1. לפניי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, לפיצוי בגין נזק-גוף שהוסב לתובעת בתאונה מיום 24.3.2016. התביעה הוגשה תחילה בבית משפט השלום בפתח-תקווה, והועברה לבית משפט זה בהתאם להחלטה מיום 25.9.2020.

2. התובעת ילידת 26.10.1971. במועד התאונה הייתה בת 45 ועבדה כרופאת שיניים המטפלת בילדים ב"כללית סמייל". האירוע התרחש בזמן שהתובעת נסעה ממקום עבודתה לביתה. רכב אחר פגע ברכבה מאחור והיא חוותה "צליפת שוט". התובעת פונתה באמבולנס לבית החולים והתלוננה על כאבים, סחרחורות ושינויים תחושתיים. התובעת שוחררה מבית החולים עוד באותו היום. מאז הצטברו בתיקה הרפואי של התובעת מסמכים רבים בתחומים שונים; לאורך השנים היא דיווחה על מדאובים שונים (כגון כאבי גב וצוואר, כתפיים וראש), על סחרחורות ונימולים, וכן על טינטון. התובעת עברה בדיקות וטיפולים רבים, בשלב מסוים הופנתה גם למרפאת כאב, ונטלה תרופות שונות בהן ליריקה, אלטרולט, סימבלטה ואף קנביס – הכל כמתועד במסמכים שהוגשו במסגרת תיק המוצגים.

3. הנתבעת אינה מכחישה את חובתה לפצות את התובעת בגין נזקי תאונת הדרכים, והמחלוקת נסבה על שומת הפיצויים.

4. ארבעה מומחים רפואיים מונו לצורך מתן חוות דעת בעניינה של התובעת. המומחה בתחום האורתופדיה, פרופ' נחום רוזנברג, קבע נכות בשיעור של 10% בגין הפרעה צווארית. המומחית בתחום הנוירולוגיה, פרופ' בלה גרוס, קבעה נכות בשיעור של 10% בגין סחרחורות. מומחה נוסף, בתחום הראומטולוגיה, פרופ' אברהם וינברגר, קבע לתובעת נכות בגין פיברומיאלגיה בשיעור של 20%, אולם הבהיר כי 5% מתוך נכות זו חופפים לנכויות בתחום האורתופדיה והנוירולוגיה. המומחה הרביעי, פרופ' אבי שצ'ופק בתחום אף-אוזן-גרון, קבע כי התובעת סובלת מירידה בשמיעה וטנטון, אך אלה אינם קשורים לתאונה (עם זאת המומחה קבע לתובעת נכות זמנית הקשורה לתאונה). בהקשר זה יוער כי התובעת לקתה בירידה בשמיעה עובר לאירוע התאונה ונזקקה לניתוח באוזן השמאלית.

5. הנתבעת ביקשה לזמן לחקירה את המומחה בתחום הראומטולוגיה – וכך היה. המומחה נחקר בישיבת ההוכחות השנייה, שהתקיימה ביום 22.11.2021. אומר מיד כי לאחר שעיינתי בחוות הדעת ובתשובותיו של המומחה לשאלות ההבהרה, ולאחר שנתתי את דעתי לעדותו של המומחה ולטיעוני הצדדים, נחה דעתי כי יש לאמץ את חוות הדעת ואין לסטות ממנה. כידוע, לחוות דעת של מומחה מטעם בית המשפט יש משקל רב בעניינים הבאים בגדר הידע המקצועי והניסיון שצבר. כך גם בענייננו. התרשמתי כי המומחה בחן את המקרה לעומקו על-פי אמות מידה מקצועיות, וקבע את קביעותיו על בסיס המסמכים הרפואיים, הבדיקה הקלינית שביצע וניסיונו הרב. בא-כוח הנתבעת שאל את המומחה שאלות רבות לגבי שיעור הקיזוז או החפיפה שראוי לבצע במקרה זה. כאמור, המומחה מצא לנכון להפחית 5% מן הנכות שקבע – 2.5% בגין נכות אורתופדית חופפת (כאבים בצוואר), ו-2.5% בגין נכות נוירולוגית חופפת (סחרחורות). ב"כ הנתבעת הציע בסיכומים להפחית 10% (כלומר מחצית מהנכות הרפואית הראומטולוגית). לא שוכנעתי כי יש מקום לחרוג מקביעתו של המומחה בעניין זה, ובוודאי לא מצאתי בקביעה זו חוסר סבירות בולט. מסקנה זו מתבקשת הן לאור הסבריו של המומחה על-אודות מהות התסמונת ומאפייניה הייחודיים; הן לאור העובדה שהמדד בכגון דא אינו "מתמטי" גרידא, ומצריך הערכה כוללת כפי שעשה המומחה; והן בשים לב לכך שבמקרה הספציפי של התובעת, הביטויים הקליניים והתפקודיים כפי שתיאר המומחה חורגים מכאבי צוואר וסחרחורות, וכוללים בין היתר כאבים מפושטים (במקומות שונים בגוף), שלפוחית רגישה ומעי רגיז.

