רקע

1. לפני תביעת התובעים לתשלום פיצויים בסך 7 מיליון ₪ בשל הפרת הסכם בלעדיות למתן שירותי ביטוח רכב לרוכשי מכוניות אצל הנתבעת 1; פגיעה מכוונת של הנתבעים במערכת היחסים החוזית של התובעים לסוכנויות המשנה של הנתבעים בכל הקשור עם הענקת שירותי ביטוח רכב וביטוח פנסיוני; ולבסוף בשל הפגיעה שנגרמה לתובעים בשל הפרת הסכם למתן שירותי ביטוח בתחום הפנסיוני עם עובדי הנתבעת.

טענות התובעים

1. לטענת התובעים, כעולה מכתב תביעתם ומתצהיר עדותו הראשית של התובע, התובע 1 (להלן: "התובע") הינו סוכן ביטוח מורשה. משנת 1991 התובע מפעיל סוכנות ביטוח בשם "תשובה סוכנות לביטוח" (להלן: "סוכנות תשובה"). התובעת 2 (להלן: "התובעת") הינה חברה שבשליטת התובע אליה עברה פעילות סוכנות תשובה בשנת 2009.
2. הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") הינה יבואנית רכבי טויוטה ולקסוס לישראל (באמצעות חברת לקס מוטורס בע"מ). הנתבעת, כך נטען, התקשרה עם התובעים למתן שירותי ביטוח בלעדיים לעובדי הנתבעת וללקוחותיה. כפועל יוצא הנתבעת הפנתה את רוכשי הרכבים לבטח רכביהם באמצעות התובעת בין השנים 1999-2012. הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") הינו בעל הזיכיון ליבוא רכבי טויוטה ולקסוס לישראל. בעת הרלוונטית היה הנתבע שותפו של מר עזרא דגמי ז"ל (להלן: "דגמי"), שבתו, דורין, נישאה לתובע. חלוקת המניות בנתבעת הייתה בעת הרלוונטית 80% לנתבע ו-20% למר דגמי.
3. אשר לנוסח ההסכם, טענו התובעים כי בשנת 1999 הגיעו הצדדים להסכם בעל פה לפיו הנתבעים יעניקו לתובעים ולסוכנות תשובה "זכות בלעדית לשיווק מוצרי ביטוח באולמות התצוגה של טויוטה, בסוכנויות משנה של טויוטה ולהעניק ו/או לשווק שירותים פנסיונים לעובדי הנתבעת" (סעיף 12 לכתב התביעה). עוד הוסכם, כי סוכני מכירת הרכב בסוכנויות המשנה של טויוטה ישתפו פעולה באופן מלא עם התובעים, כאשר הנתבעים ימליצו וינחו את סוכנויות המשנה לעבוד עם התובע. כן הוסכם שהתובעים לא ישלמו בגין הטבה זו כל תשלום לנתבעים. התובע מצדו התחייב להשיג למבוטחים תנאי ביטוח טובים ו/או ייחודיים עפ"י צרכיהם הייחודיים של רוכשי הרכבים החדשים. עוד הוסכם, כי התובעים יבטחו בביטוח פנסיוני את עובדי הנתבעת וסוכנויות המשנה, כאשר התובע מצידו יפעל להשיג את התנאים הטובים ביותר בפוליסות השונות והנתבעת תשתמש בתובע כסוכן הביטוח שלה בעניין זה. בכך, יעברו מאות עובדי הנתבעת וסוכנויות המשנה לטיפול סוכנות תשובה ובהמשך לתובעת, ואילו התובעים ישקיעו בבניית מערך ביטוחי הולם בסוכנויות הנתבעת ובסוכנויות המשנה, תוך הכשרת עובדים ובניית מערכת תומכת לשם מתן השירות הטוב ביותר ללקוחות הנתבעת (ס' 14 לת/2-תצהיר התובע).
4. במהלך השנים, כך נטען, פעילות התובעים גרמה לחדירת התובעת לסוכנויות רכב נוספות הקשורות לנתבעת על סניפיהם הרבים בישראל. התובע אמנם השקיע משאבים רבים בהפעלת מערך שיווק מתאים, בהדרכה ובהכשרת פקידים בסוכנויות כמו גם בניהול מושכל של מערך השיווק. התובע פעל בנוסף ליצירת הסכמים ייחודיים עם חברות הביטוח לקבלת הטבות מיוחדות לביטוחי רכב עבור לקוחות הנתבעת. התובעים הדגישו, כי ליבת פעילותם הייתה ונותרה סוכנויות הרכב של טויוטה ולקסוס בסניפים שבבעלות הנתבעת, סוכנויות המשנה, וכן הביטוחים הפנסיוניים.

התובעת נתפסה אם כן, כך נטען, כ"סוכנות הבית" בביטוח רכבי טויוטה. היה מצופה מהתובעים להקדיש לשם כך את מירב זמנם ומרצם תוך העדפת הנתבעים על פני לקוחות אחרים, למתן מתן השירותים, כשהיה ברור שהתובעים מעניקים לגורמים אלה שירותי ביטוח באופן בלעדי. מעבר לאלה לא קבעו הצדדים מועד לסיום ההתקשרות, וזו נמשכה 13 שנים עד להפסקת השירות הבלעדי בהפרת הסכם ע"י הנתבעים כנטען.

במסגרת תצהיר עדותו הראשית מציין התובע כי בכל הקשור להסכם הבלעדיות, מסר לו מר דגמי עוד בשנת 1999, כי עפ"י הסכמה בינו לבין מר חורש, כי הבלעדיות תתייחס לשיווק שירותים פנסיוניים לעובדי הנתבעת ולעובדי סוכנויות המשנה (ס' 13 לת/2) .

1. בתצהיר עדותו הראשית (סעיף 13 סיפא) מתייחס התובע להסכם נוסף שנערך בין הצדדים ואינו מופיע בכתב תביעתו משנת 2000. (יצוין כבר עתה כי הנתבעים ראו בטענה לקיומו של ההסכם הנוסף הרחבת חזית). עפ"י ההסכם משנת 2000, ניתנה לתובע זכות שיווק בלעדית של ביטוחי רכב בסוכנויות טויוטה וזכות דומה (אם כי לא בבלעדיות) הובטחה בסוכנויות המשנה. התובע הדגיש כי הן מר דגמי והן מר חורש הבטיחו לו ישירות לקדם את פעילות עסקי הביטוח שלו בסוכנויות ובסוכנויות המשנה הן עבור הלקוחות והן עבור העובדים.
2. ההתחייבות לבלעדיות שהעניקו הנתבעים לתובעים קיבלה משנה תוקף בהסכם נוסף שנערך בשנת 2005. בשנה זו מכר מר דגמי את אחזקותיו בנתבעת לנתבע. כחלק מהמו"מ, בין הנתבע לדגמי הוסכם, כך טענו התובעים, כי מר דגמי יוותר על חלק משווי חלקו בנתבעת בשווי 4 מיליון דולר לטובת המשך מתן הבלעדיות לתובעים (בבחינת הסכם לטובת צד ג'). הנתבע, כך נטען, התחייב באופן אישי, שהתובעים ישמשו זכייני הביטוח של הנתבעת וסוכנויות המשנה כפי שהיה עד לאותה עת. התובע הדגיש כי מר דגמי מסר לו אודות הסכמות אלה בע"פ והוסיף כי הנתבע לא יעז להפר התחייבותו זו.
3. הסכם רביעי ואחרון נערך בין הצדדים, לטענת התובעים, בשנת 2011, או אז מונה מנכ"ל חדש לנתבעת. המנכ"ל החדש דאג להעביר את הביטוחים הפנסיונים של עובדי הנתבעת מהתובעים לסוכנות ביטוח אחרת, לטענת התובעים בניגוד למוסכם. למרות הפרת הסכם זו, בפגישה שנערכה בין התובע לנתבע, הוסכם כי התובע יחדל מלטפל בביטוחים הפנסיוניים של עובדי הנתבעת אך ימשיך לטפל בבלעדיות כפי המוסכם בהסכם 2005 במתן שירות ביטוחי רכב ללקוחות הנתבעת בסוכנות הראשית ובסוכנויות המשנה כפי שהיה עד לאותה העת. הנתבע התחייב אישית באותו מעמד, כך נטען, שהתובעים לא ייפגעו ממהלך זה, אלא שהנתבעים הפרו גם הסכם עם התובעים.
4. את הליך ההיפרדות בין הצדדים מייחס התובע לרצונו להתגרש מדורין, בתו של מר דגמי. כפועל יוצא אביה, מר דגמי, פעל אצל הנתבע לסילוקו מסוכנויות הנתבעת ומסוכנויות המשנה. לטענת התובע, מר דגמי אף טען בפניו כי יהפוך אותו לאביון.
5. במצב דברים זה, מסוף שנת 2012, ובהמשך בשנת 2013, הפכו התובעים למוקצים אצל הנתבעים. הנתבעים החלו מחפשים סוכנות ביטוח חלופית על פני התובעים תוך ניצול מעמדם וכוחם לאכוף על סוכנויות הנתבעת וסוכנויות המשנה יישור קו עם עמדה זו. הנתבעים לא פנו בשום דרך רשמית לתובעים והודיעו להם על הפסקת ההתקשרות שבין הצדדים, לא בכתב ולא בעל פה, כאשר הנתבע מורה, הלכה למעשה, כך נטען, על הפסקת ההתקשרות עם הנתבעים באופן חד צדדי כך שמוצרי התובעת לא מוצעים יותר ללקוחות הנתבעת ומתחילה התעלמות מהתובע כאילו לא שימש מעולם סוכן הביטוח של הנתבעת. התובע הדגיש, כי מעולם לא הובעו בפניו כל הסתייגויות ביחס לטיב השירות שהעניק ללקוחות הנתבעת או עובדיה ולא הועלו אף טרוניות מסוג אחר. ניסיונות התובע לשנות את רוע הגזרה לא הועילו לאחר שסוכנויות הנתבעת, עובדיה וסוכנויות המשנה קיבלו הנחיות מפורשות להפסיק לעבוד עם התובעים, תוך השמצתם והטלת דופי בהתנהלותם, והכל כאמור בעקבות הנחיה גורפת שלא לעבוד עם התובע. בכך נפגע מוניטין התובעת, כך נטען, בוטלה הבלעדיות למכירת פוליסות ביטוח רכב בסוכנויות טויוטה ובתנאים הייחודיים הבלעדיים ונגרם לתובעים נזק ממוני.
6. במצב דברים זה לקוחות ותיקים של התובעים חדלו לעבוד עימם או צמצמו את היקף ההתקשרות. הנזק שנגרם בשל כך לתובעים נאמד בכ- 2.5 מיליון ₪ לשנים 2012-2015; כך גם חל פיחות קיצוני בפניית לקוחות חדשים בגינם נגרמו לתובעים הפסדי הכנסות בשיעור הנאמד בכ- 5.3 מיליון ₪ לתקופה שבין השנים 2012 עד למועד הגשת התביעה; בנוסף נפגעה אטרקטיביות המוצרים שמשווקים התובעים וכן נגרם נזק למוניטין שלהם. מעבר לאלה, טענו התובעים לאובדן רווח בגין הביטוחים הפנסיוניים וזאת מאחר ולו התובע ידע אודות כוונת הנתבעים להפסיק את פעילותו בתחום ביטוחי הרכב, לא היה מסכים להפסקת הפעילות בתחום הביטוחים הפנסיונים ובגין כך נגרמו לתובעים נזקים בשיעור של כ- 3.5 מיליון ₪; באשר לפגיעה במוניטין ובאטרקטיביות המוצרים העריכו התובעים את נזקיהם בכ- 5 מיליון ₪. לחלופין עתרו לפיצויי קיום לתקופה של 3 שנים בסך 8,177,559 ₪ בתוספת פיצוי בסך מיליון ₪ בגין הפרת ההתחייבויות; כך גם טענו התובעים שהינם זכאים לדמי הודעה מוקדמת. בסיכומו של יום העמידו התובעים את תביעתם משיקולי אגרה על 7 מיליון ₪.
7. התובעים חזרו והדגישו כי הפרת ההתקשרות עימם וטעמיה אינם קשורים לטיב השירות והיחסים הקודמים בין הצדדים. לפיכך, הפרת ההסכם נוגדת את תקנת הציבור, ונולדה לשם נקמה בתובע בחוסר תום לב וללא צידוק באופן המעניק לתובע הזכות לתביעת נזקיו בשל פגיעה באינטרס ההסתמכות והציפיה לקיום ההסכם ללא הגבלת זמן. כך גם התנהלו הנתבעים בחוסר תום הלב בשל אי מסירת כל הודעה אודות הפסקת ההתקשרות, כאשר מעבר להפרת ההסכם החוזי קמה לתובעים, כך טענו, עילה נזיקית בעילת גרם הפרת חוזה בין התובעת לצדדי ג' ובהן סוכנויות המשנה. התובעים עתרו להרמת מסך ההתאגדות וחיובו האישי של הנתבע שהתנהלותו כלפי התובעים בחוסר תום לב גרמה ישירות לנזקים הנטענים.

טענות הנתבעים

1. הנתבעים מצדם שללו מכל וכל את טענות התובעים בכלל ולעניין קיומו של הסכם בלעדיות ומהות תוכנו בפרט. הנתבעים הפנו לתביעה קודמת שהתנהלה בין הצדדים באותו עניין ממש (ת"א 58101-03-14 (להלן: "התובענה הראשונה")) שנמחקה בפסק דין מתאריך 6.10.15. התובענה הראשונה הופנתה, מעבר לנתבעים דנא, גם כנגד גרושתו של התובע הגב' דגמי דורין והוריה עזרא והגר דגמי. התובענה הראשונה כלפי משפחת דגמי נדחתה. הנתבעים גם שללו מכל וכל את טענת התובעים ולפיה מר דגמי פנה למר חורש, על מנת שזה "יהרוס" את חיי התובע ויפגע בעסקיו מאחר וביקש להתגרש מבתו וכי מר חורש הסכים לכך. עם מתן פסה"ד בתובענה הראשונה נדחו למעשה הטענות כנגד משפחת דגמי ובכך יש לטענת הנתבעים כדי להביא לדחיית התביעה דנא כנגדם. הנתבעים אף הפנו לכך שהתובענה הראשונה נמחקה תוך חיוב התובעים בהוצאות לנוכח התנהלותם. התביעה דנא מהווה, כך נטען, ניסיון למחזר גרסאות עובדתיות שונות.
2. אשר לעובדות, הנתבעים טענו כי הקשר של הנתבעת עם סוכנות תשובה התמצה בשניים. האחד, מתן אפשרות לסוכנות תשובה להציע ביטוחי רכב ללקוחות הנתבעת שרכשו ממנה רכבים באולם התצוגה המרכזי של החברה בתל אביב באמצעות, בין היתר, עלוני ביטוח שהונחו על דלפקי סוכני המכירות. השני, עריכת ביטוחים פנסיוניים לעובדי החברה. קשר זה בין הנתבעת לסוכנות תשובה הסתיים, כך נטען, מטעמים ענייניים, עסקיים ומסחריים וללא כל סיבה נסתרת אחרת דוגמת הרצון לפגוע במי מהתובעים.

