לפני תביעה לחיובה של בעלת שליטה בחברה פרטית, בחוב ארנונה של אותה חברה, וזאת לפי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), התשנ"ג-1992 (להלן: "חוק ההסדרים")). שקלתי את ראיות הצדדים וטענותיהם, ואני מוצא לקבל את התביעה מן הנימוקים הבאים:

רקע

1. הנתבעת היא בעלת המניות היחידה בחברת "מורן-טרי שרותי מזון קייטרינג בע"מ" (להלן "חברת מורן" או "החברה"). החברה החזיקה בנכס המצוי ברח' פייר קניג 39 בירושלים. מהראיות עולה, כי הנכס שימש כאולם אירועים (להלן "האולם" או "הנכס"). כנטען, בתקופה 28.2.14-23.11.15 נצבר לחברה חוב ארנונה בגין הנכס, בסך של 768,823 ₪. התובעת תבעה בעבר את החברה בגין חוב ארנונה הנוגע לחלק מהתקופה הנתבעת כאן, וביום 13.1.15 קיבלה פסק דין כנגד החברה. למרות הליכי גביה, חוב הארנונה לא שולם במלואו והתווסף לו חוב בגין תקופה נוספת. מכאן התביעה הנוכחית.
2. ביום 3.1.17 הגישה הנתבעת בקשת רשות להתגונן. ביום 11.8.17 הגישה בקשה לתיקון בקשת הרשות להתגונן, אך זו נמחקה לאחר שהנתבעת לא התייצבה לדיון בבקשה (שנערך ביום 9.10.18).

בהחלטה מיום 17.10.18 ניתנה לנתבעת רשות להתגונן, בטענות הבאות:

ראשית, טענה לפיה החברה פעילה ולכן אין להפעיל את ההסדר לפי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים. בתצהיר הנתבעת שצורף לבקשת הרשות להתגונן ובתצהיר נוסף שהגישה לפי דרישת בית המשפט, טענה כי החברה הפסיקה להפעיל את האולם, אך מינואר 2016 היא מפעילה שירותי קייטרינג.

שנית, טענה לפיה תשלומים בסך 12,000 ₪ לחודש, שבוצעו על חשבון חוב הארנונה בשנת 2015, לא הופחתו מסכום התביעה.

ושלישית, הגם שבבקשת הרשות להתגונן לא הועלה טיעון משפטי מפורש בנושא, הותר לנתבעת לנסות להפריך את החזקה הגלומה בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, לפיה קיבלה לידיה את נכסי החברה בתמורה מלאה או חלקית.

לצד זה, נדחתה בקשת הנתבעת לקבל רשות להתגונן בטענות נוספות: כך טענה לפיה שטח הנכס בפועל קטן מהשטח שחויב בידי התובעת, וכך טענה כללית שהוצגה בבקשת הרשות להתגונן ללא פירוט, לאי-התקיימותם של תנאים נוספים הנדרשים לתחולת ההסדר הקבוע בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים.

דיון

רקע משפטי

1. שתיים מן הטענות לגביהן ניתנה רשות להתגונן נוגעות לתנאים שעוצבו לתחולתו של ההסדר לפי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים. הסדר אשר מאפשר, בהתקיים התנאים הבאים, לחייב בעלי שליטה בחברה פרטית שהפסיקה את פעילותה, בחוב ארנונה של החברה:

1. הנכס אינו משמש למגורים;

2. המחזיק בנכס הוא חברה פרטית;

3. ההחזקה אינה מכוח דיירות מוגנת;

4. החברה לא שילמה את הארנונה, כולה או חלקה;

5. חוב הארנונה הוא סופי;

6. החברה התפרקה או הפסיקה את פעילותה;

7. הנתבע הוא בעל שליטה בחברה;

8. עובר להתפרקותה או להפסקת פעילותה, היו לחברה נכסים;

9. הנתבע קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית (לביאור התנאים ראו למשל ע"א (חי') 62199-10-15 מועצה מקומית עוספיא ואח' נ' זהר ואח' (20.3.16)).

1. בהתקיים שמונת התנאים הראשונים, כפי שנקבע בסעיף 119א(3) לפקודת מס הכנסה אליו מפנה סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, נושא הנתבע בנטל להפריך את התקיימותו של התנאי התשיעי, המכונה לעיתים בפסיקה "חזקת ההברחה". במצב זה "קמה חזקה לפיה הנכס שהיה בידי החברה, ערב הפסקת פעילותה, הועבר על ידה לבעלי השליטה, ללא תמורה ועל בעלי השליטה לשאת בחיוב אלא אם יוכיחו שאין אלה פני הדברים" (שם וכן ע"א (מח' חי' 52287-06-18 המשביר נ' עיריית כרמיאל פיס' 67 (15.1.19)).

על רקע זה, אעבור לדון בטענות הנתבעת:

טענה כי החברה לא הפסיקה את פעילותה

1. טענה זו תוקפת את התנאי השישי שהוצג לעיל, לתחולתו של ההסדר הקבוע בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים. הנתבעת העלתה טענה זו בבקשת הרשות להתגונן, וכמובא לעיל טענה שהחברה הפסיקה להפעיל את האולם אך נותנת שירותי קייטרינג.
2. בהמשך ההליך זנחה הנתבעת את הטענה, ושינתה את הגנתה לטובת טיעון אחר: לפיו, החברה "קרסה כלכלית" (סעיף 4 לתצהיר העדות הראשית של הנתבעת), וביום 22.11.15 מכרה החברה את נכסיה ופעילותה העסקית לחברה אחרת בשם "אור הזוהר אירועים בע"מ" (להלן "חברת אור") וחדלה להפעיל את האולם.

כך טענה הנתבעת, וכך טען גם בעלה של הנתבעת, מר דוד אברהם (להלן "דוד"), שלפי ראיות ההגנה ניהל את פעילות חברת מורן (סעיף 7 לתצהיר עדותו הראשית). בנוסף, הוצג צו פירוק שניתן לחברת מורן בהחלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 9.7.18 (פר"ק 55371-04-18). בסיכומי הנתבעת לא נטען עוד כנגד התקיימותו של התנאי הרלבנטי לסעיף 8(ג) העוסק בהפסקת פעילות החברה.

1. בנסיבות אלה, הטענה בנושא נדחית, ויש לקבוע כי התנאי השישי שהוצג לעיל מתקיים.

הפחתה של תשלומים שבוצעו על חשבון חוב הארנונה מסכום התביעה

1. הנתבעת טענה, כמובא לעיל, שהתשלומים הללו לא הופחתו מהסכום הנתבע. טענה זו לא בוססה.

המצהירה מטעם התובעת, גב' חוטה, העידה כי לאחר שהעיריה קיבלה פסק דין כנגד חברת מורן ופתחה בהליכי גביה בהוצאה-לפועל, נערך עם חברת מורן הסדר במסגרתו שולמו לעיריה באמצעות עורך-דין שייצגה תשלומים חודשיים בסך 12,000 ₪ כל אחד, כאשר מתוך כל תשלום הועבר לעיריה סך של 9,600 ₪ (בשל הפחתת שכר טרחה והוצאות גביה). גב' חוטה מסרה שהתקבלו שבעה תשלומים שכאלה, כאשר תקופת התשלום הסתיימה ב-12.10.15. התביעה, להבדיל, הוגשה בספטמבר 2016 וסכומה גובש על יסוד סטטוס חוב עדכני למועד ההגשה ("גיול חוב" בלשון העדה), שצורף לכתב התביעה ואשר כלל הפחתה של התשלומים האמורים מסכום החוב (פ/17).

