעיף המתייחס למילוי בטון נוסף בין קיר בטון לסלע. על כן יש להוסיף לשיבולת בגין רכיב זה סך 31,585 ₪.
2. בסעיף תקרת בטון קו קשתי, התובעת הגישה כמות של 39.51 מ"ק שאושרה על ידי המפקח. הנתבעת הפחיתה ל-27.22 מ"ק. המומחה מצא את טענת שיבולת מוצדקת, כאשר הניח שמדובר בטעות בחישוב המתכנן, כאשר שנשמטה מחישובו התקרה העליונה ועל כן יש לשלם לשיבולת סך 3,736.16 ₪.
3. הנתבעת, בשלב הבירורים לפני המומחה, העלתה סברה נוספת, והיא, שהחישוב נעשה ביחס לכלל כמויות הבטון בקירות, המהווה כיסוי בקירוב לדרישת שיבולת. המומחה סבור כי חישוב זה איננו נכון משום שאינו כולל העברת 22 מ"ק לסעיף החריגים ומשכך לדעתו שיבולת זכאית לתשלום זה (ס' 2.15 לחוות הדעת).
4. הנתבעת חקרה את המומחה בעניין זה (פרוטוקול הדיון מיום 15.9.20 עמ' 299 – 302), והגישה את מוצגים נ/9, נ/10 המוכיחים לטענתה את כפל החיוב. מוצגים אלו כוללים תכתובות דואר אלקטרוני בין המומחה לבין ב"כ הנתבעת. בתכתובות מוצע הסבר הנתבעת לכמויות הבטון ופנייה מאת הגברת זהבה מרחב מטעם הרשות על כך שיש טעות בחשבון ושולם ביתר 6 מ"ק. בסיכומיה (ס' 77) הלינה הנתבעת על התנהלותו של המומחה ועל כך שלא התייחס לאסמכתאות שהציגה. בנוסף, לטענתה, המומחה לא ביצע מדידות ולא ידע להשיב על טענות אלו. הנתבעת הוסיפה וטענה, כי בדיון התובעת אמרה שתציג את התייחסותה מטעם המומחה, אך למעשה זו לא הוגשה.
5. מצאתי לדחות את טענת הנתבעת בדבר התנהלות המומחה. המומחה, אכן התייחס לטענות הנתבעת כפי שטען המומחה בחקירתו הנגדית (שם בעמ' 301) – התייחסות זו אף מופיעה בסעיף 2.15 לחוות דעתו, שם קבע שחישוב כלל הבטון אינו כולל את העברת 22 מ"ק לסעיף החריגים. המומחה כגורם מקצועי ואובייקטיבי בחן את טענות הנתבעת ומשהכריע בעניין, ולא מצאתי כי יש מקום להתערב בהחלטתו המקצועית לאור החומר הרלוונטי שהונח לפניו. כמו כן, איני מקבלת את טענות הנתבעת בדבר היעדר המדידה, משום שהמומחה נתן את הדעת לכך בחוות דעתו. כך למשל, בסעיף 2.16 לחוות הדעת:

"מדובר ב- 2 תקרות פשוטות למדידה. תקרת חדר המכונות נמדדה באמצעות אוטוקד ותקרת הגג בכניסה לפי אורך כפול רוחב...".

לאור האמור, אני מאמצת את חוות דעת המומחה ברכיבים אלו ועל הנתבעת לשלם לתובעת סך 62,770.16 ₪.

דלת אש

1. המומחה קיבל את דרישת שיבולת לתשלום בעבור דלת אש מיוחדת ממפעל "רינגל" בסך 5,060 ₪. הנתבעת פנתה בשאלת הבהרה למומחה מאחר שאין כיום דלת באתר. בתשובתו, המומחה השיב שממרחק הזמן קשה לבדוק חיוב זה. בחקירתו (שם, בעמ' 309 ש' 24 - עמ' 310 ש' 9) הסכים המומחה ששיבולת לא הציגה מסמך או תעודת משלוח להוכחת הדבר, על אף שנדרשה לעשות כן. מסיבה זו, הנתבעת מבקשת (ס' 78-79 לסיכומה) לבטל את החיוב. בנסיבות אלה, אני מקבלת את הטענה לפיה לא הוכח חיוב זה, ועל כן התובעת איננה זכאית לתשלום עבור דלת האש.

טיח חוץ בשתי שכבות

1. טענות הצדדים בנושא זה מתייחסות לכך שכתב הכמויות כלל פירוק גרנוליט, אך הוא סומן "לא לחישוב". אולם, בסופו של דבר פירוק זה נדרש בידי הנתבעת. לטענת שיבולת פירוק הגרנוליט חשף, כי קיר הבטון במצב לא טוב, ועל כן היה הכרח לתקנו בשכבת טיח נוספת, וזאת טרם ביצוע עבודת הטיח בשכבות הבאות (הרבצה, מיישרת, גמר חוץ). המומחה מצא, לאחר ששמע את טענות הצדדים והתרשם בעת הביקור במקום, ולאור ניסיונו, כי סביר שפירוק הגרנוליט יחייב עבודת יישור באמצעות שכבת טיח ובעניין זה היה חוסר בכתב הכמויות של הנתבעת. להערכת המומחה הפיצוי איננו יכול להיקבע בנוסחה אמפירית בהיעדר מחיר יחידה לעבודה זו. כמו כן, לעמדתו המחיר הנדרש על ידי שיבולת ליחידה (115 ₪) גבוה, לכך מסקנת המומחה היא, כי הסכום לו זכאית שיבולת ליחידה הוא 94.5 ₪, כך שבסך הכל שיבולת זכאית לתוספת של 67,912 ₪ בעבור עבודה זו.
2. הנתבעת פנתה בעניין בשאלת הבהרה למומחה וטענה, כי יש לחשב את המחיר על פי מחיר עבודת טיח. המומחה השיב, כי מדובר בקביעת מחיר אשר נובעת משקלול של מספר גורמים עקב הגדרת עבודה זו כעבודה "מיוחדת" או כעבודה שלא הוגדרה מראש ולא נצפתה. המומחה בחן את קביעתו בשנית ולא מצא לשנותה.

הנתבעת חקרה את המומחה בעניין (שם, בעמ' 310–313), ובמהלך חקירה זו הנתבעת הגישה את מוצג נ/11 "מפרט כללי לעבודת טיח" התומך להבנתה בטענתה. המומחה בעדותו ( שם, בעמ' 311 ש' 12 – ע' 312 ש' 22) דבק בעמדתו לפיה התובעת זכאית לפיצוי בגין עבודת הטיח, עקב הצורך בשכבה מיישרת נוספת שנדרשה עקב הסרת הגרנוליט.

לטעמי, הצדק עם המומחה. הסיבה לכך היא שעבודת פירוק הגרנוליט ויישום הטיח לא תומחרה מראש בחוזה, והתבקשה משיבולת רק במהלך העבודה, לאחר שהותקנו כבר מזגנים ומערכות אחרות על המבנה הרלוונטי. משום שמדובר בעבודה מיוחדת שלא תומחרה בחוזה, לא ניתן להחיל עליה את המפרט הכללי בספר הכחול כלשונו. העיר על כך המומחה, שהמפרט הכללי רלוונטי למקרה בו עסקינן בביצוע טיח חוץ על קיר בטון מיוצב, אך זה לא המקרה בו עסקינן. האחראית לכך שעבודה זו נתבקשה רק בשלב כה מאוחר היא הרשות, ועליה הייתה החובה לתמחר את העבודה טרם ביצועה. משלא עשתה כן, זכאית שיבולת למחיר העבודה כפי שנקבעה בידי המומחה. לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובעת סך 67,912 ₪.

מזרוני צמר זכוכית בתקרה, ומחסום אדים במזרוני צמר הזכוכית

1. התובעת טענה, כי מחיר מזרוני צמר הזכוכית ותוספת בעבור מחסום האדים במזרוני צמר הזכוכית אינם כלולים בחוזה, ומשכך היא זכאית לתוספת תשלום בגינם. מנגד, טענה הנתבעת כי רכיבים אלו כלולים במחיר החוזי. הנתבעת ביססה את טענתה על שני אדנים: הראשון, סעיף 22.01 (ג3) למפרט (נספח ה לכתב ההגנה) הקובע, כי "המחיצות תכלולנה במחירי היחידה השונים את הבידוד"; לשיטת הנתבעת תקרה נחשבת מחיצה. השני, מקורות בספר הכחול (נספח כג' לתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעת), סעיף 22.00.01, בו נקבע כי: "מחיר רכיבים מתועשים בבניין הוא מחיר הרכיבים הנדרשים, פרט אם נאמר אחרת באחד ממסמכי החוזה. בנוסף לאמור בסעיף "תכולת המחירים" בפרק 00 – מוקדמות, המחיר של כל סוגי הרכיבים כולל גם את הנושאים הבאים: [...] ב. בידוד אקוסטי אם נדרש". למכרז צורף נספח העוסק בהוראות התקרה האקוסטית ושם צוין במפורש, כי נדרש בידוד בתקרה. על כן, לדידה, על פי המכרז, הבידוד כלול במחיר התקרה, ואינו מזכה בתשלום נוסף.
2. מנגד, טענה התובעת כי כתב הכמויות לא כלל רכיב של בידוד בתקרות, בעוד שרכיב זה מופיע במפורש בכתב הכמויות ביחס לבידוד הנדרש בקירות. מכאן, לשיטתה, נלמד שהבידוד בתקרות לא נדרש לפי החוזה, ועל כן היא זכאית בגינו לתשלום נפרד. זאת, בפרט כשהמפקח אישר תוספת זו, וטענות הנתבעת הועלו רק בדיעבד בעת חישוב החשבון הסופי.
3. למעשה, עולה כי מדובר בסתירה מסוימת בין הוראותיו השונות של החוזה. מחד גיסא, ישנו סעיף העוסק בכתב הכמויות שעניינו בבידוד אקוסטי לקירות, כך שמכאן ניתן ללמוד שככל שלא פורטה דרישה זו ביחס לתקרה, הרי שהתובעת זכאית לתשלום נפרד בשל כך. מאידך גיסא, נקבע בבירור בספר הכחול שמחירי הרכיבים כוללים בידוד. לדעת המומחה, במנותק מהשאלה החוזית, מכוח הגיון הנדסי פשוט מגיעה תוספת תשלום בעבור הבידוד, וככל הנראה מדובר בהשמטה בטעות של סעיף העוסק בבידוד התקרות, על ידי עורך כתב הכמויות. על כן, המומחה הציע כי לאור הסתירה בהוראות החוזה התובעת תהא זכאית למחצית מעלות הבידוד. התובעת בסיכומה (ס' 86) אימצה את קביעת מומחה בית המשפט.
4. סבורתני, כי הצדק עם התובעת, והפרשנות הנכונה לדעתי היא כשיטתה. אינני סבורה שיש לפרש שמחיצה משמעה גם תקרה. ראשית, משום שיש לפרש את לשון החוזה ככתבו וכלשונו כאמור לעיל בעניין ביבי כבישים. פרשנות הכוללת גם תקרה תחת הביטוי "מחיצה" היא פרשנות מרחיבה ביחס למשמעותה הפשוטה של המילה "מחיצה", ולכן אין לפסוע בכיוון פרשני זה. שנית, מעיון במפרט נמצא שהסעיף הקובע, כי המחיצות תכלולנה בידוד עוסק בפרק הדן בקירות בלבד, תוך שההתייחסות למפרט התקרות מופיע רק בהמשך, בפרק העוסק בתקרות. מכאן, שהכוונה במחיצות היא לקירות בלבד.

אשר לספר הכחול הקובע כי המחירים כוללים בידוד, הרי שיש להעדיף את המשתמע מכתב הכמויות בו לא צוין רכיב הבידוד ביחס לתקרות, על אף שצוין כך במפורש לגבי הקירות. במקום של סתירה משתמעת בין חלקי החוזה, יש לתת משקל רב יותר להוראות כתב הכמויות הכולל בחובו סעיפים ייעודיים וספציפיים אל מול הוראותיו הכלליות של הספר הכחול. לכן, כאשר קיימת סתירה ביניהם הראשון הוא גובר. בנוסף, כאמור, יש ליתן משקל גם לכלל הקובע, כי פרשנות החוזה תהיה לרעתו של המנסח, הרשות, מקום בו ההוראה ניתנת לשתי פרשנויות סבירות. לאור כל האמור, התובעת זכאית לתשלום מלא בגין רכיב זה, שכן משעה שהנתבעת לא הסכימה להמלצתו של המומחה ונדרשה הכרעה, הסכמתה של התובעת לכל חוות דעתו של המומחה, לא תעמוד לה לרועץ, ועל כן היא זכאית לסכום המלא, ולא למחציתו על פי הפשרה שהציע המומחה. אשר על כן, על הנתבעת לשלם לתובעת סך 30,143.4 ₪ בגין רכיב זה.