בכל הקשור עם ביטוחי הרכב, נטען כי לקוחות הנתבעת שרכשו ממנה רכבים באו בתלונות בשל השירות לו זכו מסוכנות תשובה. התנהלות זו מצד התובעים פגעה בשירות הנאות המצופה מהנתבעים ללקוחות החברה. החברה התריעה בפני התובע כי היא אינה מוכנה לשמש יותר אכסניה למתן הצעות לביטוח רכב מטעם סוכנות תשובה כשלטעמה עסקינן בלא יותר מעשרות בודדות של לקוחות בשנה.

אשר לביטוחים הפנסיוניים, הודתה הנתבעת כי בשנת 2008 יצאה במכרז לבחירת סוכנות ביטוח שתטפל בנושאי הביטוח הפנסיוניים מכרז אליו הוזמן גם התובע. למרות המכרז התובע לא העלה כל טענה לבלעדיות בתחום זה. בסיכומו של יום נבחרה סוכנות ביטוח אחרת שהשיגה לעובדים ביטוח פנסיוני בתנאים טובים לאין שיעור מאלה שנתנה סוכנות תשובה. הנתבעים ציינו כי התברר להם שבמהלך השנים התובעים "חגגו" על חשבון עובדי החברה ולא מילאו חובתם כלפיהם כסוכני ביטוח. הנתבעים הכחישו כל קשר בין ויתורו של התובע על הביטוחים הפנסיוניים לבין קבלת בלעדיות בתחום ביטוחי הרכב והדגישו שוב, כי אין כל קשר בין גירושי התובע מדורין לבין התנהלות מי מהנתבעים כלפי התובעים.

1. אשר לסוכנויות המשנה הסבירו הנתבעים כי מדובר בישויות משפטיות נפרדות בבעלות נפרדת ובניהול נפרד והן סוברניות לנהל ענייניהן כרצונן, למעט בנושא ההרשאה לממכר רכבים וביצוע טיפולים ותיקונים באמות המידה הנדרשות בדין.
2. מעבר לסוכנויות המשנה, לנתבעת עצמה אולם תצוגה בתל אביב המצוי בשליטתה המלאה וכן שתי סוכנויות משנה המופעלות באמצעות חברה בשם פריים מוטורס בע"מ (להלן: "פריים מוטורס") שהינה חברה בבעלות מליאה של הנתבעת ומפעילה סוכנויות משנה ברעננה וחיפה. מעבר לחברה זו קיימת חברה נוספת בשם לקס מוטורס בע"מ (להלן: "לקס מוטורס") המשמשת כמשווקת רכבי לקסוס לישראל, אלא שזו כך נראה אינה בבעלות הנתבעת (ר' עמ' 18 לפרוטוקול מול 8-9).
3. הנתבעים הסבירו, כי ברגיל, לקוח הרוכש רכב מחויב בהצגת תעודת ביטוח. לפיכך, ועל מנת להקל על הלקוחות, התירה הנתבעת לתובע לחלק באולם התצוגה עלוני פרסום ("ברושורים") לביטוח מטעמו. בעלונים צוין במפורש כי הנתבעת אינה קשורה למבטח בשום צורה שהיא. הלקוחות שחפצו בכך יכלו ליצור קשר עם התובע ולקבל ממנו הצעה לביטוח רכב ולשקול אם הם מעוניינים לבצע ביטוח באמצעותו או באמצעות סוכן ביטוח אחר. לטעמה של הנתבעת מדובר בשירות מוסף שמעניקה הנתבעת ללקוחותיה מבלי שהיא עצמה קשורה לביטוח בכל היבט שהוא. הרצון היחידי, כך נטען, היה לקוח שבע רצון שיזכה לחוויית קניה ושירות מקיפים בהיות נושא הביטוח ערך מוסף לרכישת הרכב. החברה לא התערבה בנושא הביטוח ולא כפתה על לקוחותיה לערוך ביטוח דווקא אצל התובעים כשלמיטב ידיעת הנתבעים רק כ- 20% מהלקוחות שרכשו רכבים באולם התצוגה ערכו את הביטוח אצל התובעים, ונתון זה אף פחת עם השנים.
4. התובע פנה גם לסוכנויות המשנה וביקש את רשותן לחלק עלוני ביטוח באולמות המכירה. היו סוכנויות משנה שנענו והיו שלא. הנתבעת לא התערבה בכך. הנתבעים הדגישו כי מעולם לא נערך הסכם התקשרות בין הצדדים ואף לא ניתנה התחייבות כי התובעים ישמשו סוכני הביטוח מטעם הנתבעת או כי הם מייצגים את הנתבעת כלפי לקוחותיה בענייני ביטוח או כי ניתנה להם בלעדיות להציע ללקוחות ביטוחי רכב.
5. אשר לשינוי המדיניות כלפי התובעים ציינו הנתבעים כי בין השנים 2011 ו- 2012 הצטברו תלונות רבות מלקוחות שרכשו רכבים חדשים, הן בסוכנות הראשית והן בסוכנויות המשנה, ולפיהן שירות התובע והטיפול בלקוחות לקוי ואינו עומד בהתחייבויותיו כלפי הלקוחות. התנהלות זו העיבה והקשתה על מתן שירות ללקוחות החברה. הנתבעת פנתה לתובעים על מנת שיתקנו דרכיהם אך אלה לא רק שלא תיקנו דרכיהם, אלא אף הודיעו לנתבעת כי אין בידיהם לשפר את השירות. משכלו כל הקיצין ועל מנת למנוע פגיעה ממושכת במוניטין הנתבעת כלפי הלקוחות, הפסיקה הנתבעת בסוף שנת 2012 את אפשרות חלוקת עלוני הביטוח של התובעים באולם התצוגה שלה. מאחר וגם סוכנויות המשנה נתקלו בבעיות דומות החליטו אף הן לחדול מ"עבודה" עם התובעים וחיפשו סוכנויות ביטוח אחרות.
6. הנתבעים הדגישו כי כבר בשנת 2006 הובהר לתובע שלא ניתנת לו כל בלעדיות אצל הנתבעים או חברות נוספות הקשורות אליהם. כך למשל לקס מוטורס אפשרה ללקוחותיה לקבל הצעות ביטוח גם מסוכנות ביטוח אחרת ולא רק מהתובע. עוד הובהר נושא זה גם לחברות הביטוח אצלן טען התובע כי הינו סוכן ביטוח בלעדי של הנתבעת. כמו כן הוסיפו הנתבעים, כי לכל אורך השנים, ולמצער מ- 2006, סוכנויות המשנה השתמשו בשירותי סוכני ביטוח אחרים ולא בשירותי התובע או מי מטעמו. כך גם כבר מ- 2008 נעשה שימוש בסוכנות ביטוח פנסיוני אחרת מזו של התובע ולפיכך משחלפו 7 שנים ממועדים אלה, התיישנה תביעת התובעים. הנתבעים הוסיפו והדגישו, כי בפעם הראשונה בה טענו התובעים את טענותיהם לבלעדיות הייתה במסגרת התובענה הראשונה.
7. הנתבעים טענו לבסוף שבעל הדין הראוי לתקופה הרלוונטית הינו "סוכנות תשובה" ולא התובעת שכן התובעת הוקמה רק בשנת 2009.

תשובת התובעים

1. בכתב התשובה ציינו התובעים כי את הטענה לבלעדיות העלו רק כלפי הנתבעת בכל הקשור עם ביטוחי רכב וכי מקובל עליה שלא הוסכם על בלעדיות בנושא הפנסיוני ובתחום ביטוחי הרכב אצל סוכנויות המשנה אם כי התובעים זכו שם להעדפה; עוד ציינו כי אין ספק שהתקיימה בין הצדדים מערכת יחסים חוזית לאורך 13 שנים; כי אין מקום לטענה בדבר מעשה בית דין בתובענה הראשונה משלא התקיים דיון לגופן של טענות; כי אין כל התיישנות שכן עילת התביעה נולדה בשלב מאוחר למועד ההתקשרות; כי העובדה ולפיה לקס מוטורס אפשרה לסוכן ביטוח נוסף לתן ביטוחי רכב לרוכשים אינה מעידה על הכלל ובכל מקרה נעשה הדבר בהסכמת התובע; כי לא ידוע לתובעים על כל מהלך לבחירת סוכן ביטוח פנסיוני בשנת 2008; כי אין מקום לטענת היעדר יריבות; כי לא ידוע על לקוחות שהתלוננו וכך גם לא ניתנה לתובעים כל התראה או התקיימו שיחות הבהרה לנוכח תלונות לקוחות ומכאן שהפסקת עבודת התובעים לאחר 13 שנים בוצעה שלא בתום לב.

הפלוגתות שבין הצדדים

1. לנוכח האמור לעיל, להלן הפלוגתות שבין הצדדים:
2. התיישנות תביעת התובעים או חלקה.
3. מהות ההסכם שבין הצדדים. נושא הבלעדיות בהצעת ביטוחי רכב לרוכשי רכבים מהנתבעת ובביטוחים פנסיוניים לעובדים; היות ההסכם לבלעדיות לתקופה בלתי קצובה והמועד הראוי לסיומו.
4. הפרת ההסכם ע"י הנתבעים או מי מהם.
5. עילת תביעה בגין גרם הפרת חוזה בהיבט הביטוחים הפנסיוניים בין עובדי הנתבעת לתובעים, לרבות בין התובעים לסוכנויות המשנה, וכן גרם הפרת חוזה בהיבט ביטוחי הרכב בין התובעים לסוכנויות המשנה.
6. ככל שהנתבעים הפרו ההסכם, מה נזקי התובעים.
7. לשם הוכחת תביעתם העידו התובעים את רוה"ח אבי אברמוביץ', התובע, מר יעקב ג'ומעה ועוה"ד ענת מלינבוים וצרפו תיק מוצגים.

הנתבעים מצדם העידו את מר דן ארז, רוה"ח יובל זילברשטיין, מר איציק ויניק, מר רן דנאי, מר ברוך כהן, מר משה פרטר, מר דרור גורלניק, מר יעקב כהן, מר יניב שלם, מר ג'ורג' חורש הנתבע 2, מר אפי דגן ומר יוסי לוי וצרפו אף הם תיק מוצגים.

התיישנות התביעה

1. טענת ההתיישנות נטענה למעשה בכל הקשור עם הביטוחים הפנסיוניים מאחר ועילת התביעה בנושא זה נולדה כבר בשנת 2008. לטענת הנתבעים, התביעה הוגשה בשנת 2016 ולפיכך לכאורה התביעה התיישנה. יחד עם זאת נטען כי בכל הקשור עם הנתבעת הנושא הפנסיוני נולד למעשה בשנת 2010, עת עברו הביטוחים הפנסיוניים של עובדי הנתבעת לטיפולה של חברת "אגם לידרים", מכאן שההפרה הינה לכאורה מ-2010 ולכן התביעה לא מתיישנת. לא התעלמתי בעניין זה מהיות הנושא הפנסיוני כזה שאינו בבלעדיות כטענת הנתבעים כבר משנת 2008 בכל הקשור עם פריים מוטורס ומשנת 2006 בכל הקשור עם חברת לקס מוטורס ולכן לכאורה עילת התביעה המתחילה להימנות בשנים אלה מתיישנת במועד הגשת התביעה בשנת 2016, אלא ששתי חברות אלה לא נתבעו בהליך דנא ולכן גם אין סיבה להעלות בעניינן את נושא ההתיישנות.
2. לפיכך, אין לטענת ההתיישנות על מה שתסמוך בכל הקשור לנתבעת שעניין הביטוחים הפנסיוניים רלוונטי לגביה החל משנת 2010 כאמור. אין בכך כאמור כדי לקבל דבר קיומה של עילת תביעה לגופה ועל כך בהמשך.

ההסכמות בין הצדדים והטענה להפרתן

1. התובע כזכור ציין בכתב תביעתו ובהמשך הרחיב בתצהירו, כי בין הצדדים נערכו לא פחות מארבעה הסכמים, כולם בעל פה (הסכם 1999, הסכם 2000, הסכם 2005 והסכם 2011). על פי הסכמים אלה הוענקה לתובעים לטענתם, זכות בלעדית ללא הגבלת זמן לשיווק מוצרי ביטוח באולם התצוגה המרכזי של התובעת ובסוכנויות המשנה שלה וכן הוסכם כי תינתן לתובעים בלעדיות למתן שירותים פנסיוניים לעובדי הנתבעת (ס' 12, 19, 20, 22-28, 34-36 לכתב התביעה). בכתב התשובה כבר מצמצם התובע הטענה לבלעדיות, ומציין כי לא הוסכם על בלעדיות בסוכנויות המשנה, לא בתחום ביטוחי הרכב ולא בתחום הביטוחים הפנסיונים (ס' 16 לכתב התשובה). לא מיותר לציין כי סוכנויות המשנה לרבות פריים מוטורס ולקס מוטורס לא נתבעו כלל. מכאן שטענות התובעים לבלעדיות ולהסכם לתקופה בלתי קצובה הינן כלפי הנתבעת בלבד, תחילה לביטוחים פנסיוניים וביטוחי רכב לרוכשי רכבים חדשים, ואח"כ לאור הסכם 2011 רק לביטוחי רכב. ההתייחסות להלן תהיה לעניין הבלעדיות ללא הגבלה בזמן בנושא ביטוחי הרכב בלבד.

ההסכמים הופרו לפי טענת התובעים במחצית 2012 עת התובע התגרש מבתו של מר דגמי ז"ל ובשל רצונו של מר דגמי ז"ל להיפרע מהתובע בשל גירושיו אלה. מר דגמי, כך נטען, פנה לנתבע על מנת שיפסיק הקשר עם התובעים הן אצל הנתבעת והן בסוכנויות המשנה (ס' 44, 70 ו- 71 לכתב התביעה וכן תצהיר התובע (ת/2) ס' 1,3,4, ו- 27 וכן חקירתו הנגדית מ- 7.1.19, עמ' 14 ש' 19-21 ועמ' 15 ש' 9-12).

