1. לפניי בקשה למתן הוראות, בה מבקש המנהל המיוחד של החברות שבפירוק (להלן: "המנהל המיוחד") הכרעה במחלוקת שעניינה השאלה האם בנק לאומי לישראל בע"מ ובנק הפועלים בע"מ (להלן: "הבנקים") זכאים להשתתף כנושים רגילים בחלוקת דיבידנד ביחס לסך של 500,000 ₪ ששילמה סיטי צומת בע"מ (להלן: "המשיבה") לקופת הפירוק תמורת רכישת נכסים ופעילות של החברות שבפירוק (להלן: "עסקת הרכישה"), עסקה שאושרה בהחלטה מיום 2.7.2017.
2. המנהל המיוחד טוען כי הבנקים זכאים להשתתף בקבלת הדיבידנד, מכח יתרת נשייתם הבלתי מובטחת בחברות שבפירוק, ואילו המשיבה טוענת כי הבנקים אינם זכאים להשתתף בחלוקה כאמור, משום שהם אוחזים בכובע כפול, הן של נושים מובטחים והן של נושים רגילים, וכוונת הצדדים לעסקת הרכישה, קרי, המנהל המיוחד מזה והמשיבה מזה, היתה להעמיד את הסך של 500,000 ₪ אך ורק לטובת נושים רגילים שאינם אוחזים במקביל גם בנשיה מובטחת.
3. העובדות בתמצית פורטו בהחלטתו של כב' הנשיא א' אורנשטיין מיום 2.7.2017, עת אושרה עסקת הרכישה, ונחזור עליהן לנוחות הקורא.
4. ביום 24.4.2017 ניתן צו הקפאת הליכים לחברות שבפירוק, שעסקו במתן שירותים של מעבדות רפואיות ורנטגן לשיניים. פעילות החברות שבפירוק התבצעה במספר רב של מכונים הפרוסים ברחבי הארץ ובאלה הועסקו כ- 100 עובדים. ביום 7.5.2017 התקיים דיון אשר בסיומו הוסמך המנהל המיוחד לפעול למכירת נכסי החברות ופעילותן. התברר כי פעילותן של החברות שבפירוק היתה כרוכה לבלי הפרד בפעילותה של המשיבה. מהממצאים שהתבררו לפני המנהל המיוחד עלה כי קיים עירוב ניכר בין פעילות החברות שבפירוק עם זו של המשיבה, תוך שחלק מהציוד של החברות שבפירוק נמצא במכונים של המשיבה. לעמדת המשיבה, הציוד היה שייך לה גם אם הבעלות הפורמלית נותרה רשומה על שם החברות שבפירוק. במסגרת הליכי המכר הציעה המשיבה לשלם לקופת הפירוק סך של 6 מליון ₪, סכום שכלל את התמורה גם עבור הציוד המשועבד לבנקים וכן וויתור על תביעות. בנוסף הציעה המשיבה לשלם סך נוסף של 1,000,000 מיליון ₪ לנושים רגילים לפי רשימה מטעמה, כאשר הכוונה היא לספקים חיוניים שאמורים להמשיך ולספק לה שירותים וציוד הדרושים לפעילותה. נוכח התנגדות שהתעוררה תוך כדי הדיון, נערכה הפסקה בדיון, ולאחריה הודיע המנהל המיוחד כי הוסכם עם המשיבה שמתוך הסך של 1,000,000 ₪, יועבר סך של 500,000 ₪ לשם חלוקה לנושים הרגילים וסך של 500,000 ₪ יועבר לחלוקה לנושים הרגילים שייבחרו על-ידי המשיבה בהינתן שהם חיוניים להמשך הפעילות כאמור לעיל (הכוונה לאותם ספקים חיוניים).
5. נוכח המחלוקת שנתגלעה בענין זכאות הבנקים להשתתף בחלוקת הדיבידנד כמו שאר הנושים הרגילים, נקבעה הבקשה הנוכחית לדיון באולם, אליו התייצבו כלל הנוגעים בדבר.
6. במהלך הדיון אישרו הן המנהל המיוחד מזה, והן בא כוחה של המשיבה מזה, כי כאשר סוכמה תוספת התשלום של 500,000 ₪ לנושים הרגילים, הצדדים כלל לא נתנו דעתם על השאלה מיהם בדיוק אותם נושים רגילים, והאם הבנקים, שאוחזים לא רק בנשיה מובטחת אלא גם בנשיה רגילה, יהיו זכאים ליהנות מחלוקת דיבידנד מתוך הסך האמור של 500,000 ₪ בגין יתרת נשייתם הלא מובטחת. עוד התברר במהלך הדיון כי המשיבה עצמה זכאית להשתתף בחלוקת הדיבידנד לנושים הרגילים, משום שהיא נמנית עם נושים אלה. לו תתקבל עמדתה לפיה הבנקים אינם זכאים להשתתף בחלוקה, אזיי חלקה שלה בדיבידנד יעמוד על כ- 60%, ואם תתקבל עמדתם של המנהל המיוחד והבנקים לפיה הבנקים זכאים להשתתף בחלוקה, אזיי חלקה של המשיבה בסך של 500,000 ₪ יעמוד על כ- 36% בלבד.