1. הנתבעת לא הציגה ראיות לסתור את הנתונים שהציגה גב' חוטה. הגם שהתנגדה להגשת מסמך המתעד את תקבולי התשלומים במערכת העיריה (שם, ש' 29), הרי שבעלה, דוד, מסר בתצהיר עדותו הראשית נתונים מקבילים לאלה שמסרה גב' חוטה: כי ההסכמה עם ב"כ העיריה הייתה ש"החברה תשלם 84,000 ₪ (בשבעה תשלומים שווים) והליכים בהוצאה לפועל יעוכבו בהסכמה על מנת לאפשר לי לפנות לעיריה ולהסדיר את החיובים בפועל" (פיסקה 18 לתצהירו). כנספח י' לתצהירו של דוד צורף הסכם עם התובעת מיום 23.2.15, שהולם את הדברים שמסר. לפי הסכם הזה, התשלום השביעי והאחרון עתיד היה להתבצע ביום 10.9.15 – היינו, כשנה טרם הגשת התביעה.
2. כל אלה הולמים את טענות גב' חוטה, לפיהן התשלומים נעשו לפני הגשת התביעה והופחתו מהחוב שנצבר, ועל כן יש לקבלן ולדחות את טענות הנתבעת בנושא.

הפרכת "חזקת ההברחה"

1. בסוגיה זו עסקה עיקר הגנת הנתבעת. כמובא לעיל, במסגרת זו מוטל על הנתבעת הנטל להראות, כי לא קיבלה לידיה את נכסי החברה ללא תמורה, או בתמורה חלקית, וכך להפריך את החזקה העובדתית הקמה עם התקיימותם של יתר תנאי ההסדר לפי סעיף 8(ג) שנמנו לעיל, ולפיה יראו את הנכסים שהיו לחברה כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה.
2. תכליתו של ההסדר שבסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים הינו "לצייד את הרשויות המקומיות באמצעי גביה יעילה של חובות ארנונה על מנת לשפר מצבן הכלכלי הרעוע, על ידי אימוץ 'חזקת ההברחה' בסעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה והסמכת הרשויות המקומיות לגבות את חוב הארנונה שהותירה חברה פרטית שהפסיקה פעילותה מבעל השליטה באותה חברה, אם בעל השליטה לא הצליח לסתור את החזקה שנכסי החברה הועברו אליו ללא תמורה... בעל שליטה המבקש לסתור החזקה צריך לשכנע בעדויות ובמסמכים שמצבת הנכסים של החברה במועד הפסקת פעילותה שימשה לצורך פירעון חובות החברה לנושיה" (עת"מ (חי') 314-07-15 ספבק נ' עיריית חיפה (20.3.16)). הנטל שעל הנתבעת הוא, אפוא, להראות מה נעשה בנכסי החברה ולהפריך את החזקה לפיה נכסים אלה או תמורתם הגיעו לידיה.
3. הנתבעת לא עמדה בנטל זה. טענתה המרכזית הייתה, כמובא לעיל, כי נכסי החברה, המוניטין שלה ופעילותה נמכרו ביום 22.11.15 לחברת אור, וכי לא קיבלה לידיה את תמורת המכר. בחינתה של טענה זו מעלה קושי של ממש לקבל את גרסאות הנתבעת ובעלה דוד ואת חוות הדעת שהציגה בניסיון לבסס את הטענה:

הקשיים בגרסאות ההגנה

1. הנתבעת לא הצליחה לספק ראיות אמינות בשאלה, מה נעשה בנכסי החברה עם פירוקה. גרסאות הנתבעת ובעלה, לעניין מכירת הנכסים ובכלל הוצגו, בצורה מתפתחת, לא אחידה ולוקה באי דיוקים. כל אלה, לצד אופן מסירת הדברים בבית המשפט, הותירו רושם שאינו מאפשר להיסמך אך על דבריהם של הנתבעת ודוד כבסיס להוכחת הנדרש. אמחיש:

בבקשת הרשות להתגונן שהוגשה ביום 3.1.17 טענה הנתבעת, בהדגשה ותוך צירוף תצהיר של דוד לתמיכה, שחברת מורן היא חברה פעילה. במהלך זה נעשה שימוש מופרז בסטטוס החברה כ"פעילה" ברשם החברות וברשות המיסים (אף תוך צירוף אישור מרואה החשבון של החברה לעניין זה), כדי לטעון שלחברה קיימת פעילות.

לצד ה"יש" יש לתת את הדעת ל"אין" – לטענות, אותן נמנעה הנתבעת מלהעלות בבקשתה ובתצהיר שצורף לה: בתצהיר לא נטען שנכסי החברה נמכרו לחברת אור, או כי החברה חדלה מפעילות עסקית. כל זאת, הגם שלפי טענת הנתבעת כיום, כבר למעלה משנה קודם להגשת התצהיר האמור מכרה החברה את פעילותה ומאז לא הייתה לה פעילות עסקית.

1. מגמה זו המשיכה בתצהיר נוסף, אותו הגישה הנתבעת ביום 19.4.17 לפי דרישת בית המשפט (בהחלטה מיום 17.2.17). גם הפעם לא טענה הנתבעת כי פעילות החברה או נכסיה נמכרו לחברת אור. בתצהיר זה טענה הנתבעת, לראשונה, כי עד ינואר 2016 הפעילה החברה את האולם, ו"מחודש 1/16 ועד למועד תצהירי זה מספקת החברה שירותי קייטרינג ולא מפעילה יותר את אולם השמחות" (פיסקה 5 לתצהיר).

אציין, שגם דברים אלה אינם הולמים את גרסאות הנתבעת ודוד כיום: לפיהן, החברה חדלה מלהפעיל את האולם בנובמבר 2015 עם המכירה לחברת אור, ולמרות שנשקלה הפעלת החברה במתכונת של קייטרינג, בפועל הדבר לא התרחש (פ/43).

הבחירה להציג, בשני תצהירים, מצג של חברה פעילה שאין עוררין כיום כי חטא לאמת, וההימנעות מלהזכיר בתצהירים אלה את המכירה הנטענת לחברת אור שעליה מבוסס עיקר הגנת הנתבעת כיום, פועלת כנגד אמינות גרסאות הנתבעת ובעלה.

1. תצהירים נוספים צורפו לבקשה אותה הגישה הנתבעת, לתיקון בקשת הרשות להתגונן – תצהיר של הנתבעת מיום 10.8.17, ותצהירים נוספים שלה ושל דוד הנושאים את התאריך 19.9.17. במסמכים אלה נטען לראשונה שבנובמבר 2015 נמכרו נכסי חברת מורן לחברת אור, תמורת 500,000 ₪. מתוכם, כך הוסיפו בני הזוג וטענו, שולמו לחשבון החברה 200,000 ₪ בתוספת מע"מ "אשר כנגדו הוצאה חשבונית מס" ואילו "יתרת 300,000 ₪ בגין מכירת הסחורה – לא שולמה עד כה לחברת מורן טרי ולא הועברה אליי ו/או למי מטעמי". (ס' 10 לתצהיר הנתבעת, ס' 11 לתצהירו של דוד. ההדגשה במקור).

בתצהירים אלה נטען, אפוא, שחברת אור חבה לחברת מורן את יתרת עסקת הרכישה בסך 300,000 ₪, וכי לא שילמה דבר מתוך היתרה. עוד נטען שנציג חברת אור, מר ניסים אטל, שהה במאסר וכי זו הסיבה בשלה דוד לא ניסה לגבות את יתרת החוב מחברת אור.

לתצהירים צורף "העתק משוחזר" של חשבונית על סך 200,000 ₪ לפני מע"מ, נושאת תאריך 3.12.15, וכמצוטט לעיל אף צוין בטקסט דבר הוצאתה. גם כאן יש משמעות ל"אין" - לתצהירים האמורים לא צורפה, ולא נזכרה בהם, הוצאתה של חשבונית נוספת לחברת אור, בגין יתרת התשלום שכנטען חבה חברה זו לחברת מורן.