1. הנתבעים טענו כזכור כי לא העניקו לתובע בלעדיות כלשהי, כפי שלא העניקו בלעדיות לאף נותן שירותים עמו עבדו (ר' להלן). לפיכך הנתבעים לא הפרו כלפי התובעים כל הסכם לבלעדיות, לא בתחום ביטוחי הרכב ולא בתחום הביטוחים הפנסיוניים, לא אצל הנתבעת ולא אצל סוכנויות המשנה. הנתבעים אפשרו לתובעים להניח בסוכנות הנתבעת טופסי הצעה לביטוח המופנה לרוכשי רכב חדש המעוניינים בביטוח רכב חדש שרכשו. אשר להפסקת ההרשאה, שהייתה לטענת התובעים ללא הגבלה בזמן, טענו הנתבעים כי זו הופסקה כדין לאור תלונות בלתי פוסקות מצד לקוחות בשל השירות הרע לו זכו מהתובעים, וכך גם הפסיקו ההרשאה סוכנויות המשנה מאותם טעמים. בכל הקשור להסכמי הביטוח הפנסיוני, אמנם ניתנה לתובע האפשרות לפנות לעובדי הנתבעת, אך גם נושא זה ירד מסדר היום לאחר שהתברר כי התובעים אינם מעניקים לעובדי הנתבעת את השירותים המיטביים.
2. התובעים בסיכומיהם ביקשו ללמוד אודות קיומו של הסכם הבלעדיות בנושא השירותים הפנסיוניים ושיווק ביטוחי רכב באולם התצוגה המרכזי של הנתבעת בתל אביב ובחברות הנוספות שבבעלותה (לטענת התובעים פריים מוטורס ולקס מוטורס), כמו גם בדבר קיומה של זכות שיווק שאינה בבלעדיות בסוכנות המשנה, מהנתבע וממר דגמי ז"ל באופן אישי (עמ' 20 לפרוטוקול ש' 13, 16-18). עוד הפנו בנושא הבלעדיות לעדויות עדי הנתבעים, לפיהם הנתבע ומר דגמי ז"ל "פתחו" לתובע דלת כניסה לעבודה משותפת עם הנתבעת ואצל סוכנויות המשנה בשל היכרות גורפת עם התובע בהיותו "חתנו של דגמי" ומי שנחשב ל"חזק במגדלים" (מגדלי טויוטה), כי הייתה סביב התובע "הילה" שגרמה להם להתקשר עמו והקשתה להיפרד ממנו (ר' חקירת התובע עמ' 20 מול ש' 7 ו- 11; עדותו של מר ג'ומעה, עמ' 69 ש' 22,23; עמ' 71 ש' 10-11; מר יצחק ויניק, בעלים של סוכנות משנה "רכב ראשון בע"מ" עמ' 74 ש' 1-4; עמ' 77 ש' 15, 22, 22; ברוך כהן, בעלים של סוכנות משנה טויוטה בשם "בכור כהן מוטורס בע"מ" עמ' 89 ש' 16-17; משה פרטר, בעלים ומנהל של סוכנות משנה טויוטה בשם אס.או.אס שרותי רכב בע"מ; עמ' 95 ש' 20; מר דרור גורלניק, מנהל אגף השיווק בנתבעת עד ספט' 2005, בס' 6 לתצהירו ובעמ' 101 מול ש' 8; מר יעקב כהן, בעלים של סוכנות משנה טויוטה בשם "דנאל מוטורס בע"מ" עמ' 113 ש' 8; יניב שלם, מנהל אגף תצוגה ומנהל סניף סוכנות משנה ברעננה "פריים מוטורס" בבעלות הנתבעים בס' 4 לתצהירו ובעמ' 119 מול ש' 28; אפי דגן, מנהל אולם התצוגה מ- 2008-2013 בעמ' 125 ש' 25; מר יוסי לוי, סמנכ"ל כספים של הנתבעת בעמ' 128 ש' 29).

בזה האופן אפשרה הנתבעת לתובעים להציע באופן בלעדי ביטוחי רכב באולם התצוגה הראשי שבבעלותה בתל אביב בין השנים 2000-2014 עד להפסקת אפשרות שירות זה באופן חד צדדי וללא הודעה מוקדמת. תימוכין נוספים לבלעדיות מצא התובע בכך שלאורך שנים לא היה בלעדיו סוכן אחר באולם התצוגה המרכזי כאמור (ר' סעיף 6 לתצהיר מר חורש, ס' 6-7 לתצהיר מר דנאי, ס' 6 לתצהיר מר גורלניק וכן עמ' 101 ש' 8 לפרו'; עדות מר לוי עמ' 129 מול ש' 3 ו- 5 ותצהיר מר דגן בס' 3, כמו גם חקירתו בעמ' 125 מול ש' 29).

בנוסף טענו התובעים, כי טענות עדי הנתבעים להעדר בלעדיות נסתרות במסמכים שנכתבו בזמן אמת, כמו למשל מכתבו של מר ספי בר מיום 21.9.14 (מנכ"ל לקסוס ישראל) הכפוף ישירות לנתבע, שכתב למנורה מבטחים, ולפיו סוכנות "שפק" הינה היחידה המייצגת את לקסוס וקשורה עמה בביטוחי רכב, והינה גם זו שקיבלה רוח גבית מהנתבעת והומלצה על ידה לסוכנויות המשנה (נספח 8 לתצהיר התובע וכן עמ' 88 לפרוטוקול מול ש' 23).

עוד הפנו התובעים לכך, שלמרות טענת הנתבעת לפיה סוכנויות המשנה הינן ישויות עצמאיות בהן הם אינם מתערבים, בפועל הנתבעת אינה רק "גוף מייעץ ומתווך" אלא מעורבת באופן שוטף בניהול סוכנויות המשנה כמו גם בתחומי הביטוח כאשר סוכנויות המשנה פועלות בהתאם להמלצות הנתבעת. אין חולק, גם לא על ידי התובע, שלא עבד עם כל סוכנויות המשנה (29 סוכנויות בסה"כ), אך טען כי נושא זה – עם מי לעבוד – נתון היה לשיקול דעתו הבלעדי ולפיכך עבד לאורך השנים עם 10 סוכנויות משנה, חלקן בבלעדיות (עמ' 16 מול ש' 13-22, וכן 27-31; עמ' 17 מול ש' 1-8). מר גורלניק אישר כי במועד כניסתו לתפקיד, חלק מסוכנויות המשנה עבדו עם התובע, כך גם אישר זאת מר ויניק ש"רכב ראשון" עבדה בלעדית עם התובע בין 1997-2014 וכי הוא עצמו ביטח רכביו האישיים באמצעות התובע. כך גם מר שלם שציין כי כשעבד בפריים מוטורס רעננה ב- 2009 הפנתה זו לקוחות שרכשו רכב חדש לתובע בלעדית, אם כי בחקירתו ציין כי היה גם סוכן ביטוח נוסף אליו העבירו רוכשי רכבים חדשים, לטענת התובעים במסגרת הרחבת חזית ללא אסמכתא ובאופן מינורי. כך גם אישר מר יעקב כהן כי דנאל מוטורס, סוכנות משנה של הנתבעת, החלה לעבוד עם התובע בתקופה שבין 2007-2012. עוד עבד התובע עם סוכנויות באילת, נס ציונה, פתח תקווה, אשדוד וחדרה וכן 3 סוכנויות לקסוס בחדרה, הרצליה ותל אביב והנתבעת לא הכחישה ולא הציגה אסמכתא אחרת.

התובע הוסיף, כי משפתחו עבורו את הדלת הוא השקיע מאמצים ניכרים לביסוס המערך הביטוחי שהקים אצל הנתבעים והרחיב היקף פעילות הסוכנות. התובע פעל להעמקת הקשרים עם עובדי הנתבעת, הגיע לסוכנויות ולמנהלי סוכנויות המשנה, עמם היה בקשרי עבודה יומיומיים ובמסגרתם הדריך והכשיר עובדיהם לשיווק הפוליסות באופן שהגביל את מחזורי הפעילות השנתיים והתובעת הפכה ל"סוכנות הבית" של הנתבעת וחלק מסוכנויות המשנה בתחום ביטוחי הרכב (ס' 32-34 ו- 37 לתצהיר התובע).

התובעים הכחישו כי השירות שהציעו לרוכשי הרכב הינו שירות נלווה וחיצוני חסר חשיבות בהליך המכירה, במיוחד לאור עדויות מר ויניק, מר שלם ומר דגן לפיהם מדובר בשירות חשוב ובעל משמעות אסטרטגית הניתן כחלק ממעטפת השירות המלאה וחווית השירות שביקשה הנתבעת להעניק ללקוחותיה ונושא זה משפיע על שביעות רצון הלקוחות, כאשר קיים אינטרס הן לנתבעת והן לסוכנויות המשנה להפנות לקוחות אליו לביצוע ביטוחים שכן במקרה של תאונה הלקוחות הופנו לביצוע תיקונים אצל סוכנויות המשנה והנתבעת סיפקה להם חלפים מקוריים, מה שהניב לה רווחים של מיליונים.

התובעים אף שללו טענת הנתבעים ולפיה התובע עסק רק בחלוקת עלוני ביטוח, וזאת לנוכח ביקוריו הרבים של התובע בסוכנויות השונות, מסירת הצעות לביטוחי רכב כשהוכח כי אותם "עלונים" היוו חלק מהליך המכירה. כך גם נציגי המכירות התחייבו להעביר לתובע את תשלום הפרמיות ואלו הועברו בשירותי דואר פנימי של הנתבעת ובשליחויות שהפעיל התובע. מנגד, התובע דאג לתגמל את נציגי המכירות והעניק להם מדי חודש "תווי שי" בהתאם למספר הפוליסות שסגרו כסוג של עמלה (ר' נספח 5 לת/2). התובע העביר לנציגי המכירות סך של 100 ₪ בתווי קניה בגין כל פוליסה שיצאה, מה שמעיד לטענתו על אינטרס סוכנויות המשנה להעביר אליו לקוחות ודרבון נציגי המכירות למכור יותר פוליסות. את מתן תווי הקניה אישרו בעדותם מר יעקב כהן, מר ויניק ומר שלם.

1. הנתבעים מצדם טענו כזכור, כי אינם מעניקים בלעדיות לאף ספק. הנתבעים מצאו לכך תימוכין דווקא בתצהיר שהגיש התובע עצמו בת"א (מחוזי ת"א) 2154/07 אופקים נ' תשובה (להלן: "תיק אופקים") במסגרתו נדונה תביעת פירוק שיתוף בין התובע לאופקים, שותפתו דאז, ביחס ל"תיק ביטוחי טויוטה", אותו תיק שנדון עתה בתובענה דנא. התובע הצהיר באותו תצהיר שהגיש לתיק אופקים (נ/1) כדלקמן:

א. כי מעולם לא קיבל ממר דגמי את הזיכיון לעסקת טויוטה.

ב. כי מכר ביטוחים רק בחלק מאולמות התצוגה של סוכנויות המשנה ואלה הינם זכיינים פרטיים שחלקם אף עובדים עם סוכנויות ביטוח שונות (סעיף 19 לכתב ההגנה שם וסעיף 24 ל- נ/1).

ג. כי מעולם לא קיבל זיכיון לשיווק ביטוחי רכב בסוכנויות הנתבעת.

ד. כי שיווק ביטוחי רכב התבצע רק בחלק מסוכנויות המשנה של הנתבעת, כפי שהוסכם עם כל סוכנות משנה בנפרד.

ה. כי היותו של מר דגמי ז"ל חמיו עזרה לו לפתוח דלתות בסוכנויות המשנה, אך בכך התמצתה מעורבותו או עזרתו (סעיף 26 ל- נ/1).

ו. כי לא הייתה לו כל מחויבות ליבואן או סוכנויות המשנה (סעיף 25 ל- נ/1).

ז. כי לקוחות טויוטה הם לקוחות מזדמנים ללא תחושת נאמנות או שייכות לסוכן הביטוח (סעיף 63 ל- נ/1).

כפועל יוצא ביקשו הנתבעים לקבוע שהתובע מושתק בהשתק שיפוטי מלטעון טענות עובדתיות סותרות בשני הליכים משפטיים, מה שמעיד גם על אמינות נמוכה באופן מובהק מצדו.

1. הנתבעים הוסיפו, כי עדות התובע הינה למעשה עדות יחידה של בעל דין. התובע ביקש לסמוך ידו על עד נוסף מטעמו מר ג'ומעה (ת/5) בו מפרט מר ג'ומעה בהרחבה כי חמיו, מר ברוך כהן, בעליה של סוכנות משנה טויוטה באור יהודה, הציג בפניו את התובע כחתנו של דגמי, והוסיף כי יש הוראות "מגבוה" לדאוג לתובע ולפרגן לו. עוד פרט את פעילות התובע בסוכנות המשנה והיותו בה "בן בית", כי מדובר במי שהוא "חזק במשרדים של המגדלים" – (מגדלי טויוטה) וכי לקראת אמצע 2012 החל חמיו של מר ג'ומעה מדבר באופן שונה כלפי התובע וכי אין לעשות אצלו יותר ביטוחים, כלשונו התובע "נוכל", וזאת לאור מערכת יחסיו של התובע עם אשתו – בתו של מר דגמי ז"ל, לפיכך החלו מתייחסים אל התובע כאל מצורע, לפי הוראת מר דגמי ז"ל וכך גם הפסיקו סוכנויות טויוטה וסוכנויות המשנה כולן לעבוד עם התובע עפ"י "הוראה מגבוה" של מר דגמי ז"ל. בתצהיר נוסף של מר ג'ומעה (ת/7 שנחתם בתאריך 6.6.18) שצורף לתיק לאחר עדותו הראשונה בביהמ"ש מתאריך 21.1.19, ובמועד מתן עדותו השנייה מתאריך 23.6.19 (עמ' 67 מול ש' 12), מציין מר ג'ומעה כי כל שכתב בתצהירו (ת/5) אמת, למרות כעסי הנתבעת אודות מתן התצהיר.

בהתייחס לתצהירי מר ג'ומעה טענו הנתבעים כי עסקינן בתצהירים כוזבים. תימוכין לכך מצאו בעובדה ולפיה התובע נכח בעת הכנת תצהירו (ת/5) ויש בכך כדי להוות הדחה לעדות שקר; כי מר ג'ומעה עצמו העיד שהעולה מתצהירו אינו אלא גרסת בדים שהושמה בפיו תוך ניצול תמימותו וחברותו עם התובע; כי לא קרא כלל את התצהיר; לא הוזהר כי עליו לומר את האמת; ואף לא הבין כי יידרש להתייצב בביהמ"ש; כי "חתם עליו באופן עיוור", כאשר נמסר לו כי התצהיר מכיל רק פירוט הכרותו עם התובע (עמ' 52 מול ש' 26-28, עמ' 53 ש' 4-5, 13-14, 16-17, 20-26, עמ' 56 ש' 29-32, עמ' 69 ש' 1-2, ש' 6-7, ש' 29-32). כך גם מר ג'ומעה לא ידע על מה התביעה (עמ' 53 ש' 2); העיד שאין לו שום קשר לטויוטה (עמ' 58 ש' 5); ובדיעבד הבין, כי העולה מתצהירו (ת/5) הינו כזב (עמ' 70 מול ש' 3-6) .

