לפני:

כב' השופטת דגית ויסמן

החלטה

1. הנאשמים הורשעו בהתאם להודאתם בעבירות לפי סעיפים 2(א)(1), 2(א)(2), 1ד' ו – 2(ב)(3) לחוק עובדים זרים, תשנ"א – 1991 (להלן – חוק עובדים זרים או החוק). על פי המתואר בכתב האישום מדובר בהעסקת העסקת עובדת זרה במשק ביתם, תוך הלנתה אצלם, ללא היתר כדין ומבלי שהסדירו ביטוח רפואי לעובדת וזאת במשך כשנה.

2. טרם שמיעת הטיעונים לעונש, הנאשמת ביקשה להפנותה לקבלת תסקיר שירות מבחן, לשם בחינת אפשרות של ביטול ההרשעה בעבירות בהן הורשעה.

3. לטענת הנאשמת, יש לבחון את שאלת הרשעתה נוכח נסיבות ההרשעה ולאור העובדה שמדובר באישה נורמטיבית ללא עבר פלילי אשר הותרת ההרשעה על כנה עלולה להוביל לפיטוריה ובכך ייגרם לה נזק רב.

לבקשתה צורף מכתבו של עו"ד ברנזון, המשמש כיועץ משפטי חיצוני למקום עבודתה של הנאשמת, שם היא משמשת כמזכירת חברה ממשלתית.

4. המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, על פי הפסיקה, העבירות בהן הנאשמת הורשעה נעברות בדרך כלל על ידי מי שאינם משתייכים לגרעין העברייני הקשה ונסיבותיה של הנאשמת אינן שונות מרוב התיקים שבהן נדונות עבירות דומות. כן נטען כי יש לשקול נסיבות אישיות של הנאשם במסגרת השיקולים לענישה ולא כשיקול בהקשר של קבלת תסקיר. בהתייחס למכתב שהוצג, נטען כי הוא מנוסח בלשון כללית, כי אינו מציין במפורש מהן ההוראות ההסכמיות החלות על המבקשת וכי מקום בו אין חולק כי העבירות בהן הנאשמת הורשעה אינן עבירות שיש עימן קלון, הרי שהחשש להפסקת העסקתה של המבקשת בשל ההרשעה בהליך זה, אינו מבוסס.

5. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

תסקיר שירות המבחן מבוקש בהקשר של בקשה לביטול הרשעה, לפי סעיפים 192א' לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב – 1982 וסעיף 71 לחוק העונשין, תשל"ז -1977. עם זאת, כבר נפסק כי מדובר בחריג לכלל לפיו מקום שהוכחה אשמתו של אדם, יש להרשיעו בדין (ע"פ 9893/06 לאופר נ' מדינת ישראל, 31.12.07; ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (3) 337 (1997), להלן – פרשת כתב; ע"פ (ארצי) 6291-05-10 א. כפיר אחזקות בע"מ נ' מדינת ישראל, 31.1.12, להלן – פרשת כפיר; ע"פ (ארצי) 33112-09-15 מדינת ישראל – זלקינד, 5.7.17, להלן – פרשת זלקינד; ע"פ (ארצי) 2153-12-18 גוז - מדינת ישראל, 13.2.19).

בפרשת כפיר שהוזכרה לעיל, חזר בית הדין הארצי על התנאים להימנעות מהרשעה:

"קיימים שני תנאים מצטברים להימנעות מהרשעה: האחד, כי ההרשעה פוגעת פגיעה חמורה בשיקום הנאשם. השני, כי סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים (עניין כתב). נדרש לפיכך איזון עדין בין האינטרסים הציבוריים הרלוונטיים וביניהם הצורך בהתרעת הרבים, הוקעה חברתית ואכיפה שיוויונית, לבין הנזק הצפוי לנאשם הספציפי כתוצאה מעצם ההרשעה."

6. בבחינת שני התנאים להימנעות מהרשעה, יש לזכור כי הנאשמת הורשעה בעבירות לפי חוק עובדים זרים, לגביהן קבע בית הדין הארצי (ע"פ (ארצי) 1001/01 מדינת ישראל – ניסים, פד"ע לח 145 (2002)) את הדברים הבאים:

"... מדובר בעבירה חמורה, במיוחד כאשר העסקת עובדים זרים ללא היתר הופכת להיות בעיה חברתית ומוסרית. העסקת עובדים זרים, ללא היתר וללא הפיקוח של החוק ומשרד העבודה והרווחה המבטיח להם תנאי עבודה הוגנים, פוגעת גם בתנאי עבודתם של עובדים מקומיים רבים הצריכים להתחרות בשוק העבודה עם 'עבודה זולה'. אנו מצווים מכח עקרונות הדמוקרטיה של מדינת ישרל ומורשת ישראל להעניק יחס הוג לזר. לפיכך אין להטיל קנס סמלי או נמוך על המעסיק פועלים זרים ללא היתר מבלי שקיימים נימוקים מיוחדים..."