בניית מסלעות והצבת בולדרים

1. המחלוקת בסעיף זה מתייחסת לנושא ביצוע קיר הסלעים. דרישת האדריכלית הייתה בניית קיר אבנים דוגמת הקיר הקיים, אולם, בפועל התובעת השתמשה באבנים שונות. בתגובה, התובעת החליטה להפחית מתשלום בגין רכיב זה עקב הליקוי. התובעת טענה, כי הודעת האדריכלית ניתנה לאחר יציאת שיבולת מהשטח, ועל כן, הנתבעת פעלה באופן לא סביר עת הפחיתה את התשלום בדיעבד. בנוסף, טענה התובעת כי הנתבעת היא זו אשר הפנתה את הקבלן למקום הבאת הסלעים, כך שהוא פעל כשורה בהתאם להנחיותיה. הנתבעת ציינה, כי היא נענתה לכל הוראת תיקון שניתנה בזמן אמת, כך משלא ניתנה הוראה כזו בזמן אמת, יש לראות בתוצר העבודה את הסכמת הנתבעת לביצוע כפי שנעשה. מנגד, טענה הנתבעת כי מאחר שאדריכלית הפרויקט התריעה, כי הביצוע איננו תואם את התכנון, פעלה כדין. המומחה בחן את תמונות הסלעים ולדעתו אכן הקיר מבחינה ויזואלית איננו תואם את הקיר המקורי ואינו נראה כהמשכו.
2. המומחה הגיע למסקנות הבאות: א. ביצוע שיבולת לא תאם את הגדרת "כדוגמת הקיים" שנדרשה בכתב הכמויות. ב. הביצוע הסופי של שיבולת לא אושר על ידי המתכננת. ג. במהלך העבודות לא היו הערות של הפיקוח לגבי הקיר ד. הערות האדריכלית היו רק לאחר השלמת העבודה. ה. הערות לגבי הקיר ניתנו בסיורי המסירה. לאור זאת, לדעת המומחה האחריות מוטלת בעניין זה על שני הצדדים, כך שראוי לשלם לשיבולת סך 18,000 ₪ המהווה 50% מהעלות.

המומחה בחקירתו (שם, בעמ' 313 ש' 18 - עמ' 317 ש' 13) הסביר, כי לדעתו על אף הודעת האדריכלית בדבר הליקוי בסיום העבודה קמה אחריות גם על הנתבעת בכך שלא התריעה בזמן אמת מיד בתחילת ביצוע העבודה.

1. בעניין רכיב זה, מצאתי לאמץ את הצעת המומחה לתשלום 50% מהעלות, מאחר שלא ניתן להתעלם מכך שהנתבעת לא התריעה בזמן אמת על החריגה מהוראות התכנון, וניתן לראות בזאת הסכמה מכללא לביצוע העבודה. עם זאת, ברי כי חריגה כה מובהקת מהוראות התכנון איננה מצדיקה תשלום מלא, כך שהצעת המומחה לתשלום מחצית מהעלות סבירה ומתקבלת בנסיבות העניין.

חישוב ביניים

1. לסיכומו של פרק זה, על הנתבעת לשלם לתובעת סך 335,909.69 ₪ בגין העבודות מכוח חוזה.

עבודות חריגות

סעיפים בהכרעת המומחה שלא נטענו כנגדם טענות ספציפיות

1. מאחר, שכאמור, החלטתי לקבל את חוות דעת המומחה למעט בסוגיות ספציפיות שיבחנו בהמשך, אני קובעת כי על הנתבעת לשלם לתובעת בגין הרכיבים שלהלן: שתילת קוצים קוטר 12 מ"מ - 85,932 ₪ ; צביעה נגד אש לעמודי פלדה - 93 ₪ ; עיבוי אפוקסי במדרגות - 6,128 ₪ ; שינוי טפסנות - 1,446.48 ₪ ; תוספת עבור תשתיות חשמל ותקשורת - 6,534 ₪ ; בניה סביב פתח בקיר הבולדרים - 1,701 ₪; שיפוץ לוח חשמל מיזוג אויר - 4,315 ₪; תוספת מחיר עבור מחיצות גליות - 10,985 ₪; הפחתה בגין עבודה לזיהוי מעגלים - 12,000 ₪; ביצוע החלקת קירות גבס - 4,500 ₪. סה"כ לסעיף זה – 133,634.48 ₪.

החלקת בטון בהליקופטר

1. המחלוקת בין הצדדים בעניין זה נוגעת לשאלה האם החלקת הבטון באמצעות הליקופטר כלולה במחיר הבטון כשיטת הנתבעת, או שמדובר ברכיב נפרד המזכה בתשלום בגינו לשיטת התובעת. הנתבעת הפנתה לסעיף 02.20 למפרט הטכני המיוחד הקובע, כי "מחירי הבטון כוללים בנוסף לאמור במפרט הכללי ובמפרט המיוחד גם את המפורט להלן..." בנוסף הנתבעת צירפה (נספח כה' לתצהירי עדות ראשית מטעם הנתבעת) את הוראות ביצוע ההחלקה המבואות בספר הכחול (סעיף 500614). לשיטת הנתבעת צירוף הוראות אלה לסעיף 02.20 מלמד שהחלקת הבטון היא חלק בלתי נפרד ממפרטי העבודה בהתאם לחוזה ועל כן תשלום נוסף בגין רכיב זה חורג מהוראות החוזה.

עוד מפנה הנתבעת לסעיף 02.15 למפרט הטכני המיוחד (נספח ה לכתב ההגנה) בו נכתב:

"החלקת פני הבטון בתקרות וברצפות

• • 1. כללי

פני הבטון בכל הרצפות במרתפים והגגות וכל שטחי הבטון אשר יבוצע עליהם איטום יוחלקו ב"הליקופטר" כמתואר בסעיף זה, אלא אם כן נכתב אחרת באחד ממסמכי החוזה, או הוראה בכתב של המפקח..."

1. בעת הבירור שערך מומחה בית המשפט, הציגה התובעת יומן עבודה בו נכתב שעל הקבלן להגיש ניתוח מחיר להחלקת הליקופטר. כמו כן התובעת הציגה את אישור המפקח שניתן. לאור זאת, המומחה סבר שיש לשלם בנפרד על ההחלקה. המומחה נחקר על כך על ידי הנתבעת, והעיד כי מניסיונו מקובל שעל "הליקופטר משלמים בנפרד..." (שם עמ' 323 ש' 20). הנתבעת בסיכומה עומדת על כך, כי אין מקום לסטות מהוראות החוזה, שלשיטתה כוללות את רכיב ההחלקה בתוך מחיר הבטון.
2. מעיון בסעיפי החוזה שאליהם הפנתה הנתבעת עולה, שאין לקבל את עמדתה. הוראות ביצוע ההחלקה המובאות בספר הכחול (ס' 500614) מתייחסות למקרה בו ההחלקה נדרשת לפי החוזה – המפרט המיוחד. הדבר נלמד מלשון הסעיף: "ההחלקה תיעשה, בהתאם לנדרש" (ההדגשה שלי – ח.מ.ל). לכן, אין ללמוד מעצם הוראה זו על כך שמחירי הבטון כוללים החלקת הליקופטר. דבריו של המומחה לפיהם על החלקת הליקופטר משלמים בנפרד מחזקת קביעה זו. כמו כן, גם בזמן אמת התקבל אישור מטעם המפקח לתשלום בנפרד בעבור ההחלקה מה שמהווה חיזוק נוסף לכך שכך היה עומד דעתם של הצדדים מלכתחילה, כפי שנקבע בעניין תל אביב. כמו כן, יש לדחות את פרשנות הנתבעת לסעיף 02.15 למפרט הטכני המיוחד, שכן שסעיפים אלה מתייחסים להחלקה על מרתפים, גגות וכל שטחי הבטון שיבוצע עליהם איטום. הדבר מצוין במפורש:

"פני הבטון בכל הרצפות במרתפים והגגות וכל שטחי הבטון אשר יבוצע עליהם איטום יוחלקו ב"הליקופטר".

בענייננו אין מדובר ברצפה שנאטמה, וכן אין מדובר בגגות או מרתפים, כך שהוראה זו לא רלוונטית. בעניין זה יש לדרוש שמכלל הן לומדים לאו, קרי, מכך שישנה התייחסות מפורשת למשטחים אלה, הרי שהשתיקה בייחס למשטחים אחרים, מלמדת שהם אינם באים בגדרי סעיף זה. על כן, התובעת זכאית לתשלום בגין ההחלקה בסך 12,520 ₪.

פירוק תעלות מיזוג ופירוק שטיחים באודיטוריום

1. לשיטת התובעת עבודות הפירוק שהוגדרו בחוזה ביחס לסעיפי פירוק תעלות מיזוג אויר ולפירוק השטיחים בוצעו במלואן. בהמשך, בשלב מאוחר יותר משיקולים אדריכליים חלו שינויים בתוכניות ושיבולת התבקשה לבצע עבודות פירוק נוספות, בגינן התבקש תשלום נוסף בסך של 5,418 ₪ בסעיפי עבודות חריגות. הנתבעת טענה, כי סעיפי הפירוק כוללים גם את העבודה הנוספת שבוצעה, ועל כן התובעת לא זכאית לתשלום נוסף בגין עבודות אלו. לדעת מומחה בית המשפט מדובר בעבודה נוספת, והתובעת זכאית לתשלום זה, וזאת משום שהתכנון מלכתחילה לא כלל את עבודות פירוק אלו. על כן לדידו, התובעת זכאית לתשלום נוסף (שם עמ' 333-325).
2. מעיון בכתב הכמויות (נספח ו' לכתב ההגנה) עולה, כי נוסח סעיף 1.15.5.0030 הוא:

"פרוק כל ציוד המיזוג הקיים בבנין מהגג ומתוך הבנין כולל: יחידות מיזוג, תעלות אויר, מפזרי אויר, צנרת נחושת, וכל שאר המערכת וסילוקן למקום מאושר על ידי העירייה".

מכאן, שבהתאם ללשון הסעיף על הקבלן לפרק את כל ציוד המיזוג הקיים בבניין. גם אם בפועל בשלב הראשון הקבלן לא נדרש לפרק את כל תעלות המיזוג עקב שיקול כזה או אחר מטעמה של הנתבעת, מכל מקום, שעה שבסופו של דבר הנתבעת החליטה לשנות את דעתה ולדרוש לפרק את מלוא התעלות, אין בכך בכדי לחייב את אותה בתשלום נוסף כעבודה חריגה, מקום שדרישה זו נכללת בהוראה החוזית הקובעת שהמחיר כולל את הפירוק של "כל ציוד המיזוג הקיים בבניין" (ההדגשה שלי – ח.מ.ל).

חיזוק למסקנה זו נמצא בעובדה שלא קיימת תכנית פירוקים לתעלות מיזוג האוויר.
לפי עדותו של מר בילגוראי (פרוטוקול הדיון מיום 2.2.20 עמ' 128 ש' 15 - עמ' 129 ש' 8 לפרוטוקול) מלמדת ששיטת התמחור בסעיף סל של פירוק היא או על פי תכנית פירוקים, או לאחר התרשמות ישירה מהיקף העבודה הנדרש הנמסר למתמודדי המכרז בסיור קבלנים. בעניינו בעניין תעלות מיזוג האוויר, מהנדס התובעת בעדותו טען, כי ישנה תכנית פירוקים, וכי זו הוצגה בפני המומחה (שם עמ' 88 ש' 28 – עמ' 89 ש' 26):

"ש. עו"ד לוי: אתה יכול להציג לי תוכנית שמחריגה איזה שהוא פירוק של מיזוג אוויר שלא כלול כלל בתוכניות?

ת. מר אבו סמרא: אני לא עם התוכניות פה אבל זה ישבנו עם המומחה

ש. עו"ד לוי: אתה יכול להראות לנו אחר כך תוכנית שאמרו לך לפרק איזה שהוא תוואי של מיזוג אוויר שזה לא סעיף כולל של פירוק כל הציד של מיזוג האויר?

ת. מר אבו סמרא: עוד פעם אני אומר

עו"ד קרני שטרית: כל התוכניות אצלך, למה אתה לא מציג תוכניות פירוק?

ש. עו"ד לוי: כי אין תוכנית פירוק. זה בדיוק.

ת. מר אבו סמרא: יש תוכנית פירוקים.

עו"ד קרני שטרית: אז לפי מה הוא מתמחר את זה?

ת. מר אבו סמרא: יש תוכנית פירוקים.

ש. עו"ד לוי: כי כתוב פה קומפלט כולל הכל.

ת. מר אבו סמרא: יש במפרט התייחסות למה לפרק והיו הנחיות בשטח. כל התוכניות פתחנו גם מול המומחה, מול הנציגים שלכם ויש פירוקים שנוספים אפילו תוכל להסתכל בסעיפים שאישרו לי עבור פירוקים שהמפקח ידע שזה פירוק נוסף, שלא הופיע, אישר לי אותו.

ש. עו"ד לוי: אני אומר לך שבמכרז הסעיף היה כללי והתמחור היה כללי לביצוע כלל הפירוקים, ורק אחר כך בשלב הביצוע אמרו לכם, את זה אל תפרק ואת זה כן תפרק. נכון?

ת. מר אבו סמרא: לא. לא נכון.

ש. עו"ד לוי: לא נכון?

ת. מר אבו סמרא: אני אומר לך שיש תוכניות.

ש. עו"ד לוי: אתה תוכל להציג לנו איזו שהיא תוכנית של פירוקים?

ת. מר אבו סמרא: אבל הצגנו תוכניות מול המומחה, בדקנו את זה.

ש. עו"ד לוי: לא, לא הצגתם תוכניות של פירוקים.

עו"ד קרני שטרית: אז תטען שלא הצגנו ראיה, מה אתה רוצה ממנו עכשיו?

ש. עו"ד לוי: אתה יכול להציג לנו?

ת. מר אבו סמרא: אני כרגע לא יכול להציג לך, לא באתי עם תוכניות."

בנוסף, טענה זו לא אושרה בעדותו של המומחה, אלא להיפך (פרוטוקול הדיון מיום 15.9.20 עמ' 331 ש' 19-17) :

"ש. הקבלן הציג לך איזו תוכנית שאמרו לו לפי התוכנית הזאת תעשה את הפירוקים ככה וככה?

ת. הקבלן לא הציג לי תוכנית, כתבתי שזאת הטענה שלו."