הנתבעים הוסיפו, כי מר ג'ומעה הינו אדם רחוק שאין לו כל קשר לתיק דנא, מעולם לא עבד בטויוטה או ביוניון מוטורס; לא היה מעורב בסוכנות המשנה של חמיו; לא היה לו שום קשר עם ענייני התובע ו/או עניינים אחרים בטויוטה; מעולם לא נפגש עם מר דגמי או דיבר איתו ואינו יודע מתי מר דגמי הפסיק להיות בעלי הנתבעת או אף מתי נפטר, כך גם לא דיבר מעולם עם מר חורש, מר דנאי ומר גורלניק ואף לא דיבר איתם על התובע; מעבר לכך אין בתצהירו כל אזכור לכך שמר חורש הורה למישהו שלא לעבוד עם התובע. כמו כן, ובניגוד לתצהירו, מר ג'ומעה כלל לא ידע בעדותו ממי שמע שמר דגמי נתן הוראה לסוכנויות שלא לעבוד עם התובע או מתי הפסיקו הסוכנויות לעבוד עם התובע. כמו כן הוא לא ידע מהן שיטות השיווק של התובע ומהם התנאים המיוחדים שהציע במסגרת הביטוחים, כך גם לא ידע אודות תיווך התובע בין סוכנויות המשנה למר דגמי ואף לא ידע אודות ההשקעה שהתובע עשה בסוכנות כלשהי, אלא לפי דברי התובע עצמו. כך גם מעולם לא נכח בישיבות הסוכנים של טויוטה וכי באשר לפגישות וביקורים בסוכנויות משנה אחרות עליהן הצהיר בתצהירו, העיד כי בסה"כ נפגש עם התובע פעם אחת בחדרה ובראשון לציון, בפגישות מקריות ולא בסוכנות עצמה. לפיכך, הנתבעים סברו כי משקלה של עדותו של מר ג'ומעה אפסית ונשענת על עלילה פרי יצירת התובע. התוצאה הינה שעדות התובע הינה עדות יחידה של בעל דין המחייבת בהעדר סיוע, לאור סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, פירוט במסגרת פס"ד של ביהמ"ש שאינו מוצדק בנסיבות לאור היות עדות התובע פגומה בשקרים ובנושאים המצויים בליבת המחלוקת שבין הצדדים. עוד טענו הנתבעים בסיכומיהם, כי התובע בעדותו בביהמ"ש פטפט לרוב, המציא גרסאות ותיקן אותן, הרחיב את חזית המחלוקת ושינה אותה והכל תוך כדי תנועה.

1. אשר למערכת ההסכמים טענו הנתבעים, כי לא הוכחו ההסכמות כפי הנטען, כי עסקינן במערכת הסכמים שבעל פה המליאה בסתירות שלא הובאה כל ראיה לקיומה, למעט לפי טענת התובע.

דיון

המתווה הנורמטיבי

1. תחילה נפנה למושכלות יסוד בדיני חוזים לעניין קשר חוזי שנכרת בין צדדים. בע"א 7193/08 עדני נ' דוד (18.7.10), פיסקה 9 ציין כב' הש' פוגלמן לעניין זה כך:

"התנאי המרכזי העומד ביסוד קיומו של חוזה הוא הדרישה למפגש רצונות בין הצדדים ולקיומה של הסכמה הדדית ביניהם להתקשר בהסכם מחייב, שבאה לידי ביטוי ביסוד גמירת הדעת. המבחן לגמירת דעתם של הצדדים הינו מבחן אובייקטיבי הנלמד מאמות מידה חיצוניות, וכולל את נסיבות העניין, התנהגות הצדדים ואמירותיהם לפני ואחרי... (ראו: שלו, עמ' 174-172; פרידמן וכהן, עמ' 157-156). לעניין יסוד המסוימות... נפסק בעבר כי נדרש שהפרטים החיוניים והמהותיים בעסקה יהיו מוסכמים... דרישה זאת נובעת מן התפיסה הבסיסית שאין חוזה יכול להתגבש אלא כאשר הצדדים מסכימים על מסגרתו ועל העניינים החיוניים והמהותיים שבו (להרחבה, ראו: פרידמן וכהן, בעמ' 268-267). ברם, עם השנים רוככה הדרישה בפסיקה, אשר הכירה בהסכם כבעל מסוימות מספקת גם כאשר לא ניתן היה למצוא בו את 'התנאים החיוניים לעסקה', וזאת כאשר פרטים אלו ניתנים להשלמה לפי הוראות שבדין או לפי הנוהג המקובל (ע"א 692/86 בוטקובסקי נ' גת, פ"ד מד(1) 57, 66 (1989) (להלן: עניין בוטקובסקי)). השלמה כאמור לא תיעשה כאשר בין הצדדים קיימת אי-הסכמה מפורשת או משתמעת לגבי אותם פרטים חסרים (ראו: ע"א 3380/97 תמגר חברה לבניה ופיתוח בע"מ נ' גושן, פ"ד נב(4) 673, 682 (1998) (להלן: עניין תמגר); עניין בוטקובסקי, בעמ' 66). שני התנאים המצטברים הנדרשים להתגבשות הסכם מחייב – גמירת דעת ומסוימות – הינם תנאים נפרדים אך קיימים ביניהם קשרי גומלין חזקים (ראו עניין תמגר, בעמ' 682; פרידמן וכהן, בעמ' 292). לעתים, העדה חזקה על גמירת דעת נתפשת כפיצוי על מסוימות חסרה או פגומה (השוו: רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' מור, פ"ד נו(1) 577, 588 (2001)). מנגד, היעדר מסוימות – בדגש על היעדר הסכמה לגבי פרט עיקרי – עשוי להעיד על פגם בגמירת דעתם של הצדדים. לעניין זה יפים דבריהם של פרופ' ד' פרידמן ופרופ' נ' כהן: 'אם מסכימים הצדדים כי עליהם להגיע להסכמה לגבי פרט עיקרי, קיימת הנחה כי לא נכרת חוזה, שכן היעדרו של הפרט העיקרי וחשיפתו של רצון להגיע להסכמה קונקרטית לגביו, מונעים שכלולו של חוזה. ההנחה היא כי ההסכם להסכים לגבי הפרט העיקרי מהווה תנאי לכריתתו של חוזה מחייב בין הצדדים, אפילו לא נתגלעה מחלוקת לגביו בעת עריכתו של ההסכם הראשוני'. (פרידמן וכהן-חוזים, עמ' 303)".

1. כוונת הצדדים ליצור יחסים משפטיים נלמדת אפוא, בין היתר, מהתבטאויות הצדדים, התנהגותם, תוכן ההסכמה ונסיבותיה (ע"א 8566/06 אמריקר שירותי ניהול וייעוץ (1987) בע"מ נ' מליבו ישראל (8.11.09)).
2. אין חולק כי הסכם מחייב יכול ויהיה גם בעל פה. הוראת סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, משקפת את עקרון "חופש הצורה" אשר לפיו "חוזה יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת, זולת אם היתה צורה מסויימת תנאי לתקפו על פי חוק או הסכם בין הצדדים". במקרה שבו החוזה הנטען אינו כתוב, מוטל על התובע הנטל להוכיח מה היו תנאיו. לעניין זה ר' פס"ד של חברי כב' הש' אחיקם סטולר בת"א (מחוזי מרכז) 2237-08-07 ג.ל. קוטור בע"מ נ' טרבולסי אחים בע"מ (16.2.2010); וכן פס"ד של כב' השופט בנימין ארבל בת"א (מחוזי נצרת) 70-08 י.י. יזמות ונכסים נ' אספלט דרום חב' לפיתוח לעבודות עפר וכביש (30.12.2010) בו מציין כך:

"... אין כל מניעה, כי חוזה יעשה בעל פה. אף חוזה בעל פה הוא תוצאה של הצעה וקיבול, אלא שאלה נעשו בדיבור פה. על כן, עקרונית כל טענה בדבר העדר מסמך בכתב, המעיד על קיומו של חוזה בר תוקף דינה להדחות. עם זאת, אין הדבר פוטר את בית המשפט מלבחון את הנסיבות האופפות את ההתקשרות בין הצדדים, לרבות הקושי הראייתי הנובע מהעדר מסמך בכתב, המשקף את התנאים המוסכמים, ולנסות לאתר את אשר הוסכם בין בעלי הדין, באספקלריה של העדר מסמך, המגבש תנאים אלה. ברי, כי הנטל להוכחת קיומו של חוזה ותנאיו, רובצים לפתחה של התובעת".

1. מכל מקום, בהיעדר טקסט כתוב אותו ניתן לפרש, נדרש בית המשפט לפרש את התנהגות הצדדים וליצוק לתוכה תוכן. בהתחקות אחר אומד דעת הצדדים נודעת חשיבות להיגיון המסחרי שביסוד העסקה ולמשמעויות המתלוות לפרשנות כזו או אחרת המוצעת לחוזה בין הצדדים, כפי שהן נראות באספקלריה של היגיון מסחרי זה (ר' ע"א 4956/9 פזגז חברה לשיווק בע"מ נ' גזית הדרום בע"מ, פ"ד מו(4) 035 (1992)).
2. שניים מהתנאים המרכזיים הנטענים ע"י התובעים עניינם בלעדיות והיותה לתקופה בלתי קצובה.

באשר להיות ההסכם לתקופה בלתי קצובה קבעה הפסיקה כי אין כל מניעה לבטל חוזה לתקופה בלתי קצובה תוך הבעת התנגדות לקשר חוזי "נצחי" (ר' ע"א 46/74 מורדוב נ' שכטמן, פ"ד כט(1) 477 (1974)).

עוד קבעה הפסיקה כי זכותו של כל צד לחוזה בלתי קצוב בזמן להפסיקו בהודעה זמן סביר מראש לצד האחר (ר' ע"א 442/85 זהר נ' מעבדות טרבנול, פ"ד מד(3) 661 (1993). באותו עניין עברה השאלה לתקופת הזמן הסביר הנדרש למסירת הודעת הביטול (ר' גם רע"א 1516/05 למיט נ' אלישר(22.2.05); ע"א 355/89 עזבון חינאווי נ' מבשלת שיכר לאומית, פ"ד מו(2) 70 (1992); ע"א 47/88 הרשטיק נ' יכין, פ"ד מז(2) 429 (1993)).

הנושא עלה שוב לדיון והפעם בהתייחס להסכם שלא עלה על הכתב בע"א 2491/90 התאחדות סוכני נסיעות נ' פאנל חברות התעופה (3.5.94) במסגרתו נקבע כי קיימת חזקה (פרזומפציה) הניתנת לסתירה ולפיה חוזה אינו נערך לצמיתות ואי הכללתה של תניה בדבר סיום החוזה אינה שוללת האפשרות לסיימו לאחר מתן הודעה על כך זמן סביר מראש. בהמשך נדונה תניה האוסרת על ביטול הסכם שאינו קצוב בזמן ונקבע כי אין בכוחה של התניה לשלול לצמיתות מן היצרן את הזכות לבטלו כאשר מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את הביטול (ר' ע"א 2850/99 בן חמו נ' טנא נוגה בע"מ ( 14.6.00)). המסקנה מהאמור לעיל הינה כי גם הסכם בלתי קצוב בזמן ניתן לביטול במסירת הודעה זמן סביר מראש.

