1. הנאשמת הורשעה בהתאם להודאתה בעבירות לפי סעיפים 2(א)(1), 2(א)(2), 1ד' ו – 2(ב)(3) לחוק עובדים זרים, תשנ"א – 1991 (להלן – חוק עובדים זרים או החוק). על פי המתואר בכתב האישום מדובר בהעסקת העסקת עובדת זרה במשק ביתם של הנאשמת ובן זוגה, תוך הלנתה אצלם, ללא היתר כדין ומבלי שהסדירו ביטוח רפואי לעובדת וזאת במשך כשנה.

2. טרם שמיעת הטיעונים לעונש, הנאשמת ביקשה להפנותה לקבלת תסקיר שירות מבחן, לשם בחינת אפשרות של ביטול ההרשעה בעבירות בהן הורשעה.

בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 27.8.19.

3. ביום 29.10.19 נשמעו טיעוני הצדדים לעונש וביום 30.10.2019 ניתן גזר דין.

במסגרת גזר הדין הוטל על כל אחד מהנאשמים קנס בגובה 21,600 ₪ (14,600 ₪ בגין העסקה שלא כדין ו-7,000 ₪ בגין אי עריכת ביטוח רפואי) וכן חויב כל אחד מהם לחתום על התחייבות להימנע מביצוע עבירות על חוק עובדים זרים, התשנ"א – 1991 במשך שלוש שנים.

4. הנאשמת הגישה ערעור לבית הדין הארצי. הערעור נסוב על ההחלטה מיום 28.8.19 הדוחה את בקשתה לשליחתה לתסקיר (ע"פ 37623-12-19).

5. בהתאם לפסק דינו של בית הדין הארצי מיום 17.9.20, הוחזר עניינה של הנאשמת לבית הדין האזורי וניתנה לנאשמת אפשרות להגיש בקשה לביטול הרשעה.

כך נקבע בפסק הדין:

"6. לא היתה מחלוקת לפנינו כי קבלת תסקיר מבחן הינה רק דרך אחת, גם אם מרכזית, שבה יכול בית הדין לשקול אם יש מקום לבטל הרשעה בהכרעת הדין אך לא הדרך היחידה. אלא, וכך טוען ב"כ המערערת, שהחלטת בית הדין הובנה על ידו כמכריעה סופית בשאלת ביטול ההרשעה ודוחה למעשה את האפשרות לבקש את ביטול ההרשעה, על יסוד ראיות אחרות, שמעבר לתסקיר מבחן. לאור סברתו זו, כך טוען ב"כ המערערת, לא הוגשה על ידו טרם שמיעת הטיעונים לעונש בקשה נפרדת לביטול ההרשעה, וממילא גם לא הביא ראיות לעניין זה....

בנסיבות אלה סברנו שנכון יהיה להחזיר את עניינה של המערערת לבית הדין האזורי, על מנת שתמצה את האפשרות לבקש את ביטול ההרשעה.

7. סוף דבר - כמתחייב מהאמור בסעיף 6 לעיל, יוחזר עניינה של המערערת לשלב שלאחר הכרעת הדין ולפני גזר הדין. כפועל יוצא ומטעמים דיוניים, הגם שלא הוגש ערעור על גזר הדין והגם שלא עלו טענות לגופו, אין מנוס מביטול גזר דינו של בית הדין."

6. ביום 21.10.20 הנאשמת הגישה בקשה לביטול הרשעה.

בבקשה נטען כי מדובר בעבירה ברף הנמוך, כי לא נגרם נזק לאדם או לרכוש כתוצאה מביצועה, כי עצם ניהול ההליך הפלילי היווה עבור הנאשמת הרתעה מספקת שכן מדובר בנאשמת נורמטיבית ללא עבר פלילי וכי לא קיים סיכוי להישנות העבירות, כי הנאשמת הביעה חרטה ונטלה אחריות מלאה על מעשיה, הודתה במיוחס לה וחסכה בזמן שיפוטי יקר.

עוד נטען כי ההרשעה פוגעת פגיעה חמורה בנאשמת שכן הנאשמת הינה בעלת תפקיד בכיר בחברה ממשלתית ואם תיוותר ההרשעה על כנה היא עלולה ברמה גבוהה של וודאות לאבד את מקום עבודתה שכן העסקת עובדים בחברה דורשת היעדר רישום פלילי כתנאי סף, על כן כי אי ביטול ההרשעה עלול ליצור פער בלתי נסבל בין עוצמת הפגיעה בנאשמת עקב ההרשעה ובין התועלת שתצמח לאינטרס הציבורי מקיומה של ההרשעה.

