א. מבוא וסקירת ההליך

1. מונחת לפנינו תביעתו של מר חסן וליד עבדאללה עייסה (להלן: "התובע") כנגד הנתבע 1 – מר ניזר סבאח (להלן: "הנתבע") והנתבעת 2 – חברת שווארמה האחים סבאח בע"מ (להלן: "הנתבעת") (להלן יחדיו: "הנתבעים"). תביעתו של התובע הוגשה בגין עילות שונות הקשורות במשפט העבודה, ועיקרה בטענת התובע כי הוא עבד במשך שנים רבות אצל הנתבעים.

2. בכלל זה, התובע טוען כי הוא עבד בעסק שנקרא "שווארמה האחים סבאח" שנמצא בחיפה (להלן: "העסק"), ואשר שייך לנתבע. היקף התביעה המקורי עמד על 825,165 ₪, והיקף התביעה המתוקן עמד על 668,293 ₪. מנגד לטענותיו של התובע, הכחישו הנתבעים מכל וכל את טענות התובע, והודו בתקופת עבודה קצרה בהרבה מזו הנטענת על ידו (נציין, כי זהו שורש המחלוקת העיקרית בין הצדדים).

3. לאחר שהוגשו כתבי הטענות, נערכו שני דיונים מוקדמים לפני כב' הרשמת שי, ביום 4.6.2018 וביום 13.11.2018. לאחר מכן הוגשו תצהירי עדות ראשית, והתיק הועבר להמשך טיפולו של אב"ד. ביום 11.6.2019 נערך דיון מוקדם לפני אב"ד, שבו התברר כי הפערים בין הצדדים הם גדולים, וכי הצדדים עומדים על הכרעה בהליך ושמיעת העדים. בדיון גם סוכם על תיקון כתב התביעה מטעם התובע. בהמשך נקבע ההליך לדיון הוכחות ביום 18.11.2019, שממנו נעדרו התובע ובא-כוחו ללא הצדק סביר, ובשל כך חויב התובע בהוצאות.

4. ביום 21.1.2020 נערך לפנינו דיון ההוכחות, במהלכו העידו העדים הבאים: מטעם התובע העידו הוא עצמו, וכן – אשתו, גב' חנאן נזמי עייסה (להלן: "אשת התובע"); מר נזמי עבד אללה סלאח רבאיעה, אבי אשתו של התובע, שהוא גם דודו של התובע (אחי אימו) (להלן: "דודו של התובע"); ומר רביע והיב, שעבד לטענתו בחנות ממתקים ליד מקום עבודת התובע (להלן: "רביע"). מטעם הנתבעים העיד הנתבע בלבד. לאחר הדיון הוגשו בקשות שונות (כפי שיתואר בהמשך הדברים), ואחר כך סיכמו הצדדים בכתב, והתיק הועבר למתן פסק דין.

ב. התשתית העובדתית וטענות הצדדים

5. התשתית העובדתית המוסכמת בין הצדדים היא מועטה יחסית, אם בכלל – אין חולק כי התובע הוא תושב הכפר צאנור שבנפת ג'נין, וכי הצדדים מכירים מאז שהנתבע היה ילד, ובעת שהתובע עבד בעסק למכירת שווארמה שהיה שייך (לטענת הנתבע) לאביו של הנתבע, ונקרא בשם "שווארמה תאופיק". אולם, מכאן והלאה הצדדים נפרדים בטענותיהם, שאותן נתאר להלן.

6. טענות התובע – התובע טען שהוא עבד אצל הנתבעים, כאשר הנתבע הוא זה שהציג את עצמו כבעל העסק, ועימו הוא סיכם את תנאי עבודתו וממנו הוא נהג לקבל את משכורתו. לטענתו, הוא החל לעבוד אצל הנתבעים בשנת 1996 ופוטר בחודש 3/2017. לשיטתו, משכורתו במהלך 12 החודשים האחרונים לעבודתו עמדה על 210 ₪ ליום X 24 ימי עבודה לחודש, ובסך הכל 5,040 ₪. בפועל, שעות עבודתו מדי יום היו בין השעה 10.00 לשעה 24.00 (14 שעות).

7. מהאמור לעיל מסיק התובע, כי למעשה הוא קיבל שכר שעתי פחות משכר המינימום, ובסך של 15 ₪ לשעה. התובע ממשיך וטוען, כי הוא לא קיבל תלושי שכר מהנתבעים. זאת ועוד, הוא נהג לעבוד 10 ימים ברצף, שלאחריהם הוא קיבל חופשה של יום אחד למנוחה, כדי לבקר את בני משפחתו. כמו כן, לא נערכו הפרשות פנסיוניות ממשכורתו, לא שולמו לו דמי הבראה, וגם הצטברו לזכותו ימי חופשה שאינם מנוצלים ואשר גם הם לא שולמו.