תניות ההסכמים

1. בנסיבות טענו התובעים כאמור לבלעדיות שניתנה להם לתקופה בלתי קצובה וללא תמורה הן לשווק ביטוחי רכב לרוכשי רכבים חדשים בסוכנות הנתבעת כמו גם לשווק ביטוח פנסיוני לעובדי הנתבעת בשנים 1999 ו-2000. ההסכם לשיווק ביטוח פנסיוני לעובדי הנתבעת בבלעדיות הופסק בהסכמה כבר משנת 2010 והחל משנת 2011 כבר לא משמשים התובעים כסוכנות ביטוח בלעדית בתחום זה. באשר לבלעדיות בנושא ביטוחי הרכב זו הופסקה לטענת התובעים מבלי שנתנה להם הודעה זמן סביר מראש ומסיבות בלתי סבירות. התובעים טענו אם כן להתנהלות לוקה מצד הנתבעים שהביאה להפסקת האפשרות לעריכת הסכמי ביטוח במסגרת הסוכנויות השונות שבבעלות הנתבעת. נבחן אם כן מה הוסכם בפועל בין הצדדים.
2. התובע ציין דבר קיומם של 4 הסכמים. הראשון משנת 1999 במסגרתו הוענקו לו בע"פ זכויות בלעדיות לשווק מוצרי ביטוח רכב באולמות התצוגה של טויוטה, בסוכנויות המשנה וכן להעניק ו/או לשווק שירותים פנסיוניים לעובדי הנתבעת (סעיף 12 לכתב התביעה). עוד הוסיף, כי פרטי ההתחייבות התגבשו במהלך השנים. כן הוסכם כי הסוכנים בסוכנויות טויוטה השונות ישתפו פעולה באופן מלא עם התובעים; כי הנתבעים ימליצו וינחו את יתר הסוכנויות לעבוד עם התובע; כי לא יידרש תשלום ע"י הנתבעים; כי התובע מצדו ישיג את התנאים הטובים ביותר ללקוחות הנתבעים מחברות הביטוח; כי התובעים יבטחו בביטוח פנסיוני את עובדי הנתבעת וידאגו לתנאים הטובים ביותר לעובדים.
3. הסכם שני הינו משנת 2000 ובו ניתנה לתובע לטענתו הזכות לשווק בלעדית ביטוחי רכב בסוכנויות טויוטה וזכות דומה (לא בבלעדיות) בסוכנויות המשנה.
4. הסכם שלישי הינו משנת 2005 ומהווה חלק מהסכם מכירת מניותיו של מר דגמי בנתבעת לנתבע. כחלק מההסכם כאמור וכדי להמשיך ולהותיר את התובעים כגורם הבלעדי במתן ביטוחים לנתבעים, הוסכם בין מר דגמי למר חורש על הפחתת שיעור התמורה ב- 4 מיליון דולר. הסכמה זו זה נמסרה לתובע ע"י מר דגמי ז"ל, אף זאת בעל פה;
5. הסכם רביעי ואחרון בין הצדדים הינו משנת 2011, עת הוצאו הביטוחים הפנסיוניים של עובדי הנתבעת מטיפול התובעים. התובע נעתר לבקשת הנתבע לשינוי הסכם 2005 וסיכם אתו בעל פה כי משלב זה התובעים לא יטפלו יותר בביטוחים הפנסיוניים ופעילות התובעים תמשיך בבלעדיות למתן שירותי ביטוח רכב ללקוחות הנתבעת בסוכנות הראשית או בסוכנויות המשנה כפי שהיה עד לאותה עת (ר' חקירתו הנגדית של התובע עמ' 26 מול 5-6).
6. תחילה יצוין, בהיבט הפרוצדוראלי, כי לא יתכן שהתובעים, הכוללים הן את התובע והן את התובעת שהינה חברה כאמור, הם אלו שהגיעו להסכמות עם הנתבעים מקום בו החברה קמה רק בשנת 2009. בשנים 1999, 2000 ובשנת 2005 פועלים התובע וסוכנות תשובה בלבד. מכאן שההסכמות בעיקר התקופה הרלוונטית אינן בין התובעים לנתבעים אלא בין התובע וסוכנות תשובה לבין הנתבעים. משסוכנות תשובה אינה תובעת, ויש להניח שמדובר בשם של פירמה בלבד שלא הוכח כי הינה אישיות משפטית נפרדת, כי אז היחיד העומד למול הנתבעים עד לשנת 2009 הינו התובע עצמו, ורק התובע רשאי לטעון לזכויות חוזיות לתקופה שמשנת 1999 ועד להקמת החברה ב-2009. עוד יאמר בעניין זה כי לטענת רוה"ח של התובעת קודם להקמת התובעת הייתה לתובע חברה בשם תשובה סוכנות לביטוח בע"מ (עמ' 13 מול 3) שזכרה לא בא כלל בתובענה דנן כחלק מהתובעים. האם נגרם גם לחברה זו נזק לכאורה כטענת התובעים? אתמהה.
7. עוד יצוין כבר עתה, כי התובע מודה שבכל הקשור עם הביטוחים הפנסיוניים אלה הוצאו מידיו בהסכמתו המלאה. ניסיונו עתה לכרוך את הפסקת "הבלעדיות" בתחום ביטוחי הרכב עם הסכמה זו, אינה סבירה בנסיבות העניין, ולכן עצם ההפרה הנטענת בנושא זה יכולה להוליד אך ורק סעדים בכל הקשור עם הפסקת פעילותו בתחום ביטוחי הרכב, ככל שהופסקה שלא כדין (ר' לעניין זה ע"א 1514/04 שיכון עובדים השקעות בע"מ ואח' נ' יון חנית נכסים בע"מ ואח' (14.12.2006) בו קובע הנשיא ברק כי "אין בביטולו של החוזה כדי לבטל את פועלו למפרע (ע"א 741/79 כלנית השרון נ' הורוביץ, פ"ד לה(3) 533). אין הוא 'מקים לתחיה' הסכמים קודמים שהוחלפו על ידו. ביטול חוזה אינו פועל באופן רטרואקטיבי (ע"א 9371/00 אלבשארה לעידוד תיירות בע"מ נ' קוסטודיה פרנציסקנה דה טרה סנקטה, פ"ד נו(4) 798, 805)"). מכאן, שלאור הסכמת הצדדים להפסיק נושא הטיפול בביטוחים הפנסיונים ע"י התובעים, לא הופר הסכם כלשהו בעניין זה ואין לחייב את הנתבעים בגין הפרתו. לא מיותר לציין בנושא זה, כי הסכמתו, המהירה למדי יש לומר, של התובע להוצאת הביטוחים הפנסיוניים מחזקתו מלמדת כי גם מבחינתו לא ניתנה לו בהכרח בלעדיות כלשהי בתחום זה. מכאן שהתובעים אינם אמורים לבוא בטרוניה כלשהי כלפי הנתבעים בעניין זה, גם לא על דרך של גרם הפרת חוזה לנוכח הסכמת התובע כאמור להוצאת הביטוחים הפנסיוניים והעברתם לסוכני ביטוח אחרים.
8. אשר להסכם משנת 2005, לפיו הסכים לכאורה מר דגמי ז"ל להפחית 4 מיליון דולר מהתמורה החוזית במכירת חלקו לנתבע תמורת בלעדיות לתובע אצל הנתבעת, נושא זה לא הוכח כלל. אמנם התובע מעלה טענה עובדתית זו כחלק מראיותיו (ר' ס' ב/1 לתצהירו, ס' 56, 58, 59), אלא שעסקינן בעדות יחידה של בעל דין המייחסת לזכות הבלעדיות שווי של לא פחות מ- 4 מיליון דולר, סכום משמעותי לכל הדעות שלא הוכח בשום דרך אחרת, גם לא בחקירתו של הנתבע בביהמ"ש מבחינתו הנתבעת לא מכירה במתן בלעדיות לכל גורם שהוא (ר' להלן). לא זו אף זו, בתביעתו התובע טורח ומציין כי לא חויב לשלם כל תמורה שהיא עבור הבלעדיות שקיבל מהנתבעים, כיצד אם כן נולדה לפתע תמורה עבור הבלעדיות בשווי של לא פחות מ-4 מיליון דולר? ומעבר לכך, מציין התובע בסעיף 56 לתצהירו כי עסקינן במתנה עבורו ועבור דורין. והיכן דורין בתביעה? האם טענת התובע כי התובעת עברה לבעלותו המליאה לאחר גירושיו (ס' 20 לתצהירו ת/2) מלמדת כי זכה בחלקה של דורין בתובעת תמורת 2 מיליון דולר? והיכן האסמכתא לכך?

במצב דברים זה לא מוכיח התובע דבר קיומו של הסכם מפורש משנת 2005 לבלעדיות לאורך זמן המגובה בתמורה בסכום כה רציני עם הנתבעת או עם סוכנויות המשנה בכל הקשור עם ביטוחי רכב חדש.

1. מעבר לאמור, לא ברור מדוע קיימת לתובעים זכות בלעדית אצל סוכנויות המשנה מקום בו מוסכם, גם ע"י התובע, כי הן סוברניות להחליט כרצונן ואין חולק כי מתוך כלל סוכנויות המשנה, רובן לא ערכו ביטוחי רכב באמצעות התובעים (ר' נ/1). התובע עצמו אף מציין בתצהיר (נ/1), כי "מעולם לא קיבלתי זיכיון ולא הייתי מורשה לשווק ביטוחי רכב בסוכנויות של יבואן טויוטה. שיווק ביטוחי הרכב לרוכשי רכבים של טויוטה התבצע רק בחלק מסוכנויות משנה של יבואן הרכב, וזאת במסגרת הסכמות פרטניות עם כל סוכנות משנה בנפרד". במצב דברים זה הטענה לחיוב סוכנויות המשנה בבלעדיות למול התובעים, כפי המופיע בכתב התביעה, אינה מוכחת, והינה אף בלתי סבירה במיוחד עת התובעים עצמם מציינים בכתב תשובתם כי לא הייתה להם בלעדיות בסוכנויות המשנה (ר' גם חקירת התובע עמ' 30 מול 15-16). לעניין זה יצוין כי עדי הנתבעים, מבעלי סוכנויות המשנה, ציינו במפורש כי חלקם עבדו בנושא ביטוחי הרכב עם התובעים אך גם עם סוכני ביטוח נוספים, כי חלקם עבד עם התובע וסיים ההתקשרות עמו עוד קודם לשנת 2012 בעוד שאחרים סיימו ההתקשרות עמו לאחר שנת 2012 כאשר סיום מערכת היחסים מעולם לא הייתה חדה ומידית (כטענת התובע בסעיף 89 לתצהירו ת/2) כי אם נמשכה לא אחת שנים לאור היות חלק מסוכנויות המשנה בעלות אורך רוח כלפיו (ר' תצהיר ברוך כהן, נ/8, סעיפים 3 ו- 7 ולפיהם הכירו את התובע בשנת 2003 וסיימו העבודה מולו בשנת 2004, הן בתחום ביטוחי הרכב והן בתחום הביטוח הפנסיוני; ר' תצהירו של מר יצחק ויניק (נ/6) ולפיו הכיר את התובע ב- 1997 והפסיק לעבוד עמו ב- 2014 לנוכח שירות לקוי מצד התובע; תצהיר מר יעקב כהן (נ/11) לפיו הכיר את התובע ב- 2007 וסיים לעבוד איתו ב- 2012 לנוכח שירות לקוי, הזדמנות נוספת ניתנה לתובע ב- 2013 אך גם זו הסתיימה ב- 2014; גם מר משה פרטר (נ/9) ציין כי הכיר את התובע ב- 1998 ובשל חוסר שביעות רצון מתמשכת מפעילותו כבר מחודש פברואר 2010 החל לעבוד עם סוכנות ביטוח אחרת). לפיכך, אין לי אלא להסיק כי התובע עבד עם חלק מהסוכנויות לאורך שנים, אך אלה סיימו את העבודה אתו במועדים שונים ולנוכח אי שביעות רצון מאופן תפקודו. לא מיותר לציין, כי חברת הבת של הנתבעת - פריים מוטורס - לה כזכור שתי סוכנויות רכבי טויוטה מורשות, אחת ברעננה והשנייה בחיפה, הפסיקה את שיתוף הפעולה עם התובע בספט' 2012 בעקבות תלונות לקוחות (ר' נספח 1 לתצהיר יניב שלם (נ/12)). לנתבעת כאמור גם אולם תצוגה המרכזי ברח' יגאל אלון בתל אביב, במסגרתו נתן התובע שירותי ביטוח, עד לשנת 2012 לא נתקלו עובדי הנתבעת בבעיות שירות מצד התובעים (ר' ס' 7 לתצהיר אפי דגן (נ/14)), אך לאחר מכן חלה הרעה בשירות הלקוחות של התובעים עד כדי כך שחלק מנציגי המכירות הודיעו שאינם מוכנים להפנות יותר לקוחות לסוכנות התובע (ס' 10 ל- נ/14). מכל האמור לעיל ניתן להסיק, כי הן אולם התצוגה המרכזי והן סוכנויות הנתבעת וסוכנויות המשנה שלה לא רוו נחת מאופן התנהלותו של התובע לאורך השנים ומי במוקדם ומי במאוחר הפסיק לעבוד עם התובע או הפסיק חלקית לעבוד עמו. ליקויים בעבודת התובע אם כן היוו טעם עיקרי להפסקת פעילותו אצל הנתבעים ואצל סוכנויות המשנה. לא מיותר לציין כבר עתה, כי כל אותם מצהירים שצוינו לעיל הדגישו כי לא התקבלה אצלם כל הנחיה "מגבוה" להפסיק העבודה מול התובעים, לא מצד הנתבע ולא מצד שום גורם אחר. הפסקת העבודה התבצעה לנוכח הפגמים בשירות כאמור.
2. מה היו אותם פגמים בשירות? ניתנה לכך תשובת על ידי יניב שלם בתצהירו (נ/12) ובו הסביר כי נציגי המכירות בפריים מוטורס ציינו כי אין מענה טלפוני סדיר במשרד התובע; לקוחות רבים התלוננו על חוסר זמינותו; הטיפול בתביעות ובתשלומי ביטוח ללקוחות עקב תיקון נזקי תאונה היה איטי, מסורבל ולא יעיל; השיק שאמור היה להגיע מחברת הביטוח התאחר באופן שחייב לקוחות שתיקנו את רכבם לשלם מכיסם, למרות שסברו כי חברת הביטוח תשלם "גב אל גב" את תשלום נזקי התאונה בתקופה של 90 הימים שבהם מסר הלקוח שיק למוסך טויוטה, מה שחייב את הלקוח לבקש עיכוב פירעון ההמחאה מטעמו עד לטיפול סוכנות התובעים, באופן שפגע קשה בלקוחות (ר' סעיף 9 ל- נ/12).
3. לעניין איכות ראיות התובע, יש להוסיף ולציין, כי למרות טענותיו הברורות והחד משמעיות של מר ג'ומעה בשני תצהיריו (ת/5 ו-ת/7) לא יכולתי שלא לחוש תחושה קשה של חוסר אמון כלפיו לאחר שנוכחתי באופן הפתלתל שבו השיב לשאלות בחקירה נגדית, כמו גם בתשובות המתחמקות אותן נתן לביהמ"ש בשני המועדים בהם העיד. לא מיותר לציין, כי ביהמ"ש נאלץ לחייבו להופיע לעדות באמצעות צו על ההשלכות שיש לכך על רצונו להיות חלק מהדיון. במצב דברים זה, משקל שני תצהיריו אלה של מר ג'ומעה הינו בעיני אפסי לאור הסתירות הקיימות בין התצהירים לעדותו בביהמ"ש (לעניין הקושי הקיים בקבלת עדותו של מר ג'ומעה ר' עמ' 52 מול 27 שם מציין כי תצהירו ת/5 "לא ממש תצהיר"; לא ידע שהתצהיר אמור להיות מוגש לביהמ"ש; בעמ' 53 מול 17 כבר מעיד שלא קרא את התצהיר קודם שחתם עליו; בשורה 24 מעיד כי עוה"ד בפניה חתם לא הזהירה אותו קודם לחתימתו; בהמשך ובחקירה חוזרת כבר מבין שאמור היה להגיע לביהמ"ש (עמ' 56 מול 6); מעבר לכך מציין כי אין לו כל קשר לטויוטה (עמ' 58 מול 5)), מה שחייב גם העדת עוה"ד ענת מלינבוים שאמתה את חתימתו של מר ג'ומעה על התצהיר לאחר שהוזהר ואף הצהירה על כך (ת/6). כשנשאלה עוה"ד מלינגבוים מה עמדתה על כך שמר ג'ומעה ציין כי לא ידע על מה חותם, כי לא הזהירו אותו ועוד השיבה: "משקר לגמרי ביחס לשני דברים: לזה שלא היה מודע שהתצהיר יוגש לביהמ"ש, שקר וכזב....וזה שהוא ייחקר ע"י עוה"ד של הצד השני בחקירה נגדית... שקר שני זה לגבי האזהרה...הוא שיקר כאן על הדוכן", מה שמעיד על אופיו של העד גם לטעמם של התובעים, מה עוד ניתן להוסיף על דברי עדה זו? לבסוף לא נשכח כי מר ג'ומעה עצמו מרחיק את עצמו מהנתבעת ומטיוטה כשמציין בחקירתו השנייה כי "לא היה לי קשר עסקי ישיר עם יוניון מוטורס ולא טויוטה" (עמ' 68 מול 10-11), מה שמלמד על היותו צד מרוחק מאוד מהאפשרות לדעת מה מתרחש בפועל בנבכי עסקי הנתבעת או עסקיו של חמיו בעל סוכנות משנה בעצמו (ר' עמ' 68 מול 14-19 שם הינו מרחיק עצמו מענייני טויוטה) כמו כן באשר לעובדות רבות בתצהירו הוא רק שמע (עמ' 70 לחקירתו).