7. לבקשה לביטול הרשעה צורף מסמך שכותרתו "תסקיר סוציאלי" שנכתב ע"י עו"ס תמר דגן כהן וכן חוות דעת מאת עו"ד אסף ברנזון, המשמש כיועץ משפטי חיצוני למקום עבודתה של הנאשמת, שם היא משמשת כמזכירת חברה ממשלתית.

8. המאשימה ביקשה להורות על הוצאתו של התסקיר מתיק בית הדין ולחילופין לאפשר לה לחקור את עורכת התצהיר.

בהתאם להחלטה מיום 10.12.20 בקשת המאשימה להוצאת התסקיר מהתיק התקבלה. זאת מהטעם שלא הוצג מקור נורמטיבי המאפשר הגשת התצהיר ובשל כך שבית הדין הארצי לא אפשר לנאשמת להגיש תסקיר מטעמה ואף אישר את קביעת בית דין זה כי אין מקום להפנות את התובעת לקבלת תסקיר.

9. ביום 14.12.20 התקיים דיון בבקשה לביטול הרשעה.

במהלך הדיון טענו הצדדים לעניין חוות דעת עו"ד ברנזון וביחס לשאלה האם מדובר בראיה חדשה בהנתן שלתיק הוגש זה מכבר מכתב דומה, שלא נערך כחוות דעת.

בהתאם להמלצת ביה"ד הצדדים הסכימו שחוות הדעת תשאר בתיק בכפוף לטענות הצדדים לעניין המשקל שיש לייחס לתוכנה ולנפקותה בעניינה של הנאשמת.

ב"כ המאשימה ביקש לחזור על טענותיו לפיהם אין בחוות הדעת להצביע על סכנת פיטורים לנאשמת.

10. במהלך הדיון הנאשמת העידה וטענה לנסיבות אישיות ומשפחתיות מורכבות ועל חששה לאבד את מקום עבודתה. כן טענה כי היא לוקחת אחריות מלאה על מעשיה והביעה חרטה עליהם.

11. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

בהתאם לפסיקה, הימנעות מהרשעתו של מי שנמצא אשם היא חריג לכלל לפיו מקום שהוכחה אשמתו של אדם, יש להרשיעו בדין (ע"פ 9893/06 לאופר נ' מדינת ישראל, 31.12.07; ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (3) 337 (1997), להלן – פרשת כתב; ע"פ (ארצי) 6291-05-10 א. כפיר אחזקות בע"מ נ' מדינת ישראל, 31.1.12, להלן – פרשת כפיר; ע"פ (ארצי) 33112-09-15 מדינת ישראל – זלקינד, 5.7.17, להלן – פרשת זלקינד; ע"פ (ארצי) 2153-12-18 גוז - מדינת ישראל, 13.2.19).

בפרשת כפיר שהוזכרה לעיל, חזר בית הדין הארצי על התנאים להימנעות מהרשעה:

"קיימים שני תנאים מצטברים להימנעות מהרשעה: האחד, כי ההרשעה פוגעת פגיעה חמורה בשיקום הנאשם. השני, כי סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים (עניין כתב). נדרש לפיכך איזון עדין בין האינטרסים הציבוריים הרלוונטיים וביניהם הצורך בהתרעת הרבים, הוקעה חברתית ואכיפה שיוויונית, לבין הנזק הצפוי לנאשם הספציפי כתוצאה מעצם ההרשעה."

12. בבחינת שני התנאים להימנעות מהרשעה, יש לזכור כי הנאשמת הורשעה בעבירות לפי חוק עובדים זרים, לגביהן קבע בית הדין הארצי (ע"פ (ארצי) 1001/01 מדינת ישראל – ניסים, פד"ע לח 145 (2002)) את הדברים הבאים:

"... מדובר בעבירה חמורה, במיוחד כאשר העסקת עובדים זרים ללא היתר הופכת להיות בעיה חברתית ומוסרית. העסקת עובדים זרים, ללא היתר וללא הפיקוח של החוק ומשרד העבודה והרווחה המבטיח להם תנאי עבודה הוגנים, פוגעת גם בתנאי עבודתם של עובדים מקומיים רבים הצריכים להתחרות בשוק העבודה עם 'עבודה זולה'. אנו מצווים מכח עקרונות הדמוקרטיה של מדינת ישרל ומורשת ישראל להעניק יחס הוג לזר. לפיכך אין להטיל קנס סמלי או נמוך על המעסיק פועלים זרים ללא היתר מבלי שקיימים נימוקים מיוחדים..."