6. עוד יש לציין כי המומחה ייחס גם את הטנטון לתסמונת הפיברומיאלגיה (ראו עמודים 49-48 לפרוטוקול). בא-כוח הנתבעת יצא חוצץ נגד עמדתו של פרופ' וינברגר בנושא הטנטון, ואף טען כי מדובר בחריגה של המומחה מסמכותו. איני סבור כך. אכן, המומחה בתחום אף-אוזן-גרון לא מצא קשר סיבתי בין הטנטון לבין תאונת הדרכים, זאת על-פי הידע המקצועי בתחום מומחיותו (היעדר סמיכות זמנים מספקת בין התאונה לבין הופעת הטנטון, היעדר ירידה חריפה בשמיעה מיד לאחר התאונה). לדידי, אין בכך כדי לשלול מניה וביה אפשרות כי מומחה בתחום אחר (ראומטולוגיה) יקבע קשר סיבתי על-בסיס מנגנון רפואי אחר, לאמור: היות הטנטון חלק מתסמונת הפיברומיאלגיה (הקשורה, כשלעצמה, לתאונה). ואמנם, פרופ' וינברגר הדגיש כי טנטון הוא תופעה נפוצה אצל חולים בפיברומיאלגיה. חשוב להדגיש כי אין באמור משום קביעה שיש להוסיף לתובעת נכות נפרדת בגין אף-אוזן-גרון – יש לזכור שהמומחה בתחום אף-אוזן-גרון לא זומן למתן עדות – אך בה-בעת לא מצאתי צידוק להפחית עוד מן הנכות בתחום הפיברומיאלגיה (ובהקשר זה מקובלת עליי בנסיבות העניין גם תשובה (ה) של פרופ' וינברגר לשאלות ההבהרה של הנתבעת, שלפיה רק אם רופא אא"ג היה מקשר את הטנטון לתאונה ומעניק לתובעת נכות 10%, היה מקום לערוך קיזוז מתאים בנכות הראומטולוגית). הערה נוספת: המומחה נשאל בדיון לגבי התיקון לתקנות הביטוח הלאומי, המוסיף סעיף נכות בגין תסמונת פיברומיאלגיה – תיקון שטרם נכנס לתוקפו. המומחה הבהיר, ודבריו עולים בקנה אחד עם הממצאים בחוות הדעת, כי גם לפי הסעיף החדש מצבה של התובעת מתאים לנכות בשיעור של 20% (עמודים 55-54 לפרוטוקול).

7. הנה כי כן, לתובעת נכות רפואית משוקללת בשיעור של 31.15%. כאן המקום להעיר כי התובעת נבדקה גם על-ידי המוסד לביטוח לאומי; תחילה נקבע כי לא נותרה לה נכות צמיתה עקב התאונה, ובהמשך – לאחר שהוגשו למוסד לביטוח לאומי כלל חוות הדעת של הרופאים מטעם בית המשפט – הוכרה התובעת בשיעור של 5% עקב התאונה, זאת בגין הפגימה בתחום הראומטולוגיה. כמובן, קביעת המוסד לביטוח לאומי אינה משפיעה על הערכת הנכות בהליך הנזיקי שלפניי, ויש להזכיר כי שלושה מבין ארבעת המומחים שמונו בתיק זה כלל לא זומנו לחקירה, ומומחה אחד העיד ועמד על מסקנותיו. בסופו של יום, אני מאמץ את עמדתם של המומחים מטעם בית המשפט בדבר הנכות הרפואית המשוקללת שנותרה לתובעת עקב התאונה, בשיעור של 31.15%.