לנוכח הרושם הרע שהותיר בי מר ג'ומעה כאמור, אין לי אלא לחזור ולציין כי יש להתייחס לתצהירו כבעל משקל אפסי. מכאן שאין לנו אלא את תצהירו היחיד של התובע כבעל דין על נספחיו, וקבלתו לנוכח סעיף 54 לפקודת הראיות מחייבת פירוט מה הניע את ביהמ"ש להסתפק בעדותו של התובע כאשר, כפי שיובהר עוד להלן, התרשמותי מהתובע הינה כי הינו מבקש לקבל פיצוי מהנתבעים ולא בהכרח באופן המכיר בפגמים הנובעים מהתנהלותו שלו ותרומתה לנזקיו, אלא רק באופן המפנה אצבע לפגמים בהתנהלותם של אחרים.

1. אשר להסכם משנת 1999, שהינו כזכור הסכם בעל פה, הנני מתקשה לקבוע מחומר הראיות מה היו תנאיו והאם עסקינן בהכרח בהסכם בלעדיות. יחד עם זאת, איני יכול להתעלם מהעובדה ולפיה לאורך שנים רבות מאפשרים הנתבעים לתובע לערוך עסקאות ביטוח בסוכנויות טויוטה (הסוכנות המרכזית בת"א ושתי סוכנויות פריים מוטורס) השייכות לנתבעת באופן בלעדי וכך גם מאפשרות זאת חלק מסוכנויות המשנה. לא כך הדבר ביחס ללקס מוטורס שכבר מלכתחילה לא התירה לתובע בלעדיות.

מעבר לכך, התובעים הינם הגורם אליו מפנים סוכני המכירות של הנתבעת את הלקוחות החדשים המעוניינים לרכוש ביטוח רכב. התובעים אינם אך בבחינת "מניחי ברושורים" באולמות המכירה, אלא הנתבעים מאפשרים לרוכשי הרכבים לבחור לרכוש ביטוחי רכב באמצעות התובעים. התובעים גם מתנהלים מול סוכני המכירות באופן המוביל למסקנה ולפיה הנתבעים מאפשרים לתובעים למכור ביטוחי רכב לאלה שחפצו בכך בסוכנויות הנתבעת באופן בלעדי. בנוסף, סוכני המכירות מתוגמלים ע"י התובעים בגין כל רכישת ביטוח רכב בתלושי שי בשיעור של 100 ₪ לכל פוליסה (ר' למשל לעניין תלושי השי תצהירו של מר יניב שלם (נ/12 ס' 4)). כלומר קיימת מבחינתם מחויבות מסוימת כלפי התובעים המלמדת על כך שהתובעים משמשים באופן בלעדי כמשווקי ביטוחי רכב בסוכנויות הנתבעת ובחלק מסוכנויות המשנה. בהעדר כל ראיה מספקת אודות שימוש בסוכני ביטוח נוספים בסוכנות הראשית של הנתבעת, כאשר לשם כך לא היה צורך בראיות חריגות להוכחת פעילות נוספת שכזו, אין לי אלא להניח שבסוכנות הראשית של הנתבעת ובסוכנויות פריים מוטורס (לה כזכור שתי סוכנויות מורשות מטעם התובעת ברעננה וחיפה) משמשים התובעים כסוכנות ביטוח בלעדית אליה מעבירים נציגי המכירות את רוכשי הרכב המעוניינים בכך לרכוש פוליסת ביטוח.

מעבר לאמור, גם בחלק מסוכנויות המשנה זוכים התובעים לשמש כסוכני ביטוח בלעדיים בתחום ביטוחי הרכב אליהם מפנים סוכני המכירות את הלקוחות המעוניינים לרכישת ביטוח עד להפסקת שירות זה במועדים שונים עד לשנת 2014. מכאן, שניתן לקבוע ברמת הוודאות הנדרשת במשפט אזרחי, מאזן הסתברויות, כי בסוכנויות טויוטה הקשורות ישירות לנתבעים ובחלק מסוכנויות המשנה, שימשו התובעים כסוכנות הביטוח באופן בלעדי ובהם הפנו סוכני המכירות את הלקוחות המעוניינים לרכוש פוליסת ביטוח לתובעים. זהו אם כן ההסכם שנערך בין הצדדים כבר בשנת 1999. הסכם זה בא לכלל סיום בכל הקשור עם הסוכנויות הקשורות לנתבעים ישירות בשנת 2012, עת החלו אלה להפנות גם לסוכנויות ביטוח אחרות ולא רק לתובעת. באשר לסוכנויות המשנה, אלה סיימו לעבוד עם התובע בין אלה שעבדו באופן בלעדי ובין אלה שלא במועדים מוקדמים יותר לשנת 2012 ואף במועדים מאוחרים יותר לשנת 2012.

הפסקת ההתקשרות

1. אין חולק בין הצדדים, כי נושא חלוקת הברושורים באולמות המכירה של הנתבעת ובאולמות המכירה של סוכנויות המשנה, באופן בלעדי בא לכלל סיום. השאלות הנדרשות הן כיצד ומתי.
2. התובע טען כאמור כי הסיבה הינה גירושיו מביתו של מר דגמי ז"ל ורצונו של מר דגמי ז"ל להתנקם בו ותמך גרסתו זו בתצהירו כמו גם בשיחות שונות שביצע חלקן מוקלטות עם גורמים שונים בסוכנויות השונות.
3. הנתבעים טענו כזכור כי הגיעו תלונות רבות מצד עובדים ולקוחות אודות השרות הרע המוענק להם ע"י התובע, תלונות המגובות בחלק מהמקרים גם בתלונות עצמן (ר' תצהיר רן דנאי נ/7 סע' 15-16 ועדותו עמ' 83 מול 9-13; תצהיר יוסי לוי נ/15 סעיפים 9-10 ו-16 לרבות נספחים עם תלונות עובדים בפועל; תצהיר מר דרור גורלניק נ/10 סעיפים 13-16; תצהיר אפי דגן נ/14 סעיפים 8-11; תצהיר מר יניב שלם נ/12 סעיפים 5-11 לרבות התכתבות בין הסוכנות לתובע; תצהיר מר יצחק ויניק נ/6 סעיפים 13-19; תצהיר מר יעקב כהן נ/11 סעיפים 11-13; תצהיר מר משה פרטר נ/9 סעיף 10; תצהיר מר דן ארז נ/2 סעיפים 11-12; עדותו של מר יצחק ויניק עמ' 75 מול 12-31; עמ' 76 מול 29-31;).
4. עתה המקום לבחון האם הפסקת ההתקשרות בבלעדיות נעשתה כדין?

המסגרת הנורמטיבית

1. סעיף 1 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה),תשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות") קובע מהי הפרה ומגדיר אותה כי: "מעשה או מחדל שהם בניגוד לחוזה". זכאותו של הצד הנפגע לבטל חוזה שהופר עולה מסעיף 7 לחוק התרופות הקובע:

"7. (א) הנפגע זכאי לבטל את החוזה אם הפרת החוזה היתה יסודית.

(ב) היתה הפרת החוזה לא יסודית, זכאי הנפגע לבטל את החוזה לאחר שנתן תחילה למפר ארכה לקיומו והחוזה לא קויים תוך זמן סביר לאחר מתן הארכה, זולת אם בנסיבות הענין היה ביטול החוזה בלתי צודק; לא תישמע טענה שביטול החוזה היה בלתי צודק אלא אם המפר התנגד לביטול תוך זמן סביר לאחר מתן הודעת הביטול".

הפרה יסודית הוגדרה בסעיף 6 לחוק התרופות כדלקמן:

"6. לענין סימן זה, 'הפרה יסודית' - הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה, או הפרה שהוסכם עליה בחוזה שתיחשב ליסודית; תניה גורפת בחוזה העושה הפרות להפרות יסודיות ללא הבחנה ביניהן, אין לה תוקף אלא אם היתה סבירה בעת כריתת החוזה".

האם הופר הסכם הבלעדיות?

1. בנסיבות בקשו התובעים להוכיח כי הנתבעים הפרו את הסכם הבלעדיות עימם ללא מתן הודעה זמן סביר מראש וגרמו להם נזק (ס' 85 לת/2). התנהלות הנתבעים חמורה אף יותר, כך טענו, בהיותה נובעת ממניעים זרים - הצורך להעניש את התובע בשל גירושיו מדורין.

הנתבעים סברו כי לא הפרו כל הסכם. לטעמם התובעים הפרו את חובתם לספק שירותים נאותים ללקוחותיהם, ולא עמדו בחובתם זו גם לאחר שהתריעו על כך בפניהם ורק אז בוטלה הרשאתם למכור פוליסות ביטוח ללקוחות הנתבעים, ביטול שנעשה לטעמם כדין.

1. תחילה יצוין, כי בפועל, התובעים אינם מצליחים להוכיח שהסיבה להפסקת פעילותם העסקית אצל הנתבעת נבעה מחמת גירושי התובע מביתו של מר דגמי. גירושין אלה מתבצעים בשנת 2012 ואילו נושא הבלעדיות בתחום הביטוחים הפנסיוניים למשל מתחיל כבר שנים קודם לכן. מכאן, שבנושא הביטוחים הפנסיוניים אין כל קשר בין הגירושין לסיום מערכת היחסים הבלעדית שבין הצדדים. בכל הקשור עם הבלעדיות בתחום ביטוחי הרכב, למעט התובע שטוען זאת, (ומר ג'ומעה ביחס לעדותו הבעתי את דעתי כבר קודם), אין איש התומך בגרסה זו. גם לו האמין בכך התובע, אין בנסיבות יותר מתחושה סובייקטיבית שאינם מגובה בראיות ממשיות כאמור. בנושא זה מן הראוי להפנות לדברי הנתבע בתצהירו נ/13 בו הינו מציין: "לא דחפתי ולא קידמתי את פעילות הביטוח של תומר תשובה-...מעולם לא התערבתי בנוגע לתשובה-לא ביקשתי שהחברה תעבוד עימו ולא ביקשתי להפסיק לעבוד עימו" (ס' 8.2) ר' גם סעיף 8.6 לאי מתן התחייבות כלשהי לתובע מצד הנתבע, וכן ס' 8.7. (לעניין היות הטענה לפיה הנתבע ומר דגמי החליטו להפסיק פעילות התובעת בנתבעת ובסוכנויות המשנה בשל גירושיו השיב כי "זוהי טענה דמיונית, שיקרית ומופרכת"). לא מיותר לציין כי הנתבע עשה עלי רושם מהימן ולא סברתי כי היה בתצהירו או בעדותו כדי לפגוע במהימנותו, להיפך, נדמה היה כי כל נושא התביעה "קטן עליו" וכי אינו מתעסק ב"זוטות" כגון דא, התנהלות שנראתה בעיני כאמור כאמינה.
2. מאידך, לא התעלמתי מהקלטת השיחות שביצע התובע עם מר יצחק ויניק ועם מר משה פרטר (בעליהם של סוכנויות משנה רכב ראשון בע"מ מראשון לציון ואס.או.אס שירותי רכב בע"מ מחדרה בהתאמה) אך לא יכולתי לקבוע מהן כי שניים אלה אכן ידעו שכך הם פני הדברים (ר' ת/11 ות/12). מר ויניק ומר פרטר אף נותנים הסברים לאמור בתמלילים בתצהיריהם (ר' נ/6 סעיפים 5-6 ונ/9 סעיפים בהתאמה 4-8 ר' כמו כן הסברי מר פרטק עמ' 99 מול 3-4 וכן מול שורות 8-9 לפיו "זו היתה רכילות זולה שלא משקפת את האמת ולא בדיוק את כל השיחה"). מעבר לקושי לקבוע מסקנות ברורות מההקלטות, ניתן להצביע על כשל נוסף הנובע מקבילות/משקל ההקלטות עצמן עת לא ניתן לקבוע כי ההקלטות בהכרח מייצגות את כלל השיחה בין הדוברים, להיפך, נדמה כי על פניו ההקלטות מייצגות חלק מהשיחה בלבד על המשמעות הרבה שיש לכך בהפחתת משקלה של הראיה (ר' עדות מר פרטק עמ' 99 ולפיו "התמליל הזה הוא לא רצף" ר' כמו כן לעניין תנאי הקבילות ע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 198 (1984)). מעבר לאמור, ניתן היה בנסיבות להמציא ראיות ממשפחת דגמי אך כנגד אלה כזכור התובענה הראשונה נדחתה.
3. מכאן, שאין לי אלא לקבוע כי לא הוכח שמתן האפשרות הבלעדית לתובע לשווק ביטוחי רכב בקרב רוכשי רכב חדש בסוכנות טויוטה של הנתבעת ובסוכנויות המשנה הופסקה מחמת גירושי התובע ומתן הוראה לכך "מלמעלה". בכך יש כדי להמעיט עד למאוד את חומרת התנהלות הנתבעים בנסיבות כלפי התובעים.

נבחן עתה אם אמנם היה מקום להפסקת הבלעדיות שלא הוגבלה בזמן בהודעה מוקדמת זמן סביר מראש או שמא עסקינן בהפרה יסודית המצדיקה ביטול הסכם הייחודיות לאלתר בלא צורך בהודעה כאמור.