הדברים נכונים גם ביחס לפירוק השטיחים באודיטוריום. מעיון בפרק 24.2 בסעיפים 1.24.2.0010 ו- 1.24.2.0030 לכתב הכמויות עולה, כי נוסח סעיפי הפירוק כולל את:

"כל עבודת הפירוק וההריסה של הקיים בתחום אולם "אילן רמון", לרבות מחיצות, ציפויים, תקרות, שטיחים, דלתות וכד', הכל מוכן לעבודת השיפוץ. [...] כל עבודת הפרוק וההריסה של הקיים כנ"ל אך באולם "אודיטוריום" שבקומת הכניסה."

גם כאן, בהתאם ללשון הסעיף עבודת הפירוק כוללת את פירוק כל השטיחים. אם כן, גם אם בפועל בשלב הראשון הקבלן לא נדרש לפרק את כל השטיחים באודיטוריום עקב שיקולי הנתבעת, שעה שבסופו של דבר הנתבעת החליטה לשנות את דעתה ולדרוש לפרק כל השטיחים, אין בכך בכדי לחייבה בתשלום נוסף בתור עבודה חריגה שעה שדרישה זו נקבעה בהוראות החוזה. לו הייתה הנתבעת מחליטה להסתפק בפירוק חלקי התובעת הייתה "מרוויחה" מכך, אך כאמור, אין בדרישת הפירוק הנוסף כדי לחייב בתשלום נוסף.

גם לכך לא נמצאה תכנית פירוקים לפי עדותו של המומחה (שם, בעמ' 333 ש' 19- 24):

ש: אתה ראית שבסיור קבלנים או אישור משהו שאומרים- כשאתה מתמחר לי, אל תתמחר לי את השטיחים האלה? את הפירוק של השטיחים האלה?

ת: לא.

ש: לא ראית.

ת: לא ראיתי.

אשר על כן, לא מצאתי לקבל את דעתו של המומחה בעניין זה, לפיה יש הצדקה לתשלום נוסף עקב שינוי התוכנית. בהתאם, נדחית דרישת התשלום הנוסף בסך 5,418 ₪ שנתבעה בגין תוספת הפירוקים.

טיפול בהיתר חפירה

1. המחלוקת בין הצדדים בנושא זה עוסקת בפרשנות לשון החוזה בקשר לאחריות המצאת היתר חפירה. לשיטת התובעת על פי החוזה מטלת הוצאת ההיתר החפירה מוטל על כתפי הנתבעת, וכי אין חולק שלמעשה התובעת עסקה בהוצאת היתר החפירה, ועל כן הנתבעת חבה בתשלום היתר זה. מנגד, הנתבעת טוענת כי האחריות להמצאת היתר החפירה היא של התובעת, ומשכך אין היא זכאית לתשלום נוסף בשל כך. יצוין, כי מחלוקת זו נתגלעה בין הצדדים כבר בזמן אמת (על פי חלופת מיילים בנושא בין המפקחים לתובעת, נספחים יד' – טז' לכתב ההגנה). עוד יצוין, כי מעבר לעניין דרישת התשלום בעבור הוצאת ההיתר, ישנה נפקות נוספת למחלוקת זו בהיבט של האחריות לעיכוב ביצוע הפרויקט כפי שיפורט בפרק העוסק בלוחות הזמנים להלן.

1. לשיטת הנתבעת האחריות להוצאת ההיתר מוטלת על הקבלן בהתאם להוראת סעיף 00.06 למפרט (נספח ה' לכתב ההגנה) הקובע:

"הקבלן אחראי לקבלת כל האישורים וההיתרים הנדרשים מהרשות המקומית, מהמשטרה, רשות העתיקות, ומרשויות אחרות לצורך ביצוע עבודתו כגון: התחברות למים, חשמל וכו'. "

בנוסף, סעיף 00.00.01.01 לספר הכחול (נספח כו' לתצהירי עדות ראשית מטעם הנתבעת) קובע כי אם לא נאמר אחרת, המחיר כולל את הוצאת ההיתרים למעט היתר בניה:

" יח. השגת היתרים (למעט היתר בניה) ואישורים לביצוע העבודה..."

בהתאם לכך, טענה הנתבעת כי האחריות להוצאת היתר החפירה והתשלום בגין כך מוטלים על התובעת ואין לחייבה בתשלום בעבורו. מנגד, טענה התובעת כי פרשנותה של הנתבעת להוראות אלו שגויה. לשיטתה, סעיף 00.06 אינו מטיל חובה כללית וגורפת לדאוג לכל האישורים הנדרשים ובכלל זה הוצאת היתר חפירה כשיטת התובעת, אלא לאישורים ספציפיים וממוקדים לצורך העבודה, כמו חיבור למערכות מים וחשמל.

1. אם כך, השאלה הפרשנית העומדת לפניי היא: מה מעמדו של היתר החפירה בהתאם להוראות החוזה? לשיטת התובעת מדובר בהיתר כדוגמת היתר בניה שאחריות הוצאתו והעלות הכרוכה בכך מוטלת על המזמין, ומנגד, לשיטת הנתבעת מדובר בהיתר הנדרש לצורך העבודה ואין מעמדו כהיתר בניה, ולכך האחריות להוצאתו מוטלת על הקבלן כולל העלויות הכורכות בהוצאתו.
2. לדידי, אין לקבל את גישת התובעת בנדון דידן. כפי שכבר צוין לעיל, יש לתת בחוזה מסוג זה משקל מהותי ללשון החוזה. מלשונו עולה שהאחריות לטיפול בהוצאת כלל האישורים הנדרשים היא של הקבלן, ובכלל זה בהיתר החפירה. זאת, בפרט, כשהחוזה החריג בפועל היתר מסוים – היתר הבניה – ככזה שמצוי באחריות הנתבעת. הווה אומר, שלמעשה חוץ מהיתר בניה שנגרע במפורש מהוראה זו, הרי שעל הקבלן מוטלת החובה להוציא את "כל האישורים" הנדרשים ובכלל זה גם את האישור להיתר החפירה. לאור האמור, אני דוחה את תביעת התובעת ברכיב זה. כאמור, להכרעה זו גם השלכות בסוגיית לוחות הזמנים בביצוע הפרויקט כפי שיפורט בהמשך.

התארגנות חוזרת לעבודת טיח כורכרי

1. טענת התובעת בסעיף זה מתבססת על כך שהתבקשה לפרק את טיח הגרנוליט לאחר שהותקנו המזגנים. עבודה זו בוצעה בנקודת זמן שדרשה התארגנות חוזרת מיוחדת, ומשום כך היא דרשה תוספת תשלום בעבור ההתארגנות. המפקח אישר בזמן אמת את דרישת התשלום, אך בהמשך הנתבעת טענה, כי העבודה בוצעה טרם מסירת המבנה, ולכן התובעת אינה זכאית לתוספת בשל התארגנות חוזרת. לשיטת הנתבעת, כל עוד התובעת לא סיימה מבחינה חוזית את כלל העבודות, לא ניתן לחייבה בתשלום התארגנות חוזרת. לראיה, טוענת התובעת שהנתבעת לא דרשה תשלומים נוספים מסוג זה בעבור עבודות שביצעה לאחר מכן.
2. לדעת מומחה בית המשפט טענת התובעת מוצדקת, בפרט כשהיא נתמכת באישור המפקח בזמן אמת. לדידו, מבחינה מקצועית התארגנות חוזרת יכולה להיות גם בתוך תקופת זמן עבודת הקבלן באתר, כגון במקרה שהקבלן סיים באופן מלא תחום אחד של עבודה, ועתה הוא עוסק בתחום אחר. במקרים כגון אלו יש הצדק לדרישת תשלום עקב ההתארגנות החוזרת לתחום העבודה שבוצעה בעבר, וזאת על אף שהקבלן עדיין נוכח באתר. חוות דעתו בעניין זה מקובלת עלי, ולא מצאתי טעמים לסטות ממנה. על כן, אני מקבלת את דרישת תשלום התארגנות החוזרת מטעם התובעת ועל הנתבעת לשם בגין כך לתובעת סך 5,916 ₪.

טיפול בהעברת לוח חשמל מול חברת חשמל

1. לטענת התובעת, קבלן החשמל מטעמה טיפל בכל ההיבטים המקצועיים בהעברת לוח החשמל מול חברת החשמל. מנגד, הנתבעת טענה כי הטיפול בוצע על ידה. בדיון שנערך לפני המומחה, התובעת הציגה מספר תכתובות דואר אלקטרוני בנושא, שעל בסיסן המומחה סבר שיש הצדקה לתשלום סך של 5,500 ₪ בגין עבודת הנתבעת. מנגד, הנתבעת עמדה על כך שהטיפול מול חברת החשמל נעשה על ידה (ס' 122, 124 לתצהיר העדות הראשית מטעם הנתבעת).

ואולם, מחקירתו הנגדית של המומחה עלה שאותם מיילים מהם עלה, לכאורה, שגם מר זאייר מטעם התובעת היה מעורב בטיפול מול חברת החשמל התייחסו לחלקו בגין עניין אחר הקשור בהעברה – טיפול בהארקה. בסוף עדותו בעניין זה, המומחה קיבל את עמדת הנתבעת לפיה הטיפול בנושא היה של הגב' זהבה מרחב מטעם הנתבעת:

ת: טיפלה זהבה, אין מחלוקת על זה. פה היתה בעיה שהיה צריך גם את זאייר וגם את המפקח.

ש: לקבל מסמך או אישור, אבל לא מול חברת חשמל, זה היא טיפלה.
ת: הטיפול מול חברת החשמל.

ש: וכל הייתר.

ת: היה של זהבה, זה נכון.

1. לאור האמור, משום שהגב' מרחב הייתה אמונה על הטיפול מול חברת החשמל, ולצד זאת התובעת נדרשה גם היא לעבודה בעניין הארקה הקשורה להעברת לוח החשמל, אני פוסקת מחצית מהסכום עבור התובעת, בשל עבודה משותפת זו, בסך 2,750 ₪ .

בניית קיר הסתרה בגג האודיטוריום

1. התובעת טענה, כי בתחילה התבקשה לבנות קיר הסתרה למזגנים שעל גג המבנה. אולם בהמשך, לאחר בניית הקיר, התובעת התבקשה לפרקו עקב דרישת האדריכלית. לטענת התובעת, נבנה קיר קשתי למסתור המזגנים, וזאת בהתאם להוראה מפורשת וישירה מאת המפקח לצורך אוורור והשארת מקום גישה למזגנים, ומשכך סירוב הנתבעת לשלם בגין קיר זה אינו כדין. מנגד, טענה הנתבעת כי דרישת האדריכלית מלכתחילה התייחסה לבניית קיר מקביל לקיר הקיים בקווים ישרים, ועל כן בניית הקיר הקשתי על ידי התובעת חורגת מהוראות התכנוניות, ומשום כך התובעת נדרשה לפרקו. לכן, לשיטתה, אין הצדקה לתשלום בעבור עבודה שחורגת מהוראות התכנון. מומחה בית המשפט שנדרש לעניין ציין, כי מבחינה הנדסית יש היגיון בבניית קיר מעוגל לצורך אוורור וגישה לתחזוקת המזגנים. עוד ציין, כי בניית קיר מעוגל מורכבת ויקרה יותר. נוכח הצורך בבירור עובדתי אשר להוראות בניית הקיר ונסיבות פירוקו, המומחה העביר את ההכרעה העובדתית בנושא לבית המשפט.
2. לאחר שבחנתי את הראיות בכתב שהוגשו מטעם כל אחד מהצדדים, ולאחר ששמעתי את עדותה של הגב' מרחב בנושא, אני סבורה כי יש לקבל את גרסת התובעת בעניין זה, וזאת ממספר טעמים: ראשית, התובעת טענה כי בפועל המפקח אישר את דרישת תשלום זו מלכתחילה (נספח 9 לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת) וכי התנהלותה הייתה בהתאם להוראות הנתבעת. כנגד גרסה זו מתבקש היה שהנתבעת תבהיר את הנושא באמצעות תצהיר ועדות מטעם המפקח ותוכיח את גרסתה כי בניית קיר נעשתה שלא בהתאם להוראותיו הישירות (סעיף 38 לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת). בחירת הנתבעת שלא להעיד את המפקח מטעמה לבירור נסיבות אלו נזקפת לחובתה, ועל כן יש להתייחס לאישור המפקח כהסכמה להתנהלות התובעת בבניית הקיר בהתאם לגרסתה, כפי שפורט לעיל בקשר להשלכות הראייתיות מהימנעות הנתבעת להעיד את המפקח מטעמה. שנית, בהתאם לחוות דעת המומחה, יש היגיון הנדסי-מקצועי לבניית קיר מעוגל עקב הצורך באוורור וגישה נוחה לתחזוקת המזגנים. נתון זה מתיישב עם העובדה שעל אף שנוח יותר וכלכלי מבחינה הנדסית לבנות קיר בקווים ישרים התובעת בנתה קיר מעוגל, ובכך יש כדי לחזק את המסקנה כי ביצוע זה נעשה על פי הוראות הנתבעת ובהתאם לשיקולים הנדסיים, שאם לא כן, מדוע שהתובעת תחליט על דעת עצמה ובחריגה מהוראות התכנון להגדיל ולהרחיב את עבודתה, על אף שלא נתבקשה לעשות כן. שלישית, דרישת פירוק הקיר מטעם האדריכלים נומקה בכך שבניית הקיר יצרה מפגע אסתטי חמור (נספח לו' לתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעת) ועל כן נדרש לפרק את הקיר ולצבוע את מערכות המיזוג (נספח 8 לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת; נספח לה' לתצהירי עדות ראשית מטעם הנתבעת; עדות גב' מרחב עמ' 253 לפרוטוקול מיום 15.9.20). אם כטענת הנתבעת, סיבת פירוק הקיר המעגלי היא עקב החריגה מהוראות התכנון, מדוע לא נדרש לשוב ולבנות קיר בקווים ישרים בהתאם לתכנון המקורי? הוראות האדריכלית לצביעת מערכות המיזוג, מלמדות כי השינוי נערך בהתאם לשיקולים והחלטות אדריכליות שהתקבלו בהמשך, וזאת רק לאחר שהאדריכלים נוכחו לראות, כי בניית הקיר אינה מתאימה מבחינה עיצובית. נמצא אפוא, כי מדובר בשינוי תכנוני שהוחלט עליו בשלב מאוחר יותר נוכח התוצאה הסופית וללא קשר להתנהלותה של התובעת. מנימוקים אלו אני מקבלת את טענת התובעת ומכאן שעל הנתבעת לשלם לה סך 14,114 ₪ בשל עלות בניית קיר ההסתרה.