8. שורש המחלוקת בין הצדדים נוגע בסוגיית הפגיעה התפקודית, ובמיוחד – גובה הפיצוי המגיע לתובעת בגין הפסד השתכרות. כידוע, הנכות הרפואית היא מדד רלוונטי וחשוב בהערכת הנכות התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות (ראו ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(2) 792 (1995)). עם זאת, המבחן הוא לעולם אינדיבידואלי ומושתת על העיקרון של השבת המצב לקדמותו, המשמש אבן-הראשה בתורת הפיצויים בנזיקין. בהערכת הנכות התפקודית יש ליתן את הדעת למגוון שיקולים רלוונטיים ובהם מצבו האישי של הניזוק, גילו, משלח ידו, השכלתו, וכן שיקולים אפשריים נוספים (ראו למשל ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (11.1.2015)). בענייננו, סוגיית הגריעה מכושר ההשתכרות אינה חד-משמעית, אך בסופו של דבר מצאתי כי התשתית העובדתית והראייתית שהונחה לפניי – לצד הנחות עבודה מקובלות המסייעות בכגון דא – מובילות לתוצאה הולמת ומאוזנת.

9. אפרט ככל הנדרש, בלי להאריך יתר על המידה ובלי לגלוש לעניינים שלדידי אינם משנים את התוצאה. המחלוקת בכל הנוגע לראש הנזק של הפסד השתכרות מתמקדת בשני המדדים המרכזיים: בסיס השכר ומידת הפגיעה בכושר ההשתכרות. כאמור, לפני התאונה התובעת עבדה בקופת חולים כללית כרופאת שיניים המטפלת בילדים. התובעת החלה לעבוד ב"כללית סמייל" עוד בשנת 2001. עם זאת, ואף שכבר אז החזיקה ברישיון לעסוק ברופאת שיניים (רישיון שהוצא בפרו בשנת 1997 טרם עלייתה ארצה), במשך שנים היא שימשה בתפקידים אחרים: שיננית וסייעת לאורתודנט. מספר שנים לפני התאונה החלה התובעת לעבוד כרופאת שיניים ממש, אך הכנסתה הממוצעת נותרה באזורים של 9,000-8,000 ₪. כך עד שנת 2015, אז חלה תפנית של-ממש והתובעת השתכרה בממוצע 23,000 ₪ לחודש (ברוטו). ממוצע אמרנו, משום שתלושי השכר מצביעים על תנודתיות רבה. התובעת התמידה במשכורת גבוהה גם בחודשים הראשונים של שנת 2016 – למעשה שכרה היה אף גבוה יותר – כך עד לתאונת הדרכים בסוף חודש מרץ. בעקבות התאונה התובעת שהתה מספר חודשים בחופשת מחלה, ולאחר מכן שבה למקום עבודתה במתכונת מצומצמת על-פי המגבלות שקבע הרופא התעסוקתי. משכותרה של החייבת, כיום, נמוכה משכר המינימום במשק.

10. על רקע זה טוענת הנתבעת כי אין מקום לקבוע את בסיס השכר לצורך החישוב על-פי שכרה של התובעת בשנים 2016-2015; לשיטתה, לא ניתן לעצום עין לדפוס ההשתכרות לאורך שנים רבות קודם לכן. לעומת זאת, התובעת טוענת כי שכרה צפוי היה להאמיר, ועל כן יש לחשב את הפיצוי לפי בסיס גבוה יותר. שקלתי טענות אלה של הצדדים ונתתי את דעתי למכלול חומר הראיות המונח לפניי. לאור כל אלה, ועל יסוד התרשמותי מן העדויות ששמעתי, נחה דעתי כי יש להעמיד את בסיס השכר לצורך חישוב הפיצוי על 20,000 ₪ (נטו) – בהתאם לשכרה של התובעת בשנים 2016-2015.