1. כאמור לעיל, הנתבעים מצליחים להוכיח כי חלה ירידה ברמת שירותיו של התובע ללקוחות הרוכשים רכבים חדשים הן בסוכנויות טויוטה והן בסוכנויות המשנה. בפועל, התובעים נדרשו ע"י אנשי הנתבעת לתקן דרכיהם ולא עמדו בכך (ר' למשל תצהירו של מר דרור גורלניק (נ/10) מנהל אגף השיווק בנתבעת בדבר השיחות שניהל עם התובע לנוכח התלונות הרבות שהגיעו כלפיו סעיפים 15,16 וכן ר' חקירתו הנגדית בעמ' 112 מול 18-23 שם הינו מפרט את התנהלותו הלקויה של התובע במתן השירות הן לסוכנויות הנתבעת והן לסוכנויות המשנה; תצהיר עדותו הראשית של מר יעקב כהן נ/11 סעיפים 11-13 וחקירתו הנגדית עמ' 115 מול 3-10; ובהמשך עמ' 116 מול 1: "הפסקנו לעבוד עם תומר כי לא הגענו לתוצאות הרצויות, השירות שלו לא השתפר ולכן עברנו לעבוד עם נוח"; תצהיר עדותו של יניב שלם נ/12 סעיפים 5-6 ועדותו עמ' 119 מול 7-11; תצהירו של אפי דגן סעיפים 8-10 וחקירה נגדית עמ' 125 מול30-31, עמ' 126 מול 1-4 ועוד). מכאן שהפניה לסוכנויות ביטוח נוספות תוך ביטול ההרשאה למכירת הפוליסות בבלעדיות נעשה כדין לנוכח הפרת ההסכם מצד התובעים, הסכם בו הינם מתחייבים לתת שירות ראוי ללקוחות על מנת שלא יפגע מוניטין הנתבעת. לטעמי ניתן לראות בכך הפרה יסודית של הסכם הבלעדיות שבין הצדדים המצדיק את ביטולו על אתר תוך הכנסת סוכני ביטוח נוספים לעבודה אצל הנתבעת באופן שישפר את השירות ללקוחות, בהיות השירות שמעניק התובע שירות שבמידה ואינו ניתן כנדרש, פוגע בנתבעת וזו בוודאי שלא הייתה מתקשרת עמו מלכתחילה לו ידעה שכך יתנהל מול לקוחותיה. (על מהותה וטבעה של הפרה יסודית המצדיקה ביטול מידי של החוזה עמדה המלומדת גבריאלה שלו בספרה דיני חוזים 549 (מהדורה שניה, 2003) בציינה כי מדובר ב"פגיעה חמורה ביסוד החוזה, עד כדי כך שיהא בה למוטט את בסיסו העסקי של החוזה ולשלול את התועלת שהחוזה נועד להעניק לנפגע"; ראו כמו כן פס"ד של כב' הש' ארבל ע"א 2953/04 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בע"מ נ' חכם, פ"ד נט(6) 529 (2005) פסקה 12; ור' ע"א 7403/11 בשמא השקעות ומימון בע"מ נ' ניאגו (13.8.13) בו קובעת כב' הש' חיות (כתוארה אז) כי: "סעיף 6 לחוק קובע אמת מידה אובייקטיבית לבחינת מידת חומרתה של ההפרה שהתרחשה. הוא קובע כי מידת החומרה נבחנת בעיניו של נפגע פוטנציאלי סביר, כפי שהיה מעריך אותה במועד כריתת החוזה, אילו ידע מראש כי תתרחש. זאת להבדיל מן האופן הסובייקטיבי אשר בו נתפסת אותה ההפרה בעייני הנפגע הספציפי לאחר שכבר התרחשה בפועל" והוסיף כב' הש' עמית "סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), ... מבחין בין הפרה יסודית מוסכמת לבין הפרה יסודית מסתברת. מקום בו הצדדים עצמם קבעו בחוזה מה ייחשב להפרה יסודית, בית המשפט בוחן את הסכמת הצדדים, מבלי להידרש לשאלה אם בתנייה 'חשובה' או מרכזית עסקינן. לא כך כאשר בטענה להפרה יסודית מסתברת עסקינן, שאז הבחינה נעשית במועד כריתת החוזה והנסיבות שנתקיימו במעמד זה ... על פי מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר ..."). בנסיבות עסקינן בהפרה יסודית מסתברת אותה יש לבחון עפ"י הנסיבות שאפפו את מועד כריתת ההסכם כאשר ניתן לטעמי לקבוע כי לו ידעו הנתבעים אודות טיב השירות שייתן להם התובע לאורך השנים לא היו מאפשרים לו להתנהל אצלם בבלעדיות.
2. נסכם עד כה: לתובעים ניתנה דריסת רגל לעבודה בסוכנות הנתבעת באופן בלעדי כמו גם "אור ירוק" לעבוד עם סוכנויות המשנה. בלעדיות זו לא הייתה נחלת כל סוכנויות הנתבעת, כך למשל חברת לקס מוטורס לא נתנה לתובעים בלעדיות (ר' תצהיר רן דנאי נ/7 סעיפים 6-9 ובהם גם הסכמת התובעים עצמם שלא לעבוד בבלעדיות עם סוכנות לקסוס וכן הסכמת התובעים כי לא הייתה להם כל בלעדיות בסוכנויות המשנה) וכך גם לא חלק נכבד מסוכנויות המשנה מהן רק 10 מתוך 29 סוכנויות משנה עבדו עם התובעים וגם אלה שעבדו לא בהכרח עשו כן בבלעדיות כפי הצהרת התובע עצמו בחקירתו הן לעניין ביטוחי הרכב והן לעניין הביטוחים הפנסיוניים (עמ' 16 מול 13 ומול 20-22 וכן מול 23-25 לפרוטוקול 7.1.19).

בתקופה שבין השנים 2012-2014 לערך ובעיקר התנהלות התובעים כלפי לקוחות הנתבעים וסוכנויות המשנה שרכשו פוליסות רכב, כמו גם כלפי עובדי הנתבעת וסוכנויות המשנה שרכשו אצל התובעים פוליסות ביטוח פנסיוני לא הייתה לרוחם של הנתבעים כמו גם של סוכנויות המשנה עימם עבדו וזאת לאורך זמן לא מבוטל (ר' לעניין אי שביעות הרצון והתלונות שהגיעו תצהירו של מר רן דנאי סעיפים 20-21; ר' לעניין תלונות באשר לביטוחים הפנסיוניים נספחים 1-3 לתצהירו של מר יוסי לוי נ/15; עוד לעניין התלונות תצהירו של מר דרור גורלניק סעיפים 15-17 כמו גם נספח ב' לתצהירו מתאריך 16.7.13 ובו מציין במפורש: "אבקשך להפסיק לקשור את שמי או את שמה של יוניון מוטורס בפעילותך שכן,...,היא מטעה והינה בבחינת הצגת מצג שווא בפני סוכני המשנה או גופים אחרים"; תצהיר מר אפי דגן נ/14 סעיף 8-11; תצהיר יניב שלם נ/12 סעיפים 5-8 לרבות נספח 1 אליו צורפו כמות רבה של תלונות על אופן התנהלות סוכנות הביטוח של התובעים כלפי לקוחות הנתבעת; סעיף 6 לתצהירו של ברוך כהן נ/8; תצהיר מר יצחק ויניק נ/6 סעיפים 15-16; תצהיר יעקב כהן נ/11 סעיפים 11-14; תצהיר משה פרטר נ/9 סעיפים 10-11).

במצב דברים זה הוחלט על הפסקת שיתוף הפעולה עם התובעים באופן בלעדי ונעשתה פניה לסוכני ביטוח נוספים באופן רוחבי. יודגש שוב, הפסקת פעילות התובעים בסוכנויות המשנה לא בוצעה באופן חד כטענתם אלא במועדים שונים לפני ואחרי 2012 (ר' לעניין זה גם עדותו של רו"ח התובעים אבי אברמוביץ' שבעדותו עמ' 31 מול 6-9 מציין כי הירידה הינה הדרגתית "רואים התמעטות משנה לשנה, לא בבת אחת"). ונזכור, תחילה פנו לסוכנויות אחרות בנושאי הביטוח הפנסיוני וזאת עוד קודם לשנת 2012 ורק בהמשך פנו בנושא ביטוחי הרכב. משהוכח שהתובעים אינם ממלאים תפקידם נאמנה כלפי לקוחות הנתבעים, יש בכך כדי להצדיק את הפסקת המשך שיתוף הפעולה הבלעדי עמם, והמשך פעילותם כנותני שירותים יחד עם אחרים.

בנושא זה חשוב לזכור כי התובעים מודים שלא שילמו בגין הזכות לבלעדיות דבר וחצי דבר. יש להניח במקביל כי דמותו של מר דגמי שימשה כזרז לקבלת אותה בלעדיות אך אין בכך כדי להצדיק התנהלות פוגענית ובלתי סבירה של התובעים בלקוחות הנתבעים. עוד יאמר, כי ההבנה שגילו התובעים למשיכת ידם מהביטוחים הפנסיוניים מעידה על הקשיים הניכרים מולם עמדו אל מול עובדי הנתבעים וסוכנויות המשנה באיכות הביטוח הפנסיוני לה זכו האחרונים בנסיבות. הסברי התובע להסכמתו להפסקת הבלעדיות בנושא הביטוחים הפנסיוניים למול קבלת "משנה" בלעדיות בהסכם הרביעי משנת 2011, אינה זוכה להסבר הולם מצד התובע בחקירתו שהרי איזו בלעדיות נוספת תינתן לו אם לטענתו הוא כבר בבלעדיות בנושא ביטוחי הרכב?

מכאן, שיש לקבוע כי הסיבה בשלה הפסיקו הנתבעים את מערכת יחסיהם הבלעדית עם התובעים הינה כאמור אופן התנהלות התובעים כלפי לקוחות הנתבעים ובהם עובדי הנתבעת ורוכשי הרכבים. התנהלות זו הוכחה בראיות רבות מצד הנתבעים, בתצהירים מטעמם ובעדויות העדים מטעמם כמו גם במסמכים בכתב. מכאן שלנתבעים קמה הזכות לבטל הרשאתם הבלעדית של התובעים למתן שירותי עריכת פוליסות ביטוחי רכב ללקוחות הנתבעים.

אופן סיום ההתקשרות

1. כזכור, טענו התובעים כי סיום ההתקשרות בבלעדיות נעשה באחת מבלי שנמסרה להם על כך כל הודעה (ר' ס' 89 לת/2 שם מציין התובע: "כך, באחת, מוצרי הביטוח שלי לא הוצעו ללקוחות הנתבעת ו/או לקוחות סוכנויות המשנה, על כל המשתמע מכך ותוך התעלמות ממני, כאילו מעולם לא היה 'הסוכן' של הנתבעת", ובהמשך, כי לא הובעו באזני התובע כל הסתייגויות אודות טיב השירותים שהעניק-סעיף 92 לת/2; עוד הפנה למכתב ששלח מר ספי בר, מנכ"ל לקס מוטורס, בדבר היות אריה שפק סוכנות לביטוח בע"מ (להלן: "סוכנות שפק") הסוכנות היחידה המייצגת את לקסוס בכל הסניפים וכי מזה זמן אין הן קשורים עם סוכנות תשובה כאשר כל הלקוחות מופנים ל"שפק" – נספח 8 לת/2 וזאת מבלי שהודיע על כך ישירות לתובע אלא באמצעות חברת הביטוח מנורה; כך גם לשאלה ישירה משיב מר רן דנאי שהיה מנכ"ל הנתבעת החל מ-2011 כי אינו יודע על הודעה בכתב על הפסקת שיתוף הפעולה עם התובע (עמ' 88 מול 14-15)). כאן המקום לחזור וציין, כי לתובע מעולם לא הייתה בלעדיות בלקס מוטורס כפי שהובהר כבר ע"י המנכ"ל מר רן דנאי בסעיפים 3-9 לנ/7 וכי התובע חלק את תפקידו זה עם סוכנות ביטוח נוספת כאמור – סוכנות שפק.
2. באשר לאופן מתן ההודעה על הפסקת הסכם הבלעדיות, למרות שהודעה "מסודרת" בכתב לא ניתנה לתובעים, עדיין הודעה מתאימה נמסרה לתובעים בהתנהגות ביחס לסוכנות הראשית ולפריים מוטורס ובעל פה ביחס לסוכנויות המשנה, זאת בדומה להתקשרות כולה בין הצדדים שנעשתה בעל פה והתפתחה תוך כדי תנועה לגישתו של התובע עצמו (ר' שוב תצהירו של מר גורלניק, מנהל אגף השיווק בנתבעת סעיפים 15-16). ר' לעניין סיום מערכת היחסים החוזית על דרך של התנהגות פס"ד של ביהמ"ש העליון בע"א 557/75 אגקי נ' כהן, פ"ד ל(2)64, 73 (1976): "... כדי להראות על הרצון לשים קץ לחוזה אין צורך בהודעה פורמלית אלא אפשר להסיקה מהתנהגות הנפגע" וכן ע"א 4946/94 אגברה נ' אגברה, מט(2) 508 (1995) וכב' הש' רובינשטיין (כתוארו אז) בע"א 10258/06 ביילוני נ' גלובל (8.7.2009) קובע כי "ניתן להסיק את ביטול החוזה מהתנהגותו של הנפגע, ואין נדרשת בהכרח הודעת ביטול פורמלית".
3. הליך סיום הבלעדיות בנסיבות נלמד היטב מהתנהלות הצדדים והחל עוד קודם לשנת 2012 בכל הקשור עם הביטוחים הפנסיוניים ללא כל התנגדות מצד התובע, ולהיפך, בהסכמתו המליאה והמשיך בנושא ביטוחי הרכב בשנת 2012 ובסמוך אליה הן אצל סוכנויות המשנה והן אצל סוכנויות הנתבעת. משהפסקת הבלעדיות הינה מחמת הפרת ההסכם ע"י התובע, וכי עסקינן בנסיבות בהפרה יסודית של ההסכם, לא מצאתי כי הייתה חובה לתן הודעה מוקדמת בכתב דווקא זמן סביר מראש קודם למועד הסיום לאחר שהתובע לא עמד בהתחייבותו לשפר את השירות.

גרם הפרת חוזה עם סוכנויות המשנה

1. כזכור טענו התובעים לקיומה של עילת תביעה נוספת שעניינה גרם הפרת חוזה בין התובעים לסוכנויות המשנה ולעובדים. עוולת גרם הפרת חוזה כפי לשונה בסעיף 62(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובעת:

"62 (א) מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי, הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי, אולם האדם השלישי לא יוכל להיפרע פיצויים בעד עוולה זו אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון".

לעוולה זו 5 יסודות ובהן: חוזה, הפרה, גרימה, ידיעה, היעדר צידוק. במסגרת ע"א 8191/16 דיאליט בע"מ נ' הרר (17.6.19) קובע כב' הש' מינץ ביחס ליסודות העוולה כך:

"38. בעוד שדיני החוזים מגינים על הזכות החוזית מפני פגיעה בה על ידי הצדדים לחוזה, דיני הנזיקין, באמצעות עוולת גרם הפרת חוזה, מגינים על הזכות החוזית מפני מי שאינו צד לחוזה. הגנה זו משקפת את רצון המחוקק להגביר את מהימנותה של הזכות החוזית ואת יעילותה (נילי כהן גרם הפרת חוזה, 3 (דיני הנזיקין – העוולות השונות, ג' טדסקי עורך, 1986) (להלן: נילי כהן)). ללא קיומו של חוזה תקף בין הטוען להפרה לבין אדם שלישי, לא תקום העוולה. נוסף על כך, תנאי בלעדיו אין לקיומה של עוולת גרם הפרת חוזה הוא הפרה על ידי צד לחוזה, קרי – מעשה או מחדל בניגוד לו (ע"א 2512/90‏ סופרגז חברה ישראלית להפצת גז בע"מ‎ ‎נ' סער, פ"ד מה(4) 405 (1991)).

39. הדרישה השלישית לקיומה של עוולת גרם הפרת חוזה (מעבר לקיומו של חוזה תקף והפרתו) היא גרימה. היינו יש להוכיח קשר סיבתי בין פעולתו של גורם שלישי לבין ההפרה (נילי כהן, עמ' 103). בית משפט זה הרחיב וקבע כי אין הכרח שהגורם השלישי יפתה או ישדל את המפר לביצוע ההפרה, על מנת שפעולתו תיחשב גורמת להפרה (ע"א 123/50 א. ל. באורנפרויד נ' דרזנר, פ"ד ה(1) 1559 (1951)). הדרישה הרביעית היא ידיעתו של הצד השלישי, הן לקיומו של חוזה מחייב כדין, והן לכך שכתוצאה מפעולתו עשויה להיגרם הפרה של החוזה (נילי כהן, עמ' 146).