עסקינן איפוא בשאלה מה היה אומד דעת הצדדים בנוגע לשאלה שבזמן אמת הם כלל לא נתנו עליה את דעתם.

1. כידוע, בבואו לפרש חוזה, שומה על בית המשפט לעשות כל שביכולתו על מנת להתחקות אחר כוונתם המשותפת של הצדדים ולקבוע מה הייתה תכלית ההתקשרות ביניהם מבחינתם-הם, קרי, מה היה רצונם המשותף. חוזה מתפרש על פי אומד דעתם של הצדדים, הנלמד מבחינה של לשון החוזה ושל הנסיבות החיצוניות לו. זוהי התכלית הסובייקטיבית של החוזה. במקרים בהם לא ניתן לברר את התכלית הסובייקטיבית, לא נותר לבית המשפט מנוס אלא לפנות לתכלית האובייקטיבית של החוזה (דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 1 (2006)‏‏), תכלית המושפעת בין השאר מעקרון תום הלב ומשיקולי היגיון, יעילות עסקית ושכל ישר (דנ"א 8100/19 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (נבו 19.04.2020)‏‏).
2. במקרה דנן, הסכמת הצדדים, כפי שהיא משתקפת מפרוטוקול הדיון מיום 2.7.2017, היתה כדלקמן:

"לגבי סי.טי. צומת [המשיבה- ח.ב.] הגענו להסכמה שמתוך המיליון ₪, חצי מיליון ישולם לנושים רגילים על-פי החלוקה הרגילה וחצי מיליון על-פי רשימה שהם [המשיבה- ח.ב.] יגישו."

1. לטענתה של המשיבה, התשלום הכולל של 1,000,000 ₪ היה מיועד כולו לספקים, כדי להניח את דעתם ולמנוע מצב שבו הם יחדלו לספק סחורה למעבדות של החברות שבפירוק, ובכך יגרמו לקריסתן עובר לרכישת הפעילות על ידי המשיבה.

דא עקא, בסופו של דבר הוסכם להקצות לאותם ספקים חיוניים סך של 500,000 ₪ בלבד, ואילו לטובת הנושים הרגילים הוקצה סך נוסף של 500,000 ₪. על כן, טענה זו של המשיבה כוחה יפה ביחס לסך של 500,000 ₪ בלבד. לא בכדי הקנה הסכם הרכישה למשיבה את הזכות להגיש רשימה של נושים מסויימים שהיא חפצה ביקרם (קרי, הספקים החיוניים), שהם לבדם יחלקו ביניהם סך של 500,000 ₪, אך ברור שאין כוחה של טענה זו יפה ביחס לסך של 500,000 ₪ נוספים, שנועד להיות מחולק בין הנושים הרגילים, שאינם אותם ספקים חיוניים. בנסיבות אלה, לא ניתן לקבוע כי כוונתם הסובייקטיבית המשותפת של המשיבה ושל המנהל המיוחד היתה להחריג את הבנקים מזכותם להשתתף בעוגת החלוקה המיועדת לנושים הרגילים, מכח נשייתם הרגילה של הבנקים.

