הבקשה

1. מה דינו של פסק דין חלקי שניתן בהסכמה כנגד חלק מהנתבעים ודחה את התביעה נגדם, בכל הנוגע לנתבעים האחרים שאינם חלק מפסק הדין המוסכם, זו השאלה נשוא הבקשה דנא.
2. בין התובעים לנתבעים התנהל הליך קודם, במסגרתו נתבעו גם נתבעים נוספים (הנתבעים הנוספים להלן גם: "משפחת דגמי"). התביעה בהליך הקודם נדחתה בהסכמה בכל הנוגע לנתבעים הנוספים וכעבור שנה נמחקה בכל הנוגע לנתבעים בתובענה דנא. לימים, הגישו התובעים תביעה חדשה כנגד הנתבעים דכאן בלבד, העוסקת באותה פרשה. כעת, מבקשים הנתבעים למחוק סעיפים מכתב התביעה – ולמעשה את מרבית טענות התביעה, מחמת השתק עילה ו/או השתק פלוגתא וזאת בשל קיומו של פסק הדין בהליך הקודם שדחה את התביעה כנגד הנתבעים האחרים.
3. עניינה של התובענה דנא בטענת התובעים כי הנתבעים הפרו עימם הסכמים. נטען, כי הנתבעים הפסיקו את ההתקשרות עם התובעים על מנת לפגוע אישית בתובע, בעקבות גירושיו של התובע מבתו של מר דגמי – שותפו לשעבר וחברו הקרוב של הנתבע 2. כך נטען, כי בעקבות הגירושין מר דגמי פעל באמצעות הנתבע על מנת לפגוע בתובע ולנקום בו ובעקבות כך, תוך שיתוף פעולה אסור וחמור עם מר דגמי, הנתבע הפעיל את כוחו והשפעתו בנתבעת בכדי שהתובעת תהפוך תוך חודשים ספורים לשחקן בלתי רצוי בשורות הנתבעת.
4. הנתבעים טענו, כי התובעים הגישו הליך קודם נגדם וכנגד משפחת דגמי, שהתבסס על אותן טענות ולפיהן מר דגמי ביקש לנקום בתובע ולפגוע בעסקיו בשל הסכסוך המשפחתי ביניהם והשתמש בנתבע 2 לצורך כך. באותו הליך, נדחתה התביעה כנגד משפחת דגמי בהסכמת התובעים. נטען, כי לאור דחיית התביעה התגבש מעשה בית דין כלפי התובעים. עוד נטען, כי פסק הדין ניתן לאחר שהוגש כתב הגנה מטעם משפחת דגמי ולפיכך מדובר בקביעה משפטית פוזיטיבית הדוחה את התביעה ואין נפקא מינה אם פסק הדין ניתן בהסכמה ואין הדבר גורע מהתגבשותו של מעשה בית דין. עוד נטען, שבשל הקרבה המשפטית המובהקת שבין משפחת דגמי לבין הנתבעים – כיוון שנטענו כלפיהם אותן טענות, הם זכאים לסמוך ידם על פסק הדין ולטעון למניעות והשתק ואין הכרח שהצדדים להתדיינות הקודמת יהיו אותם צדדים. בהקשר זה צויין, כי לא נטען כלפי הנתבע שהוא ביצע את הפעולות מיוזמתו, אלא שהמניע היחיד שעמד מאחורי פעולות הנתבעים היה רצונו של מר דגמי לפגוע בתובעים, טענות שנדחו כאמור בפסק דינו החלוט של ביהמ"ש בהליך הקודם ולפיכך מקימות מעשה בית דין ולא ניתן לתן בהן הכרעה סותרת.
5. לטענת התובעים בתגובתם, הבקשה הוגשה בחוסר תום לב ותוך העלמת עובדות מהותיות. אשר לדחיית התביעה בהליך הקודם נטען, כי הבקשה לדחייה הוגשה בעקבות הסכם פשרה שנערך בבית המשפט לענייני משפחה, בטרם נערך בירור עובדתי ובטרם ניתנה הכרעה לגופו של עניין. עוד נטען, שהתובעים המשיכו לנהל את ההליך מול הנתבעים, אך התביעה הייתה לצווי מניעה וצווי עשה שנועדו לעצור את הפגיעה בעסקיהם וכי במקום פיצול סעדים בית המשפט אפשר לתובעים לעתור לתיקון התביעה ולהוספת סעדים כספיים, אלא שהנתבעים התנגדו לתיקון התביעה והציעו שהתובעים ימחקו את תביעתם ויגישו אותה מחדש. ביום 6.10.2015 ניתן פסק דין המקבל את בקשת התובעים ומורה על מחיקת התביעה והגשתה מחדש, כפי שימצאו התובעים לנכון. לגישת התובעים, לא יעלה על הדעת שהנתבעים עצמם יטענו בהליך הקודם שדרך המלך היא מחיקת התביעה והגשתה מחדש ואז בהליך דנא יטענו למעשה בית דין והם מושתקים ומנועים מלטעון זאת משלא העלו זאת בזמן אמת.