1. גרסה זו הוסיפה והתפתחה בתצהירי העדות הראשית, שהוגשו בחלוף כשנתיים, ביום 6.8.19. הפעם נטען שההסכם עם חברת אור היה לתשלום של 500,000 ₪ לפני מע"מ, וכי יתרת החוב לאחר תשלום 200 אלף השקלים הראשונים עמדה על 171,000 ₪ - ולא 300,000 ₪ כפי שנטען בתצהירים הקודמים. ההפרש הוסבר במקדמות שקיבלה חברת מורן ממזמיני אירועים עתידיים באולם ושכנטען קוזזו מיתרת החוב שכן חברת אור עתידה הייתה לערוך את האירועים (תצהיר דוד, פיסקאות 7 ו-13).

לתצהירים אלה, במסגרת חוות דעת שצורפה, צורפה לראשונה חשבונית נוספת: "העתק משוחזר" של חשבונית שכנטען הוצאה בידי חברת מורן לחברת אור במסגרת עסקת מכר הנכסים מיום 22.11.15. נטען כי הוצאה מלכתחילה עם עריכת העסקה, עבור יתרת החוב בסך 300,000 ₪ ומע"מ.

גם הפעם לצד ה"יש" חשוב לראות את ה"אין" – בתצהירים לא הוסבר מדוע החשבונית הנדונה לא צורפה לתצהירים הקודמים, או מדוע הוצאה על סך של 300,000 ₪ הגם שיתרת החוב עמדה כנטען בתצהירי העדות הראשית על סך של 171,000 ₪.

זאת ועוד, בתצהירי העדות הראשית נטען כי "בשלהי שנת 2017" חברת אור החלה להעביר לחברת מורן את יתרת הכספים שחבה לה, וזאת "במספר פעימות קטנות". כך באמירה כללית, מבלי שהוצג פירוט כלשהו אודות זהות המשלם, מועדי התשלומים או שיעורם. דוד טען שהסכומים שימשו לפרעון חובות לבנק, לרשויות מע"מ, לספק בשם "טריידינג ירושלים" ולרואה החשבון (פיסקאות 13 ו-14 לתצהיר דוד).

1. התצהירים השונים שהגישו הנתבעת ודוד מעלים, אפוא, פערים רבים ומהותיים. כך גם לגבי מה שמהווה כיום את טענת ההגנה המרכזית: המכירה הנטענת לחברת אור, שלפי גרסאותיהם התרחשה ביום 22.11.15, כלומר זמן מה טרם החל הליך זה. על רקע זה, יש קושי של ממש במהלך ההדרגתי בו באה לעולם הטענה לגבי המכירה.

בעדויותיהם בבית המשפט, לא ידעו הנתבעת ובעלה דוד לספק הסברים משכנעים למהלך זה, כמו גם ליתר הפערים שהוצגו לעיל. למשל, כשנשאלו מדוע טענו בראשית ההליך שחברת מורן פעילה, השיבה הנתבעת שאינה זוכרת (פ/38) ושכלל אינה מעורבת בפעילות חברת מורן שכן זו נוהלה בידי דוד. דוד, להבדיל, השיב בדרך של האשמת בא-כוחה של העיריה בכך שרימה אותו בהסדר שנערך עמו בשנת 2015 (פ/43).

בדומה, כשבני הזוג נשאלו אודות טענותיהם בתצהירים מספטמבר 2017, כי חברת אור חייבת לחברת מורן 300,000 ₪ - בעוד שבתצהירי העדות הראשית נטען כאמור שהחוב הוא 171,000 ₪ בשל קיזוז מקדמות שלא נזכר קודם לכן - השיבה הנתבעת שכך שמעה מבעלה דוד (פ/38) ואילו דוד השיב "לא היה לי נוח להגיד את זה בפועל זה כסף שקיבלנו" (פ/45).

דוד גם התקשה להציג הסבר הולם לשאלה, מדוע החשבונית הנוספת בסך 300,000 ₪, שלטענתו הוצאה כבר בעת עריכת עסקת המכר ב-2015, לא צורפה או נזכרה לאורך ההליך, ובפרט בתצהירים שהוגשו בשנת 2017, אלא רק בשלב תצהירי העדות הראשית שהוגשו באוגוסט 2019. עוד לא הצליח להסביר מדוע הוצאה חשבונית זו על סכום של 300,000 ₪ לפני מע"מ, הגם שיתרת חובה של חברת אור עמדה לשיטתו על 171,000 ₪. ההסברים שהציג לעניין זה לא היו משכנעים (ראו בפ/46).

אציין, כי לתהיות בדבר חשבונית זו שצורפה לראשונה לתצהירי העדות הראשית מצטרפים נתונים נוספים: ראשית, היא נושאת תאריך 31.12.15, בעוד שהחשבונית בסך 200,000 ₪ שהוצגה קודם לכן נושאת תאריך 3.2.15. ושנית, עדותו של רואה החשבון של חברת מורן, רו"ח ששתיאל, שמסר כי החשבונית בסך 300,000 ₪ לא נרשמה מלכתחילה בספרי הנהלת החשבונות של החברה (פ/27 ש' 34), לא היה לה ביטוי בתנועות כספיות או בחשבון הבנק של החברה (פ/28 ש' 1) וכי למרות שערך את הדוחות הכספיים של החברה לשנת 2015 אליה כנטען מתייחסת החשבונית, הרי שהחשבונית הוצגה לו לראשונה רק סמוך לנובמבר 2018 (פ/33 ש' 9) – היינו, בעיצומו של הליך זה ובדיוק בתווך בין תצהירי הנתבעת ודוד משנת 2017 בהם לא נזכרה החשבונית, לתצהירי העדות הראשית משנת 2019 בהם נזכרה והוצגה לראשונה.

1. בעדותו העלה דוד גם מספר טענות חדשות ו"כבושות", באופן שחידד את הקשיים בגרסת ההגנה. הוא טען, למשל, כי במעמד עסקת המכר עם חברת אור ב-2015 קיבל לידיו מניסים אטל שיק על סך 300,000 ₪ - טענה שלא הוצגה קודם לכן, ושאותה התקשה ליישב עם טענתו המקבילה, כי באותו מעמד סוכם שמסכום היתרה יקוזז סכום המקדמות כך שהיתרה לתשלום בידי חברת אור הייתה 171 אלף ₪ (פ/45 ש' 15). בניסיון להסביר זאת טען טענה חדשה נוספת: כי קיבל את השיק האמור מניסים אטל, ואז נערך על גב השיק רישום של קיזוז המקדמות. כשנשאל היכן השיק, השיב שנקרע בשנת 2018 לאחר שהחוב שולם. אלא, שאז התקשה להסביר מדוע לא הציג שיק זה בהליך הנוכחי, המתנהל כזכור מאז ספטמבר 2016. עוד כשל להסביר מדוע השיק שלטענתו קיבל ממר אטל לא נרשם בסכום הכולל מע"מ, היינו 351,000 ₪ בהתאם לחשבונית שכנטען הוצאה בנושא (ראו בפ/45 ש' 7-9).
2. כפי שצוין לעיל, בתצהירי העדות הראשית נמנעו הנתבעת ובעלה, דוד, מלספק פירוט מינימלי אודות תשלומי יתרת העסקה הנטענת, למכר נכסי חברת מורן לחברת אור. תשלומים, שלטענתם התבצעו משלהי 2017. בתצהירים לא צוין מי שילם, מתי, איך, כמה וכיצד.