1. אין חולק שהבנקים היו נושים מובטחים של החברות שבפירוק, ושלאחר מימוש הנכסים המשועבדים לטובת הבנקים, נותרה יתרת חוב בלתי מסולקת כלפיהם. נזכיר כי על פי הדין, מקום שנושה מובטח אינו נפרע מלוא נשייתו באמצעות הנכס המשועבד לטובתו, יתרת נשייתו הופכת להיות נשיה רגילה (תקנה 89(2) לתקנות פשיטת הרגל, תשמ"ה- 1985; ע"א 2703/07 פישר נ' יוכמן, פס' 15 (נבו 17.4.2011); שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 269 (מהדורה שלישית, 2010)).
2. לא מתקבל על הדעת, וגם הדין אינו מאפשר זאת, כי נושה מובטח שכזה, שלא עלה בידו להפרע מן הנכס המשועבד לטובתו את מלוא נשייתו אלא רק את מקצתה, ייאלץ למחול על יתרת החוב שנותרה לאחר מימוש הנכס המשועבד. פשיטא שנושה מובטח כזה, הופך לנושה רגיל לכל דבר וענין בנוגע לאותה יתרת נשיה שלא נפרעה מתוך הנכס המשועבד. על כן, מקום שהצדדים להסכם הרכישה לא קבעו ברחל בתך הקטנה כי הבנקים לא יהיו רשאים להשתתף מכח נשייתם הרגילה בעוגת החלוקה המיועדת לנושים הרגילים (ובהגינותם הם אף מודים כי כלל לא נתנו דעתם לסוגיה זו), אין מקום לאמץ פרשנות שכזו להסכם הרכישה. יתר על כן, ברור כי לו היתה נטענת מבעוד מועד טענה שכזו מפיה של המשיבה, הבנקים היו מתנגדים בתוקף לאישור עסקת הרכישה, שכן לא היתה כל סיבה שבגינה הם יסכימו למחילה על יתרת החוב המגיעה להם בכובעם כנושים רגילים.
3. אשר על כן, בהעדר כוונה סובייקטיבית משותפת לסטות מהוראות הדין ולגרוע מן הבנקים את הזכות המוקנית להם על פי הדין, קרי, הזכות להשתתף בחלוקת דיבידנד מתוך הסכום של 500,000 ₪ המיועד לנושים הרגילים, אין סיבה לעשות כן על דרך הפרשנות ההסכמית.
4. לפיכך, הדין עם המנהל המיוחד וניתן צו כמבוקש על ידו, לפיו הבנקים זכאים להשתתף בחלוקת דיבידנד, ביחס לסכום של 500,000 ₪ המיועד לנושים הרגילים, כפי חלקם היחסי בנשיה הרגילה.
5. בשולי הדברים (אך לא בשולי החשיבות) נציין כי ככל הנראה המנהל המיוחד גם לא נתן דעתו בזמן אמת, עובר לאישור הסכם הרכישה, לכך שהמשיבה, בכובעה כנושה רגילה, תקבל לידיה 36% מתוך הסך של 500,000 ₪ שהתחייבה לשלם כחלק מעסקת הרכישה. על כן, אל לה למשיבה להלין יתר על המידה על כך שהבנקים יזכו להשתתף אף הם בעוגת החלוקה, גם אם משמעות הדבר היא שהמשיבה תזכה לדיבידנד בשיעור של 36% בלבד, ולא 60% כפי שיקרה אם ייקבע שהבנקים אינם זכאים להשתתף בחלוקה. והרי לא מן הנמנע שלו הועלתה אפשרות זו מראש, היה המנהל המיוחד מתנגד לה מכל וכל, שהרי קשה להלום שביד אחת המשיבה תתרום לקופת הנשיה סך של 500,000 ₪, ובידה האחרת היא תחזיר לעצמה 36% מאותו סכום. ואם המנהל המיוחד היה מסכים למצב דברים כזה, סביר להניח שהנושים הרגילים היו מתנגדים לכך.
6. שאלת אגב שהתעוררה אגב הדיון העיקרי, נוגעת לשכר טרחתו של המנהל המיוחד ולשאלה האם הנושים הרגילים אמורים להשתתף בו מתוך הסכום של 500,000 ₪ המיועד לטובתם. בענין זה נתגלעה מחלוקת בין המנהל המיוחד הסבור שהנושים הרגילים אמורים להשתתף בכיסוי השכר, לבין כונס הנכסים הרשמי, הסבור ההיפך. במחלוקת זו הדין עם המנהל המיוחד. פשיטא שהנושים הרגילים אמורים לשאת בחלק היחסי של שכרו מתוך עוגת החלוקה בסך של 500,000 ₪, ואין כל סיבה לקבוע כי נושים אלה לא ישתתפו בשכר, מה שיגרום לכך שהשכר יושת בשלמותו על הנושים המובטחים דווקא. על כן, הסך של 500,000 ₪ הוא בערכי ברוטו, ויש לנכות ממנו את חלקם היחסי של הנושים הרגילים בשכרו של המנהל המיוחד.
7. המזכירות תשלח את ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ה' חשוון תשפ"ב, 11 אוקטובר 2021, בהעדר הצדדים.