8. לאור כלל האמור לעיל, התובע מבקש את הזכויות הבאות, בתביעתו המקורית: פיצוי בגין אי-מסירת הודעה לעובד בסך 10,692 ₪; דמי הבראה בסך 18,522 ₪; יתרת ימי חופשה בסך 32,072 ₪; הפרשות מעסיק לתגמולים בסך 53,887 ₪ (בתביעה המתוקנת – בסך 53,246 ₪); פיצויי פיטורים בסך 224,532 ₪ (בתביעה המתוקנת – בסך 73,953 ₪); הודעה מוקדמת בסך 10,692 ₪; שכר עבודה ו/או גמול שעות נוספות בסך 474,768 ₪ (בתביעה המתוקנת – בסך 469,116 ₪).

9. טענות הנתבעים – הנתבעים הכחישו את טענות התובע, ובעיקר את תקופות ההעסקה. לשיטתם, המדובר בתביעה מנופחת ושאינה אמת, והיא גורמת להם לנזק רב. לעניין תקופות ההעסקה, הוכחשה לחלוטין טענת התובע שהוא עבד בנתבעת בין שנת 1996 לשנת 2017. אלא, שהתובע עבד בנתבעת מספר ימים ספורים בלבד בחודש 12/2015, ולאחר מכן הוא עבד במהלך שנת 2016 בין יום 26.1.2016 ליום 8.11.2016.

10. אשר לתקופה הקודמת לכך, הנתבעים טענו כי הנתבע היה נער בשנות ה-90' של המאה הקודמת, ובאותה עת העסק הופעל על ידי אביו של הנתבע, מר תאופיק סבאח (להלן: "אבי הנתבע"). הם מפרטים כי העסק הופעל באמצעות אישיות משפטית אחרת, שאינה הנתבעת, ושמה היה "שווארמה תאופיק". ביחס לסוגיה זו, ציין ב"כ הנתבעים בדיון המוקדם השני, כדלקמן:

"... היתה חברה הרבה יותר גדולה, ועיקר העיסוק שלה היה במכירת בשר ואטליז שגם הפעילה בין השאר את השוארמה והיתה שייכת לתאופיק אביו של הנתבע 1 והאחים שלו. בשלב מסוים הם פירקו את העסק, ואחיו של הנתבע קיבל את השוארמה והאחים קיבלו את הבשר והאטליז."

ויוער כבר עתה, כי למעשה ב"כ התובע הסכים לאותו הטיעון, והוא ציין מצידו ש"אכן מדובר בעסק של אטליז ועסק של שוארמה. העסקים סמוכים אחד לשני בשכונה בחיפה. העסק התפצל בין האחים כאשר תאופיק לקח את השוארמה ומוסטפא לקח את האטליז. הבנים של מוסטפא מפעילים את האטליז והשוארמה אצל תאופיק ולימים הועבר העסק לנתבע 1".

11. מכל מקום, הנתבעים הוסיפו וטענו, כי לאחר כחמש שנות עבודה ובשל המצב הבטחוני ששרר בתחילת שנות ה-2000, נעלם התובע וחדל לעבוד, ותמו יחסי עובד-מעסיק בינו לבין אבי הנתבע. הם מדגישים כי בכל מקרה, המדובר בתקופה שהתיישנה. אשר להמשך קרות האירועים, הנתבעים טענו כי התובע עבד בישראל החל מאמצע שנת 2011 (לערך), כסוחר, בעודו נכנס ויוצא מהשטחים ובעת שהתגורר בסנור.

12. עוד הם טענו, שבסוף שנת 2015 פנה התובע לנתבע, שאותו הוא הכיר מאז היו נערים, והנתבע גם היה רוכש ממנו מעת לעת מוצרי מזון, כגון שמן זית וזיתים כבושים. בשלב זה ביקש התובע מהנתבע לעבוד אצלו, בשל מצבו הכלכלי הרעוע. הנתבע נעתר לבקשה זו, והעסיק את התובע מספר ימים ספורים, במזומן וללא הוצאת תלוש שכר. בהמשך, במהלך חודש 1/2016, התובע ביקש מהנתבעים להיות מועסק בנתבעת 2, וכך סוכם, ואף הוצאו לו תלושי שכר בהתאם לכך.