עבודות גילוי תשתיות מים וביוב

1. עם סיום העבודות בבניין היה צורך להתחבר לשוחת ביוב, אולם המידע לאיזו שוחה להתחבר היה חסר, ובשל כך נדרשה עבודה לאיתור קווים תת קרקעיים באמצעות קבלן משנה מטעם התובעת. בדיון שערך המומחה עלה, כי התכנון בעניין ההתחברות היה חסר בעת תחילת העבודות. לדעתו, באחריות המזמין לדאוג למידע זה, ועל כן דרישת התובעת מוצדקת. הנתבעת טענה, כי עבודה זו כלולה בחוזה על פי סעיף 00.07.2 למפרט הטכני (נספח ה' לכתב ההגנה) הקובע, כי על הקבלן לוודא טרם תחילת העבודות את מיקום המתקנים על מנת למנוע פגיעה בהם, ומשכך, לשיטתה אין מקום לחייב בשל בדיקת מיקום השוחות. כמו כן נטען, כי לא הוצגה חשבונית מטעם התובעת התומכת בהוכחת עלויות אלו.
2. מצאתי לדחות את טענת הנתבעת בהקשר זה, שכן אין מקום ללמוד מסעיף העוסק באחריות הקבלן לדאוג שלא ייגרם נזק למבנים ומתקנים אחרים, כאמור בכותרתו של הסעיף: "מניעת נזק למבנים אחרים", את הטלת החובה על הקבלן בדבר ידיעת מיקומם של תשתיות החשמל והביוב לצורך התחברות לקווי התשתית. זאת, משום שאין כל קשר בין סעיף העוסק באחריות בנושא זה לבין אחריותו התכנונית בדבר מידע על התחברות לקווים תת קרקעיים. לאור האמור על הנתבעת לשלם את עלות איתור הקווים התת קרקעיים. אכן, חשבונית מטעם קבלן המשנה לא הוצגה על ידי התובעת, וזאת לדבריה בשל הקושי באיתורה, אולם חלף זאת הוצגה בפני המומחה הצעת מחיר שהוסכם על ידי התובעת להפחית ממנה 10%. די בראיה זו לצורך הוכחת גובה התשלום. על פי חוות דעת המומחה, בעניין זה יש לאשר תשלום בסך 11,600 ₪, ומצאתי לאמצה.

שכבה נוספת בעבודת אפוקסי וביצוע מחדש של רצפת אפוקסי

1. טענות הצדדים בעניין עוסקות בציפוי רצפת הבטון בשכבת אפוקסי, הן במבנה החדש והן במבנה הישן. אין חולק כי בהתאם להוראות סעיף 11.04 למפרט הטכני, העובי הנדרש הוא 250 מיקרון. לטענת התובעת מדובר בכשל תכנוני משום ששכבת אפוקסי בעובי שכזה איננה מספקת, ועל כן התובעת בפועל הניחה שכבה עבה יותר של אפוקסי. זאת, חרף הודעת הנתבעת מראש כי התובעת לא תהיה זכאית לתשלום בגין תוספת עובי השכבה. על תוספת זו בקשה התובעת תשלום סך 30,000 ₪; בקשת זו נדחתה על ידי הנתבעת. בהמשך, לאחר יציאת התובעת מאתר העבודות, הנתבעת הניחה באמצעות חברה אחרת שכבה נוספת של אפוקסי בעלות של 27,280 ₪ (על פי נספח 21 לכתב התביעה). את מלוא עלות העבודה קיזזה הנתבעת מחשבון התובעת, וזאת לטענתה עקב אחריותה של התובעת לעבודה רשלנית בניגוד למפרט שחייבה את התובעת לבצע את עבודת האפוקסי מחדש. מומחה בית המשפט סבר כי התובעת זכאית לתשלום בגין תוספת השכבה בניכוי של 10% בגין אחריותה החלקית, וכמו כן סבר שאין מקום לחייב את התובעת בעלות תיקון האפוקסי.
2. חריגה מהוראות החוזה באמצעות תוספת עבודה איננה מזכה בתשלום גם במקרה בו הקבלן סבור, כי מדובר בכשל תכנוני והתוספת הכרחית ונדרשת. על הקבלן לדבוק בלשון החוזה ולא לחרוג מהוראותיו. זאת בפרט בענייננו, כשהנתבעת הבהירה לתובעת בזמן אמת כי לא תקבל תשלום על תוספת עבודה זו. הדברים מקבלים משנה תוקף לאור זאת שהנתבעת לא העלתה כל הסתייגות או שאלת הבהרה במהלך המכרז לעניין עובי שכבת האפוקסי. הואיל וההתקשרות החוזית בענייננו נעשה מכוח מכרז של רשות ציבורית המחייב שוויון בין המציעים, יש להיצמד למחיר ההצעה הזוכה. על כן לא מצאתי שיש לשלם לתובעת תוספת תשלום בגין כך. עם זאת, מצאתי שיש לבטל את הקיזוז שביצעה הנתבעת בגין תשלום לקבלן אפוקסי עבור התיקונים, וזאת משום שלא הוכחה אחריות של התובעת לנזקים אלה, אלא אדרבה: לאחר ביצוע עבודת האפוקסי קבלנים ובעלי מקצוע רבים עבדו באתר, כך שאפשרי בהחלט שהנזקים הנטענים לאפוקסי נגרמו בשל עבודתם. זאת, פרט שהתובעת הציעה מראש שעבודות האפוקסי ייעשו בסיום כלל העבודות של קבלני המשנה מטעם הנתבעת, על מנת למנוע פגיעה ברצפה, אך הנתבעת עמדה על כך שהעבודה תבוצע טרם כניסת הקבלנים הנוספים (פרוטוקול הדיון מיום 15.09.2020 עמ' 257 ש' 26). לכן, הנתבעת איננה זכאית להטיל את תשלום העבודה על כתפיה של התובעת. לפיכך, על הנתבעת להשיב לתובעת את הסכום שקוזז בסך 27,280 ₪.

רצפת שיש במעלית

1. הנתבעת העלתה בכתב ההגנה טענת קיזוז כנגד תשלום 12,500 ₪ בעבור רצפת המעלית ששולמה לשיטתה ביתר ושלא על פי הוראות החוזה. לגישת הנתבעת מחיר המעלית כולל גם את רצפת המעלית. לטענתה, תשלום זה שולם מצידה לפנים משורת הדין וזאת עקב הצורך להביא לסיום הפרויקט. התובעת טענה, כי מחיר רצפת השיש איננו כלול במחיר המעלית, ולכן היא זכאית לתשלום נפרד שאף אושר בפועל על ידי המפקח. המחלוקת בעניין נוגעת בפרשנות משפטית של לשון החוזה.
2. נפנה אפוא ללשון החוזה. על פי סעיף 1.17.1.0010 לכתב הכמויות (נספח ו' לכתב ההגנה) תיאור המעלית הוא כדלהלן:

"מעלית הידראולית, עגולה עם דלתות מפולשות ל-2 תחנות, 38 נוסעים, 0.6 מ/ש פקוד אוניברסלי רושם, ביצוע עיצוב פנים תא מעלית מותנה באישור אדריכל ".

השאלה שלפניי היא האם עיצוב פנים כולל גם רצפת שיש. לדעתי התשובה לכך היא חיובית. משמעות לשון "עיצוב פנים המעלית" איננו מוגדר ככזה הכולל רק את הקירות ואת גג המעלית, ומשמעותו הלשונית היא כל פנים המעלית ללא סייג. ניתן ללמוד זאת גם מלשון סעיף 3.11.2 למפרט הכללי (נספח ה' לכתב ההגנה) הקובע כך:

"הרצפה על מסבך קונסטרוקטיבי, עשויה מפח מלא. הקבלן יכין שקע בעומק לפי דרישת אדריכל ברצפה להנחת שייש ע"י קבלן הראשי" (הטעות במקור).

לטעמי, פרשנות הנתבעת כי הסעיף עוסק בהוראות להכנת שקע עבור הריצוף בלבד, וכי העבודה תיעשה על ידי הקבלן אך לא תשולם על חשבונו (עדות מר אבו סמרא – פרוטוקול הדיון מיום 2.2.20 עמ' 82 ש' 20) אינה עולה מלשון הסעיף. הגם שהסעיף עוסק בהוראות הכנה לשקע עבור הריצוף, עולה ממנו שגם הנחת הרצפה תיעשה על ידי הקבלן ועל חשבונו. כמו כן, יש לדחות את טענת מר אבו סמרא, כי המפרט איננו מתייחס לכל מה שמעבר לרכיב המעלית ולמבנה השלד, ומשכך גם הרצפה איננה כלולה במפרט (שם עמ' 79 ש' 24 – עמ' 82 ש' 5), משום שהמפרט בהחלט מתייחס לרכיבי המעלית כדוגמת מראות ומעקה אחיזה (ס' 3.11.1 למפרט). בהתאם לכך דרישת הקיזוז בסך 12,500 ₪ מטעם הנתבעת מתקבלת.

חישוף שוחות ביקורת סתומות

1. הנתבעת קיזזה מהתשלום סך של 2,100 ₪ וזאת משום שלשיטתה התובעת גרמה לחסימת שוחות בחזית המבנה. המומחה ביטל את הקיזוז עקב היעדר מידע עובדתי בעניין. לטענת הנתבעת, נטל ההוכחה לעניין זה מונח על כתפי התובעת, דהיינו, שעליה להוכיח שלא גרמה לחסימת השוחות. עוד נטען, שקביעה זו סותרת את הכרעה אחרת של המומחה לפיה התובעת פגעה בשבילים המובלים לפרויקט ואחראית להשבת המצב לקדמותו.
2. אין בידי לקבל הטענה זו. מקום בו צד מבצע קיזוז, עליו הנטל להוכיח את טענתו (ראו ע"א 2196/93 מכבסת שלג חרמון בע"מ (בפירוק) נ' סלע חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 744; ע"א 127/69 שולמית גולדשטיין נ' עזבון המנוח משה טוכר, כג(2) 678). זאת, בפרט שהמשיבה אחראית לכך שהקיזוז בוצע בדיעבד, בעיתוי שלא מאפשר לבחון את אמיתות טענותיה. בנוסף, מעדותה של הגברת מרחב עלה, כי אין תיעוד לנזק הנטען (פרוטוקול הדיון מיום 15.9.20 עמ' 269 ש' 7):

ש: אני לא יודע מה היה בשנת 2012. אני רק שואל אנחנו נסמכים כרגע על סמך איזשהו תיעוד, ואני שואל אם יש תיעוד כזה.

ת: לא שאני מכירה.

טענת התובעת מתקבלת עקב כך שהנתבעת לא הוכיחה את טענתה לעניין הקיזוז. כמו כן, יש לדחות את טענת הנתבעת בעניין קביעת המפקח, משום שלא ניתן ללמוד מהתרשמות המפקח לגבי הריסת השבילים שנגרמו על ידי התובעת, שגם סתימת השוחות נגרמה על ידי התובעת. מסקנה זו אינה מתחייבת, ומכאן שהנתבעת לא עמדה בנטל המוטל על כתפיה בסוגיה זו. לאור האמור, על הנתבעת להשיב לתובעת את הסכום שקוזז בסך 2,100 ₪.

השלמת גופי תאורה ונורות מתקרה שקרסה

1. המחלוקת בין הצדדים בנושא זה נוגעת לאחריות התובעת לקריסת חלק מתקרת הגבס. מדובר בתקרת גבס בגודל של כ-80 מ"ר שקרסה לאחר מספר חודשים מסיום עבודות התובעת באתר. לשיטת הנתבעת האחריות לקריסת התקרה היא של התובעת, עקב ביצוע כושל, ועל כן היא חבה בעלות גופי התאורה שניזקו מחמת הקריסה, וכן בהשלכות הנוגעות מכך לגבי התארכות לוחות הזמנים במסירת הפרויקט. מנגד, טענה התובעת כי התקרה קרסה עקב ניתוקי תליות שבוצעו על ידי קבלנים מטעם הנתבעת. הנתבעת תמכה טענתה בדבר אחריות התובעת לקריסה בחוות דעת מומחה מטעם חברת "דור ליקויי בניה". בהחלטתי מיום 1.3.20 קבעתי, כי בהתאם לכתב מינוי מומחה בית המשפט, עליו לבחון גם את בחינת קריסת התקרה. בהתאם לכך קבעתי כי יש להוציא את חוות הדעת מטעם הנתבעת מתיק בית המשפט, בהתאם לתקנה 130(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
2. מומחה בית המשפט, שבחן את טענות הצדדים בעניין זה מצא שאין באפשרותו לקבוע מהי הסיבה לקריסת התקרה. זאת, בשל כך שהתובעת סיימה את עבודתה ללא הערות של הפיקוח או המתכננים, וכי מתקופת סיום העבודה עד לשעת קריסת התקרה לא נטען כי קיימות שקיעות בתקרה או ישנם איתותי אזהרה אחרים. בנוסף, מאחר שבמהלך תקופה זו עבדו באתר קבלנים אחרים, לא ניתן להגיע למסקנה בשאלה זו. כמו כן קבע המומחה, כי לא ניתן לבחון את עלות הנזק, וזאת משום שהוגשה מטעם הנתבעת רק הצעת מחיר עבור החלפת גופי התאורה, ולא קבלה, וכן שהצעת מחיר זו נמצאה כלא אמינה בשל כך שהחלקים רבים במסמך הושחרו ובוצעו בו תיקונים בכתב יד.
3. הנתבעת טענה, כי לא בוצעה בדיקת העמסה המחויבת בתקן לבדיקת איכות ביצוע התקרה, ועל כן המומחה איננו יכול להתעלם בהכרעתו ממסקנותיה של חוות הדעת שהוצגה מטעמם. המומחה בחקירתו הנגדית הסכים עם התובעת, כי לא הוצגה לו הוכחה בדבר בדיקת העמסה. אולם, ציין כי לא ניתן לקבוע כיום מי האחראי לקריסה עקב עבודתם של קבלנים אחרים מטעם הנתבעת שהתקינו אלמנטים כבדי משקל על התקרה בניגוד לתקן. על כן מסקנתו היא כי לא היה מקום לקזז את עלות גופי התאורה מחשבון התובעת, וכן לא ניתן לקבוע, בהקשר זה, כי התובעת אחראית להתארכות העבודה מבחינת לוחות הזמנים.