11. אסביר את מסקנתי-זו. התובעת תיארה באריכות רבה בתצהירה את הרקע התעסוקתי ואת הסיבות שהובילו לעלייה במשכורתה בשנת 2015. בעיקר הדגישה התובעת את הניסיון המקצועי שצברה ואת האפשרות להגדיל את היקף המשמרות ושעות העבודה. בהקשר זה ציינה התובעת כי במשך שנים היא הקדישה את מירב זמנה למשפחה, בעיקר נוכח מצב רפואי של ילדיה שהצריך תשומת לב מיוחדת. אולם כשבגרו הילדים הצורך פחת, והזמינות של התובעת לעבודתה גדלה. התובעת עבדה שעות רבות יותר, ובשלב מסוים היא החלה לבצע משמרות בשתי מרפאות, כולל משמרת אחר-צהריים. עוד תיארה התובעת את שיטת התגמול ב"כללית סמייל", שלפיה השכר אינו נגזר משעות העבודה אלא מההכנסות שמצמיח הרופא למרפאה באמצעות הטיפולים שהוא מבצע (משמע: יותר טיפולים » יותר הכנסות למרפאה » שכר גבוה יותר). המיומנות והמוניטין שצברה התובעת – לדבריה – אפשרו לה לבצע יותר טיפולים בפרק זמן נתון, ולצד זאת גם הרפורמה ההדרגתית של הכללת טיפולי השיניים לילדים בסל הבריאות הגדילה את הביקוש.

12. אמת, התבוננות על הסבר כזה או אחר עשויה לעורר תהיה מדוע השינוי בשכרה של התובעת היה חד ולא הדרגתי. אולם בהביאי בחשבון את מכלול האמור בתצהיר, את עדותה של התובעת בעניין זה שהותירה רושם מהימן, ואת העדויות הנוספות, באתי לכלל מסקנה כי השתכרותה של התובעת בשנים 2016-2015 – עד לקרות התאונה – שיקפה נאמנה את פוטנציאל ההשתכרות. אדגיש: שוכנעתי באופן ברור כי אין לייחס נפקות רבה לעובדה שהתובעת עבדה בעבר כשיננית וכסייעת לרופא אורתודנט; התובעת מסרה הסברים מניחים את הדעת לעניין זה, ובפועל, כאמור, היא החלה לעבוד כרופאת שיניים (בהתאם להכשרתה) כמה שנים לפני התאונה, ומתמידה בכך עד היום. בנסיבות אלה ולאור התרשמותי מהעדויות (לרבות עדותה של ד"ר זלצמן, מנהלת המרפאה – עמודים 33-32 ו-38 לפרוטוקול), אני רחוק מלסבור כי עבודתה של התובעת כרופאת שיניים הייתה עניין זמני או חולף ("חלק מהתנודתיות התעסוקתית שלך", כפי שכינה זאת ב"כ הנתבעת בעמוד 15 לפרוטוקול). כמו-כן, לא נותר ספק בליבי כי התובעת עבדה בעבר במתכונת מצומצמת יחסית בשל אילוצים משפחתיים – השגחה וטיפול בילדיה על רקע מצב רפואי, וכן סיוע לבעלה לשעבר בהתפתחותו המקצועית ובהקמת מרפאתו (אציין כי בעלה לשעבר של התובעת העיד על התנהלותה של התובעת באותן שנים, וציין בהגינות וביושר כי אלמלא התובעת "לא הייתי יכול להגיע לאן שאני היום"; ראו בתצהיר וכן בעמוד 42 לפרוטוקול). אך התובעת לא זנחה את שאיפותיה המקצועיות. עם הזמן האילוצים המשפחתיים פחתו, התובעת הגדילה את שעות העבודה וצברה ניסיון והערכה מקצועית, והביקוש גבר נוכח הסבסוד ההדרגתי של טיפולי השיניים לילדים (ראו לעניין זה, בין היתר, את עדותה של התובעת בעמודים 20-18 לפרוטוקול). בשנת 2015 חלו שינויים נוספים שעליהם העידה ד"ר זלצמן, מנהלת המרפאות שבהן עבדה התובעת עובר לתאונה. כך, ד"ר זלצמן תיארה כי במחצית שנת 2015 הוקצו למרפאה חדרים נוספים (שבעה חדרים במקום שלושה), והדבר אפשר לרופאים למקסם את ההכנסות בהתאם לשיטת התגמול ב"כללית סמייל". אציין כי עדות זו – אף היא עדות מהימנה שלא מצאתי בה כל דופי – מקשרת במדויק את מועד השינוי במקום העבודה למועד השינוי בשכרה של התובעת.