בפרשת זלקינד עמד בית הדין הארצי על כך ש –

"...במרבית המקרים מבצעי עבירות אלה הם אנשים נורמטיביים. עם זאת, בשים לב לאופיין הכלכלי, הן מחייבות ככלל הרשעה וענישה מוחשית בעלת אופי כלכלי. ענישה ללא הרשעה פוגעת באפשרות להשיג את התכלית העומדת בבסיס העבירות הללו, שהיא לעקור מן השורש את התופעה הפסולה של העסקת עובדים זרים ללא היתר, ובניגוד ליתר הוראות החוק. מקובלת עלינו טענת המערערת בהקשר זה, לפיה, בשל אופיין ותוצאותיהן של העבירות הכלכליות כפי שנקבעו בחוק עובדים זרים, יש להיזהר במתן משקל יתר לעברם הנקי ואורחות חייהם הנורמטיביים של מי שמואשם בהן, ומנגד, על מנת להבטיח את עקרון אחידות הענישה ואת שיקולי ההרתעה והגמול, יש ליתן משקל רב יותר לאופיין של העבירות, נסיבותיהן ותוצאותיהן."

13. בהתייחס לנזק שעלול להיגרם למבקשת כתוצאה מההרשעה, הוצגה חוות דעתו של עו"ד ברנזון.

מעיון בחוות הדעת, הדומה באופן מוחלט למכתב שהוצג במסגרת בקשה הנאשמת להשלח לתסקיר שירות המבחן, צויין כי הנאשמת משמשת כ"פקיד בכיר" כהגדרת תפקיד זה בחוק החברות הממשליות.

חוות הדעת מפנה לחוזה עבודה אחיד לבכירים שנוסחו מוכתב על ידי חוק החברות הממשלתיות ולפיו החברה רשאית לפהסיק את עבודתו של העובד אם הורשע בעבירה פלילית שיש עמה קלון, או המטילה דופי מוסרי בעובד.

בחוות הדעת נכתב כי הרשעתה של הנאשמת חושפת אותה להליך פיטורים וכי מעבר להיבט הפורמלי אף עשויה להטיל כתם ולפגוע בנראות הציבורית של הנאשמת כבעלת תפקיד ציבורי רגיש, בהשוואה לאדם אחר שהיה מורשע בנסיבות דומות.

14. כאמור בהחלטה מיום 27.8.19 - לשיטת המאשימה, העבירות נשוא האישום אינן עבירות שיש עימן קלון, על כן ההפנייה בחוות הדעת לחוזה עבודה שבו התייחסות לעבירות שיש עימן קלון אינה רלוונטית לעבירות נשוא הליך זה.

בחוות הדעת שצורפה לבקשה אין משום חידוש ביחס לראיות שכבר הוצגו או חיזוק לטענות המאשימה בדבר נזק בלתי מידתי שייגרם לה כתוצאה מההרשעה.

זאת ועוד. הנאשמת העידה שדיווחה למעסיקתה על ההרשעה וכי אף על פי כן המשיכה בתפקידה. על פי עדותה "בקדנציה הנוכחית יש את היו"ר שהחליט לא לעשות עם זה דבר... אבל הכהונה שלו מסתיימת". דברים אלה שומטים את הקרקע תחת הטענה המועלית בבקשה כי הנאשמת עלולה ברמה גבוהה של וודאות לאבד את מקום עבודתה.

15. לאור הנפסק בפרשת זלקינד, גם אם מדובר בעבירה ראשונה וגם אם לא קיים חשש להישנות העבירה, לא די בשיקולים אלה להצדיק הימנעות מהרשעה.

16. לאחר שבחנתי את מלוא טענותיה של הנאשמת לא שוכנעתי שההרשעה תפגע בה באופן קיצוני וחריג הגובר על האינטרס הציבורי שבהרשעתה ואיני סבורה כי מדובר במקרה חריג המצדיק סטיה מכלל ההרשעה.

17. לאור האמור, הבקשה לביטול הרשעה נדחית.

18. לאור הסכמת הצדדים בדיון מיום 14.12.20 גזר הדין יינתן בהתאם לטיעונים המצויים בתיק.

19. כאמור, הנאשמת טענה לנסיבות אישיות ומשפחתיות מורכבות, הביעה את חששה לאבד את מקום עבודתה והביעה חרטה כנה על מעשיה.

נסיבות אלה נלקחו בחשבון במסגרת גזר הדין מיום 29.10.19 ולא הועלו טענות אחרות.

על כן נקבע כי גזר הדין מיום 29.10.19 עומד בעינו.

המזכירות תשלח לצדדים את גזר הדין בדואר

ניתן היום, ח' חשוון תשפ"ב, (14 אוקטובר 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.