עוד נטען, כי הבקשה היא בקשת סרק ללא בסיס משפטי וכי הפסיקה דחתה את עמדת הנתבעים, בעוד הם ציטטו בבקשתם באופן מגמתי תוך ניתוק מהקשר. נטען, כי לא מתקיים בענייננו השתק עילה, מקום בו לא ניתנה כל הכרעה לגופה של מחלוקת. עוד נטען, כי ברור שהסכם הפשרה לא חל על הנתבעים אלא נערך אך ורק ביחס למשפחת דגמי, והדברים ברורים במיוחד שכן בזמן אמת המשיכה להתנהל התביעה מול הנתבעים. נטען, כי גם לשיטת הנתבעים הייתה התקשרות מסוימת בין הצדדים שנותקה ביוזמת הנתבעים וככל שיקבע כי הפסקת ההתקשרות נעשתה בנסיבות המזכות את התובעים בפיצוי, אין חשיבות לשאלה האם הפסקת ההתקשרות מקורה בקשר עם מר דגמי. בנוסף, נטען שלא מתקיים השתק פלוגתא שכן ראשית, אין זהות עובדתית ומשפטית בין הפלוגתות, כאשר כבר בפסק הדין בהליך הקודם נקבע, כי כתב התביעה המקורי עבר שינויים מרחיקי לכת בפן העובדתי, בעילות התביעה ובסעדים המבוקשים. שנית, לא התקיים דיון בפלוגתות ולתובעים לא היה יומם בביהמ"ש. שלישית, לא הייתה הכרעה בפלוגתות כאשר פסק הדין ניתן בהסכמה בשלב מקדמי ורביעית, לא הייתה הכרעה בעובדות. לבסוף נטען, שאין יחסי קרבה משפטית בענייננו, שמתקיימים רק בנסיבות מיוחדות וחריגות.

1. בתשובה לתגובה טענו הנתבעים, כי למחיקת התביעה בהליך הקודם אין רלוונטיות לבקשה וכי הם לא הסכימו למחיקה, אלא זו נעשתה לאור בקשת התובעים שהבינו שבקשתם לתיקון כתב התביעה לא תצלח. נטען, כי הנתבעים העלו את טענתם בדבר מעשה בית דין לאור דחיית התביעה נגד משפחת דגמי כבר בהליך הקודם (ר' לדוגמה הבקשה לסילוק התביעה על הסף מטעם הנתבע). עוד נטען, כי מחיקת הסעיפים היא הדבר הנכון והמתחייב שכן טענות שנדחו בפסק דין כלפי פלוני אינן יכולות להמשיך ולהתקיים כנגד אלמוני. הנתבעים הוסיפו וטענו כי אילו רצו התובעים לשמור על טענותיהם יכלו לבקש מתן תוקף לפשרה או את מחיקת התביעה, אך הם ביקשו את דחייתה על כל המשתמע מכך. עוד נטען, כי התובעים לא טענו בהליך הקודם כי הבקשה מוגשת מכוח פשרה ולא צרפו את הסכם הפשרה הנטען על ידם ולפיכך לא ניתן להתייחס לטענת התובעים כי דחיית התביעה באה מתוך פשרה ולא הייתה כוונה לקבוע ממצא עובדתי, כאשר בעצם הבקשה לדחיית התביעה הביעו התובעים את רצונם לראות בטענות שהועלו בתביעה כטענות שנדונו ונדחו לגופן.

הנתבעים חזרו והדגישו שעצם העובדה שפסק הדין ניתן בהסכמה אינה גורעת מתוקפו המחייב או מהתגבשות מעשה בית דין, כי פסק הדין בענייננו הוא קביעה משפטית פוזיטיבית לאחר שכבר הוגש כתב הגנה מטעם משפחת דגמי וכי לא ייתכן שבית המשפט יקבע שהנתבע נעתר לבקשת מר דגמי לפגוע בעסקיו של התובע בשל גירושיו מבתו של מר דגמי, כאשר אותה טענה נדחתה בפסק הדין.

