העובדות וטענות הצדדים

1. בפני בקשה לדחיה על הסף של התובענה מחוסר סמכות וכן נוכח מעשה בית דין.

עיקרי העובדות הן כדלקמן:

התובעת הגישה המרצת פתיחה בה ביקשה להורות על ביטול רישום הבעלות בשם נתבעת 1 (להלן: עירית ירושלים, העיריה) בפנקס המקרקעין של גוש 30014 חלקות 152, 153, 154 שברחוב יהודה בשכונת בקעה בירושלים (להלן: הקרקע), ועל החזרת הרישום לקדמותו, כך שנתבעת 3 תרשם כבעלים והמבקשת תרשם כבעלת זכות חכירה לדורות עד שנת 2077. נימוקי הבקשה פורטו בתצהירו של מר דוד מיר, מנהל התובעת (התובענה המקורית הוגשה כהמרצת פתיחה, ועל כן הוגש התצהיר). בתצהיר מיר פורטו תכניות שונות שאושרו אשר חלות על הקרקע וכן הליכים שונים שהתקיימו לגביה. כיום רשומה עירית ירושלים כבעלת הזכויות בקרקע, בעקבות עסקה שנעשתה בין התובעת לבין העיריה, אשר כללה מתן ייפוי כח בלתי חוזר לעיריה לרשום על שמה את זכויות החכירה במקרקעין. ייפוי הכח נחתם ביום 14.9.78, וייעוד המקרקעין על פי הרישום כיום הוא שטח ציבורי פתוח (שצ"פ).

בתיק ניתנו מספר החלטות ביניים מהותיות, בין היתר החלטה הדוחה בקשה לסעד זמני, החלטה על צירוף נתבע 4 כבעל דין, החלטה על דחיית בקשה לצרף את הועדה המחוזית לתכנון ובניה כצד להליך, ועוד. הנתבעות 1 ו-2, עירית ירושלים והועדה המקומית לתכנון ובניה (להלן: הנתבעות), הגישו עוד בראשית הדרך בקשה לסילוק התביעה על הסף, וההחלטה ניתנת לאחר שהתקבלו עמדות כל הצדדים.

2. בקשת הנתבעות לסילוק התביעה על הסף מבוססת על שני אדנים. האחד – בקשה לדחיה על הסף מחוסר סמכות עניינית, שכן לטענת התובעות מהות התובענה והסעד העיקרי המבוקש בה הוא הצהרה על בטלות ההליכים התכנוניים (הליכים של הפרשה לצרכי ציבור תוך הענקת זכויות לתוספת בניה, אשר תוארו על ידי התובעת כהפקעה). הגורם הדומיננטי בתובענה איננו רישום מקרקעין בלבד אלא בחינת תוקפם של ההליכים התכנוניים, ונושא זה מצוי, לטענת הנתבעות, בסמכות בית המשפט לעניינים מנהליים. הן הפנו להחלטה שניתנה בה"פ (ת"א) 48703-07-15, קרקובסקי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב יפו, שם נקבע כי תובענה שהוגשה בדרך של המרצת פתיחה, כאשר הסעד הנחזה הינו שינוי ברישום בעלות במקרקעין וכן מחיקת הערת אזהרה, אולם מהותה של התובענה הכרעה בשאלה אם אכן בטלה הפקעה היא בסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים. לפיכך טענו הנתבעות כי התובענה איננה בסמכות בית המשפט המחוזי, ודינה להידחות על הסף.

הטעם השני בגינו ביקשו הנתבעות לסלק את התביעה על הסף הוא מעשה בית דין. לטענתן, סוגיית הייעוד התכנוני של הקרקע, שהיא הבסיס לעילת התובענה, נדונה כבר בסדרה של עתירות והליכים משפטיים, וכבר בהליכים קודמים נקבע כי אין מקום לחזור ולדון מחדש בייעודן של החלקות. על כן יש לדחות גם את התביעה שבפני.