13. לשיטתם של הנתבעים, התובע הועסק בנתבעת עד לתחילת חודש 11/2016, שאז הוא 'נעלם' להם. אשר לתנאי ההעסקה: התובע הועסק לפי משכורת מינימום שעתית, בימים ג' – ש', ולעתים גם בימי ב', כאשר יום א' נקבע כיום המנוחה השבועי שלו. כמו כן, התובע עבד במשמרות – משמרת בוקר מ-10.00 עד 16.30/16.00, או משמרת ערב, בין 14.00 ועד 21.30/21.00. אשר לתביעה האישית כנגד הנתבע, טענו הנתבעים כי מי שהעסיק את התובע היתה הנתבעת בלבד, ולא הנתבע באופן אישי.

14. אשר לרכיבי התביעה, טענו הנתבעים, כך:

- התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים או הודעה מוקדמת היות שהוא נטש את העבודה אצל הנתבעת;

- התובע אינו זכאי לדמי הבראה היות שהוא עבד פחות משנה;

- התובע אינו זכאי לגמול שעות נוספות או כל תוספת אחרת, היות שהוא לא עבד בשעות נוספות כמעט בכלל – וכאשר עבד הן שולמו לו וכפי שעולה מתלושי המשכורת, ומה גם שהצדדים הסכימו על יום א' כיום המנוחה של התובע;

- התובע אכן לא בוטח בביטוח פנסיוני, בשל סירובו להיות מבוטח;

- התובע זכאי לפדיון חופשה;

- יש לקזז כנגד כל זכות שלה זכאי התובע בגין פיצוי שעליו לשלם לנתבעים, לאור נטישת מקום העבודה על ידו;

- התובע אינו זכאי לפיצוי בגין אי-מתן הודעה לעובד היות שתנאי העבודה סוכמו בעל-פה.

ג. הכרעת בית הדין במחלוקות שבין הצדדים

15. בפתח הכרעתנו נבהיר כי המחלוקת שבין הצדדים עיקרה במישור העובדתי. כעולה מטענות הצדדים שצוטטו דלעיל, המחלוקת שבין הצדדים היא תהומית – בעוד שהתובע טוען שהוא עבד אצל הנתבעים בין השנים 1996 – 2017, הנתבעים טוענים כי התובע הועסק תקופה קצרה ביותר במהלך שנת 2015, ובעיקר בשנת 2016. ברי, כי ההכרעה במחלוקת עובדתית זו מהווה אבן-הראשה של פסק הדין, ולפיכך אנו נדון בה, כבר כעת. לאחר ההכרעה בנושא זה, נדון בסעדים שלהם זכאי התובע.

16. נבהיר כבר עתה את עמדתנו – אנו קובעים כי התובע כלל וכלל לא הוכיח את תקופת העבודה הנטענת על ידו, ואת יתר רכיבי התביעה הנובעים מכך. בכלל זה, נציין כך: גרסתו של התובע לגבי תקופת עבודתו היתה מזגזגת ולא ברורה, והשתנתה תדירות, ותוך כדי שהתובע העלה כמה וכמה גרסאות לעניין זה; עדותו של התובע בחקירה הנגדית היתה בלתי מהימנה בעליל; גרסתו של התובע לא נתמכה בראיות אובייקטיביות; עדי התובע לא חיזקו את עמדת התובע, אלא דווקא החלישו אותה; התובע ויתר על העדתם של עדים רלוונטיים. להלן נסביר את הדברים ביתר פירוט.

17. הנימוק הראשון לדחיית עמדת התובע – חוסר האמינות בגרסת התובע ועדיו – כפי שציינו דלעיל, התובע העלה מספר גרסאות ביחס לתקופת העבודה הנטענת, הן ביחס לשאלה מתי הוא החל לעבוד אצל הנתבעים, והן ביחס לשאלה מתי העבודה הסתיימה אצלם, והכל כמפורט להלן:

א. במכתב דרישה ששלח בא-כוחו הקודם של התובע, עו"ד אבו אחמד, לעו"ד סבאח (אחיו של הנתבע), ביום 12.7.2017, נטען כי התובע עבד אצל הנתבעים "מתחילת שנת 1996 ועד שפוטר מעבודתו בחודש מרץ 2017". קרי, בגרסה זו נטען לגבי השנים הבאות: תחילת 3/2017-1996;

ב. בכתב התביעה המקורי טען התובע שהוא עבד אצל הנתבעים בין שנת 1996, כאשר לא צוין חודש ספציפי, ועד למועד פיטוריו במהלך חודש 3/2017 (סעיף 3 לכתב התביעה). קרי, בגרסה זו נטען לגבי השנים 1996-3/2017. גרסה דומה ניתנה בסעיף 10 לתגובת התובע מיום 20.11.2017, שם צוין בבירור שהתובע עבד "ברצף";