13. כאן המקום להעיר במאמר מוסגר, לנוכח טענות שהעלתה הנתבעת, כי לצורך ההכרעה בתיק זה, די לי – וברווח – בעדויות שנשמעו לגבי מנגנון התגמול של הרופאים ב"כללית סמייל". בנוסף לעדותה של התובעת בעניין זה, העידו גם מנהל מדור שכר (מר נקר), וד"ר זלצמן הנושאת בתפקידי ניהול ב"כללית סמייל" ורופאת שיניים בעצמה. כולם הסבירו את עקרונות חישוב השכר של רופאי השיניים, והדברים ברורים. איני סבור כי התובעת החסירה מידע מהותי מבית המשפט כאשר לא צירפה הסכמי עבודה כאלה ואחרים או לא זימנה עדים נוספים מ"כללית סמייל" לצורך פענוח מעמיק יותר של נבכי שיטת התגמול. התובעת הייתה שכירה, משכורתה נקבעה על-פי אחוז מההכנסות שהיא מייצרת למרפאה ("עובדת תפוקתית"), ומנגנון זה יוצר תלושי שכר תנודתיים. מטבע הדברים, מנגנון שכר זה אינו מיטיב עם עובד שבשל מצב רפואי מוגבל ביכולתו להשיא את היקף העבודה ואת כמות הטיפולים בזמן נתון.

14. לאור כל המקובץ, מצאתי כי אין מקום לקבוע את בסיס השכר של התובעת בהתבסס על הכנסותיה בשנים שקדמו ל-2015. אני סבור כי תקופה של שנה ושלושה חודשים (מינואר 2015 עד מרץ 2016) מאפשרת לקבל תמונה ראויה, אקטואלית ורלוונטית לגבי יכולת ההשתכרות של התובעת עובר לתאונה. כאמור, התובעת ביקשה לקבוע בסיס שכר גבוה יותר, ובהקשר זה הפנתה לעובדה שבשלושת החודשים שקדמו לתאונה (ינואר 2016 עד מרץ 2016) שכרה עלה על שילוש השכר הממוצע במשק. אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, התנודתיות בשכרה של התובעת – שהיא ככל הנראה נגזרת של שיטת התגמול – מצדיקה התבוננות על פרק זמן ארוך יותר משלושה חודשים; שנית, כפי שטען בצדק ב"כ הנתבעת בסיכומיו, התובעת לא הניחה תשתית עובדתית וראייתית מספקת להראות כי שכרה צפוי היה להשביח. הוא שנאמר: הפתרון הראוי והמאוזן במקרה דנן, על מורכבותו, טמון בהעמדת בסיס השכר על ההכנסה הממוצעת בשנים 2016-2015, עד התאונה. מדובר בהכנסה חודשית ברוטו של כ-25,000 ₪ (כ-374,000 ₪ במשך 15 חודשים), ובערכי נטו – 20,000 ₪ (מעוגל).

15. מכאן לשיעור הגריעה מכושר ההשתכרות עקב התאונה. אף בסוגיה זו הנתונים אינם חד-משמעיים ואינם "מדברים בעד עצמם". התובעת כאמור חזרה למקום עבודתה והיא משמשת עד היום רופאת שיניים המטפלת בילדים. עם זאת, שעות העבודה פחתו במידה ניכרת, וההכנסה אינה כשהייתה אלא נמוכה בהרבה. החייבת עובדת במשמרות מעטות וקצרות בהתאם לאישור של רופאה תעסוקתית (תשע שעות שבועיות בשלוש משמרות; בשלב מסוים הוגבל מספר המטופלים בשעה לשלושה, ובשנת 2021 ניתן אישור לשתי משמרות שבועיות בלבד). זאת ועוד, המומחה מטעם בית המשפט בתחום הראומטולוגיה קבע גם-הוא כי היכולת של התובעת לעבוד במקצועה היא בהיקף של תשע שעות שבועיות. ואמנם, הדעת נותנת כי פגימה צווארית, סחרחורות וכאבי ראש, ותסמונת כאב מסוג פיברומיאלגיה על תסמיניה השונים, אכן מפריעים – במידה לא מבוטלת – לתפקוד תקין, רציף ומיטבי ברפואת שיניים.