3. התובעת התנגדה לבקשה. היא העלתה טענות שונות, רבות מהן טענות לגופו של עניין הנוגעות לתכנם של ההליכים התכנוניים וייעודן של החלקות השונות. כמו כן טענה כי היא מבקשת סעד בעילה של זניחת המטרה הציבורית בהפקעה, כי סעד זה לא נדון בהליכים קודמים, וכי אפילו היה נדון, מדובר בסעד שניתן לחזור ולדון בו לאחר זמן נוסף. התובעת הוסיפה כי העיריה משנה את עמדתה, ובהליך קודם טענה כי בית המשפט לעניינים מינהליים אינו מוסמך לדון בתובענה. עוד טענה התובעת כי במסגרת עתירה שהוגשה לבית המשפט העליון כבית משפט לעניינים מינהליים, עע"מ 2332/05, ניתן פסק דין המהווה מעשה בית דין אך הוא לא קויים על ידי העיריה, ועל העיריה לפעול לפיו. ולסיום טענה כי על בית המשפט לפעול בגמישות בנושא הסמכות, כאשר ממילא בית המשפט המחוזי הוא הדן גם בעניינים מנהליים.

נתבעת 3 לא הגישה תגובה בעניין הסילוק על הסף, אולם בתגובתה לתובענה תמכה בעמדת התובעת והוסיפה נימוקים נוספים התומכים במתן הסעד המבוקש. נתבעת 4 הצטרפה לעמדת הנתבעות ולבקשה לסילוק התביעה על הסף. גם היא סברה שהסמכות לדון בתובענה שעניינה תכנון ובניה נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים, והוסיפה כי כל הנימוקים המצדיקים דחיה על הסף מחמת מעשה בית דין מתקיימים במקרה זה.

דיון והכרעה

4. חוק בית משפט לעניינים מינהליים תש"ס – 2000 קובע:

"5. בית משפט לענינים מינהליים ידון באלה –

(1) עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה עניינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות (להלן – עתירה מינהלית);

(2) ערעור המנוי בתוספת השניה (להלן - ערעור מינהלי);

(3) תובענה המנויה בתוספת השלישית (להלן - תובענה מינהלית);

(4) ענין מינהלי או ענין אחר שנקבע בחוק אחר כי בית משפט לעניינים מינהליים ידון בו, ובכפוף להוראות אותו חוק".

סעיף 10 לתוספת הראשונה לחוק כולל:

"10. תכנון ובניה –

(א) עניני תכנון ובניה לפי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, למעט לפי פרק י': עבירות ועונשין, ולפי חוק לקידום הבנייה במתחמים מועדפים לדיור (הוראת שעה), התשע"ד-2014, ולמעט החלטות שענינן תכנית מיתאר ארצית או מחוזית והחלטות שר הפנים.

....."

5. בענייננו, הסעד כפי שנוסח בכתב הטענות הפותח הוא שינוי רישום זכויות במקרקעין, אולם הנימוקים לבקשה, רובם ככולם, נוגעים לסוגיות תכנוניות, כגון הליכים תכנוניים שנעשו בעבר, ייעוד הקרקע על פי הרישום והייעוד הראוי, וכדומה. בעניין זה נפסק בע"א 9379/03, מיכאל צ'רני נ' מדינת ישראל, פ"ד סא (3) 822, פיסקה 23 לפסק הדין:

"סיווגו הענייני של נושא התובענה אינו תמיד קל. הוא מצריך בחינה החורגת מניסוחן הטכני של עילות התביעה והסעדים המבוקשים בתובענה, ומחייב לא אחת ירידה למהות הסכסוך בין הצדדים, ועמידה על התכלית שלשמה מתבקשת ההכרעה השיפוטית. מלאכת הסיווג עשויה להצריך, לעיתים, בירור נתונים עובדתיים בעלי אופי אובייקטיבי וסובייקטיבי כאחד"

ובהמשך :

"סיווגה של תובענה כעניין אזרחי המצוי בסמכות בית משפט מחוזי, או כעניין מינהלי, שאז מקומה בבית משפט לעניינים מינהליים או בבג"צ, עשויה להיות מורכבת מקום שמשתלבים בה יסודות מזה ומזה. במצב כזה נדרש להכריע מה מבין היסודות המשולבים בתובענה הוא הדומיננטי, ובהתאם לכך לאתר את הערכאה המוסמכת".