כשניתנה לדוד, בעדותו בבית המשפט, האפשרות לספק את הפירוט, הוא התקשה מאוד לעשות זאת. תחילה הוצגה לו בקשה כללית לפרט את הדרוש, אך הוא נמנע מלעשות כן. במצב זה הוצגו שאלות ספציפיות, שנענו בהיסוס בולט ובצורה לא משכנעת. במסגרת זו טען שהתשלומים של חברת אור לחברת מורן נמסרו לו בידי ניסים אטל – מולו ערך את העסקה בנובמבר 2015. הוא טען שניסים נכלא, השתחרר ממאסר ואז ביצע את התשלומים. דוד נשאל כיצד בוצעו התשלומים והשיב "בשיקים בעיקר". כשהשאלה חזרה על עצמה טען שהתשלומים בוצעו בשיקים של חברת אור לפקודת חברת מורן, אותם הסב לעצמו. דוד לא ידע לנקוב במספר התשלומים, בעיתוי ביצועם, או להסביר כיצד ידע לומר שהחוב כוסה במלואו ("לא זוכר מדויק. כל פעם היה בא נותן לי כסף, בערך שישה חודשים זה לקח" – פ/44). בהמשך טען שהסכום שולם ב-8 שיקים, שאת שיעורם המדויק לא זכר (פ/45).

1. כל אלה לא הותירו רושם של גרסת אמת. גרסאות ההגנה התפתחו תוך-כדי ההליך, לקו בפערים והוצגו בצורה בלתי מפורטת ומהוססת, שאינה מתיישבת עם התרחשויות אותנטיות.

העדרן של ראיות לתימוכין

1. לצורך הפרכת "חזקת ההברחה", "על בעל השליטה להציג תשתית עובדתית ממשית לכך ששולמה תמורה מלאה כנגד הנכסים שהועברו" (ת"א (מח' י-ם) 22606-12-15 עיריית ירושלים נ' מגנום פיסקה 39 (29.12.19)). במקרה שלפניי, כשלה הנתבעת להציג לא רק עדויות משכנעות, אלא גם תימוכין הולמים לטענותיה בדבר מכירת נכסי חברת מורן לחברת אור, ולכך שלא קיבלה מתמורת המכר:

לא הוצג הסכם עם חברת אור, הגם שלפי הטענה דובר בעסקה בשווי של חצי מיליון ₪ שעסקה במכר כלל פעילות חברת מורן, המוניטין שלה ונכסיה. בכלל זה, נטען כי חברת אור נכנסה בנעליה של חברת מורן לעניין התחייבויות של האחרונה לקיים אירועים באולם הנדון (כעולה מטענת קיזוז המקדמות שנדונה לעיל) – מהלך, שיש לו היבטים כלפי צדדים שלישיים – מזמיני האירועים. הסבירות, כי עסקה שכזו תערך ללא הסכם כתוב אינה רבה.

1. דוד טען כי העדרו של הסכם הוא תוצר של כניסתו למאסר של ניסים אטל. קשה לקבל טענה זו: ראשית, משום שלפי הטענה העסקה בוצעה ביום 22.11.15, ואילו אחיו של ניסים, חיים, העיד כי ניסים נכנס למאסר בינואר 2016 ואישר שהמכירה בוצעה חודש לפני כן (פ/39). שנית, לטענת הנתבעת ודוד העסקה כבר יצאה לפועל: הנכסים ופעילות חברת מורן הועברה לחברת אור שהמשיכה בהפעלת אולם השמחות, וניסים אף "הספיק" לשלם לדוד 200,000 ₪ ולתת לו שיק נוסף על היתרה. בנסיבות אלה, סוגיית המאסר אינה הסבר משכנע מדוע העסקה הנטענת לא נערכה בהסכם כתוב, והעדרו פועל כנגד טענות הנתבעת בנושא.
2. לצד העדרו של הסכם, לא הוצג פירוט של הנכסים שכנטען נמכרו לחברת אור, או כיצד סוכם שוויים. בנסיבות אלה, לא בוסס סכום העסקה, וגם אם היה מקום לקבל שחברת מורן שילמה לחברת אור 200,000 ₪, קשה לדעת את תוואי העסקה במסגרתה שולם הסכום. עוד לא הוצגו אסמכתאות לתשלום היתרה הנטענת - 300,000 השקלים או 171,000 השקלים (תלוי גרסה) בידי ניסים אטל מטעם חברת אור. בכלל זה, לא הוצגו השיקים שכנטען שימשו לתשלום או תיעוד אחר להעברת הכספים.
3. בנוסף, ניסים אטל, שכנטען ביצע את עסקת מכירת הציוד מול דוד ואף שילם לו את היתרה לאחר שחרורו ממאסר, לא הובא לעדות כדי להוכיח את העסקה והתשלומים. לא הוצג כל הסבר מדוע לא זומן, דבר המקים לחובת הנתבעת את החזקה, לפיה לו היה מובא לעדות היתה עדותו פועלת כנגד גרסתה.

"במקומו" של ניסים אטל הובא לעדות אחיו, חיים אטל שמסר כי הוא בעל השליטה בחברת אור. אלא, שעדותו לא יכולה לסייע לנתבעת. היא הותירה רושם של בחור צעיר, שלא ניהל בפועל את ההתרחשויות הרלבנטיות ואינו מעורה בפרטים הרלבנטיים להליך זה. חיים העיד, כי בזמן העסקה הנטענת היה בן 19 ולא עסק בעסקה עצמה ("ברמת העיקרון אחי זה שהתנהל מול דודו בעסקה, אור הזוהר הוא אחי הגדול" – פ/39). זרותו לאירועים הומחשה בחוסר יכולתו להסביר מדוע לא נערך הסכם בכתב, הגם שלעדותו אחיו ניסים החל לרצות מאסר בינואר 2016 בעוד שהעסקה התרחשה בנובמבר 2015 ("כנראה כי הם חברים טובים, לא יודע מה גרם להם לעשות את זה" – שם). העד גם לא ידע להסביר מדוע לא ביקש מדוד, עם כליאת אחיו, להשלים את עריכתו של הסכם בכתב, וטען שרק לאחר שאחיו השתחרר ממאסר בספטמבר 2017 "נודע לי שיש יתרת חוב באמצעות אחי העברנו כספים לדודו" (שם). חיים העיד, בנוסף, שלאחר כניסתו של אחיו ניסים לכלא, דוד לא פנה אליו בבקשה לפרוע את תשלום היתרה (פ/40), דבר שאושר בידי דוד (פ/46 ש' 28) וממחיש כי חיים אינו "הכתובת" ההולמת לבירור העסקה הנטענת.

חיים אטל גם לא ידע לספק פירוט מינימלי אודות אופן תשלום יתרת העסקה הנטענת בידי חברת אור לחברת מורן. הוא לא ידע לנקוב בשיעורי התשלומים ("נתנו לו כל מיני שיקים מזומן"), בתאריכי התשלומים ("לא זוכר במדויק"), לא סיפק אסמכתאות לתשלומים אלה ("אפשר להמציא אני מאמין"), לא ידע להסביר את גובה קיזוז המקדמות מסך היתרה, טען שגם הוא עצמו שילם לדוד סכומים במסגרת זו (פ/40) – בניגוד לעדותו של דוד שעסקה רק בקבלת כספים מניסים אטל, וכשהתבקש להסביר כיצד עקב אחר סך תשלומי היתרה לחברת מורן הפנה, שוב, לאחיו ניסים ("זה גם בעיקרון זה יותר מול אחי"- פ/41 ש' 9).

עדותו לא סיפקה, אפוא, מקור מבוסס להסקת מסקנות שיתמכו בגרסת הנתבעת.

1. כל אלה מותירים את הטענה לעסקת מכירת הציוד ולתשלום התמורה, שהצגתה בידי דוד והנתבעת לוותה כאמור בפערים משמעותיים המקשים להיסמך אך על דבריהם, ללא אסמכתאות בכתב או בעדויות של עדים שנטלו חלק במהלך.