ג. בדיון המוקדם שנערך לפני כב' הרשמת שי, ביום 13.11.2018, טען ב"כ התובע ש"תקופת ההעסקה היא משנת 1996". אולם, בשונה מכך, טען התובע שהוא עבד אצל הנתבעים, כדלקמן:

"לשאלת בית הדין מתי התחלתי לעבוד אצל הנתבע 1 שיושב כאן באולם אני משיב – משנת 1992 ועד שנת 2000, משנת 2008 ועד 2009, משנת 2010 ועד 2016 – 6 שנים. משנת 1996 ועד שנת 2000 תאופיק סבאח נתן לי הוראות ומשנת 2008 ועד 2009 ומשנת 2010 ועד שנת 2016, בשתי תקופות אלה, הנתבע 1, נזאר נתן לי הוראות עבודה."

קרי, בגרסה זו נטען לגבי השנים 2009-2008 והשנים 2016-2010;

ד. בבקשה לתיקון כתב התביעה נטען כי התובע עבד "... משנת 2010 או 2011, ועד סוף חודש 11 שנת 2016 ..." (סעיף 2). קרי, גרסה זו לא ידעה להצביע על המועד המדויק של התחלת העבודה, אך טענה כי הם הסתיימו בשנת 2016;

ה. בכתב התביעה המתוקן טען התובע שהוא עבד אצל הנתבעים החל משנת 1996, "לתקופות שונות ומקוטעות", כאשר תקופת ההעסקה הרצופה האחרונה היתה בין השנים 2010 לחודש 11/2016 (ראו סעיף 3). קרי, בגרסה זו נטען לגבי השנים 11/2016-2010. בדומה, ראו גם בסיכומי התובע (סעיף 5): "... הצדדים מסכימים ביניהם לגבי מועד סיום העבודה – סוף חודש 11/2016 תחילת חודש 12/2016";

ו. בתצהיר העדות הראשית טען התובע שהוא עבד בין השנים 1996 ל-2000 אצל אביו של הנתבע, המשיך לעבוד אצל האב בין שנת 2008 ל-2009 וכאשר הנתבע ניהל את העסק של האב באותה עת, בשם שווארמה תאופיק. לאחר מכן, הוא עבד אצל הנתבע עצמו בין השנים 2011 לשנת 2016 בעסק "שווארמה האחים סבאח" (סעיף 8). קרי, בגרסה זו נטען לגבי השנים 2016-2011;

ז. בתצהיר העדות הראשית של דודו של התובע, אבי אשתו, נטען שלמיטב זכרונו של העד, התובע הועסק אצל הנתבע "תקופה ארוכה מאוד בת 20 שנה לערך" (סעיף 7 לתצהיר);

ח. בדיון ההוכחות טען התובע ש"היו בעיות והיו מפטר(י)ם אותי ומחזירים אותי אז יש כמה תקופות, משנת 96 ועד שנת 2000 פיטרו אותי כי היו בעיות של אינתיפאדה, משנת 2008 ועד 2009 היו בעיות וחזרתי הביתה, בשנת 2011 ועד 2016 רצוף אצלם". קרי, בגרסה זו נטען לגבי השנים 2011-2016.

כאשר התובע נשאל מדוע ולמה צוין במכתב הדרישה של בא-כוחו הקודם, כי הוא סיים לעבוד בשנת 2017, ולא בשנת 2016, הוא שינה שוב את גרסתו. בין היתר, התובע טען ש"אני סיימתי ב 1/12/2017. זה מה שקרה איתי, אני סיפרתי את מה שקרה אצלי. מה שאמרתי זה מה שקרה אצלי". התובע עמד על גרסה זו גם בהמשך חקירתו, והמשיך וציין ש"עד חודש 12/17 היה ויכוח ביני לבינו ואמר לי לך הביתה". קרי, בגרסה זו נטען לגבי השנים 12/2017-2011.

לאחר מכן שוב שינה התובע את עדותו, ואמר ש"בחודש 3/17 אני כבר סיימתי ולא עבדתי אז". קרי, בגרסה זו נטען לגבי השנים 3/2017-2011.

לאחר מכן, ניסה בא-כוחו של התובע בחקירתו החוזרת ליישב בין שלל הגרסאות, והתובע נשאל אך ורק שאלה אחת, בבחינת 'שאלה מוזמנת', כדלקמן: "ש. ראיתי שפעם אתה אומר סיימתי את העבודה שלי בשנת 2016 ופעם אתה אומר בשנת 2017, נסה לדייק בתשובתך?".

