1. המבקשת הגישה בדרך של המרצת פתיחה תובענה אותה הגדירה כתביעה לביטול רישום בפנקס המקרקעין, מכח סעיף 196 לחוק התכנון והבניה ומכח זניחת המטרה הציבורית.

החלק המהותי של ההליך מפורט בתצהירו של מר דוד מיר, מנהל המבקשת, ובו מבוקש להורות על ביטול רישום הבעלות בשם משיבה 1 בפנקס המקרקעין בגוש 30014 חלקות 152, 153, 154 ברחוב יהודה בשכונת בקעה, ירושלים (להלן: המקרקעין; הקרקע), ולהחזיר את הרישום לקדמותו. בתצהירו של מיר מפורטות תכניות שונות שאושרו החלות על המקרקעין, וכן הליכים שונים שהתקיימו לגביהם (שאת עיקריהם אפרט להלן). כיום רשומה המשיבה 1 (להלן גם העיריה) כבעלת הזכויות במקרקעין אלו, בעקבות עסקה שנעשתה בין המבקשת לבין העיריה, שכללה מתן ייפוי כח בלתי חוזר לעיריה לרשום על שמה את זכויות החכירה במקרקעין. ייפוי הכח נחתם ביום 14.9.78. ייעוד המקרקעין הוא שטח ציבורי פתוח (להלן: שצ"פ).

2. התובענה העיקרית הוגשה ביום 30.6.16. משיבות 1 ו-2 הגישו בקשה לדחיה על הסף של התובענה מחוסר סמכות ובשל מעשה בית דין. המבקשת הגישה תגובה לבקשה. ביום 16.8.16 הגישה המבקשת בקשה למתן צו מניעה במעמד צד אחד, מטעמים שיפורטו להלן. באותו יום ניתנה החלטת כב' השופטת בזק רפפורט לפיה הבקשה אינה מצדיקה מתן צו במעמד צד אחד, ולאחר שהוגשה תגובת המשיבות 1 ו-2 התקיים היום הדיון בבקשה.

בתצהיר התמיכה לבקשה לסעד זמני טען דוד מיר בשם המבקשת כי לאחר הגשת המרצת הפתיחה המשיבות פעלו כדי לקדם, בסתר ובזריזות, תב"ע 2425060 שעניינה המקרקעין נשוא ההליך. לדבריו ביום 27.7.16 ניתן לתכנית אישור עמידה בתנאי סף ועדה מחוזית ולמחרת היום ניתנה חוות דעת תכנונית והמלצת מהנדס העיר להפקדה, כשהפעולה האחרונה נרשמה ידנית כאילו נרשמה ביום 10.3.16 ואינה מופיעה בתדפיס. לטענת מיר מצביעות פעולות אלו על זריזות חסרת תום לב, שאינה שכיחה בהליכי תב"ע בירושלים, הנמשכים בדרך כלל שנים. לטענתו אם לא יינתן צו המניעה הזמני המשיבות ימשיכו לקדם את התכנית בחוסר תום לב.

3. משיבות 1 ו-2 הגישו תגובה לבקשה למתן צו המניעה הזמני. בין היתר טענו כי מדובר בתובענה התוקפת פעולה של רשות ציבורית ולפיכך הסמכות לדון בה נתונה לבית משפט לעניינים מנהליים, וכי סיכויי התובענה העיקרית להצליח קלושים ביותר בשל חוסר סמכות עניינית ומעשה בית דין. עוד טענו משיבות 1 ו-2 כי התובענה הוגשה לאחר שהעיריה הגישה תביעה לסילוק יד מהמקרקעין נגד המבקשת ואחרים בבית משפט השלום בתיק 19114-09-15, ובעקבות זאת פתחה המבקשת בהליכים כאן.

לגופו של עניין נאמר בתגובת משיבות 1 ו-2 כי העברת המקרקעין לעיריה נעשתה בהסכמה של המבקשת, היא הוגדרה כהפרשה לצרכי ציבור ולא כהפקעה כך שסעיף 196 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965 שעליו מסתמכת המבקשת אינו חל כלל, כי ייעוד המקרקעין מזה שנים רבות הוא שצ"פ והדבר אושר בשורה של פסקי דין, וכי תכנית המתאר נשוא הבקשה אינה משנה את המצב התכנוני אלא באה להסדיר ולשפר אותו.

4. המבקשת טוענת כי הייעוד הנכון של המקרקעין נשוא הליך הוא לבניה. בהמרצת הפתיחה הביאה נימוקים לכך שאין לקבל את הייעוד של שצ"פ והמבקשת מתנגדת לקידום הליכי התב"ע שבהם מוגדר ייעוד המקרקעין כשצ"פ. עוד טוענת המברשת כי אין תוקף להליך שבו הסכימה המבקשת להעביר את זכויותיה במקרקעין לטובת עירית ירושלים.