בנוסף, בפרשת זלקינד עמד בית הדין הארצי על כך ש –

"...במרבית המקרים מבצעי עבירות אלה הם אנשים נורמטיביים. עם זאת, בשים לב לאופיין הכלכלי, הן מחייבות ככלל הרשעה וענישה מוחשית בעלת אופי כלכלי. ענישה ללא הרשעה פוגעת באפשרות להשיג את התכלית העומדת בבסיס העבירות הללו, שהיא לעקור מן השורש את התופעה הפסולה של העסקת עובדים זרים ללא היתר, ובניגוד ליתר הוראות החוק. מקובלת עלינו טענת המערערת בהקשר זה, לפיה, בשל אופיין ותוצאותיהן של העבירות הכלכליות כפי שנקבעו בחוק עובדים זרים, יש להיזהר במתן משקל יתר לעברם הנקי ואורחות חייהם הנורמטיביים של מי שמואשם בהן, ומנגד, על מנת להבטיח את עקרון אחידות הענישה ואת שיקולי ההרתעה והגמול, יש ליתן משקל רב יותר לאופיין של העבירות, נסיבותיהן ותוצאותיהן."

דברים אלה יפים גם בעניינה של המבקשת.

7. בהתייחס לנזק שעלול להיגרם למבקשת כתוצאה מההרשעה, הוצג מכתב של עו"ד חיצוני המייעץ לחברה הממשלתית בה המבקשת מועסקת כמזכירת חברה.

מעיון במכתב עולה כי אין בו התייחסות קונקרטית לחוזה העבודה של המבקשת. אשר על כן לגבי המשקל שיש לייחס למכתב זה, מקובל עלי טיעונה של המשיבה (עמוד 7 לפרוטוקול, שורות החל משורה 13 ועד עמוד 8 שורה 23).

לכך יש להוסיף כי לשיטת המאשימה, העבירות נשוא האישום אינן עבירות שיש עימן קלון, על כן על פני הדברים, ההפנייה במכתב לנוסח חוזה עבודה שבו התייחסות לעבירות שיש עימן קלון, אינה רלוונטית לעבירות נשוא הליך זה. בנסיבות אלה, גם ההתייחסות המחמירה שבמכתב לעניין ההרשעה, לרבות הטענה כאילו בגין ההרשעה המבקשת עלולה להיות מפוטרת, היא לכל היותר סברא מרחיקת לכת.

לאור הערות אלה, אין לראות במכתב שהמבקשת הציגה כראיה משמעותית ובעלת משקל, בתמיכה לטענה לגבי הנזק שעלול להיגרם לה כתוצאה מההרשעה. על כן, גם בהיבט של הנזק שעלול להיגרם למבקשת כתוצאה מההרשעה, אין מקום לקבל את הבקשה.

8. בהקשר האחרון יש להזכיר שאחד החריגים בהם תופעל סמכות בית הדין לבטל את ההרשעה הוא כאשר "עלול להווצר פער בלתי נסבל בין עוצמת הפגיעה של הרשעה פלילית בנאשם האינדיבידואלי לבין התועלת שתצמח לחברה ולאינטרס הציבורי מקיומה של הרשעה" (ע"פ 5102/03 מדינת ישראל נ' קליין, 4.9.07; פרשת כתב שהוזכרה לעיל).

לא ניתן ללמוד מהמכתב שהמבקשת הציגה על קיומו של פער שכזה.

9. המבקשת הוסיפה והפנתה לפסיקת בתי הדין האזוריים, בהם התקבלו טענות דומות לטענות שהעלתה. בשים לב להלכה הפסוקה שתוארה לעיל, כאשר החלטות מותבים בבתי הדין האזוריים אינן מחייבות מותב זה וממילא הן ניתנות על יסוד הנתונים האישיים של הנאשמים באותם הליכים, לא מצאתי כי יש בהחלטות אלה לשנות את המסקנה לגבי המבקשת.

10. לאור הנפסק בפרשת זלקינד, גם אם מדובר בעבירה ראשונה שבוצעה על ידי הנאשמת, שאין לה עבר פלילי וגם אם לא קיים חשש להישנות העבירה, לא די בשיקולים אלה להצדיק הימנעות מהרשעה.

11. לאמור לעיל יש להוסיף כי נסיבות העבירה ונתונים אישיים של הנאשמת יוכלו להישקל במסגרת הטיעונים לעונש, אך אין בהם להוות נימוק לשקול ביטול הרשעה או העברת עניינה של הנאשמת לבחינת שירות המבחן.

12. סוף דבר – הבקשה נדחית.

טיעונים לעונש ישמעו ביום 29.10.19 בשעה 9:00.

ניתנה היום, כ"ו אב תשע"ט, (27 אוגוסט 2019), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.