בתשובה, שוב חזר התובע לשנת 2017 (שכזכור, מעולם לא צוינה בכתבי טענותיו, אלא אך ורק בכתב התביעה המקורי, שתוקן למעשה כבר בדיון המוקדם), והתעקש עליה, תוך כדי שהוא אומר ש"כאשר אני נשאל מתי לשיטתי הסתיימה עבודתי אני משיב שבשנת 2017, ב 1/12 סיימתי לעבוד. ב 1/12 הייתי אצלם, ביום שבת – 3/12 חזרתי הביתה. בשנת 2017".

קרי, בגרסה זו נטען לגבי השנים 3/2017-2011;

ט. בסיכומי התובע שוב נטענה טענה מעט שונה (ראו סעיפים 9-6): נטען כי התובע עבד באותו בית עסק עוד בשנת 1996, ולאחר מכן בשנים 2009-2008, ואז חזר לעבוד בין השנים 2016-2011.

18. לפנינו איפוא לא פחות משבע(!) גרסאות (ואולי אף יותר מכך) של התובע ועדיו לגבי תקופת עבודתו:

ראשית, גרסה כי יחסי העבודה התחילו בשנת 1992;

שנית, גרסה לגבי השנים תחילת 3/2017-1996;

שלישית, גרסה שונה לחלוטין, לגבי השנים 11/2016-2010;

רביעית, גרסה שונה גם היא מקודמתה, לגבי השנים 2016-2011;

חמישית, שוב גרסה שונה, והפעם לגבי השנים 12/2017-2011;

שישית, שוב פעם שינוי חזית, וכעת נטען לגבי השנים 3/2017-2011;

שביעית, ב'ישורת האחרונה' (הסיכומים) נטען לגבי השנים 2016-2011.

19. למען הסר ספק, נדגיש כי התובע העיד במהלך דיון ההוכחות, בסיוע של מתורגמן לשפה הערבית מטעם הנהלת בתי המשפט, ובאופן נינוח ושלו. בהתאם לכך, שוכנענו כי התובע העיד בתנאים ראויים ביותר, ומה גם שבא-כוחו (שדובר את השפה הערבית) תיקן במידת הצורך, במקרים (המועטים ביותר) שהתרגום מטעם המתורגמן היה חלקי או חסר.

20. בסיכומי הנתבעים נטען – ואנו מסכימים לכך – כי "נדירים המקרים בהם לצדדים גרסאות כה סותרות ומנוגדות בצורה כ"כ קיצונית לעניין תקופת ההעסקה – זה אומר העובד מועסק פחות משנה, והאחר טוען כי הוא מועסק 20 שנה ברציפות, לא פחות" (סעיף 1). כלומר, המדובר בסוגיה מהותית וחשובה, באשר לפערים העובדתיים הניכרים בין עמדות הצדדים.

21. לאור האמור לעיל, אנו סבורים כי רצף כה מסחרר ובלתי-ייאמן של גרסאות ביחס לתקופת העבודה הנטענת של התובע – הן ביחס לשאלה מתי היא התחילה והן ביחס לשאלה מתי היא הסתיימה – מקשה עלינו עד מאוד ליתן אמון כלשהו בגרסת התובע. האמור לעיל מקבל משנה תוקף, משעה שלא הובאו כל ראיות אובייקטיביות מצד התובע, באשר הן, ביחס לתקופת העבודה הנטענת, וכפי שנראה בהמשך הדברים.

22. זאת ועוד, בהמשך פסק הדין אנו נמשיך ונראה, כיצד אותו חוסר מהימנות מהותי, בלט גם ביחס לסוגיות עובדתיות נוספות בעדותו של התובע, שהן מהותיות ועיקריות ביחס לגרסתו. כך למשל, דוגמא נוספת לחוסר האמינות של התובע ועדיו, היא חזרתו של התובע מטענתו כי הוא פוטר מעבודתו אצל הנתבעים.

23. כך למשל, בכתבי התביעה (המקורי והמתוקן, כאחד) וגם בתצהיר, טען התובע שהוא עזב את עבודתו לאחר שהוא דרש שיפור בתשלום השכר, והנתבע סירב לכך, ואמר לו "אם לא מתאים לך תעזוב" (סעיפים 11-10 לתצהיר התובע, וכן סעיף 15). לעומת זאת, בחקירתו הנגדית חזר התובע לחלוטין מגרסה זו, ואמר ש"אני מאשר שלא פיטרו אותי ויצאתי בגלל שלא היה לי אישור" (הכוונה לאישור כניסה לישראל).