העדרן של אסמכתאות אומר דרשני: יוזכר שלפי גרסת ההגנה, תשלומי יתרת העסקה בוצעו בסוף 2017 ובשנת 2018, היינו תוך-כדי התנהלות הליך זה. הציפיה הקיימת-ממילא להצגתן של אסמכתאות לעסקה מהסוג הנטען, ולתשלומים של מאות אלפי שקלים, מתחדדת נוכח העובדה כי לפי גרסת ההגנה התשלומים בוצעו תוך כדי התנהלותו של הליך בו, כך ידעו דוד והנתבעת, מוצגת העסקה כעיקר הגנת הנתבעת. הסבירות כי למרות זאת לא טרחו להותיר בידיהם תיעוד ואסתמכאות למהלכים הרלבנטיים, היא רחוקה. בנוסף, ללא אסמכתאות לא ניתן לדעת מה נעשה בכספי התמורה שכנטען שולמו בעבור נכסי חברת מורן – כך שהנתבעת לא עמדה בנטל לעניין זה. אשוב לכך בהמשך.

רו"ח ששתיאל

1. הגנת הנתבעת מבוססת אפוא על גרסה, שקשה לקבלה. בנוסף, ניסתה הנתבעת לסתור את "חזקת ההברחה" באמצעות שתי חוות דעת של רואה חשבון שנתן שירותים לחברת מורן, רו"ח ניר ששתיאל. עיינתי בחוות הדעת ושמעתי את עדותו של רואה החשבון, ואיני סבור שיש בדבריו ובחוות דעתו לסייע לנתבעת.
2. מן הראיות עולה, כי רו"ח ששתיאל אינו מקור עובדתי רלבנטי לעובדות, אותן ניסתה הנתבעת להוכיח. כזכור, טענת הנתבעת היא למהלכים שנעשו בידי דוד ללא תיעוד – כך עצם העסקה, וכך גם התשלומים הנטענים של יתרת המכר. דבריו של רו"ח ששתיאל אינם תחליף לתיעוד שכזה ואין בהם ראיה קבילה שאינה מפי השמועה לעצם עריכתה של עסקה, לתקבולים מכוחה או לשימוש שנעשה בנכסי החברה או בסכומים ששולמו בעדם.

מעדותו של רואה החשבון עלה, כי לא הוצגו בפניו אסמכתאות ישירות לקיום העסקה או לתשלומים בגינה, כגון שיקים או קבלות. לעדותו, הדוחות וחוות הדעת שלו הסתמכו על מידע שנמסר לו בידי דוד בעל פה, ועל מידע מהנהלת החשבונות של חברת מורן, שאף הוא בשליטת דוד שניהל את החברה. בלשונו של רו"ח ששתיאל "הדוחות הכספיים הם של הנהלת החברה ולא שלי" – פ/28 ש' 5 וכן "אני לא בזמן אמת נמצא אצלו, אני בא בדיעבד ומשקף דבר שנעשה" – פ/32 ש' 27.

1. לעיל התייחסתי לקשיים להיסמך על הגרסה שהציג דוד, והדבר רלבנטי גם לעדותו של רואה החשבון שנזון מפיו של דוד ומנתוני הנהלת חשבונות שהופקו בחברת מורן אותה ניהל דוד. רואה החשבון לא ידע להשיב מי ערך נתונים אלה ומה מקורם ("מי שעבדה שם. לא מהמשרד שלי" – פ/27), ואותו אדם לא הובא לעדות. עוד יוזכר, כי ההתנהלות של דוד אל מול רואה החשבון נעשתה בחלקה תוך-כדי ניהולו של הליך זה.

הקושי לראות בנתוני הנהלת החשבון מקור עצמאי הנבדל מאמירותיו של דוד שנדונו לעיל מתחדד, נוכח העדרן של אסמכתאות לפעולות שכנטען נרשמו בהנהלת החשבונות, ונוכח אלמנטים נוספים שעלו מן הראיות:

להמחשה, אזכיר את הדיון שנערך לעיל בפסקאות ‎17 עד ‎19 בחשבונית בסך 300,000 ₪ שמשקפת לכאורה את יתרת התמורה שחבה חברת אור לחברת מורן טרי. כפי שהובא שם, החשבונית נושאת את התאריך 31.12.15 הגם שחשבונית נוספת שלכאורה הוצאה בעת עריכת אותה העסקה נושאת תאריך 3.2.15. אוסיף, שבתחתית שתי החשבוניות נרשם "בוצע ע"י דודו" וכן "הופק ע"י ד.א. קולינרי בע"מ" (להלן "חברת קולינרי") – שהוא שמה של חברה נוספת של דוד והנתבעת. זאת ועוד, ראינו שם כי החשבונית בסך 300,000 ₪ לא נזכרה בתצהירי הנתבעת ודוד משנת 2017, אלא לראשונה בתצהירי העדות הראשית משנת 2019 – אליהם גם צורפה חוות דעת של רו"ח ששתיאל.

עוד ראינו לעיל, כי בעדותו של רואה החשבון, מסר הוא כי החשבונית האמורה לא נרשמה מלכתחילה בספרי החברה (אציין כי היא נוגעת לשנת 2015, שספריה הוצגו בפניו מראש), כי לא היה לה ביטוי בתנועות כספיות או בחשבון הבנק של החברה (פ/27-28), וכי הוצגה בפניו לראשונה בידי דוד בחלוף למעלה משנתיים וחצי מהתאריך הנקוב בה: סמוך לחודש נובמבר 2018, בו ערך את הדוחות הכספיים של חברת מורן לשנת 2016, ויחד עם מסמכי הנהלת החשבונות של חברת מורן ל-2016. עיתוי זה, של הצגת החשבונית ונתוני הנהלת החשבונות בפני רואה החשבון, מצוי בתווך בין התצהירים בהליך זה משנת 2017, לתצהירים משנת 2019.

הדבר מעלה קושי לקבל את מסקנות רואה החשבון המבוססות על דברי דוד ונתוני הנהלת החשבונות. לצד סימני השאלה הנוגעים לחשבונית הספציפית, עולה כי חוות הדעת וכן הדוחות הכספיים מושתתים על נתוני הנהלת חשבונות שמקורם לא הובהר, ושהגיעו לרואה החשבון מדוד או מחברת מורן אותה ניהל. לא הוצג הסבר כלשהו מדוע נתונים אלה הנוגעים לשנת 2016, יחד עם החשבונית הנדונה, הוצגו בפני רואה החשבון רק בסמוך לנובמבר 2018, שאז ערך את הדו"ח לשנת 2016. תשומת הלב מופנית לכך שהעברת החומרים לרואה החשבון לצורך עריכת הדו"ח, ואף תשלום לו לצורך עבודתו בו נשאו דוד והנתבעת מכיסם (חשבונית בסך 6,000 ₪ מיום 23.12.18 שצורפה לתצהירי הנתבעת), בוצעו מספר חודשים לאחר שהחברה כבר פורקה בצו בית המשפט המחוזי תוך מינוי מנהל מיוחד (כך ביום 9.7.18).

1. נקודה נוספת מחדדת את הקושי שבניסיון הנתבעת להיסמך על רואה החשבון או על הדו"חות שערך, לצרכי עמידה בנטל להוכיח שנכסי החברה לא עברו אליה: בדו"ח הכספי לשנת 2016 רשם רואה החשבון, כי "בעלי המניות" נותרו חייבים לחברה סך של 48,279 ₪. בשתי חוות הדעת שלו, בהן התייחס רו"ח ששתיאל לדוד ה"מנהל" (במקום "בעלי המניות") כמי שחב את הסכום האמור לחברה, הגיע רואה החשבון למסקנה הפוכה: כי החברה חבה לדוד.