דיון והכרעה

1. דוקטרינת מעשה בית דין מבוססת על עקרון סופיות הדיון ובבסיס טעמיה הרצון למנוע מצדדים לשוב ולהתדיין בעניין שכבר נדון והוכרע בבית המשפט תוך הטרדה של היריב והכבדה על בית המשפט וכן למנוע הכרעות סותרות. הדוקטרינה מקימה מחסום דיוני בפני בעלי הדין, המונע כל התדיינות נוספת ביניהם בנושא או בשאלה שהוכרעה במסגרת פסק דין סופי. לדוקטרינה שני ראשים: האחד, כלל השתק העילה, לפיו מוקם מחסום דיוני מפני תביעה נוספת בין אותם צדדים באותה עילה; השני, כלל השתק הפלוגתא, לפיו מוקם מחסום דיוני בין הצדדים לגבי שאלה עובדתית או משפטית מסוימת, שהייתה חיונית לתוצאה הסופית בהתדיינות הקודמת, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, וזאת גם אם ההתדיינות הנוספת מבוססת על עילת תביעה שונה (לתנאים להיווצרות השתק פלוגתא ר' ע"א 9647/05 פוליבה בע"מ נ' מדינת ישראל אגף המכס ומע"מ ומשרד המסחר, בסעיף 33 (22.7.2007) [להלן: "עניין פוליבה"]; להרחבה בעניין דוקטרינת מעשה בית דין, ר' מבין רבים, ע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, בסעיף 13 (12.10.2009) [להלן: "עניין אספן"]; ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי-טפחות, בסעיף 25 (5.1.2011) [להלן: "עניין צמרות]).

מכל מקום, תנאי מרכזי להתקיימות הדוקטרינה הוא בין היתר, זהות בין בעלי הדין, שהוא ביטוי לכלל ההדדיות שביסוד הדוקטרינה, לפיו "אין בעל דין יכול להסתמך על מימצא שהוכרע לטובתו כדי להשתיק את יריבו, אלא אם היה בידי היריב להשתיק את אותו בעל דין עצמו לו הוכרע המימצא לטובתו הוא" (עניין אספן, בסעיף 15; עניין צמרות בסעיף 26).

כדי להתמודד עם החשש שיעשה שימוש לרעה בתנאי הזהות בין בעלי הדין וייפגעו תכליות הדוקטרינה, נוצרו חריגים לתנאי והם: החריג האחד, תורת הקרבה המשפטית, אשר מרחיבה את תחולת הדוקטרינה גם למי שלא היו צד להליך הראשון, אך עומד ביחסי "קרבה משפטית" עם אחד מבעלי הדין. ה"קרבה המשפטית", מתקיימת "כאשר קיימת קרבה עניינית הדוקה בין בעלי דין בשני ההליכים העומדים באותו צד של המיתרס, כנגד בעל דין משותף לשני ההליכים" (עניין צמרות); החריג השני, כלל ההזדמנות, הרלוונטי רק לעניין השתק פלוגתא, ולפיו בעל דין שניתנה לו הזדמנות מלאה להציג טענותיו בעניין הפלוגתא, מנוע מלהעלות פלוגתא זהה שכבר נדונה והוכרעה לרעתו בתביעה הקודמת. טענה זו יכול להעלות בעל דין זר להתדיינות הקודמת, אך זאת בדרך כלל כטענה הגנתית בלבד, כ"שכל האינטרסים עליהם בא עקרון 'זהות הצדדים' לשמור, [יהיו] מוגנים" (עניין אספן, בסעיף 16) ותוך שמירה על שיקול דעת רחב לבית המשפט להכריע בהתאם לנסיבות המקרה שבפניו (עניין אספן, בסעיף 19).

1. בענייננו, ברור כי פסק הדין הדוחה את התביעה כנגד משפחת דגמי ניתן בהסכמת התובעים ומשפחת דגמי וכי הוא מהווה מעשה בית דין במערכת היחסים בין צדדים אלו. הנתבעים מבקשים שפסק הדין יהווה מעשה בית דין במערכת היחסים שלהם מול התובעים, וזאת על אף שלא מתקיימת זהות בין בעלי הדין. מכאן, שעל בית המשפט לבחון האם מתקיים אחד מהחריגים לתנאי הזהות בין בעלי הדין והם קיומה של "קרבה משפטית" או קיומו של "כלל ההזדמנות".