24. לעומת שתי גרסאות אלה, מסרה אשת התובע גרסה שלישית, שונה לחלוטין גם היא ואשר כלל לא הופיעה בתצהירה, וטענה בחקירתה הנגדית ש"אמר לו אז אתה יכול לצאת, אני אתן לך דמי נסיעה בדרך, אז הוא רק בא ליום אחד ואני גם רבתי איתו באותו יום, למחרת התקשר אלי בלילה ואמר לי אני רוצה לחזור הביתה ואמרתי לו למה ואמר לו שהוריד לו 200 ₪ מהשכר ואמר לו חסן למה הרי סיכמנו שתיתן לי 400 ₪ אמר לו אם לא מוצא חן בעיניך תגמור". כאשר היא נשאלה מדוע ולמה טענה זו לא הועלתה בתצהירהּ, לא היה לה כל הסבר סביר.

25. הנימוק השני לדחיית עמדת התובע – התובע מסר גרסאות כוזבות לרשויות שלטוניות (משטרת ישראל וצה"ל) – ראיה נוספת לחוסר המהימנות של התובע, היא גרסה שאותה הוא מסר למשטרת ישראל. ביום 8.2.2017 מסר התובע הודעה בחשד לשוד תחת איומים וגניבה בנצרת עלית, שאירע ביום 3.12.2016 (ראו נספח ב' לכתב ההגנה מטעם הנתבעים, שהוגש ביום 5.9.2018. הודעה נוספת נמסרה ביום 10.2.2017 – ראו נספח ב' לתצהירו של הנתבע).

26. בין היתר, במסגרת הודעתו הראשונה, נשאל התובע מה טיב היחסים בינו לבין הנתבע. בשלב זה, התובע לא ציין דבר וחצי דבר ביחס לכך שהוא עבד/עובד אצל הנתבעים, בתקופה כלשהי, תהא אשר תהא (מבין שלל גרסאותיו). כך למשל, בתשובה לשאלת החוקר, התובע אמר "שלום, שלום, אני הכרתי אותו בג'נין ואז נותר בינינו קשר, הוא בא אליי לג'נין פעמיים שלוש".

27. לאחר מכן שאל החוקר במפורש האם התובע עבד אצל הנתבע, והתובע אמר כך: "לא, אבל בשנת 1996 עבדתי אצלו ונזאר היה קטן ואני עבדתי אצל אבא שלו ואז היו בעיות אינת(י)פאדה ובגלל שלא היה לי אישור אני עזבתי" (עמ' 2 להודעה, שורות 15-11). לשיטתנו, אין חולק כי מסירת גרסה כוזבת שכזאת לשלטונות החוק, ובפרט כאשר עסקינן במשטרת ישראל, מטילה צל כבד על אמינות התובע.

28. ודוק – בניסיון לתרץ דברים אלה, אמר ב"כ התובע בדיון המוקדם השני, ש"לגבי העדות במשטרה – הרי הוא הונחה למסור עדות כזו על ידי הנתבע 1". אנו תמהים על אותה גרסה זו, שהרי התובע מודה במפורש שהוא שיקר למשטרה. דא עקא, שאותה טענה ממילא הוכחשה על ידי הנתבע בתצהירו (סעיף 25 לתצהירו), וגרסה זו לא נסתרה בחקירתו הנגדית, מהטעם הפשוט שהוא כלל לא נחקר ביחס לנקודה זו.

29. טעם נוסף לדחיית טענה זו, היא טענת התובע, שאותה הנחיה נטענת כי עליו לשקר בחקירת המשטרה, הועברה אליו באמצעות גיסו, מר עבד אלקאדר אבו אלרוב. אלא, שמסיבה שאינה ברורה, התובע לא טרח להביא את עדותו של אותו גורם לפנינו. כל זאת, על כל המשתמע מכך לגבי אי-הבאת ראיות ועדים שנמצאים בשליטתו (ובוודאי שניתן לראות בגיסו של התובע, ככזה שנמצא בשליטתו).

30. עוד נוסיף, כי ראיה נוספת שמוכיחה כי התובע אמר ב'זמן-אמת' למשטרה, שהוא אכן החל לעבוד אצל הנתבעת בסוף שנת 2015, ולא בכל מועד אחר, היא נושא כרטיס הסים, ולהלן נתייחס בהרחבה לנושא זה. נסביר, כי המדובר בכרטיס הנושא מספר טלפון, שהיה בבעלות הנתבע, והנתבע נתן אותו לתובע, כחלק מתנאי העבודה (טענה המקובלת על שני הצדדים).