בשל העובדה שמדובר בהכרעה מקצועית במהותה, מצאתי לאמץ את עמדת המומחה. המומחה קבע שלא ניתן להכריע בסוגיית האשם חרף סוגיית בדיקת ההעמסה, מה גם שלא הוכח שבדיקת העמסה לא בוצעה, אלא שהמומחה לא נחשף לבדיקה כזו. משכך, הנתבעת לא הרימה את הנטל להוכחת אחריות התובעת לקריסה. לאור מסקנתי זו, מתייתר הצורך לדון בשאלת עלות הנזק לגופי התאורה ודין האסמכתאות שצורפו מטעם הנתבעת, שעה שקבעתי כי קריסת התקרה איננה באחריות התובעת כקביעת המומחה. מכאן, שלא היה מקום לקיזוז, ועל כן על הנתבעת להשיב לתובעת סך 8,650 ₪.

חיוב עבור לוחות גבס שלא סופקו

1. על פי החוזה היה על התובעת לספק חומר גלם רזרבי. החומר לא סופק. עלות החומר על פי חישוב הנתבעת עומד על סך 3,759 ₪ ובשל כך הנתבעת קיזזה סך זה מחשבון התובעת. המומחה קבע, כי בעניין זה החיוב נכון מהותית, אך ההפחתה בוצעה בשיעור חסר פרופורציה ביחס לעלות החומר, ועל כן יש להשיב לתובעת סך 3,359 ₪. הנתבעת טענה, כי המומחה לא התייחס לרכיב ההובלה בהקשר זה, וכן קביעת המחיר שנעשתה על ידו חסרת בסיס. לא מצאתי, כי יש מקום להתערב בקביעתו של המומחה בעניין עלות החומר, שנקבעה על ידיו בהתאם למחיר הסביר לכך. כאשר הנתבעת לא הביאה ראיות לסתור את קביעתו בעניין זה, והדבר נזקף לחובתה. בנוסף, המומחה שינה את החיוב מ-3,759 ₪ ל-400 ₪ . מדובר בהפרש משמעותי, שהסברה של הנתבעת כי לא נלקח בחשבון מחיר ההובלה, אינו משכנע לאור פער זה. משכך על הנתבעת להשיב לתובעת את הסכום שקוזז בסך 3,359 ₪ .

חישוב תקורה בגין עבודות שבוצעו על ידי הנתבעת

1. הנתבעת קיזזה עלויות תקורה בהיקף של 12% בהתאם להוראת חוזה המדף (סעיף 54(3)) הקובע, כי עבודות שהיו על הקבלן לבצע ולא ביצע יש לקזז תקורה בשיעור זה. בחשבון הסופי הנתבעת קיזזה סך 4,803 ₪. בתצהירי עדות ראשית מטעם הנתבעת, היא הגישה את הפירוט המתוקן הבא: תיקון רצפת אפוקסי; ניקוי שוחות; תשלום עבור גופי תאורה; גילוי מעגלי תאורה. התקורה על פי חישוב זה היא 6,003 ₪ ולשיטת הנתבעת יש להוסיף על הקיזוז שכבר בוצע 1,200 ש"ח. התובעת טענה, כי אין המדובר בתיקון ליקויים שלה והוסיפה כי בהתאם לחוזה היה על מזמין העבודה להודיע על קיזוז שכזה מה שלטענתה לא נעשה. בהתאם להכרעתי לעיל הוברר כי התובעת לא הייתה צריכה לשאת בעלויות עבודות אלו, ומשכך על הנתבעת להשיב לתובעת את הסכום שקוזז בסך 4,803 ₪.

החזרת המצב לקדמותו

1. אחת מהמטלות החוזיות שעל התובעת היה לבצע, הייתה השבת המצב לקדמותו ערב תחילת העבודות. במהלך ביצוע העבודות נהרסו על ידי התובעת שבילים בסמוך לאתר. בנוסף, הרשות טענה, כי נהרס קו בזק ונדרש לשקמו. (כמו כן נטען, כי נהרסו שוחות תקשורת על ידי התובעת, בטענה זו דנתי, כאמור, לעיל והוכרע כי התובעת אינה אחראית לנזק זה). היקף עלות ביצוע השבת המצב לקדמותו הוערך על ידי הנתבעת בחישוב הבא: שיקום 300 מ"ר במחיר של 150 ₪ למ"ר ושיקום קו הבזק בעלות של 10,000 ₪. על כן, קוזזו סה"כ 55,000 ₪ בגין אי השבת המצב לקדמותו.
2. בדיון שערך המומחה התובעת טענה, כי מדובר על פיתוח ושיקום שטח שהיה הרוס עוד קודם לביצוע העבודות מטעמה, וכמו כן גם קו הבזק היה הרוס, ובכל מקרה, בזמנו הוגשה הצעה לטיפול בקו הבזק תמורת 6,329 ₪. המומחה הכריע כי טענות שני הצדים אינן נקיות מספקות. מחד גיסא, אין ספק כי התובעת מחויבת הייתה להשיב את המצב לקדמותו. אך מאידך גיסא, בהיעדר תיעוד של מצב הפיתוח שקדם לעבודות, לא ניתן לקבוע מה בדיוק נדרש מהתובעת לעשות, ועל כן דרישת הנתבעת להשבת המצב לקדמותו קשה ליישום. המומחה התרשם, כי אכן התובעת פגעה בשבילים המובלים אל הפרויקט, וכן כי מצב השבילים היה טעון שיפור מלכתחילה. לדעתו, שתי טענות אלו מתיישבות מבחינה הנדסית. המומחה קבע, כי המחיר שחושב על הנתבעת למ"ר סביר, אולם להערכתו שטח של 300 מ"ר גדול מדי, ובהתאם לזאת העריך המומחה את היקף העבודה בכ-100 מ"ר. לאור זאת, המומחה הפחית את סכום הקיזוז ל-15,000 ש"ח. המומחה נותר איתן בדעתו גם בתשובתו לשאלת הבהרה מטעם הנתבעת באשר להיקף השטח אותו היה נדרש לשקם. בנסיבות אלה, אני סבורה שיש לקבל את חוות דעתו של המומחה לעניין שיקום השבילים.
3. אשר לקו הבזק המומחה הגיע לכלל מסקנה, כי לא ניתן לקבוע דבר. לאור זאת, המומחה לא אישר בחוות דעתו את הקיזוז שבוצע בגין שיקום קו הבזק. שוכנעתי, כי יש לדחות את טענת התובעת, כי המדובר בקו הרוס מלכתחילה, וזאת משום שהוכח לפניי שפעל קו בזק באתר טרם הבניה. למסקנה זו הגעתי לאור עדותו של מר אבו סמרא (פרוטוקול הדיון מיום 2.2.20 עמ' 86 ש' 4-15):

ש: עו"ד לוי: אתה יודע שהיה גם קו טלפון פעיל? זה גם חלק מהדרישות שאמרו לכם להשיב את המצב לקדמותו וזה באחריותכם לגבי קו הטלפון, נכון?

ת: מר אבו סמרא: אני אגדיר את זה ככה, המבנה שעשינו אותו שם מחולק לשני חלקים, מבנה קיים ומבנה חדש והייתה איזה מסעדה שהייתה קיימת. היה קו טלפון למסעדה הקיימת ונדמה לי למבנה הקיים למעלה. המבנה החדש לא היה לו טלפון.

ש: עו"ד לוי: לא, אני שואל אותך על הקו המקורי, נכון? הקו המקורי שהיה באתר.

ת: מר אבו סמרא: עניתי. היה קו.

ש: עו"ד לוי: הקו הקיים עוד לא היה באתר.

ת: מר אבו סמרא: היה קו למסעדה ולמבנה הקיים.

נמצא אפוא, כי בהתאם לחובתה, על התובעת היה להשיב את המצב לקדמותו בתיקון קו הבזק שהיה תקין ערב כניסתה לאתר. טענת התובעת, כי המדובר בקו הרוס נסתרה בעדות מר אבו סמרא שהוא המהדס הראשי מטעמה. אשר לעלות התיקון אני סבורה כי דרישת הקיזוז מטעם הנתבעת בסך 10,000 ₪ מופרזת, בפרט כשלא הוצגה אסמכתא התומכת בכך. לאור זאת שהוצעה הצעה לתיקון מטעמה של התובעת בעלות של 6,329 ₪. נמצא, כי עלות זו מוסכמת מצד התובעת כעלות תיקון הקו. אם כן, כשמצאתי כי האחריות מוטלת לפתחה של התובעת בהקשר זה, הצעת המחיר מהווה הסכמה מצידה אשר לעניין היקף הנזק. סיכומו של דבר: לאור קביעת המומחה, כי נדרש לשקם 100 מ"ר בעלות של 15,000 ₪ יש להפחית מהקיזוז שנקבע בידי הנתבעת סך 30,000 ₪ ועליה להשיבו. בנוסף, בעניין קו הבזק, מאחר שמצאתי כי התובעת חבה בהשבת המצב לקדמותו, וכי חישוב עלות הנזק תיקבע בהתאם להצעת המחיר מטעמה, עלות התיקון הינה 6,329 ₪ ועל כן יש להשיב מהקיזוז בסך 10,000 ₪ שקיזזה הנתבעת בגין זאת סך 3,671 ₪. אשר על כן, על הנתבעת להשיב לתובעת סך 3,671 ₪.

נושאים נוספים שלא הופיעו בחשבון הסופי – הרחבת חזית

1. התובעת העלתה בפני המומחה נושאים נוספים שלא נכללו בחשבון הסופי שהוגש לנתבעת. עילת התביעה מבוססת על התיקונים וההפחתות שבוצעו על ידי הנתבעת בחשבון הסופי (נספח 21 לכתב התביעה) ולצידה טענות בדבר נושאים נוספים שציינו במפורש (דמי קבלן ראשי, ריבית, הצמדה, התנהלות בחוסר תום לב, פיצוי בגין חילוט הערבות). על כן, טענות החורגות מכך מהוות הרחבת חזית. העיקרון העומד ביסוד הרחבת החזית הוא, שבעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת כפי שהוצבה בכתב הטענות. בפני תובע ששכח לציין עילת תביעה עומדות שתי חלופות. הראשונה, להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה. השנייה, היא הרחבת החזית: הכלל הוא, שאם חרג אחד מבעלי הדין ממסגרת הפלוגתות שהועמדו על ידו בכתב הטענות, או מן הסעדים שהתבקשו על ידו בכתב התביעה, ובעל הדין שכנגד הביע את הסכמתו לחריגה זו, בין במפורש ובין במשתמע (באמצעות היעדר התנגדות להרחבת החזית), יראה בית המשפט את הצדדים כמי שהסכימו לסטות מכתבי טענותיהם. ואולם, אם בעל הדין שכנגד התנגד להרחבת החזית, הרי שצד שלא תיקן את כתב תביעתו, לא יוכל להישען על טענותיו החדשות (ראו, יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 415 (2015) (להלן: "רוזן-צבי"); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 78 (מהדורה תשיעית, 2007)).

בענייננו, בקשה לתיקון כתב התביעה לא הוגשה, והנתבעת התנגדה להרחבת החזית בסיכומיה. לכן, אין להידרש לרכיבים אלה ולהכרעת המומחה בהם.

חישוב ביניים

1. לסיכומו של פרק זה, על הנתבעת לשלם לתובעת סך 260,397.48 ₪ בגין עבודות חריגות.

1.5% הנחה על מחירי הכמויות

1. לטענת הנתבעת, במסגרת ההצעה הכספית הפחיתה התובעת 1.5% מכלל המחירים בתמורה להפחתת ערבות הביצוע שנדרשה להפקיד. אשר על כן לשיטתה, יש להפחית מסך כלל הסכומים הנתבעים על ידי התובעת 1.5% בהתאם. התובעת טענה, כי מדובר בהרחבת חזית אסורה עת זו הועלתה רק במהלך דיוני ההוכחות ולא נטענה בכתב ההגנה או בתצהירי התובעת. לגופם של דברים טענה התובעת, כי הסכם ההנחה התייחס רק לרכיבים שהוגדרו ותומחרו מראש ולא לעבודות החריגות או הקיזוזים שבוצעו על הנתבעת ומשכך, יש להפחית את ההנחה רק מרכיבי החוזה. במענה להרחבת החזית טענה הנתבעת כי כבר הזכירה את נושא ההנחה בכתב ההגנה (ס' 30.10) ומעבר לך רכיב ההנחה מופיע בחשבונות שצירפה התובעת בנספחים 21, 24, 25 ועל כן התובעת איננה יכולה להתכחש לנתון זה.
2. אשר לטענת הרחבת החזית הרי שאין לקבל את טענת הנתבעת. מעיון בכתב ההגנה טענה זו לא נטענה במפורש ביחס למחירים הנתבעים על ידי התובעת, נוסח הסעיף הוא:

"יצוין כי טרם החתימה על ההסכם ובמהלך המו"מ, התובעת הפחיתה את הצעתה ומצד הרשות, ניתנה לה הפחתה בערבות הביצוע מ-10% ל- 5%."