מסקנה זו נומקה כדלקמן: רואה החשבון כתב והעיד, כי בזמן עריכת הדו"ח לשנת 2015 לא הוצגה בפניו החשבונית שלפי הטענה עוסקת בתשלום יתרת עסקת המכר בידי חברת אור, סך 300,000 ₪ בצירוף מע"מ בסך 51,000 ₪. עוד מסר, כי בזמן שערך את הדו"ח לשנת 2016, היינו בנובמבר 2018, עמד דוד ביתרת זכות כלפי חברת מורן. אז, החליט רואה החשבון "לחייב" את דוד בסכום שכנטען לא שולם על-ידי חברת אור לפי החשבונית הנזכרת לעיל. בקיזוז סכומים שלטענתו חברה חברת מורן לחברת אור, התקבל סכום של כ-289,000 ₪ שחבה חברת אור לחברת מורן, בו "חויב" דוד. היות שדוד עמד מלכתחילה ביתרת זכות מול חברת מורן, התקבלה תוצאה לפיה חובה של חברת אור לחברת מורן "נמחק", ואילו דוד נותר חייב לחברת מורן 48,279 ₪.

בהמשך, גם חובו של דוד "נמחק" בפעולה חשבונאית: רואה החשבון כתב בחוות דעתו כי לאחר עריכת הדוחות "הובאו לידיעת הביקורת" נתונים בדבר תשלומים בהם נשא דוד לבנק דיסקונט, למע"מ ולרואה החשבון עצמו, וכן כי חברת אור לא שילמה את המע"מ הנקוב בחשבונית הנזכרת לעיל בסך 51,000 ₪, ולכן זיכה בכל אלה את דוד כך שהתקבל שלא רק שאינו חב לחברת מורן, אלא שהיא חבה לו כ-162,000 ₪.

מהלכים חשבונאיים אלה אינם נקיים מקושי. משמעותם המעשית היא "מחיקת" חוב שכנטען חבה חברת אור לחברת מורן, בסך של כ-289,000 ₪ לפי רואה החשבון, וקיזוזו אל מול סכום שכנטען חבה חברת מורן לבעל המניות. המהלכים בוצעו בנובמבר 2018 ובהמשך – תקופה, בה כבר הייתה החברה בפירוק. הם בוצעו ללא תיאום עם המנהל המיוחד שמונה על-ידי בית המשפט המחוזי, עו"ד מחול, ומבלי לתת את הדעת לסדרי העדיפויות של נושים בפירוק חברה (יצוין כי לפי חוות דעתו של רואה החשבון החברה חבה בסוף 2016 לנושים נוספים סכומים משמעותיים, כגון חוב של 299,351 ₪ לספקים). בהמשך, לאחר שמהלכים אלה הניבו רישום חוב של בעל המניות לחברה, בוצע איון של החוב האמור בדרך שכללה בין היתר מהלך הפוך לזה שבוצע קודם לכן - של הפחתת סכום מע"מ שנטען כי חברת אור לא שילמה.

כל זאת ביצע רואה החשבון, לעדותו, לפי נתונים שלמד מדוד. הוא התקשה להסביר את המהלכים שבוצעו, והשיב כי כך "נראה לי הגיוני לעשות" (פ/32). עוד ציין כי החליט על המהלך משום שדוד אמר לו "תחייב אותי" (שם).

1. כל אלה מקשים לראות בחוות הדעת או בדוחות הכספיים (כולל טופס הפסד הון משנת 2015 שצורף לחוות הדעת המשלימה של רו"ח ששתיאל אשר העיד כי היווה חלק מהדוחות הכספיים – פ/35) משום הוכחה משכנעת לנעשה בנכסי חברת מורן, עת חדלה מלפעול.

שיקולים נוספים

1. אני ער לראיות שהוצגו, בניסיון להראות מה נעשי בנכסי החברה: דוד טען בתצהירו כי יתרת התמורה שהיה על חברת אור לשלם בגין רכישת הנכסים עמדה על 171,000 ₪ בשל קיזוז מקדמות מן הסכום של 300,000 ₪, וכי השתמש בכספים לצורך תשלום חוב לרשויות מע"מ (צורף תדפיס "הסכם שומה"), הלוואה לבנק דיסקונט (צורף לוח סילוקין), חוב לחברה בשם "טרדינג ירושלים" (צורף מכתב ממנהלה) וחוב לרואה חשבון (צורפה קבלה), בסך כולל של כ-180 אלף ₪.

נוכח הדיון שנערך לעיל, אין די בעצם קיומן של הוצאות אלה של דוד, כדי לעמוד בנטל הנדון. תחילה, אזכיר כי החוט המקשר בין ההכנסות הנטענות ממכירת נכסי החברה ובין ההוצאות הנזכרות לעיל הוא אך דבריו של דוד. הנתבעת ודוד, שלטענתם קיבלו מניסים אטל שיקים לפקודת חברת מורן, בחרו שלא להעביר את הכספים לחברת מורן כדי שזו תפרע את חובותיה. במקום זאת, הסב דוד לטענתו את השיקים לשמו, נטל את הכספים ולטענת הנתבעת ודוד השתמש בהם לתשלומים הנזכרים לעיל. לדברים אלה של דוד לא הוצגו אסמכתאות כלשהן, כגון צילומי השיקים, תדפיסי חשבון הבנק בו הופקדו, או מקור הכספים ששימשו להוצאות הנזכרות לעיל. בחירה זו אומרת דרשני, ומקשה לקבל את עצם קיומן של הוצאות כהוכחה מספקת לסתירת "חזקת ההברחה".

שנית, מהנימוקים שהוצגו לעיל, לא ניתן לקבל את עצם הגרסה בדבר קיום וטיב העסקה למכירת נכסי חברת מורן. גם סוגיית קיזוז המקדמות לא בוססה – ואפנה שוב לכך שסוגיה זו הוצגה לראשונה בתצהירי העדות הראשית מאוגוסט 2019, לא הופיעה בתצהירים משנת 2017 (שעסקו ביתרת תשלום של 300,000 ₪), סותרת את הטענה להוצאתה של חשבונית בסך של 300,000 ₪, ולא הוכחה בראיות כגון עדות של ניסים אטל או הסכם כתוב. גם מסמך בכתב יד שנטען כי הוא תחשיב המקדמות (נספח ד' לתצהיר דוד) אינו מסייע, משננקב בו סכום כולל של 89,600 השונה מהסכום הנטען בידי הנתבעת – 129,000 ₪.

1. לצד זה, עצם קיומן של הוצאות אינו שולל העברת נכסים וכספים לידי בעל השליטה. שהרי, עסקת ה-500,000 ₪ הנטענת, גם אם הייתה מוכחת, לא הייתה הכנסתה היחידה של חברת מורן. בהקשר זה, ישנו אלמנט הנוטה לחזק את האפשרות להעברת נכסים או תמורתם לידי הנתבעת:

מהראיות עולה, כי בני הזוג הפעילו חברה נוספת, היא חברת קולינרי הנזכרת לעיל. שניהם מסרו שדובר בחברת קייטרינג. תיאוריהם לגביה לא היו אחידים, והם מסרו אותם בצורה מסויגת ודלה בפרטים: הנתבעת טענה שעבדה בחברת קולינרי, שדוד הוא בעל המניות והדירקטור שלה (פ/35), וכשהוצג לה שהיא רשומה כבעלת מניות בחברה והיא נשאלה האם ביקשה לרשום את החברה, השיבה שאינה יודעת (פ/36). כשנשאלה אודות עסקאות בין שתי החברות שהחזיקו בני הזוג - חברת קולינרי וחברת מורן - מסרה כי חברת קולינרי מכרה מזון לחברת מורן. היא אישרה שהייתה מעורבת בחישובי התמורה לחברת קולינרי, אך לא הוסיפה פרטים, ובכלל זה לא השיבה האם היא או דוד קבעו את המחירים ששילמה חברת מורן לחברת קולינרי (פ/37).