31. ודוק – מאליו מובן הוא, כי המועד שבו ניתן הכרטיס, וכן המועד שבו הוא הופעל לראשונה על ידי חברת הטלפון, היא ראיה בעלת משקל ניכר. והנה, התובע אמר לחוקר המשטרה כי יש לו את "המספר הזה" במשך תקופה של "בערך שנה וחצי". נזכיר, כי התובע נחקר ביום 8.2.2017, ו'בערך שנה וחצי' מביא אותנו לסביבות סוף שנת 2015 – אותו המועד שאליו התייחסו הנתבעים לאורך כל ההליך, כמועד תחילת העבודה.

32. ועוד נדגיש, כי דבריו של התובע בחקירת המשטרה, מהווה שינוי מוחלט לגבי גרסתו (ולפחות אחת מהן), לגבי שנת 2011, ככזאת שהיא מהווה נקודת-המוצא לתחילת העבודה. גם כאן, כאשר נחקר התובע במהלך החקירה הנגדית ביחס לסוגיה זו, הוא נתפס פעם נוספת באי-אמירת אמת. תחילה, הוא השיב בחיוב לשאלה "אתה מסכים איתי שקיבלת את הסים מניזאר כשהתחלת מחדש לעבוד אצלו בשביל העבודה, אתה לא חוזר בך?".

33. בתשובה לאותה השאלה, אמר התובע בבירור "כן, כדי שאוכל לדבר עם המשפחה שלי ובענייני עבודה". כלומר, התובע הודה במפורש שכרטיס הסים ניתן לו על ידי הנתבע בעת תחילת ההתקשרות שבין הצדדים. על כן, לשיטתו אותו כרטיס היה צריך להינתן לו בסביבות שנת 2010 או 2011 (בהתאם לכמה מגרסאותיו). בכל מקרה, לשיטתו של התובע, אין זה הגיוני שהכרטיס ניתן לו רק בשנת 2015.

34. דברים דומים אמרה אשתו של התובע, בעת חקירתה הנגדית. גם היא אישרה בעדותה כי כרטיס הסים ניתן לתובע על ידי הנתבע, בעת תחילת יחסי העבודה. ראו הדברים הבאים להלן:

"ש. בעלך גם סיפר לנו שהוא קיבל לצורכי העבודה ואני גם ביקשתי ממנו לאשר שזה היה בתחילת העבודה או בסמוך כרטיס סים מניזאר סבאח?

ת. כן, היה לו כרטיס סים בשם ניזאר סבאח והיה מדבר איתנו בטלפון הביתה, היה מביא לי סים, זה היה על שם ניזאר סבאח, הסים של חסן היה על שם ניזאר.

ש. את מאשרת שהוא קיבל את זה מניזאר סבאח את הכרטיס?

ת. נכון. היה משלם 50 ₪ בחודש לניזאר.

ש. אני אומר לך ומבקש את תגובתך שהכרטיס הזה ניתן לחסן בעלך בסמוך לתקופה שהתחיל לעבוד אצל ניזאר, את מאשרת?

ת. נתן לו סים על שם ניזאר סבאח. אני מאשרת מה שאמרת.

ש. אני אגיש בקשה לאורנג' ואנו נבדוק מתי נפתח הכרטיס הזה, מתי התחיל השימוש בכרטיס, אין לך התנגדות?

ת. נכון.

ש. אז נדע אם זה 3 שנים, 30 שנים, שנה?

ת. כן, נכון. לשאלת בית הדין האם אני יודעת אם זה היה כרטיס חדש אני משיבה שהסים שהיה עם חסן? ניזאר נתן לחסן סים, כשהוא עבד אצלו, כן."

35. הנה כי כן, אשתו של התובע נשאלה מספר פעמים, והיא שבה ואישרה כי כרטיס הסים ניתן לתובע על ידי הנתבע, בתחילת ההתקשרות שבין הצדדים. לכן, כבר בשלב זה עולה תמיהה-רבתי – מדוע ולמה אמר התובע למשטרה גרסה, שממנה עולה כי הכרטיס ניתן לו בסביבות שלהי שנת 2015, באופן שתואם לחלוטין את גרסת הנתבעים לגבי מועד תחילת העבודה?

36. התובע אף נשאל במהלך חקירתו הנגדית "למה למשטרה אמרת בחודש 2/17 שקיבלת את הסים הזה בערך לפני שנה וחצי?", ובתשובה הוא אמר ש"אמרתי שהיה אצלי בין 3 ל 3.5 שנים". אלא, שתשובה זו כלל אינה עולה מדברי התובע במהלך החקירה במשטרה. כזכור, הוא נחקר במשטרה ביום 8.2.2017, ואמר ש"המספר הזה" נמצא אצלו "בערך שנה וחצי", כלומר – סביבות סוף שנת 2015.