משיבה 3 לא הגישה תגובה בכתב. בדיון אמר בא כוחה כי היא שוקלת את עמדתה, אולם בנוגע לסעד הזמני משיבה 3 תומכת בעמדת המבקשת.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את נציג המבקשת, אני סבורה שיש לדחות את הבקשה לסעד זמני מטעמים אלו:

5. מתגובת משיבות 1 ו-2 והנספחים המצורפים לה עולה כי שאלת ייעוד המקרקעין נדונה והוכרעה כבר מספר פעמים, ונקבע שייעודם למגורים:

• בתיק עת"מ 23/98 בבית המשפט המחוזי בירושלים, עו"ד ד"ר משה כהן נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים, בפני כב' השופט א"צ בן זמרה, נדונה סתירה בין שתי החלטות של הועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים, בהן נקבע ייעוד המקרקעין פעם כמגורים ופעם כשצ"פ, ונפסק כי ההחלטה בה נקבע ייעוד של שצ"פ היא הגוברת. אמנם המבקשת לא היתה צד להליך זה, אולם היא ביקשה להצטרף אליו, נדחתה ולא ערערה על ההחלטה.
• בתיק עת"מ 20/99 בבית המשפט המחוזי בירושלים, מקור הנפקות וזכויות בע"מ נ' שר הפנים, קבעה כב' השופטת י. הכט כי תקפו של פסק הדין בעת"מ 23/98 יפה גם כלפי העותרת שם, היא המבקשת כאן.
• בתיק עת"מ 167/05 בבית המשפט המחוזי בירושלים, מקור הנפקות וזכויות בע"מ נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים, שאף הוא דן באותם מקרקעין, דחתה כב' השופטת י. צור על הסף את עתירתה של המבקשת מאחר שהשאלות הוכרעו כבר בפסקי הדין שנזכרו כאן ואחרים. כמו כן דחתה מחוסר סמכות את הטענות בנוגע לביטול רישום הבעלות על שם העיריה.
• בתיק עע"מ 2332/05 בבית המשפט העליון, מקור הפקות וזכויות בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, נמחק ערעורה של המבקשת, בכפוף לכך שהוסכם שהמשיבה תשיב לפניית המבקשת תוך שלושים יום על מנת שהמבקשת תוכל לשקול את צעדיה. המשיבה אכן השיבה במכתבה של עו"ד דורית ירחי מיום 4.12.06 – נספח ג' להמרצת הפתיחה.

6. מכל האמור עולה כי ועדות התכנון, ואף בתי המשפט בערכאות השונות, נדרשו לסוגיית מעמדם של המקרקעין ודנו בטענותיה השונות של המבקשת, כולל בשאלת ייעוד המקרקעין ובזכותה של העיריה להירשם כבעלת המקרקעין. למבקשת היה, איפוא, יומה בבית המשפט, ולמעשה לא יום אחד היה לה אלא יומיים, שלושה, ארבעה ויותר.

7. זאת ועוד, טענותיה של המבקשת, אלה המועלות כאן ודומות להן, הועלו כבר בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת, לפני קרוב לשני עשורים. כפי שפירטתי לעיל, במסגרת פסק דין בערעור המנהלי בבית המשפט העליון הוסכם שהמבקשת תשקול את עמדתה לאחר שתקבל תשובה בכתב מהמשיבה. המכתב נשלח עוד בשנת 2006. בהמרצת הפתיחה פירטה המבקשת שורה של טענות כנגד אותו מכתב, אולם את התובענה שבפני הגישה המבקשת רק עתה, בשיהוי כה ממושך של עשור.

די בעובדות המפורטות עד כה כדי לדחות את בקשת המבקשת לסעד זמני.

8. קיימים מספר נימוקים נוספים לדחיית הבקשה לצו מניעה: ראשית, התכנית האחרונה שאושרה, תב"ע 2425060 אותה תוקפת המבקשת, אינה כוללת שינוי מהותי בייעודם של המקרקעין, במצב התכנוני וכדומה, אלא הסדרה ושיפור של המצב בלבד. כך שאין בה, למעשה, שינוי של המצב הקיים. שנית, גם אם יימשכו הליכי התכנון, תוכל המבקשת להתנגד ולפעול בעניין התכנית במסגרת הליכי התכנון, כך שקיים בידה סעד חלופי שאינו מצריך מתן צו המניעה. ולבסוף, גם אם ינתן צו מניעה ויעוכבו הליכי התכנון, לא יהיה בכך כדי להשפיע על מעמד המקרקעין, והמבקשת תידרש לפעול לשינוי הייעוד משצ"פ למגורים. כך שמבחינת מאזן הנוחות, מתן צו המניעה יפגע בציבור ובקידום התכנית, אך לא יצמיח למבקשת תועלת של ממש.

9. לאור כל האמור אני דוחה את הבקשה למתן סעד זמני.

המבקשת תישא בהוצאות המשיבות 1, 2 בסך 5,000 ₪ שישולמו תוך 30 יום מהיום.

ניתנה היום, כ' אלול תשע"ו, 23 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.