דוד הציג בעדותו טענה שונה, לפיה הנתבעת היא שניהלה את חברת קולינרי (פ/47 ש' 28). בד-בבד, כשתיאר את מכירות המזון מחברת קולינרי לחברת מורן טרי עשה זאת בגוף ראשון ("אני מכרתי את האוכל לנכס הזה...") ובהמשך טען שלאחר מכירת פעילות חברת מורן "אני עברתי לשם היא המשיכה בקולינרי" – פ/42 ש' 2.

1. כת/2 הוצגה כרטסת חברת קולינרי ברישומי חברת מורן. זו מתעדת העברות כספים לחברת קולינרי בתקופה 18.8.15-6.12.15, בסכום מצטבר של כ-3.9 מיליון ₪. נתונים אלה, המציגים הזרמת סכום נכבד מחברת מורן שבבעלות הנתבעת ובניהולו של דוד, לחברה אחרת של בני הזוג, מקשים על הנתבעת. זאת, מן הטעמים הבאים:

ראשית, הנתבעת ובעלה טענו שחברת קולינרי מכרה מזון לחברת מורן, אך לפי הדו"ח הכספי לשנת 2015, שהוגש יחד עם חוות דעתו של רו"ח ששתיאל, עלות רכישת המזון לשנת 2015 כולה עמדה על כ-3.35 מיליון ₪. אין לפניי הסבר, מדוע סכום שהוא גבוה יותר מכלל הוצאות המזון לאותה שנה, הועבר לחברת קולינרי תוך פחות מארבעה חודשים.

שנית, ההעברות הכספיות לחברת קולינרי בוצעו דווקא בתקופה בה, לפי טענת ההגנה העדכנית, נקלעה חברת מורן לקשיים כלכליים והחליטה למכור את נכסיה ופעילותה (מה שלטענתם בוצע ב-22.11.15). זאת, תוך שחבה כספים לנושים שונים ובהם התובעת. דוד והנתבעת החליטו, אפוא, להעביר בתקופה זו של סיום הפעילות סכום ניכר מקופתה של חברת מורן לחברה נוספת שלהם, במקום לנושים ובהם התובעת.

שלישית, האמור לעיל מקשה לקבל את טענת הנתבעת ודוד, לפיה התשלום הראשון בגין נכסי החברה שנמכרו לחברת אור ביום 22.11.15, סך 200,000 ₪ שהועבר לחברת מורן, שימש דווקא לתשלום חלקי לעירייה ולספקים (פיסקה 11 לתצהיר דוד). לפי ת/2, באותה תקופה הועברו כספים רבים מחברת מורן לחברת קולינרי – לרבות תשלום של מאות אלפי שקלים ביום 24.11.15.

1. כל אלה לא מאפשרים לראות בהוצאות הנזכרות לעיל בפיסקה ‎33 כהסבר שלם לנעשה בנכסי החברה, הסותר את "חזקת ההברחה". קיומן של העברות כספיות בעיתוי הנדון ובהיקפים האמורים לחברה אחרת שבשליטת הנתבעת ודוד פועל לאישוש החזקה (השוו: ת"א (ת"א) 12383-10-12 עיריית ת"א נ' המציידים (28.10.15), ת"א (חי') 16064/07 עיריית חיפה נ' מ.ד. ספיד (6.11.11)).
2. אלמנט נוסף פועל כנגד טענות הנתבעת ודוד: כמובא לעיל, דוד טען שקיבל תשלומים כנגד נכסי החברה בשיקים של חברת אור לחברת מורן, אותם הסב ופרע לעצמו. המדובר באישור של דוד שפעל מטעם בעלת השליטה לכך שנטל מתמורה ששולמה (לטענתו) עבור נכסי החברה. גם בכך יש לאושש את "חזקת ההברחה" במקום להפריכה.

טענות נוספות שהעלתה הנתבעת

1. הנתבעת טענה, שלצורך שימוש בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים היה על העיריה להוכיח תנאים נוספים להתקיימותו של הסעיף: את סופיות שומת הארנונה, וזאת בשים לב לטענת הנתבעת כי הוגשה השגה על השומה, ואת עצם קיומם של נכסים לחברת מורן, טרם תקום החזקה בדבר "הברחתם". בהקשר זה הצביעה הנתבעת על מסקנתו של רו"ח ששתיאל, כי נכון לסוף 2016 לא היו בחברה נכסים, והפנתה לעדותו בה נשאל האם היה בחברה ציוד לאחר נובמבר 2015 והשיב שאינו יודע ואין לו אינדיקציות לכך (פ/21).

טענות אלה יש לדחות, מהטעמים הבאים:

ראשית, מדובר בשניים מן התנאים הרלבנטיים להחלתו של סעיף 8(ג), אשר נדונו לעיל בפרק "רקע משפטי". מהנימוקים שפורטו בפתח פסק הדין, לנתבעת לא ניתנה רשות להתגונן בגין תנאים נוספים מתנאי סעיף 8(ג), אלא אך בנוגע ל"חזקת ההברחה", לתנאי העוסקת בהפסקת פעילות החברה, ולטיעון בדבר הפחתת תשלומים. זאת, משלא העלתה בבקשת הרשות להתגונן טענות קונקרטיות לאי-התקיימותם של תנאים ספציפיים.

שנית, אף אם היה על התובעת להוכיח שלחברת מורן היו נכסים עובר להפסקת פעילותה (ועל כך קיימת מחלוקת פוסקים), הרי שהנתבעת עצמה אישרה את דבר קיומם. זאת, משטענה כקו ההגנה המרכזי שלה כי נכסי חברת מורן נמכרו לחברת אור כנגד תמורה. העיתוי הרלבנטי לעניין זה אינו סוף 2016 או מועד אחר שלאחר הפסקת הפעילות העסקית, כי אם מועד הפסקת הפעילות, שלטענת הנתבעת התרחש עם מכירת הנכסים.

1. כמובא לעיל, לנתבעת לא ניתנה רשות להתגונן בטענה כי החיוב בארנונה נעשה לפי שטח נכס הגדול מן השטח בפועל. על רקע זה, לא אוכל להתייחס לטענות שהועלו בנושא מטעם הנתבעת, לרבות אודות השגה שכנטען על ידה הוגשה והביאה להפחתה בהיקף שטחי הנכס מבלי שסכום החיוב תוקן. אציין שהתובעת הכחישה טענות אלה.

הנושא הוצג גם כהסבר לאי-תשלום חוב הארנונה: נטען, כי משלא היה ניתן לבצע תשלום חלקי, נמנעה הנתבעת מהתשלום היות שחלקה על גובה החיוב והגישה השגה. איני מקבל זאת: ראשית, הטיעון בדבר נכונות לשלם חלק מהחוב לא הוכח בראיות. בפועל, נערך הסדר עם ב"כ התובעת לתשלום חלקי של 84,000 ₪ רק לאחר שהתובעת פנתה לבית המשפט וקיבלה פסק דין כנגד חברת מורן. לאחר ביצוע התשלומים לפי ההסכם, לא הושלם פרעון החוב. ושנית, עצם העלאת השגה על חוב ארנונה אינה מספקת למשיג "עיכוב ביצוע" של תשלום החוב, כך שגם אם הנתבעת סברה שעל חברת מורן לשלם רק חלק מהחוב, לא היה מקום להימנע מן התשלום (ת"ק (י-ם) 4360/08 שורק נ' עיריית ירושלים (5.2.09) והפסיקה הנזכרת שם).