בע"א 5796/08, ארגון פועלים להתיישבות שיתופית בנווה ימין נ' מינהל מקרקעי ישראל, נפסק:

"16. מקריאת התובענה והסעדים שהתבקשו בה, כפי שאלה תוארו בקיצור בפיסקה 10 שלעיל, עולה כי גם הטענות שנוגעות ל'רובד ההסכמי' מכילות בתוכן רכיב הכורך בחובו סוגיות מתחום המשפט המנהלי. עובדה זו באה לידי ביטוי בעיקר בכך שהמערער מבקש למעשה לבטל את תוקפה של החלטה מנהלית שהתקבלה בענייננו (ההחלטה המאוחרת), שהרי לא ניתן להיעתר לבקשותיו ה'חוזיות' של המערער, ולהצהיר כי רק ההחלטה המקורית מחייבת את הצדדים, מבלי שתבוטל ההחלטה המאוחרת.

הנה כי כן, כפי שצוין בנושא דומה בפרשת צ'רני: 'גם אם הסעדים המבוקשים בתובענה אינם מכוונים ישירות אל הרשות המוסמכת בבחינת 'צווי עשה', משמעותם ותכליתם המעשית היא לשמש הכרעה פסוקה, אשר תשפיע, ואפשר אף תחייב, את השר בקבלת החלטותיו בעניינים הנתונים לסמכותו. תובענה זו היא תחליף מובהק לתקיפה ישירה של שיקול דעת המינהלי שעניינה ביקורת שיפוטית על מעשי המינהל' (שם, פיסקה 25). דברים אלה יפים גם לכאן, ובמיוחד מאחר שבנוסף לקבוצת הסעדים שברובד ה'ההסכמי', המערער ציין, בגדרי התובענה, גם סעדים ברורים מתחום המשפט המנהלי, כגון הבקשה כי בית המשפט יצהיר שהוא עומד בתנאי החלטה 972, או הבקשה המפורשת להצהיר כי ההחלטה המאוחרת איננה תקפה - ואלה תופסים מקום נכבד בתובענה"

בהמשך בפיסקה 19 לפסק הדין:

"...הגיונם של הדברים תקף גם כאן. בהתחשב בכך שהאופי הדומיננטי של התובענה הינו מתחום המשפט המנהלי - אין טעם מעשי בהפניית חלק מן ההליכים המשפטיים שנוצרו בעקבות פרשת עמותת שיח חדש לבית המשפט המחוזי (על דרך של התקפת עקיפין)...".

וראו גם: ה"פ (י-ם) 11152-08-15, רמות ארזים חברה לבנין והשקעות בע"מ נ' עיריית ירושלים, וכן עניין קרקובסקי הנ"ל.

6. הדברים יפים גם בענייננו: הסעד המבוקש הנוגע לבעלות במקרקעין משמש כסות לתובענה שרובה ככולה בענייני תכנון ובניה, ועל כן אינה בסמכות בית משפט זה. הדברים אמורים לגבי כל הטענות שבהמרצת הפתיחה: טענות בנוגע להליכי ה"הפקעה" שבוצעו, טענות לגבי זניחת מטרת התכנית, טענות בנוגע לייעודן של החלקות השונות, הפרת הבטחה של משיבה 2 לדון בתכניות שתגיש התובעת, ופניה אל יו"ר נתבעת 2 בנוגע לתכניות שהגישה התובעת, טענות בנוגע לייפוי הכח ששימש בסיס לשינוי תכניות בניין, טענות בדבר אפליה, פגיעה בזכות הקניין והתעשרות שלא כדין כתוצאה מתכניות בניה שאושרו. כל אלו הן טענות בענייני תכנון ובניה. למעלה מן הצורך אוסיף כי ככל שניתן לטעון בנושא כלשהו מהנדונים בתובענה שאיננו בענייני תכנון, הרי שמדובר בנושאים שוליים שאינם מקימים עילת תביעה בפני עצמם. כפי שעולה מהפסיקה (ראו פסק הדין בעניין צ'רני לעיל), יש להתחקות אחר היסוד הדומיננטי בתובענה, כך שגם אם פרט זה או אחר איננו נופל כשלעצמו בסמכות בית המשפט המוסמך, הוא הולך אחר הנושאים הדומיננטיים שביסוד הסכסוך.