ניתן לראות, כי סעיף זה מתייחס בהמשך לפירוט הליך זכייתה של התובעת במכרז, היקף הצעתה, ושיעור היקף הביצוע. הסעיף כלל לא מתייחס לשיעור ההנחה וממילא לא נטען בו כי ההנחה מתייחסת לסכומים שנתבעו בתביעה, כך שלכאורה, ניתן היה לקבל את טענת התובעת. ברם, מאחר שמהמסמכים אותם צירפה התובעת לכתב התביעה עולה, כי רכיב ההנחה מתייחס למחירים בגמר החשבון ומפחית מהם 1.5%. בהתאם לכך, הרי שהתובעת איננה יכולה לבסס את תביעתה על מחירי החוזה במנותק מרכיב ההנחה שקבוע בסוף חשבונות אלו. על כן דין טענת הנתבעת שיש לקחת בחשבון את ההנחה להתקבל. אשר להיקף ההנחה, אני קובעת כי היא מתייחסת לרכיבי החוזה בלבד, ללא עבודות חריגות וללא הקיזוזים, וזאת משום שרכיבים אלו היו ידועים בשעת כריתת החוזה, ולכן ההנחה התייחסה רק אליהם. מכאן, שלא ניתן לקבוע, כי ההנחה תחול על פי ההסכם גם על רכיבים שלא נכללו בחוזה, כטענת הנתבעת שעה שלא הוצגה אסמכתא מפורשת לכך, ובפרט שמהנספחים שהוזכרו לעיל ניתן לראות במפורש שההנחה לא חלה על כלל הרכיבים הכלולים בחשבון, כך שיש טעם בטענת הנתבעת, כי ההנחה מתייחסת לרכיבי החוזה בלבד.

כאמור, עלויות רכיבים המתבססים על חישובי החוזה הם בסך 335,909.69 ₪. כאמור, מסכום זה יש להפחית 1.5%, סך 5,038.6 ₪.

לוחות זמנים

1. כאמור, מועד תחילת העבודות נקבע לתאריך 23.11.10. על פי החוזה העבודות היו אמורות להסתיים בתאריך 23.8.11. אין מחלוקת, כי בעניין המעלית, אישור מכון התקנים התקבל אך בתאריך 27.12.12 ואישור הפעלה סופי התקבל בתאריך 28.2.13. הצדדים חלוקים לגבי הגדרת מועד סיום העבודה הקובע. בהתאם להוראת סעיף 7 להסכם (נספח ח' לכתב ההגנה) על כל יום איחור מעבר ל-9 חודשים נקבע פיצוי מוסכם בסך 1,000 ₪. לשיטת הנתבעת, מועד הסיום הוא בעת אישור הפעלה הסופי, כלומר 28.2.13. לשיטת התובעת, מועד הסיום הריאלי הוא 16.5.12 בהתחשב בכך, שמועד הסיום החוזי לשיטתה לא היה ריאלי מלכתחילה. המומחה נדרש לסוגיה זו, ובחן לעומקן את מכלול טענות הצדדים בעניין זה, לרבות שמיעת אנשי מקצוע מטעם שני הצדדים. חוות דעת המומחה בסוגיה דנן היא מקיפה ונרחבת ומתפרשת על כשליש מכלל חוות הדעת ועומדת על למעלה מ-20 עמודים. המומחה בחוות דעתו התייחס וניתח את השפעתו של כל רכיב ורכיב במשמעות לוחות הזמנים, ובהתאמה מצא את הגורם האחראי לכך מבין הצדדים. המומחה הסיק, כי יש לזקוף איחור של חודש וחצי לחובתה של התובעת בעיכוב לוחות הזמנים, ומצא שיש להפחית סך 45,000 ₪ מחשבון התובעת תחת הקיזוז שבוצע על ידי הנתבעת בסך 360,000 ₪. מסקנתו הייתה שעל הנתבעת להשיב לתובעת סך 315,000 ₪. כמו כן קבע המומחה, כי בהתאם לכך על הנתבעת לשלם תוספת תקורה בסך 251,844 ₪.
2. הנתבעת טענה, כי בהתאם לחוזה המדף שינוי במועדי העבודה דורש את אישורו של המזמין להארכת משך זמן הביצוע, כך שלא ניתן לשנות את לוח הזמנים של הפרויקט מעבר ל-9 חודשים כפי שנקבעו בחוזה. הנתבעת הוסיפה, כי המומחה לא ערך לוחות זמנים בעצמו, אלא הכריע בין חוות הדעת שהוגשו מטעם הצדדים. עוד נטען, כי קביעת המומחה, כי "לא אצה הדרך לצדדים" איננה נתמכת בראיה, ומכל מקום אין בכך בכדי לבטל את חובתה החוזית של הנתבעת. בנוסף נטען, שהתנהלות התובעת בקשר לנושאים הקשורים במעלית מלמדים על הפרה חד משמעית מצידה, בהתייחס לעיכובים בלוחות הזמנים. כמו כן הנתבעת העלתה מספר טענות נוספות המוכיחות לשיטתה, כי מומחה בית המשפט טעה ביחס למספר רכיבים בפרויקט ובהם נושא היתר החפירה, אירוע החציבה, משאבת הניקוז, גופי תאורה, תכניות קירות המנהרה וכן כנגד נוסחת החישוב. עוד נטען, שהמומחה לא הפעיל נכון את נוסחת חישוב התקורה, משום שהתובעת לא ביקשה הארכת זמנים לביצוע עבודה, ועל כן היא לא אושרה, יש להתייחס לרכיב T1 המופיע בפרק ז' בחוזה המדף כמשך הזמן החוזי, ומכאן, שלשיטתה, התובעת אינה זכאית לתקורה כלל. לאור האמור, ביקשה הנתבעת לדחות את חוות דעת המומחה בעניין לוחות הזמנים במלואה, או להורות על תיקונה.
3. אשר לטענת הנתבעת לפיה אין היא חייבת בתשלום החורג מתשעת חודשי הביצוע בשל כך שלא ניתן אישור של המפקח לחריגה זו, לא מצאתי לקבלה, כפי שיפורט להלן. נביא תחילה את נוסח הסעיפים עליהם מסתמכת הנתבעת, שמקורם במפרט הטכני:

00.12.1 "על הקבלן לסיים את כל העבודות נשוא חוזה זה לא יאוחר מאשר בתום 9 חודשים קלנדאריים מהיום שנקבע על ידי המנהל כמועד תחילת העבודה, הוא צו התחלת העבודה..."

00.12.15 "כל סטייה ושינוי מתוכנית זו תוגש בכתב ע"י הקבלן מבעוד מועד למפקח וטעונה אישור בהתאם לראות עיניו הבלעדית של המפקח. אי מתן אישור המפקח פירושו שאין הסכמת המזמין לתהליך הביצוע המוצע וכל האחריות לכך תחול על הקבלן אשר צריך לסיים את הפרויקט בהתאם לחוזה".

לדידי, יש לפרש סעיפים אלה, כך שתקופת הביצוע לא תוארך בשל שינויים שמקורם בקבלן המבצע או בשל שינויים קלים שדורשת המזמינה. על כן סעיף זה אינו מתייחס למקרה שבו המזמינה דורשת עבודות נוספות שאינן קבועות בחוזה, או מתרשלת בביצוע אחריות המוטלת עליה. קביעה כי יש לפרש סעיפים אלה כחלים גם במקרים מסוג זה, אינה סבירה, שכן פרשנות כזו הייתה מובילה למצב לפיו המזמינה יכולה להתנהל כאוות נפשה, ובנזקים בשל האיחור יישא הקבלן. לא זו אף זו, הנתבעת בחרה שלא להעיד את המפקחים מטעמה, האמונים על אישור חריגות בלוח הזמנים, ולכן, לא ניתן היה לברר האם ניתן אישור לאיחורים בשל רכיבים שונים בפרויקט. לפיכך, קמה חזקה, לפיה עדות המפקחים הייתה נזקפת לחובת הנתבעת, כאמור, והנתבעת לא הרימה את הנטל לסתור חזקה זו.

1. עוד מצאתי לדחות את טענות הנתבעת לעניין נוסחת החישוב בה השתמש המומחה. בשונה מטענתה, התובעת אכן הגישה בקשה להארכת משך הפרויקט, כפי שעולה מתכתובת המייל בין גב' מרחב למר מרגי מימים 12-13.9.11. מכאן, שהבקשה הוגשה, אך היא לא אושרה. לצד זאת, ברי כי הגדרת T1 בפרק ז' לחוזה המדף אינה שוללת תשלום תקורה מקום בו המזמינה הייתה אשמה בעיכוב הפרוייקט, ובד בבד לא אישרה את הארכתו. על כן, כאמור, טענה זו נדחית.
2. מאחר, שכאמור, מצאתי כי נושא היתר החפירה ועניין התמשכות היקף חפירת המנהרה בגין אירוע המפולת וההשלכות ההנדסיות בשל כך הם באחריותה של התובעת, הרי שבהתאם לכך יש לתקן את לוחות הזמנים בקשר לקנס הפיגורים ובנושא התקורה. יובהר, כי הכרעה בנושא זה המורכב במהותו מפרטים רבים ומורכבים הנוגעים לנושאים מקצועיים הנדסיים, מסורה לשיקול דעתו של מומחה בית המשפט, שהוא הגורם המקצועי־אובייקטיבי והכרעתו מבוססת על התרשמותו וניסיונו. בהתאם לאמור לעיל, לא בנקל בית המשפט יתערב בחוות דעתו של מומחה בית המשפט, אלא אם מצא בה טעות היורדת לשורש חוות הדעת. חוות הדעת, כאמור, ארוכה, מפורטת ומנומקת ולא מצאתי כי יש מקום לסטות מהכרעת המומחה בהיבטה המקצועי ובנוסחות החישוב שקבע. כך גם לגבי מסקנותיו הן בחלקה העובדתי והן בחלקה החישובי של חוות הדעת. המומחה נחקר על ידי הנתבעת ארוכות גם בקשר לעניינים אלו והתרשמתי כי הכרעתו מבוססת. על כן, נקודת המוצא היא שמדובר בשיהוי המצטבר שקבע המומחה. חרף האמור, נוכח העובדה שחוות הדעת לעניין לוחות הזמנים מבוססת על רכיבים שבהם הכרעתי בניגוד לחוו"ד המומחה, הם באחריותה של התובעת (היתר החפירה, השלכות המפולת בקריסת המנהרה) הדבר יתבטא בשינוי היקף האחריות לעיכוב שקבע. יש לזכור, כי דיון בנושא העיכובים איננו "מדע מדויק", ואין אפשרות כיום לרדת לרזולוציה המדויקת של כל משמעות עיכוב ועיכוב (ס' 4.5 לחוו"ד המומחה). אשר על כן, אני סבורה כי נכון יהיה לקבוע שבנוסף לקיזוז בגין חודש איחור בביצוע העבודות וחצי חודש בגין העיכוב בביצוע המעלית הנזקפים לחובתה של שיבולת על פי הכרעת המומחה בהיקף קיזוז של 45,000 ש"ח, יש להוסיף ולקבוע כי שיבולת תישא באחריות בשל 3.5 חודשי עיכוב נוספים עקב העיכוב בשל היתר החפירה (חצי חודש) ובשל העיכובים הנובעים מחפירת המנהרה (1.5 חודשים בשל קירוי גג המנהרה ו-1.5 חודשים בגין דפנות קירות מנהרה ותמיכת גג פלדה). בהתאם לכך, יש לתקן את רכיב התקורה ולהפחיתו למשך זמן עבודה בפועל של 73-14 =59 שבועות. על פי נוסחת החישוב שבחוו"ד המומחה, התקורה תעמוד על סך 111,344.27 ₪ . בנוסף, בגין אותם שלושה וחצי חודשים על שיבולת לשאת בפיצוי מוסכם על סך 105,000 ₪ (3.5 חודשים כפול 1000 שקלים ליום), בנוסף לסך 45,000 ₪ בשל חודש וחצי עיכוב שקבע המומחה. לאור זאת שהנתבעת קיזזה סך 365,000 ₪ מחשבונה של התובעת בקשר ללוחות הזמנים, על הנתבעת להשיב לתובעת סך 215,000 ₪. התשלום לתובעת בגין דמי התקורה יעמוד על סך 111,344.27 ₪. סה"כ לשני רכיבים אלה יחד – 326,344.27 ₪.