1. בסיכומי הנתבעת נטען כי עו"ד מחול, שמונה כמנהל במסגרת הליכי הפירוק של חברת מורן, קיבל את הסברי הנתבעת ודוד ועל כן לא יזם הליכים נגדם. עורך הדין לא זומן כעד, והטענה לא בוססה בראיות קבילות אחרות. לכן, היא נדחית.
2. בסיכומיה טענה הנתבעת, כי אין לחייבה במלוא חוב הארנונה, שכן ההסדר לפי סעיף 8(ג) אינו מאפשר לרשות המקומית לגבות מבעל השליטה סכום העולה על סך הנכסים ש"הוברחו".

המדובר בסוגיה משפטית שטרם נפסקה בה הלכה מחייבת. חלק מן ההכרעות שניתנו בבתי המשפט אימצו את עמדת הנתבעת (למשל ת"א (ראשל"צ) 53952-11-14 עיריית ראשון לציון נ' רוזנברג (29.7.17), ת"א (ת"א) 34472-05-12 עיריית תל אביב נ' צוציכיף (26.1.14), ת"א (י-ם) 14030/08 עיריית ירושלים נ' בד-רץ (17.7.13)), עת"מ (חי') 26026-05-12 כהן נ' עיריית חיפה בעמ' 6 (26.7.12) – פסק הדין בוטל במסגרת פשרה בערעור – עע"מ 7347/12 מיום 3.11.13).

עם זאת, נראה כי הגישה שרווחה בפסיקת הערכאות הבכירות – לרבות בית המשפט המחוזי בירושלים, ואומצה גם בהחלטות של בתי משפט השלום, דוחה את עמדת הנתבעת וקובעת, כי בעל השליטה יחוב במלוא חוב הארנונה (למשל ע"א (מח' י-ם) 62302-12-16 וזוז נ' עיריית ירושלים פיסקאות 20-21 (24.7.17), עת"מ (ת"א) 1311/07 רובינשטיין נ' עיריית רעננה (16.10.07), ע"א 2139/08 הלל נ' מועצה מקומית כפר שמריהו (22.6.10), ת"א (י-ם) 41494-08-16 עיריית ירושלים נ' הרי (15.3.20)).

1. אני מוצא ליישם גישה אחרונה זו, הדוחה את עמדת הנתבעת. היא נשענת על כך שסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, שלשונו מפנה לסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, אינו כולל הפניה מקבילה לסעיף 119א(ג) לפקודה – סעיף שהוא אשר מגביל, בהקשר של גביית מס, את אפשרות הגביה מבעל שליטה בחברה לשווי הנכסים שהועברו ללא תמורה. כפי שצוין בעניין רובינשטיין הנ"ל, העדרה בסעיף 8(ג) של הפניה למגבלה הרלבנטית משמיע כי היא אינה קיימת, כך ש"הרשות מותרת בגביית מלוא חוב הארנונה מבעל השליטה בלי קשר להיקף הנכס או שיעור הנכס שהוברח אליו".

איני סבור שיש הצדקה להוספתה בדרך פרשנית של מגבלת גביה ברוח סעיף 119א(ג) הנזכר לעיל, אל ההסדר החקיקתי שבסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים (כך נעשה בעניין כהן הנ"ל). זאת, משהדבר סותר את תכלית ההסדר שנועד, כמצוטט לעיל בפיסקה 12, לאפשר לרשויות המקומיות אמצעי גביה יעיל ולמנוע התחמקות מתשלום באמצעות האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. מגבלה כאמור מסייגת את אפשרות הגביה, ולו ביקש המחוקק לאמצה חזקה כי היה עושה כך בלשון מפורשת.

1. נימוק שני לאימוץ הגישה הדוחה את עמדת הנתבעת עניינו בראיית סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים כיוצר, בהתקיים התנאים המקימים אותו, הקבלה מהותית בין החברה לבין בעל השליטה בה. הנימוק בואר בעניין וזוז הנזכר לעיל באופן הבא: "העברת נכסי החברה לבעל השליטה מצביעה על היעדר הבחנה של ממש בינו ובין החברה, ומשעה שנקבע כי נכסי החברה הועברו לבעל השליטה ישנה הצדקה לגבות ממנו את חוב הארנונה במלואו, ללא קשר לשווי הנכסים שהועברו לידי בעל השליטה".

נימוק שלישי עניינו בכך שלרשות המקומית אין אמצעי פיקוח אחר מצבת הנכסים של חברות פרטיות, ולהבדיל מרשויות המס היא אף אינה נהנית מדיווחים מצדן של החברות הנישומות. פעמים רבות, כל שיש בידי הרשות המקומית הוא הודעה על החלפת מחזיקים בנכס. חיובה להוכיח מהו שווי נכסי החברה נכון ליום ההפעלה יפגע, אפוא, בתכליתו של סעיף 8(ג) שהוצגה לעיל משיימנע או יפגע בגביה במקרים רבים, בשל קשיי הוכחה. זאת ועוד, הנתונים הרלבנטיים מצויים בשליטת החברות ובעלי השליטה בהן, כך שאימוץ עמדת הנתבעת ייצור חשש למניפולציות במטרה להפחית מסכום החיוב.

1. לעיתים הוצגה גישת ביניים לפיה, ככלל, יחוב בעל שליטה במלוא החוב אלא אם הוכיח כי שווי מצבת הנכסים שקיבל לידיו ביום הפסקת פעילות החברה נפל מחוב הארנונה (ת"א (י-ם) 30697-06-16 עיריית ירושלים נ' בצלאל (5.5.20)). לא אוכל לאמץ גישה זו. מבלי לקבוע מסמרות בשאלה האם מדובר בהסדר הולם, שאלה לגביה ישנם פנים לכאן ולכאן, איני סבור שיש לאמצו בדרך פרשנית: איני מוצא לו עיגון בלשון החוק, הוא מצמצם את אפשרות הגביה וכך פוגע בתכלית ההסדר, והוא אף סותר את האפשרות שניתנה לבעל השליטה לסתור את "חזקת ההברחה" משום שהוא מחייב את בעל השליטה לאשר שקיבל לידיו מנכסי החברה.

בשל כל אלה, אני דוחה את טענת הנתבעת וקובע שיש לחייבה במלוא חוב הארנונה מושא התביעה.

הפחתת סכום התביעה

1. במהלך ישיבת ההוכחות הוצג "גיול חוב" (ת/1) ובו חוב קרן לשנת 2014 בשיעור הנמוך במידת מה מחוב הקרן שהופיע ב"גיול החוב" שצורף לכתב התביעה. ביקשתי מהתובעת לברר סוגיה זו. במענה, מסרה שההפרש נבע מתיקון של חישוב הריבית ומקיזוז יתרת זכות בחשבון אחר של חברת מורן. התובעת הסכימה, לכן, להעמיד את סכום התביעה על סך של 762,662 ₪ נכון ליום 15.9.16, להבדיל מסך של 768,823 ₪ נכון ליום 12.9.16 שנתבע במקור. עיינתי בתגובת הנתבעת להסכמה זו, ולא מצאתי בה נימוק שלא לקבל את עמדת התובעת, המיטיבה עם הנתבעת. לכן, אקבל את העמדה.

הכרעה

1. התביעה מתקבלת. על הנתבעת לשלם לתובעת סך 762,662 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) התש"ם-1980, מיום 15.9.16 ועד לתשלום בפועל.
2. בקביעת הוצאות ההליך שקלתי את טיבו, היקפו, משכו וההיקף המשוער של תשומות להן נדרשה התובעת לצורך ניהולו. במכלול השיקולים, אני מחייב את הנתבעת בתשלום הוצאות התובעת ושכר טרחת עורכות דינה כולל מע"מ בסכום כולל של 22,000 ₪. הסכום ישולם עד 15.9.20 אחרת יתווספו לו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתנה היום, ט"ו אב תש"פ, 05 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.