קרבה משפטית

1. לשיטת הנתבעים, מתקיימת קרבה משפטית ביניהם ובין משפחת דגמי, וזאת בשל היות הנתבעים צד להליך הקודם, הקשרים המסחריים ביניהם ובין משפחת דגמי והטענות הזהות והמשותפות שהועלו כלפיהם בתביעה. הנתבעים לא הרחיבו בטענה זו למרות חשיבותה הרבה לבקשתם.
2. בעניין צמרות, נקבע כי בבחינת "קרבה משפטית" נדרשת גישה זהירה, כדי שלא לפגוע פגיעה בלתי ראויה בזכותם הדיונית של מתדיינים להביא את דברם בפני בית המשפט. עוד נקבע, כי המבחן הוא "האם מצויים שיקולים של מדיניות משפטית המצדיקים השוואת מעמדו של בעל דין בהליך נוכחי למעמדו של בעל דין בהליך הקודם, וקשירתו לתוצאותיו". בית המשפט מתייחס בעיקר לבעל דין אשר היה לו עניין ממשי בהליך הקודם והוא ידע על קיומו, אך נמנע במודע מלהצטרף להליך על אף הזדמנות שניתנה לו, כך שהוא גילה את עמדתו שהוא מקבל את תוצאת ההתדיינות גם אם הן נגדו (ר' גם נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי (1991), 378 (להלן: "זלצמן")).
3. למעשה, בכדי שתתקיים "קרבה משפטית", יש צורך הן "בקרבת העניין" והן שענייננו של בעל הדין הזר המבקש להסתמך על מעשה בית הדין יוצג במסגרת התדיינות הקודמת על ידי בעל הדין האחר (ר' ע"א 3097/02 שביט מלמד נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, נח(5) 511, 520-521 (2004) [להלן: "עניין מלמד"]. בענייננו לא מצאתי שקיימת "קרבה משפטית" בין משפחת דגמי לבין הנתבעים. העובדה שקיימות טענות דומות כלפי משפחת דגמי וכלפי הנתבעים וכתוצאה מכך קם אינטרס משותף לדחייתן, אולי מקיימת את התנאי של "קרבת העניין", אולם לא די בכך. הנתבעים, שהיו בעלי דין בהליך הקודם, לא סמכו ידיהם על ההתדיינות בין התובעים לבין משפחת דגמי ועניינם לא יוצג על ידי משפחת דגמי. הנתבעים בחרו להיות מיוצגים בנפרד באמצעות עורך דין מטעמם, הגישו כתבי טענות נפרדים ולא היו חלק מההסכמות לדחיית התביעה. יש בכך כדי ללמד שהנתבעים עצמם סברו כי קיימות להם טענות שונות ונפרדות מהטענות שעמדו למשפחת דגמי וכי הם לא ראו עצמם כבולים בתוצאות ההתדיינות של התובעים מול משפחת דגמי. קשה להלום כי לו מצב הדברים היה הפוך ותביעת התובעים כנגד משפחת דגמי הייתה מתקבלת, היו מקבלים הנתבעים את תוצאות ההתדיינות באותה מידה בה הם מבקשים לקבל את תוצאות ההתדיינות עתה. יוסף, כי הנתבעים לא פירטו בדבר הקשרים המסחריים עם משפחת דגמי וטענה זו נטענה בעלמא, ברם מכתבי הטענות עולה, כי בעבר אמנם היו מר דגמי והנתבע שותפים בנתבעת, אולם קשרים אלו הסתיימו זה מכבר ובהעדר טענות אחרות לא ניתן לומר כי קיימת להם זהות אינטרסים העולה כדי "קרבה משפטית" – באשר מר דגמי הינו אדם פרטי שכבר אינו קשור בקשר עסקי ישיר לנתבעים.
4. בנסיבות אלו, אין מקום לשימוש בדוקטרינת מעשה בית דין על ידי הנתבעים בשל פסק הדין שניתן לטובת משפחת דגמי בהליך הקודם מכוח החריג של "קרבה משפטית".

כלל ההזדמנות

1. כאמור לעיל, כלל ההזדמנות מאפשר לנתבע שהינו בעל דין זר להתדיינות הקודמת להעלות טענת השתק פלוגתא הגנתית כלפי תובע, וזאת בכדי למנוע מהתובע להעלות פלוגתא שכבר הוכרעה לרעתו בהליך הקודם. אמנם, הנתבעים מבקשים להעלות טענת השתק פלוגתא הגנתית, ברם, תנאי בסיסי לקיומו של השתק פלוגתא הינו קיומה של התדיינות אדברסרית בין בעלי הדין שסופה בהכרעה שיפוטית בפלוגתא הנדונה, וקיים ספק אם פסק דין שניתן בהסכמה יכול לשמש להשתק פלוגתא (ר' עניין מלמד בעמ' 520; זלצמן בעמ' 337; ע"א 3820/03 דמארי נ' מינהל מקרקעי ישראל, בסעיף 10 (5.9.2005)).
2. בענייננו, פסק הדין ניתן בהסכמה, בעקבות בקשת משותפת של התובעים ומשפחת דגמי המונה 3 שורות. פסק הדין עצמו כולל שורה אחת, כדלקמן: "בהמשך להודעת הצדדים התביעה כנגד הנתבעים 1-3 תידחה ללא צו להוצאות". ברי כי לא נערך דיון לגופו של עניין ולא נעשו קביעות משפטיות בממצאים כלשהם ומשכך אין בנמצא פלוגתא שהוכרעה וניתן להשתמש בה.