לאור האמור יש לדחות את התביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי מחוסר סמכות, בהתאם לתקנה 101 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984.

7. באשר לטענת מעשה בית דין, בהחלטה בעניין הסעד הזמני סקרתי את ההליכים שהתקיימו בין הצדדים. וכך פירטתי שם:

• בתיק עת"מ 23/98 בבית המשפט המחוזי בירושלים, עו"ד ד"ר משה כהן נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים, בפני כב' השופט א"צ בן זמרה, נדונה סתירה בין שתי החלטות של הועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים, בהן נקבע ייעוד המקרקעין פעם כמגורים ופעם כשצ"פ, ונפסק כי ההחלטה בה נקבע ייעוד של שצ"פ היא הגוברת. אמנם המבקשת לא היתה צד להליך זה, אולם היא ביקשה להצטרף אליו, נדחתה ולא ערערה על ההחלטה.
• בתיק עת"מ 20/99 בבית המשפט המחוזי בירושלים, מקור הנפקות וזכויות בע"מ נ' שר הפנים, קבעה כב' השופטת י. הכט כי תקפו של פסק הדין בעת"מ 23/98 יפה גם כלפי העותרת שם, היא המבקשת כאן.
• בתיק עת"מ 167/05 בבית המשפט המחוזי בירושלים, מקור הנפקות וזכויות בע"מ נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים, שאף הוא דן באותם מקרקעין, דחתה כב' השופטת י. צור על הסף את עתירתה של המבקשת מאחר שהשאלות הוכרעו כבר בפסקי הדין שנזכרו כאן ואחרים. כמו כן דחתה מחוסר סמכות את הטענות בנוגע לביטול רישום הבעלות על שם העיריה.
• בתיק עע"מ 2332/05 בבית המשפט העליון, מקור הפקות וזכויות בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, נמחק ערעורה של המבקשת, בכפוף לכך שהוסכם שהמשיבה תשיב לפניית המבקשת תוך שלושים יום על מנת שהמבקשת תוכל לשקול את צעדיה. המשיבה אכן השיבה במכתבה של עו"ד דורית ירחי מיום 4.12.06 – נספח ג' להמרצת הפתיחה.

8. מהאמור עולה כי שאלת הסיווג הנכון והבעלות בקרקע עלתה ונדונה בשורה של פסקי דין. כפי שציין נתבע 4 בתגובתו, שורה של טעמים כבדי משקל מצדיקים דחיה על הסף ומניעת דיון נוסף בסוגיות שנדונו כבר לעייפה. בין הנימוקים: בזבוז משאבים וכספי ציבור, זכותן של הנתבעות שלא להיות מוטרדות שוב ושוב והכלל המהותי של סופיות הדיון, חשש להכרעות סותרות, ושימוש לרעה בהליכי המשפט בהגשת התובענות החוזרות. כך שיש לדחות את התביעה על הסף גם מחמת מעשה בית דין.

לאור האמור אני מקבלת את הבקשה לדחיה על הסף ודוחה את התובענה שבפני.

התובעת תישא בהוצאות נתבעות 1 ו-2 יחד בסכום של 7,000 ₪. כמו כן תישא בהוצאות נתבעים 3 ו-4 בסך 3,000 ₪ כל אחד.

סכומי ההוצאות נקבעו בשים לב לכך שהתיק נדחה בשלב מוקדם יחסית של ההליכים. השוני בין הנתבעים נובע מכך שנתבע 4 לא היה צד להליכים מראשיתם, וביקש להצטרף מיוזמתו, ונתבעת 3 אמנם נתבעה שלא מרצונה אולם תמכה בטענות התובעת, וכן לא הגישה תגובה לבקשה לסילוק על הסף.

ניתנה היום, כ"ז ניסן תשע"ז, 23 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים ותסגור את התיק.