16. כאן המקום לומר כי התובעת כתבה בתצהירה – וסיפרה בעדותה – על אהבתה למקצוע רפואת השיניים, ובפרט לטיפול בילדים (ראו למשל עמוד 21 לפרוטוקול). אומר ללא כחל ושרק כי אני מאמין לתובעת, ולאור התרשמותי הבלתי-אמצעית, איני מטיל ספק כי היא מונעת מן הרצון לדבוק במקצוע זה הקרוב לליבה. התובעת נשאלה בחקירה הנגדית אם פנתה לרופאה תעסוקתית לגבי אפשרות לעבוד שעות רבות יותר. תשובתה של התובעת הייתה חדה, ונאמרה בדמעות: "לא רק שאמרתי אלא שהתחננתי ובכיתי לרופאה התעסוקתית שתוסיף לי שעות עבודה ולצערי לא יכולתי" (עמוד 21 לפרוטוקול). בהקשר זה אוסיף ואציין כי אני ער לכך שהתובעת מקבלת כיום תגמולים חודשיים מכוח פוליסה פרטית. אולם במקרה שלפניי, לאחר שמיעת עדותה של התובעת (למשל בעמודים 23-22 לפרוטוקול), איני סבור כי שיקולי נוחות או רווח משני הם הגורם להחלטות של התובעת במישור התעסוקתי (בכך אין כדי לשלול אפשרות שבהיעדר מקור הכנסה מפוליסה פרטית, התובעת לא הייתה ממשיכה לעבוד ב"כללית סמייל" בשכר זעום).

17. עם זאת, אין באמור לעיל כדי להוביל לקבלת טענתה של התובעת, כי יש לפסוק לה פיצוי לפי הפער בפועל בין שכרה לפני התאונה לבין שכרה היום. דומה כי לא יכול להיות ספק שהכנסותיה הנוכחיות של התובעת – פחות משכר המינימום במשק – אינן משקפות מיצוי של יכולת ההשתכרות. ראשית, הנכות הרפואית של התובעת היא כאמור כ-31%, ואין בנכות כזו כדי לאיין באופן כמעט מלא את היכולת להשתכר; שנית, אין ספק כי לתובעת יכולת אינטלקטואלית וכישורים מרשימים; שלישית, מן התצהירים שהגישה התובעת עולה כי גורמים מטפלים וגם בן-זוגה המליצו לה לתור אחר אפיקים תעסוקתיים אחרים, שבהם מגבלותיה יבואו פחות לידי ביטוי; רביעית, התובעת אכן הכשירה את עצמה לעבוד בתחום הרפואה האסתטית, אך עד היום לא מימשה את האפשרות לעבוד בתחום זה, וממילא לא ניתן לדעת כיצד הייתה משתכרת אילו עשתה כן; חמישית, התובעת טרם מיצתה אפשרויות טיפוליות, ובפרט CBT כפי שהמליץ פרופ' וינברגר. המומחה הבהיר בעדותו כי הטיפול האמור צפוי להביא לשיפור בתפקודה של התובעת, אך את מידת השיפור לא ניתן להעריך מראש (עמוד 53 לפרוטוקול; ראו גם תשובתו של המומחה לשאלות ההבהרה, שם כתב כי טיפול CBT "חשוב מאוד כטיפול בפיברומיאלגיה"). דבריו אלה של המומחה מצטרפים לאמירתו הנוספת, כי נטילת קנאביס – כפי שעושה כעת התובעת – אינה מומלצת כטיפול בפיברומיאלגיה. שישית, יש לזכור כי בדיני הנזיקין קיים עיקרון של הקטנת נזק.

18. הנה כי כן, שכרה של התובעת כיום אינו יכול לשמש מדד ליכולת ההשתכרות שלה במומה, וממילא אין מקום לחשב את הפיצוי על-פי נתון זה. בשים לב לכל הנתונים שבאו לפניי – אלה הידועים ואלה שאינם ידועים – מצאתי לחשב את הפיצוי לפי המתווה הבא:

א. בגין תקופת אי-הכושר – שלושה חודשים ומחצה עד חזרתה של התובעת לעבודה ביום 11.7.2016 – יש לפסוק פיצוי לפי הפסד שכר מלא (20,000 ₪ כפול 3.5 חודשים – 70,000 ₪).