1. לבסוף, נדרש שהגרימה להפרת החוזה נעשתה בהיעדר צידוק. ככלל, צידוק של המתערב יכול להיות מושתת על אינטרס עצמי כגון צורך, הגנה על זכות קניינית, זכות חוזית או אינטרס ציבורי אחר. על האינטרס להיתפס על ידי בית המשפט כעדיף, או לכל הפחות מקביל בחשיבותו, לאינטרס שבהגנת הקשר החוזי (נילי כהן, עמ' 211-235; פ' פרידמן "מאזן האינטרסים בבחינת היסוד 'בלי צידוק מספיק' בעוולת גרם הפרת חוזה" עיוני משפט ו 625 (1978) (להלן: פרידמן)). עם זאת, הלכה פסוקה היא כי אין לקבוע כללים נוקשים בדבר מה ייחשב לצידוק, וכי יש לשקול את כל הנסיבות האופפות את החוזה שהופר ואת הרקע לגרם הפרתו (ע"א 406/59 לינדסי נ' שיבר, פ"ד יד(3) 2422 (1960))".
2. בנסיבות המקרה נדרשים התובעים להוכיח כי הנתבעים גרמו ביודעין וללא צידוק מספיק להפרת הסכם בינם לבין סוכנויות המשנה כמו גם בינם לעובדים והסבו לתובעים בשל כך נזק. למרבה צערם של התובעים הם אינם מצליחים להוכיח כי הנתבעים אמנם גרמו פוזיטיבית להפרת חוזה עם סוכנויות המשנה (ור' תצהיר הנתבע ומנהלי הנתבעת כמו גם תצהירי מנהלי סוכנויות המשנה לעיל). בנושא זה יש לציין כי בהחלט ניתן להבין את טענת התובעים לפיה הנתבעים מהווים סוג של "מנטור" עבור סוכנויות המשנה. ניתן גם להניח כי "רוח המפקד" שורה על סוכנויות המשנה וכי רצונן של סוכנויות המשנה "להיות בסדר" עם ההנהלה עשויה להוביל לקבלת מרות גם בנושאים שאינם בגדר המוסכמות הבסיסיות כפי שמוצאות ביטוין בחוזים שבין הנתבעים לסוכנויות המשנה. כך למשל ניתן להניח כי בהיות התובע חתנו של דגמי יהיו סוכנויות משנה שיכבדו אותו בשל כך ויעבדו עמו. אבל יחד עם זאת, התובע לא מצליח פוזיטיבית כאמור להוכיח כי הנתבעים פעלו אקטיבית ואף לא פאסיבית לסיכול מערכת היחסים החוזית עם התובעים.
3. תחילה נזכיר, כי גם התובעים עצמם מודים שלא הייתה להם כל בלעדיות בסוכנויות המשנה. התובעים עבדו עם כ-10 סוכנויות משנה מתוך 29 סוכנויות. מכאן שההנחיה הלכאורית לעבוד עם התובע לא "תפסה" את כלל סוכנויות המשנה נהפוך הוא, רובן של סוכנויות המשנה כלל לא עבדו עם התובעים ואף למעלה מכך, סוכנויות שכן עבדו עם התובעים לא שמרו להן בהכרח אמונים כסוכנות בלעדית וביצעו ביטוחים גם עם סוכני ביטוח אחרים (ר' למשל עדותו של מר משה פרטר עמ' 96 מול 1-2; לקס מוטורס מאז הקמתה עבדה עם סוכן ביטוח נוסף והתובע לא טען לגבי זאת דבר לאורך שנים; ר' תצהיר רן דנאי נ/7 סעיף 8, וחקירתו עמ' 81 מול ש' 22); גם את הביטוחים הפנסיוניים בלקס מוטורס ביצעה סוכנות הביטוח "קלי" (תצהיר דנאי נ/7 ס' 12, 14 ונספחים א' ו-ב' לנ/7 כמו גם עמ' 86 מול 22-27), סוכנות הביטוח "אגם לידרים" נבחרה בשנת 2008 לשמש סוכנות ביטוח פנסיונית לעובדי פריים מוטורס בע"מ בהליך בו לטענת הנתבעים נטל חלק התובע (ר' תצהיר דן ארז נ/2 ס' 22-23 וכן נספח 14 לתצהיר זה), כך גם בשנת 2010 פעלה הנתבעת להחלפת התובע כסוכנות ביטוח פנסיונית לעובדיה באגם לידרים והתובע לא הביע התנגדות ואף ביקש לשתף עימה פעולה (ר' חקירה נגדית של התובע עמ' 26 מול 7-9; נספח 8 לתצהיר יוסי לוי נ/15). מעבר לכך גם סוכנויות המשנה נהגו בזה האופן והחליפו סוכני ביטוח כרצונן עפ"י שיקול דעתן (ר' תצהיר ברוך כהן נ/8 סעיף 8; ח"נ למר כהן עמ' 89 ש' 10; עמ' 90 ש' 31-33; עמ' 91 ש' 5-15; תצהיר יעקב כהן נ/11 ס' 6 ,9, 10, 13-161; ח"נ של מר יעקב כהן ע' 113 מול 11-12; עמ' 115 מול 30-32; ע' 116 ש' 5-7, 10-12; תצהיר משה פרטק נ/9 ס' 9-10; ח"נ משה פרטר עמ' 95 ש' 32-33; תצהיר יצחק ויניק נ/6 ס' 16). מכאן שלכל היותר יכולים התובעים לומר כלפי הנתבעים כי גרמו להפרת חוזה רגיל ולא חוזה לבלעדיות. אלא שגם כאן התובעים לא מוכיחים כי הנתבעים פנו אל סוכנויות המשנה בבקשה להפר ההסכם הם התובעים. התייחסו לכך רבים מבין המצהירים מטעם הנתבעים שהינם בעלי סוכנויות משנה (ר' לעיל). במצב דברים זה, לא ניתן לקבוע במאזן הסתברויות כי הנתבעים אמנם גרמו להפרת חוזה בין סוכנויות המשנה לבין התובעים או בין התובעים לעובדי הנתבעת וסוכנויות המשנה בפן ביטוחי הפנסיה. יחד עם זאת אין חולק כי סוכנויות המשנה חדלו גם הן לעבוד עם התובעים למצער שלא כמו בעבר אך גם ביחס לכך ניתן הסבר מניח את הדעת ולפיו הלקוחות באו טרוניה עם התנהלות התובעים כלפיהם ובכך גרמו התובעים במו ידיהם להפרת החוזה שבין סוכנות המשנה לתובעים עת לא העניקו שירות מתאים ללקוחותיהם ופגעו בלקוחות סוכנויות המשנה על הנזק שנגרם להם בשל כך (ר' לעיל).
4. בכל הקשור עם טענת התובעים לגרם הפרת החוזה שבין התובעים לעובדים בפן הביטוחים הפנסיוניים כבר צוין כי התובעים עצמם הסכימו להפסקת פעילותם בתחום זה והכנסת סוכנים אחרים ומכאן שגם בתחום זה לא הופר ההסכם ולכן גם לא נגרמה הפרתו.

נזקי התובעים

1. לנוכח האמור לעיל יש לדחות התובענה. יחד עם זאת, ככל שיהיה מי שיסבור אחרת, מצאתי לדון בקצרה גם בנושא זה.
2. לשם הוכחת נזקיו צירף התובע את חוו"ד של רוה"ח אברמוביץ' אבי (ת/1). הנתבעת מצידה צרפה את חוו"ד של רוה"ח יובל זילברשטיין (נ/3).
3. לטענת התובע, הנזקים לתובעת בשל ירידה בערכה עומדים על 8,832 אלפי ₪ (מבוסס על הפסד ישיר של עמלות בסך 2,421 אלפי ₪ לתקופה שבין 2012-2015 בתוספת 27% שיעור העלייה בהכנסות כפי שהיה לתקופה שבין 2009-2011 ובסה"כ 3,075 אלפי ₪, לכך הוסיף הפסדי פרמיות פוליסות ביטוחי חיים שנלקחו ממנו לאותה תקופה בסך 458 אלפי ₪ כאשר את התוצאה יש להכפיל במכפיל בשיעור 2.5 ובסה"כ 8,832 אלפי ₪). לכך ביקש להוסיף פגיעה במוניטין בערכים שבין 2-4 מיליון ₪ ובסה"כ הנזק בין 10,832-12,832 אלפי ₪.
4. הנתבעים מנגד סברו כי אבדן ההכנסות אינו עולה על 400,000 ₪ בגין עמלות ביטוחי רכב לתקופה שבין 2012-2013, כי לא ניתן לייחס אבדן בשל פגיעה בהכנסות עמלות ביטוחי חיים ופנסיה שם שמורה לכל מבוטח הזכות לפנות לכל סוכן ביטוח שיחפוץ בכך. לעניין המוניטין סברו שלא ניתן להתייחס לנזק בתחום זה שכן פניה לשיטת המכפיל לשם הערכת שיעור הנזק לשווי החברה משקף כבר את כלל נכסי החברה, לרבות את המוניטין. עוד מבצע רוה"ח זילברשטיין בדיקה דקדקנית של חישובי רוה"ח אברמוביץ' ומוצא כי סה"כ הנזק עומד על 114,000 ₪ אותו יש להכפיל במכפיל בו השתמש מר ליבושור (נ/5) בתיק הפירוק מול אופקים כשהתוצאה הכוללת עומדת על 213,000 ₪.
5. מצאתי בנסיבות לאמץ דווקא את חוו"ד של רוה"ח זילברשטיין וזאת לאור העובדה ולפיה חוו"ד רוה"ח אברמוביץ לוקה במספר עניינים. האחד, בהפרזה נכרת בשיעור המכפיל העומד לטענתו בתווך שבין 1.5-2.5 אך הוא בחר בסכום המקסימאלי בנסיבות דהיינו מכפיל 2.5 (ר' עמ' 22 מול 10-11) בעוד שמומחה ביהמ"ש בתביעת פירוק השותפות של התובע ואופקים קבע מכפיל בשיעור של 1.8 בלבד (עמ' 22 מול 7). השני, רוה"ח זילברשטיין אינו מדייק בשיעור הפגיעה במוניטין מחד (בין 2-4 מיליוני ₪ פער של 100%) בעוד שסביר בעיני כי הערכת שווי עפ"י מכפיל כבר כוללת בתוכה את נושא המוניטין כחלק מכלל נכסי החברה (ר' עדות רוה"ח זילברשטיין בעמ' 52 מול 12-13). השלישי, לא סביר בעיני להעמיד את נזקי התובעת על 3 שנים כקביעת המומחה מטעמה באשר מאד סביר בעיני להתייחס לנזק לתקופה של שנה אחת (2012-2013) כפרק זמן סביר למסירת הודעה מוקדמת לסיום ההתקשרות הבלעדית עם התובעים. הרביעי, חווה"ד אברמוביץ' כוללת הפסדים בתחומים בהם מובן אף לתובעים כי לא הוקנתה להם בלעדיות כמו ביטוחים פנסיוניים שברור שעליהם ויתר התובע, או נזקים שנגרמו מחמת אי עבודה עם סוכנויות המשנה לגביהן כבר נקבע כי אין בלעדיות וכשברור לאור האמור לעיל כי לא הוכח כי התובעים גרמו להפרת החוזה עימם.

מכאן שההפרזה הרבה הקיימת בחוו"ד מומחה התובעים וההסתמכות על נושאים שאינם בבלעדיות עומדת בעוכריה. מעבר לכך, ראיתי את אופן התייחסות רוה"ח זילברשטיין למסמכים שעמדו בבסיס חוו"ד של רוה"ח אברמוביץ על הקושי הניכר להבין כיצד הגיע רוה"ח אברמוביץ למסקנות שהגיע אליהן ממספרים אלה וסברתי כי קשה להתייחס לחווה"ד ככזו שניתן לבסס עליה ממצאים (ר' למשל עדותו של רוה"ח זילברשטיין בעמ' 39 מול 14-16 שם הינו מציין: "מצפה ממומחה חשבונאי שמגיש חוו"ד שיסביר בצורה ברורה בין האסמכתאות למספרים בחוות דעתו, קשר כזה לא הצלחתי למצוא בשום מקום" ובעמ' 40 מול 1-2:"כשמומחה מכין חוו"ד עם מסמכים, אתה מצפה להסבר וקשר בין הדברים, אין קשר כזה" ובאותו עמוד מול 26-27:"כמה שעות בדקתי ואי אפשר היה לזהות קשר בין המספרים לחוו"ד אברמוביץ'" כשנשאל כמה שעות עבד השיב: "מאות שעות").

1. נוכח קשיים אלה בחוו"ד רוה"ח אברמוביץ מצאתי לאמץ דווקא את חוו"ד מומחה הנתבעים לפיה סך כל נזקי התובעים, בשל הפרת הסכם הבלעדיות, עומדים על 213,000 ₪.

סוף דבר

1. התובעים אינם מוכיחים שהנתבעים הפרו את הסכם הבלעדיות. הנתבעים אפשרו לתובעים לעשות שימוש בסוכנויות שלהם, הקרינו את הסכמתם זו גם לסוכנויות המשנה ואף אפשרו לעובדיהם לערוך פוליסות ביטוח פנסיוניות באמצעות התובעים. הסכמה זו ניתנה ללא כל תמורה בצידה ובכל מקרה לא הוכח כי שולמה תמורה כלשהי בגינה, גם לא עפ"י הנטען בחוזה 2005. במצב דברים זה מצופה היה מהתובעים כי יפעלו באופן מיטבי שלא לומר באופן מופתי כלפי לקוחות הנתבעים ועובדיהם כמו גם לקוחות ועובדי סוכנויות המשנה לאחר שאפשרו להם לעשות עסקים ברכושם ללא תמורה כאמור. אלא שהתובעים במו ידיהם פוגעים בלקוחות הנתבעים וכפועל יוצא בנתבעים עצמם עת לא פעלו כפי שהיה מצופה מהם בנסיבות, לא בפן הביטוחים הפנסיוניים שהסתיים לגביו נושא הבלעדיות כבר ב-2010 ולגבי פריים מוטורס ולקס מוטורס גם שנים קודם לכן ולא בפן ביטוחי הרכב לרוכשי רכבים חדשים.
2. במצב דברים זה דין התביעה להידחות.
3. התובעים יישאו בהוצאות ושכ"ט ב"כ הנתבעים בסכום כולל של 50,000 ₪.

זכות ערעור לביהמ"ש העליון בתוך 45 ימים מיום קבלת עותק פסה"ד.

המזכירות תישלח עותק פסה"ד בדואר לצדדים.

ניתן היום, י"ז אלול תש"פ, 06 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.