ת"א 63716-05-17 מואסי ואח' נ' ביטון ואח'

בפני כב' השופט אמיר ויצנבליט

העתק החלטת בית משפט מיום כ"ה טבת תשפ"ב 29 דצמבר 2021

1. במחלוקת שהתעוררה, מצאתי שיש לקבל את עמדת מר וגב' ביטון. אכן, כפי שציין מר מארוואן, הוצאות שנפסקות הן לזכות בעל הדין עצמו ולא לזכות בא-כוחו. אולם אין מניעה שבעל הדין ימחה את זכותו לבא-הכוח. סעיף 1(א) לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969 קובע: "זכותו של נושה, לרבות זכות מותנית או עתידה לבוא, ניתנת להמחאה ללא הסכמת החייב...". לעניין זה צורפה הודעת דוא"ל בנושא מאת מר ביטון, כך שגם הוסר ספק, ככל שהיה קיים, כי רצונם של בעלי הדין עצמם הוא להמחות את זכותם לבא-כוחם.
2. לא מצאתי שיש בהחלטת ועדת האתיקה שהובאה בתשובה כדי לשנות מכך. ראשית, מאותה החלטה אין זה ברור מה הייתה עמדת הלקוח - נזכר בה שצורף יפוי כוח של הלקוח, ואין זה ברור מה נאמר בו. שנית, ההחלטה בוחנת היבטים אתיים של הנושא. אכן, לא נפל כל פגם אתי בכך שמר מרוואן ובאת-כוחו מעוניינים לשלם את ההוצאות ישירות לבעל הדין שכנגד. אולם מלבד זאת עולה שאלה מהותית, והיא למי יש לשלם את ההוצאות כאשר הזכות לקבל אותן מומחית לאחר. משנעשתה ההמחאה, דווקא התשלום לממחה (מר וגב' ביטון) עשוי לעלות לכדי אי-פרעון כדין של החוב (עיינו, סעיף 2(ב) לחוק המחאת חיובים; והשוו, ת"א (מחוזי מרכז) 8235-03-09 אינספר בניה בטכנולוגיות מתקדמות בע"מ נ' מדינת ישראל, פיסקה 16 (23.11.2009)).

3. מובהר שאין בכך שינוי של ההחלטה מיום 8.12.2021, אלא מתן הוראה על דרך ביצועה. ככל שניתן לסבור שיש בכך שינוי של ההחלטה, הרי שהדבר מוצדק בשל שינוי הנסיבות - שהוא המחאת הזכות שנעשתה מאז שניתנה.

4. על כן, משנודע על המחאת הזכות, על ההוצאות להשתלם לבאת-כוחם של מר וגב' ביטון.

5. מצאתי שנסיבות העניין אינן מצדיקות פסיקת הוצאות משפט נוספות, לאור כך שנראה ששני הצדדים היו יכולים לנסות ביתר שאת לפתור נושא זה בינם לבין עצמם (ויש לראות זאת כנימוקים מיוחדים לעניין זה).