ב. ממחצית חודש יולי 2016 עד סוף חודש מרץ 2018 – השלמה לשנתיים ממועד התאונה – יש לפסוק פיצוי לפי הפסד השכר בפועל, כלומר ההפרש בין השכר הצפוי אלמלא התאונה לבין השכר בעקבות התאונה לפי תלושי המשכורת. סבורני, כי מדובר בהערכה סבירה של "תקופת הסתגלות", שבה ראוי להכיר בעבודתה של התובעת ב"כללית סמייל", במגבלות שקבע הרופא התעסוקתי, כמיצוי יכולת ההשתכרות. מכיוון שהסכום ששולם לתובעת בפועל בתקופה זו הוא כ-155,000 ₪, והסכום שאמור היה להיות משולם לפי בסיס השכר של 20,000 ₪ הוא 410,000 ₪, הפיצוי לתקופה זו יעמוד על סך של 255,000 ₪.

ג. מחודש אפריל 2018 עד למועד פסק-הדין – יש להעמיד את שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות על 31.15%, בהלימה לנכות הרפואית. זאת לאור מכלול השיקולים שפורטו לעיל, ומשלא מצאתי בטענות הצדדים ובחומר הראיות סיבה מספקת לחרוג במקרה הפרטני למעלה או למטה. הפיצוי המתקבל הוא 274,000 ₪.

ד. הפסד שכר בעתיד – בהמשך לאמור לעיל, יש לפסוק פיצוי בגין הפסד השתכרות בעתיד לפי בסיס השכר של 20,000 ₪, ולפי גריעה של 31.15% מיכולת ההשתכרות. יצוין כי בהתחשב בכך שהתובעת עבדה ועובדת כשכירה בקופת חולים, ומשלא הובאה כל ראיה המצדיקה לסטות מן החזקה המקובלת, יחושב הפיצוי עד לגיל 67 שנים. הסכום המתקבל לאחר היוון מתאים הוא 994,000 ₪.

ה. הפסדי פנסיה – בשיעור של 12.5% מהפיצוי בגין אובדן השתכרות, בהתאם לפסיקה – סך של 199,000 ₪.

19. במאמר מוסגר אעיר כי דרך החישוב שאומצה לעיל נוטלת את העוקץ מטענות שונות שהעלתה הנתבעת. כך למשל, נטען כי הגורמים שהעריכו את המגבלות התעסוקתיות של התובעת לא היו ערים לכלל המסמכים, או גילמו בהערכתם גם פגימות רפואיות שאינן משויכות לתאונה (ובפרט אלה הנוגעות לתחום אף-אוזן-גרון). ובכן, כבר התייחסתי לעיל לנושא הטנטון באספקלריה של חוות הדעת הראומטולוגית, אך בכל מקרה, גם בהנחה שמקבלים את עמדתה של הנתבעת בנושא זה, הרי שממילא חישוב הפיצוי בגין הפסד השתכרות – החל משנתיים לאחר התאונה – לא נעשה על-פי המגבלות שקבע הרופא התעסוקתי (ושאישר פרופ' וינברגר – הכל בהתייחס לעיסוקה הנוכחי של התובעת). לשון אחרת: העמדת הגריעה מיכולת ההשתכרות, בזיקה לתאונה, על שיעור של כ-31% בהתאמה לנכות הרפואית המשוקללת, הולמת את התמונה הכוללת, לרבות המורכבות בהיבט של מגבלות השמיעה והטנטון.

20. ניגש כעת לשאר ראשי הנזק. התובעת עותרת לפיצוי בגין עזרת הזולת בעבר ובעתיד. התובעת אינה טוענת כי נטלה עזרה בשכר, אך לדבריה נזקקה – ועדיין נזקקת – לסיוע מסביבתה הקרובה, ותפקודה בבית נפגע. יצוין כי התובעת התגרשה לאחרונה ולטענתה היא תידרש בעתיד לעזרה חיצונית בשכר. בעדותה הדגישה התובעת כי אינה טוענת לחוסר מסוגלות לנהוג או לבצע עבודות בית, אלא שהדבר כרוך בקשיים (עמוד 22 לפרוטוקול). הנתבעת מצדה מדגישה כי לא הובאו ראיות לגבי הצורך בעזרת הזולת, וכי התובעת "נחזית כעצמאית, עובדת, קניות, מתעמלת" (עמוד 69 לפרוטוקול). לאחר בחינת נסיבות המקרה סבורני כי יש מקום לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי בגין עזרת הזולת. הדעת נותנת כי הנכויות שנגרמו לתובעת בתאונה, לרבות תסמונת כאב מסוג פיברומיאלגיה, אכן מקשות על תפקודה היום-יומי ומצריכות עזרה מסוימת. לאור טיב הנכויות שבהן עסקינן, גילה של התובעת וכלל השיקולים הנוספים, מצאתי להעמיד את הפיצוי לעבר ולעתיד על סך של 150,000 ₪ (כדי לסבר את האוזן, סכום זה משקף בקירוב 500 ₪ לחודש, כממוצע לאורך השנים).