חישובי ההצמדה

1. תשלומי הביניים ששולמו לתובעת במהלך הפרויקט כללו תוספת הצמדה בשיעור מצטבר של 317,125 ₪, בהסתמך על הוראת סעיף 5 להסכם הפרויקט (נספח 1 לכתב התביעה):

"ההצמדה בחוזה זה היא למדד תשומות הבניה של חודש 08/2010"

בחשבון הסופי הנתבעת קיזזה סכומים אלו מחשבון התובעת, וזאת משום כי לשיטתה מדובר בתשלומים ששולמו בטעות. הנתבעת הסתמכה על סעיף (3)(א)(1.1) בהסכם המדף הכללי (נספח 2 לכתב התביעה) בו נקבע:

" עבור כל התקשרות האמורה להימשך תקופה של 18 חודשים, או פחות, לא תשולם כל התייקרות"

בהתאם לכך, משום שתקופת ההתקשרות בגין פרויקט זה נקבעה לתקופה של 9 חודשים, הנתבעת טענה, כי התובעת איננה זכאית לתוספת הצמדה. מנגד, התובעת טענה שסעיף 5 להסכם הפרויקט קובע הצמדה למדד תשומות הבניה של חודש 08/2010. עוד נטען, כי סעיף 3ב לדף ההזמנה מטעם הנתבעת (נספח 14 לתצהירי עדות ראשית מטעם התובעת) קובע שתי אפשרויות תשלום לבחירת הנתבעת, האחת תשלום מקדמה, והשנייה, היא זו שנבחרה בפועל:

"הקבלן הזוכה לא יקבל כל מקדמה עם חתימת החוזה אלא יגיש מזמן לזמן חשבונות חלקיים אשר ישולמו תוך 60 יום מהגיע החשבון המאושר ע"י המפקח ואשר עליהם תשולם הצמדה למדד תשומת הבנייה, מתאריך הגשת המכרז ועד תאריך הגשת החשבון הנדון. באם תהיה הצמדה בתקופה הנדונה"

התובעת טענה כי הוראות ספציפיות אלו הקובעות הצמדה, גוברות על הוראותיו הכלליות של חוזה המדף, ובפרט שניתן ללמוד זאת מהתנהלות הנתבעת שעה שאישרה בפועל את ההצמדה בחשבונות הביניים. הן בידי המפקח והן בידי מנהלת הפרויקט באמצעות חישוב במערכת תוכנת התשלומים של הנתבעת, מה שמוכיח, לדידה, שכלל הגורמים הרלוונטיים סברו בזמן אמת כי יש לשלם את תשלומי ההצמדה. מנגד, טענה הנתבעת כי בהתאם לסיפא של הסעיף הנ"ל ההצמדה חלה רק "באם תהיה הצמדה". על פי פרשנותה, בעניינו אין הצמדה, כי המדובר בפרויקט לזמן קצר שאיננו מזכה בהפרשי הצמדה כאמור בהסכם המדף.

1. אני סבורה שיש להעדיף את פרשנותה של התובעת. ראשית, יש לתת משקל עדיף להוראה הברורה המצויה בהסכם הספציפי שבין שיבולת לרשות, הקובעת בסעיף 5 הצמדה למדד תשומת הבנייה. שנית, מקובלת עליי טענת התובעת לפיה לו הייתה הצמדה למדד רק לאחר 18 חודשי עבודה, אין הסבר המניח את הדעת מדוע הוראה זו מצויה בחוזה שבין שיבולת לרשות, וכן בהצעת המכרז. אכן, הסיפא של סעיף (3)(ב) מעלה קושי בהקשר זה אם מקבלים את אופן הקריאה של הנתבעת, משום שהיא קובעת "באם תהיה הצמדה", הוראה שהוצגה בידי הנתבעת כסייג, בהתכתב עם הוראת סעיף (3)(א)(1.1) בהסכם המדף הכללי. ואולם, התובעת העלתה אפשרות פרשנית אחרת לעניין קריאת סיפא זו, כך שהיא מתייחסת לשאלה האם הייתה בפועל תהא התייקרות המצדיקה תשלום הצמדה בחודש המסוים, משום שלא בכל חודש חלה התייקרות המחייבת תוספת תשלום זו (עניין ביבי כבישים, בפסקה 39 לפסק דינו של השופט שטיין). לאור האמור, פרשנות זו של שיבולת מקובלת עלי ומסירה את הקושי שמעלה הסיפא של סעיף 3(ב). עוד אוסיף, שגם לו הייתי מניחה שלפנינו שתי הוראות המכחישות זו את זו, ולכן החוזה ניתן לשני פירושים סבירים (בהנחה ונסיבות החוזה אינן מלמדות על תכלית עדיפה של החוזה מבין השניים), יש להעדיף את הפרשנות לחובת המנסח, כאמור, ובמקרה דנן הנתבעת.
2. חיזוק נוסף למסקנה זו, מצאתי בהתנהגות הצדדים בפועל, לפיה בוצע תשלום דמי ההצמדה במהלך תשלומי הביניים, שאף אושרו על ידי האחראית על הפרויקט במהלך ביצוע העבודות, ונכללו בחישוב המערכות הממוחשבות של הנתבעת. אסמכתא לכך ניתן למצוא בעניין עיריית תל אביב שם נקבע, כאמור, שהתנהגותם של הצדדים לאורך תקופת החוזה, היא כלי פרשני חשוב המשמש לקביעת תוכן ההתקשרות ביניהם.
3. משכך, על הנתבעת להשיב את הסכום שקוזז בסך 317,125 ₪. משמעות נוספת של קביעתי זו היא, שההצמדה תחול על התשלומים להם זכאית שיבולת בגין עבודתה לפי פסק דין זה.

תשלומי ריבית

1. על פי הוראות חוזה המדף (נספח 2 לכתב התביעה) תשלום אשר לא שולם במועדו מזכה את הקבלן בתוספת ריבית החשב הכללי. סעיף 60 (3) קובע, כי על התשלומים החוזיים שנקבעו על ידי המנהל בחשבון הסופי יתווספו תשלומי ריבית החשב הכללי (להלן: "ריבית רגילה"). סעיף 60(10) קובע, כי עיכוב בתשלום יישא כפיצוי בגין האיחור תוספת של ריבית חשב כללי פיגורים הכוללת מעבר לריבית הרגילה תוספת של 6.5% (להלן: "ריבית פיגורים"). בהוראות הוועדה הבין משרדית, חוזה מדף 3210, בסעיף 4.8.1, נקבע כי עיכוב מהמועד שנקבע לתשלום בשל סכומים שאינם במחלוקת, יישאו בריבית פיגורים החל מהיום ה-9 לחובת התשלום עד ליום התשלום בפועל. פיצוי זה מהווה סנקציה עונשית ומעניקה פיצוי מוגבר לקבלן בגין עיכוב בתשלום. לא בנקל בית המשפט יחייב בריבית זו ועל התובע הנטל לזכותו בריבית זו. עניין זה נקבע בע"א 4553/06 מדינת ישראל, משרד הבינוי והשיכון נ' מי ערד חברה להנדסה פיתוח ובנין בע"מ (14.10.2010) (להלן "מי ערד"):

"ריבית הפיגורים מהווה מעין סנקציה עונשית (השוו לסעיף 5(ב) לחוק פסיקת רבית והצמדה, תשכ"א-1961 הקובע ריבית פיגורים על איחור בתשלום של חוב פסוק, וראו רע"א 5420/07 דמארי ויקטור נ' צוות ברקוביץ מאגרי בנייה בע"מ ([פורסם בנבו], 4.3.2008)). ריבית פיגורים מעניקה תרופת פיצוי מוגברת לקבלן אשר יתרת שכר החוזה לא שולמה לו במועד הנקוב. לכן, לא בנקל יחייב בית המשפט בריבית פיגורים, ההתחייבות צריכה להיות מפורשת וברורה ועל התובע מוטל נטל ההוכחה לזכותו בסנקציה זו ((ע"א 3495/05 מדינת ישראל, משרד הבינוי והשיכון נ' צחר חברה לבניה ופיתוח בע"מ ([פורסם בנבו], 22.7.2008) בפסקה 14" .

1. לשיטת התובעת, היא זכאית לתוספת ריבית הפיגורים בגין התשלומים שעוכבו על ידי הנתבעת. מנגד, לשיטת הנתבעת הסיבה לכך שהסכום לא שולם נבע מכך שהיא סברה שהיא אינה חייבת לשלמו. מאחר שחיוב זה חל רק על סכומים שאינם שנויים במחלוקת, הרי שאין לחייבה בתשלום זה. מנגד, הדגישה התובעת שכעת לאחר הכרעת המומחה הובהר, כי ההפחתה שבוצעה על ידי הנתבעת הייתה שלא כדין, וקיזוז הסכומים נעשה ביודעין ובכוונה, על אף שחלקם כבר שולמו בפועל לנתבעת, ובאופן המתכחש לאישורים שניתנו בזמן אמת על ידי הגורמים המוסמכים, על כן יש מקום לחייב את הנתבעת בתוספת ריבית פיגורים.
2. אם כן, השאלה העומדת לפתחי היא האם התשלום, אשר הנתבעת חבה בו מכוח פסק הדין הוא חוב שנוי במחלוקת ועל כן הריבית בגינו תהיה בשיעור ריבית החשב הכללי, או שמא מדובר בעיכוב שלא כדין וללא הצדקה, או אז תתווסף גם ריבית הפיגורים. יפים לעניינו הדברים שנאמרו בעניין מי ערד:

"ברגיל, מקום בו מתעוררת מחלוקת לגבי החשבון הסופי שהגיש הקבלן, אין מקום לתשלום ריבית פיגורים ממועד הגשת החשבון הסופי. עניין שבשגרה הוא, שהקבלן מגיש חשבון סופי והמזמין חולק על החשבון מטעמים שונים, כמו אי הסכמה לכמויות או למחירים בהם נקב הקבלן, או בגין ניכויים וקיזוזים למיניהם שהצדדים חלוקים לגביהם. ברי כי כל עוד לא ידוע מה הסכום שעל המזמין לשלם - כפועל יוצא מהגשת החשבון הסופי ובדיקתו ואישורו על ידי המזמין - אין מקום לחייב בריבית פיגורים, גם אם בסופו של יום נקבע על ידי בית המשפט (או על ידי בורר מקום בו הצדדים מפנים את הסכסוך לבוררות) כי הקבלן זכאי לסכום גבוה מזה שאושר על ידי המזמין. שאם לא כן, הסנקציה של תשלום ריבית פיגורים מרחפת מעל ראשו של המזמין כל עוד לא הוכרעה המחלוקת, מה שמעמיד את המזמין בעמדת נחיתות ואת הקבלן בעמדת יתרון בהליכי מו"מ ובהליכי בית משפט. כל עוד המחלוקת היא עניינית ובתום לב, אין אפוא מקום לחייב את המזמין בריבית פיגורים על הסכומים השנויים במחלוקת. ודוק: הדברים אמורים כאשר המחלוקת לגבי החשבון הסופי היא מחלוקת כנה ובתום לב (ראו פסק דינה של כב' השופטת רונן בתא (מחוזי ת"א) 2026/99 פלס קונסטרוקציות נ' משרד הבטחון ([פורסם בנבו], 22.5.2006) בפסקה 55)".

1. בענייננו, לאור זאת כי לא בנקל בית המשפט ייעתר לחייב בריבית הפיגורים ועל התובע להוכיח כי יש לזכותו בריבית זו, אני סבורה שלא ניתן לקבוע כי המחלוקת שלפניי היא מחלוקת מלאכותית. להתרשמותי, בבחינת מכלול רכיבי המחלוקת נמצא, כי אכן חלק גדול ממנה הוכרע לזכותה של התובעת, אך אני לא סבורה שטענות הנתבעת, ולכל הפחות חלקן הארי נטענו בחלל ריק, וללא כל ביסוס לשם יצירת מחלוקת מלאכותית. על כן, התובעת לא עמדה בנטל הנדרש להוכחת זכאותה לריבית הפיגורים. נוכח האמור, לחיובים בגין העבודות ותשלומי ההצמדה יתווספו חיובי ריבית חשב כללי רגילה עד ליום התשלום בפועל בהתאם להוראת חוזה המדף, בסעיף 60(3). יום הגשת החשבון לצורך ביסוס מועדי התשלום בהתאם לסעיף זה הוא 30.7.2012.

סיכום ביניים

1. על הנתבעת לשלם בגין עבודות מכוח חוזה סך 335,909.69 ₪, בגין עבודות חריגות סך 260,397.48 ₪ בגין החזר קנס פיגורים 215,000 ₪. בגין תשלום תקורה סך 111,344.27 ₪. בגין החזר תשלומי הצמדה 317,125 ₪. בניכוי 1.5% בגין הנחה על רכיבי חוזה 5,038.6 ₪ וניכוי תשלום עבור רצפת שיש בסך 12,500 ₪. סה"כ - 1,222,237.84 ₪ בצירוף מע"מ, סכום זה יוצמד למדד תשומות הבניה 08/2010 ולסכום זה תתווסף ריבית בשיעור חשב כללי רגילה בהתאם למפורט בסעיף60(3) לחוזה המדף.