ברע"א 682/07 לבייב נ' גילר, בסעיף י"ב (21.6.2007) נפסק כי "כאשר עסקינן בפסק דין הניתן בהסכמה נוצר ספק מובנה באשר לכוחו להקים השתק פלוגתא ... הסכם פשרה מונע לרוב על ידי רצון הצדדים להביא לידי סיומה את ההתדיינות המשפטית ובכך לחסוך זמן ומשאבים – והחלה דווקנית של כלל השתק הפלוגתא על פסק דין שניתן בדרך הפשרה עלולה להביא להימנעותם של בעלי דין מסיום המחלוקות בפשרה, מחשש להשפעת פסק הדין שבפשרה על הליכים עתידיים". נפסק, כי יש לבחון בקפידה את טיב ההסכמה ולשאול האם ההסכמה כוללת הסכמה כי קביעה בפלוגתא מסוימת "דינה כדין קביעה שנעשתה על ידי בית המשפט בעקבות בירור לגופה של הפלוגתא שבמחלוקת". בענייננו, בחינת אומד דעת התובעים, אשר ביקשו לדחות את התביעה כנגד משפחת דגמי בלבד, בעוד הם ממשיכים לנהל את התביעה כנגד הנתבעים במשך כשנה ואף מבקשים לתקן את התביעה ולהוסיף לה סעדים כספיים, מלמדת כי ההסכמה לדחיית התביעה יוחדה לסכסוך מול משפחת דגמי בלבד ולא הייתה כוונה לקבוע ממצאים בסכסוך מול הנתבעים.

לא זו אף זו, הנתבעים עצמם ידעו היטב שסיום ההתדיינות של התובעים מול משפחת דגמי אינה מסיימת את ההתדיינות כלפיהם ועל כן לא התנגדו למחיקת התביעה נגדם ולא טענו בזמן אמת כי יש לדחות את התביעה במקום למחקה (ר' סעיף 1 לתגובה לבקשה לתיקון כתב תביעה שהגישו הנתבעים בהליך הקודם ובה נטען "יתכבדו התובעים למחוק הליך זה.. ולאחר מכן אם ירצו בכך, יגישו כתב תביעה חדש...").

יצוין בהקשר זה, כי הנתבעים טענו שפסק דין שניתן בהסכמה יכול להוות מעשה בית דין. נדמה כי הכוונה היא שפסק דין בהסכמה יכול ליצור השתק עילה כלפי בעלי דין וחליפיהם, אולם פסק דין שלא נדון לגופו ולא הוכרעו בו פלגותאות לא יכול ליצור השתק פלוגתא (ר' לעניין זה פסק הדין אליו הפנו הנתבעים, ע"א 1351/06 עו"ד מועין דאוד ח'ורי נ' חברת ארמון ההגמון(קסר אלמוטראן) בע"מ, בסע' ל"א-ל"ב (17.9.2007); וכן ר' זלצמן בעמ' 320). לו היו הנתבעים מפרידים בין הטענות בדבר השתק עילה ובין הטענות בדבר השתק פלוגתא בבקשתם, נדמה שטענה זו הייתה ברורה יותר.

עוד יובהר, כי הנתבעים טענו שאין מדובר בענייננו בפשרה, אלא בבקשה מודעת של התובעים לדחות את התביעה, על המשתמע מכך. לא מצאתי ממש בטענה זו. ברור שהסכמת התובעים והנתבעים ביניהם לדחות את התביעה ללא צו להוצאות הינה פועל יוצא של הדברות ביניהם, שסופה הסכמות על דחיית את התביעה, ואין נפקא מינה אם הם כינו זאת "פשרה" או לאו.

כך גם לא מצאתי ממש בטענות הנתבעים כי העובדה שכבר הוגש כתב הגנה והתביעה החלה להתנהל משמעה שפסק הדין הינו "קביעה משפטית פוזיטיבית" והדברים ברורים על פניהם.

סוף דבר

1. הבקשה נדחית.
2. הנתבעים יישאו בהוצאות התובעים בסך 2,000 ₪.

ניתנה היום, י"ח אדר תשע"ז, 16 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.