21. כמו-כן זכאית התובעת לפיצוי בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה. כאמור, התובעת ביקרה פעמים רבות אצל רופאים, ונזקקה לטיפולים שונים (כגון פיזיותרפיה) ולתרופות. אמנם מדובר בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה, ולכך כמובן נפקות בכל הנוגע לכיסוי הוצאות, אך לאור החומר שלפניי יש להניח שנשאה בעלויות שונות (לרבות בגין נסיעות וחניה). התובעת טוענת כי היא מקפידה על פעילות גופנית לרבות פילאטיס, יוגה, שחייה וכדומה, הכל לדבריה במטרה להיטיב את מצבה. פרופ' וינברגר, המומחה בתחום הראומטולוגיה, ציין בחוות דעתו כי אחת מדרכי הטיפול בפיברומיאלגיה היא פעילות גופנית מתאימה. עם זאת, בתשובתו לשאלות ההבהרה ציין המומחה כי במצבה של התובעת אינו ממליץ על תרגילי פילאטיס, אלא על "פעילות אירובית אחרת כמו הליכה יומית באויר הפתוח ושאינה מצריכה חדר כושר". נקודה נוספת נוגעת לקנביס הרפואי. לתובעת אושר בשנת 2019 שימוש בקנביס רפואי, ועל-פי האמור בתצהיר ההוצאה החודשית עומדת על סך של כ-500 ₪. עם זאת, המומחה בתחום הראומטולוגיה הבהיר שעל-פי הידע הרפואי הקיים אינו ממליץ על קנביס רפואי לחולים בפיברומיאלגיה. בנסיבות אלה ובהיעדר תשתית רפואית מספקת, לא מצאתי לחייב את הנתבעת לפצות את התובעת בגין עלות השימוש בקנביס, אך ראוי להביא בחשבון את המלצת המומחה בעניין טיפולי CBT. בהתחשב בכל האמור ולאחר עיון במכלול תיק המוצגים, מצאתי להעמיד את הפיצוי לעבר ולעתיד על סך של 25,000 ₪. יובהר כי לא מצאתי מקום לפסוק פיצוי מעבר לכך, כגון בגין השתלמויות מקצועיות בתחום האסתטיקה (בפרט בשעה שהתובעת עד היום לא פנתה לתחום זה), או בגין "ייקור פרמיות בסכום גלובלי".

22. לבסוף – בראש הנזק הלא ממוני אני פוסק לתובעת, בהתאם להוראות הדין, פיצוי בסך של 51,000 ₪ (מעוגל).

23. סיכום: הפיצוי לתובעת יעמוד על סך של 2,018,000 ₪. מסכום זה יש לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי ששולמו לתובעת. כמו-כן, לאחר שנתתי את דעתי לכלל הנתונים לרבות שכר העדים שנפסק, התשלום ששילמה התובעת למומחים שקבעו לה נכויות זמניות או צמיתות, האגרה ששילמה ויתר טענות הצדדים, מצאתי לקבוע כי הנתבעת תישא בהוצאות התובעת בסך של 12,500 ₪, זאת בנוסף לשכר טרחת עורך-דין בהתאם להוראות הדין. לא ראיתי לחייב את הנתבעת בתשלום שכר-טרחה עבור ההליכים במוסד לביטוח לאומי, ומנגד לא ראיתי כל הצדקה להשית "סנקציות דיוניות" על התובעת, כפי שביקשה הנתבעת בסיכומיה.

זכות ערעור כדין.

ניתן היום, כ"ג כסלו תשפ"ב, 27 נובמבר 2021 (לאחר צאת השבת), בהעדר הצדדים.