דמי קבלן ראשי

1. התובעת טענה, כי במסגרת עבודתה סיפקה שירותים לקבלנים שונים שפעלו באתר הפרויקט. קבלנים אלו הוזמנו על ידי הנתבעת. שירות זה כלל לדבריה: ביצוע תיאומי עבודה בין התובעת לבין הקבלנים; שירותי מנהל עבודה; אמצעי בטיחות; ביטוח; שמירה; ניקיון ופינוי פסולת לאתר מורשה; אמצעי נגישות; חשמל ומים; תיקוני טיח/צבע/שפכטל ונזקים בגין עבודות שבוצעו על ידי קבלנים אלו; סיוע באמצעות ציוד כדוגמת ציוד הנדסי, טרקטורים, פיגומים, במות הרמה, ציוד מכני וכיוצא בזאת. לטענת התובעת, בגין שירותים אלו זכאית היא לתמורה מאת הנתבעת בשיעור של 6% מערך התשלומים לקבלנים האחרים, בהתאם להוראות החוזה. הנתבעת מפנה לסעיפים 00.06.01 – 00.06.04 במפרט הכללי (נספח 5 לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת) בהם נקבעו הכללים לתנאי הקבלן הראשי לרבות ההתחייבויות בהן עליו לעמוד ביחס לקבלנים האחרים ואת שיטת חישוב התמורה לה זכאי הקבלן.
2. מנגד, טענה הנתבעת כי לא הייתה דרישה מצידה שתובעת תשמש כקבלן ראשי ביחס לקבלנים איתם התקשרה ישירות, ועל כן אין לראות בתובעת כקבלן ראשי. מעבר לכך, נטען כי גם בפועל הנתבעת כלל לא קיימה את מטלות הקבלן הראשי, ובכלל זה הענקת השירותים המפורטים במפרט הכללי לקבלנים הנוספים. הנתבעת הדגישה, כי היא בעצמה תיאמה את העבודה מול הקבלנים האחרים, ולראיה התובעת אינה יודעת את שמותיהם של קבלנים אלו. במילים אחרות, טענות הנתבעת מתחלקות לשני מישורים: הראשון- מבחינה חוזית כלל לא נדרש מהתובעת לשמש כקבלן ראשי. השני- מבחינה מעשית, התובעת לא ביצעה את חיובי הקבלן הראשי, ועל כן היא אינה זכאית לתשלום דמי קבלן ראשי. עוד טענה הנתבעת, כי שילמה לתובעת תשלום נוסף עבור ציוד שהשאילה התובעת לקבלנים אחרים, ועל כן מדובר בתשלום כפול, אם היא אכן שימשה כקבלן ראשי. יתרה מזו, לשיטת הנתבעת, דרישת תשלום זה מלמדת שהתובעת לא ראתה עצמה כקבלן ראשי.
3. לעניין הטענה הראשונה, לפיה לא נקבע כי התובעת תשמש כקבלן ראשי ביחס לקבלנים האחרים, אני סבורה שיש לדחות את טענת הנתבעת בעניין זה. כאמור, יש להיצמד להוראות החוזה, מהן ניתן ללמוד כי הנתבעת בחרה שלא להחריג את הוראות סעיפי הקבלן הראשי מחוזה המדף, ועל כן הוראותיו מחייבות את הצדדים. זאת, בפרט שהנתבעת מחקה סעיפים אחרים בחוזה המדף שלא היו רלוונטיים לטעמה. נמצא, אפוא, שסעיפים אלה מחייבים את הצדדים. בנוסף עדותו של מר זומרתי תומכת אף היא במסקנה זו (פרוטוקול הדיון מיום 15.9.20 עמ' 169 ש' 23 –עמ' 170 ש' 3):

ש: אתה מכיר שבספר הכחול יש שתי דרכי חישוב איך לחשב דמי קבלן ראשי, נכון?

ת: נכון.

ש: האם החרגתם את אחד מהסעיפים האלה?

ת: לא, לא.

ש: האם החרגתם את החוזה?

לא, לא.

ובהמשך (שם, בעמ' 172 ש' 9 -18):

ש: כב' השופטת: מגיע לו או לא מגיע לו?

ת: לא מגיע לו, למה החוזה זה מדף. חוזה מדף יש כל מיני סעיפים שלפעמים הם מתאימים.

כב' השופטת: אז למה לא מחקת את זה?

ת: ולפעמים הם לא מתאימים. לפעמים הם לא מתאימים.

[...]

כב' השופטת: אז למה לא מחקת את זה?

ת: לא. במידה ויהיה אחר כך, אם אני אהיה צריך את זה.

כב' השופטת: אז זאת אומרת שאם יש, רגע. זה אומר שאם יש מגיע לו.

ת: אם יש, מגיע לו, כן.

1. עולה מכאן, שהתובעת זכאית לדמי קבלן ראשי אם יימצא שעמדה במטלות הנדרשות מקבלן ראשי. אבחן כעת האם עמדה בתנאים אלו. מומחה בית המשפט בחן את טענות הצדדים ומצא, כי טענות התובעת עוברות את "הרף הראוי לבדיקה".
2. לאחר ששקלתי את הדברים ועיינתי בכלל חומר הראיות הרלוונטי שהונח לפניי, הגעתי למסקנה כי התובעת לא עמדה בדרישות החוזיות שנקבעו לעניין חובות הקבלן הראשי. תחילה אציין, שהחלופה הרלוונטית לענייננו היא זו המופיעה בסעיף 00.04.03.02 לספר הכחול, לפיו ההתקשרות נעשית בין המזמין לבין הקבלנים אחרים (ולא בין הקבלן הראשי לקבלנים האחרים) – מה שאירע בפועל. הספר הכחול קובע מספר דרישות שעל הקבלן הראשי לעמוד בהן (סעיף 00.04.01), בין היתר: לשלב בלוח הזמנים המפורט את עבודות הקבלנים האחרים; לתאם את תהליכי הביצוע של עבודות הקבלנים האחרים על כל שלביהן עם העבודות שהן בטיפול ישיר של הקבלן; לפקח על קבלני המשנה ולהדריכם בכל הנוגע לעבודות הבניין הקשורות לעבודתם; להגיש עזרה וסיוע לקבלנים האחרים, לרבות שימוש סביר בציוד של הקבלן, סילוק פסולת וניקיון.
3. בסוגיה זו, לא הובאו לפניי ראיות המוכיחות שהתובעת סיפקה את השירותים הללו לקבלני המשנה, לרבות דו"חות פיקוח, ולוח זמנים הכולל עבודות הקבלנים האחרים. יתרה מזו, לעניין לוח הזמנים, אף הונחה תשתית ראייתית הפוכה – מוצג נ/4 המלמד שבלוח הזמנים לא נכללו הקבלנים שאינם מטעם התובעת. בתצהיר עדותו הראשית, עד התביעה, מר אבו סמרא, טען ששיבולת סיפקה כיסוי ביטוח לקבלני המשנה (ס' 26). בנוסף, בחקירתו הנגדית, מר אבו סמרא טען שקבלן ראשי מחויב בביטוח שכזה (פרוטוקול הדיון מיום 2.2.20 עמ' 92 שורות 8-9). ואולם, כשנשאל מדוע לא הוצגה פוליסת ביטוח המגבה טענה זו, לא ידע להשיב (שם, בעמ' 94, שורות 2-3). כמו כן, לאחר התרשמותי הישירה מעדות הגב' מרחב (פרוטוקול הדיון מיום 15.9.20 עמ' 242-243) מצאתי שיש לקבל את עדותה בעניין זה, ממנה עולה שהיא הייתה הגורם המתאם את העבודה בשטח בין התובעת לקבלנים, ללא מעורבותה של התובעת. חיזוק נוסף למסקנה זו היא העובדה ששיבולת דרשה בחשבון הסופי תשלום על השכרת פיגום לשם עבודת אחד מקבלני המשנה (סעיף 99.1.014). אם אכן לשיטתה היא שימשה כקבלן ראשי, מדוע עליה לבקש תשלום זה, הרי זו חובתה על פי הספר הכחול. בשל כל אלה, מסקנתי היא שלא הוכח ששיבולת תיפקדה כקבלן ראשי ועל כן דין טענה זו להידחות.
4. אחד מהסעדים המבוקשים בכתב התביעה מטעמה של הנתבעת הוא סעד למתן חשבונות לשם בחינת היקף זכאותה לדמי הקבלן הראשי. לשם קבלת סעד זה יש להוכיח כי קמה עילת תביעה בשל כך. לאחר שמצאתי כי לא הוכח לפניי, שהתובעת שימשה בפועל כקבלן ראשי, ממילא נדחית גם בקשתה למתן חשבונות.

פיצוי בגין חילוט הערבות

1. התובעת טענה, כי חילוט הערבות על ידי הנתבעת נעשה על אף בקשותיה לעכב את החילוט, לצורך קיום הידברות בין הצדדים. חילוט חד־צדדי, היה צעד פוגעני, נמהר וחסר אחריות מצד הנתבעת. לטענת התובעת חילוט הערבות גרם לה נזק שיש קושי של ממש לאמוד אותו במדויק, שכן הוא נובע מהפגיעה באשראי שיבולת בבנק, הקטנת האובליגו, והצרת צעדיה על ידיו. עוד טענה התובעת, כי נקלעה לקשיים תזרימים ולאובדן אמינות שנבנה בעמל רב מול נותני האשראי במשך שנים רבות. התובעת העמידה את תביעתה ברכיב זה על סך 150,000 ₪.
2. מלבד עצם חילוט הערבות שלא הוכחש, התובעת לא צירפה כל אסמכתא להוכחת הנזק הנטען. מצופה היה שטענות המתבססות על פגיעה בדירוג האשראי ובאיכות האיתנות הפיננסית הבנקאית יוכחו באמצעות חוות דעת בנקאית או חשבונאית, כך שלא ניתן להתייחס לטענות בדבר נזק שנטען בעלמא. מעבר לאמור, טענות התובעת בעניין הפגיעה הכלכלית שנגרמה לה עומדות בסתירה לטענתה בדבר איתנותה הפיננסית שהעלתה בתגובתה לבקשה בחיובה בהפקדת ערובה. נוכח האמור, אני דוחה את דרישת הפיצוי שהעלתה התובעת בגין חילוט הערבות.

פיצוי בגין התנהלות בחוסר תום לב

1. מושכלת יסוד בדיני החוזים היא, כי חובה על צד לחוזה להתנהג בדרך מקובלת ובתום לב. סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1978 קובע, כי "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב", בפרט כאשר הנתבעת היא רשות ציבורית, כך שבנוסף לדיני החוזים חלים עליה עקרונות המשפט המנהלי, ועל כן היא חבה בחובת תום לב מוגברת, כפי שנאמר בעניין עיריית תל אביב פסקה 24:

"במקרה שלפנינו ובהינתן העובדה שהלקוח בו עסקינן הוא רשות ציבורית, חלה על יחסי הצדדים ועל ההתקשרות ביניהם בנוסף לדיני החוזים גם מערכת כללים ועקרונות מן המשפט המנהלי... מערכת כללים ועקרונות זו משמיעה לנו חובה מוגברת המוטלת על הרשות לנהוג ביושר, בהגינות ובסבירות בכל הליכותיה"

1. לצד האמור, הגישה העיקרית בפסיקה היא שפסיקת פיצוי בגין נזק בלתי ממוני (סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970), נתונה לשיקול דעת בית המשפט, ונפסקת במקרים חריגים (גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים – התרופות 303-305 (2019) (להלן: שלו ואדר); ע"א 8588/06 דוד דלג'ו נ' אכ"א לפיתוח בע"מ פסקאות 30-32 לפסק דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה (11.11.10) (להלן: עניין דלג'ו)). מקרים שכאלה הם אלו בהם מהות התמורה החוזית היא בלתי ממונית, אשר נועדה להסב לנפגע מההפרה הנאה או לספק לו חוויה מסוימת, או להבדיל, לסייע במניעת קושי נפשי מסוים או הקלתו. דוגמא לכך היא הפרת חוזה שעניינו נופש, אירוע תרבות או סיוע פסיכולוגי. יש המבקרים את גישה זו (שם, בעמ' 306-305).
2. מכל מקום, קיימת הסכמה רחבה שפיצויים לפי סעיף 13 לא ייפסקו בדרך כלל לתאגיד. הטעם לכך הוא, שתאגיד הוא אישיות משפטית מופשטת, ועל כן אין הוא מסוגל לסבול נזק נפשי (שלו ואדר, בעמ' 312; לגישה זו בפסיקה ראו עניין דלג'ו, בעמ' 17-18 וכן ע"א 2239/06 אילן אמיר חברה לבנין והשקות בע"מ נ' עיריית הרצליה 13 (28.11.07)).
3. בענייננו, אכן עולה קושי מהתנהגות הנתבעת בגין הקיזוז בדיעבד לאחר אישור גורמי הפיקוח ובחילוט הערבות שבוצע ללא הידברות עם התובעת. ואולם, במילותיו של כב' השופט א' ריבלין בעניין אילן אמיר, "הנזק הממוני שקבעתי שיש לפצות בגינו, יביא מזור גם לעוגמת הנפש שספגה החברה". לפיכך, אני דוחה את רכיב זה.

סוף דבר

1. על יסוד האמור לעיל, דין התביעה להתקבל בחלקה. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת, סך 1,222,237.84 ₪ בצירוף מע"מ. סכום זה יוצמד למדד תשומות הבניה 08/2010 ולסכום זה תתווסף ריבית בשיעור חשב כללי רגילה בהתאם למפורט בסעיף 60(3) לחוזה המדף. הסכום ישולם תוך 30 ימים, מיום קבלת פסק הדין.
2. בהתחשב במכלול נסיבות העניין, לרבות סכום פסק הדין אל מול הסכומים שהתבקשו בכתב התביעה, והעובדה שטענות התובעת התקבלו רק בחלקן, ובשים לב לכך שהצדדים הגיעו להסכמה דיונית, לפיה מומחה בית משפט מונה בשלב מוקדם של ההליך, דבר שחסך התדיינות נוספת ושמיעת מומחים מטעם הצדדים, וכן בהתחשב בכך שהתקיימו שני מועדים הוכחות ושלוש ישיבות קדם משפט, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 75,000 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 ימים, מיום קבלת פסק הדין.
3. אשר להוצאות המומחה, ויתר הוצאות המשפט, בהתחשב בתוצאה אליה הגעתי, ומאחר ששאלות ההבהרה וחקירת המומחה בבית המשפט, השפיעו על תוצאות פסק הדין, כל אחד מהצדדים יישא במחצית מעלות שכר המומחה ויתר הוצאות המשפט.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"א שבט תשפ"ב, 13 ינואר 2022, בהעדר הצדדים.