37. ואם לא די בכך, ראיה נוספת הקשורה לכרטיס הסים, הוגשה לתיק בית הדין לאחר הליך הראיות, וגם היא סתרה לחלוטין את טענות התובע. המדובר בראיה חותכת וברורה, שגם בה יש כדי לקעקע ולדחות את עמדת התובע ביחס למשך תקופת ההעסקה. נסביר למה כוונתנו: בתום דיון ההוכחות ביקש ב"כ הנתבעים לקבל אסמכתה מחברת הטלפון הנייד לגבי המועד שבו הופעל כרטיס הסים לראשונה.

38. בהחלטת בית הדין שניתנה באותו המעמד, הבקשה התקבלה (ראו והשוו להחלטת בית הדין מיום 29.3.2020, שדחתה את בקשת התובע למתן צו פירוט ביחס לטלפון הפרטי של הנתבע, היות שמעולם לא הועלתה כל טענה מצד התובע ביחס לאותו קו טלפון; היות שהבקשה הוגשה בשיהוי; מכיוון שהמדובר ב'מקצה-שיפורים' שאינו הוגן ואינו יעיל בנסיבות העניין, ואשר אין להתירו; וגם משעה שהמדובר בצו רחב מאוד, שיפגע בפרטיותו של הנתבע).

39. בתגובה, השיבה ביום 12.2.2020 חברת פרטנר, כך: "לאחר בדיקה במערכות בפרטנר, נמצא כי קו 054-6524148 אוקטב (הכוונה ל"נהפך לפעיל" – בית הדין) בתאריך 16/12/2015 והחל שימוש, שיחות/הודעות SMS/גלישה, בתאריך 17/12/2015". בתגובה לאותו מסמך, הציעו הנתבעים כי התביעה תידחה בשלב זה ללא צו להוצאות.

40. אשר לתובע, הוא טען כי המדובר במסמך שאינו חתום, ולא ידוע מי ערך אותו, לרבות תפקידו/שמו. התובע אף טען ש"ייתכן" שמספר הטלפון היה שייך לחברת טלפון סלולארי אחרת, ורק הועבר לחברת הטלפון פרטנר ביום 16.12.2015. עוד נטען, כי "לא מן הנמנע" כי קו הטלפון שבנדון היה קו "טוקמן" או "פריפייד". בסיכומי התובע אף נטען לעניין זה (סעיף 25), כי התובע הועסק בחודש 12/2015 באופן חלקי, כדי "להכשיר" את הקרקע למתן כרטיס הסים לתובע.

41. אנו קובעים כי דין טענות אלה להידחות בכללותן ובמלואן. לשיטתנו, המדובר בספקולציות שלא הובא להן כל תימוכין, ולוּ מזערי, וביחס לתעודה רשמית של חברת פרטנר תקשורת. ראו גם בסיכומי הנתבעים (סעיף 2): "נדירים המקרים בהם קיימת ראיה אובייקטיבית חיצונית, אשר שני הצדדים מסכימים באופן חותך, אובייקטיבי, וחד משמעי כי היא מעידה על תחילת ההעסקה".

42. מעבר לכך, התובע גם לא צירף כל ראיה אחרת ו/או שונה לתיק בית הדין, שיש בה כדי להוכיח מכפי המצוין על ידי אותה החברה. נשוב ונציין, כי לשיטתנו המדובר בראיה ברורה ומפורשת, שתומכת במועד שציינו הנתבעים לאורך כל ההליך, ביחס למועד תחילת עבודתו של התובע, ובאופן מנוגד לחלוטין לטענות התובע.

43. נמשיך עתה ונתאר להלן תמיהות, פרכות ובעיות נוספות, שעלו אף הן מעדותו של התובע, וגם בהן יש כדי להחליש את גרסתו, בכללותה. כך למשל, מחקירתו הנגדית של התובע עלה כי גרסה כוזבת (שוב, לגישתו שלו), נמסרה על ידו לגורם נוסף, והכוונה לצה"ל. להלן נביא את הדברים בפירוט רב, כדי להסביר את גרסתו של התובע, שהשתנתה כמעט מדי משפט:

"ש. אישור כניסה שלך לישראל היה אישור סוחר?

ת. כן, על מנת להכנס ולעבוד.

ש. כי אתה היית סוחר?

ת. כן. אבל הוא העסיק אותי והוא יכול היה לא להעסיק אותי. לשאלת בית הדין איך מקבלים כזה אישור האם אתה מצהיר שאתה סוחר אני משיב שרואים אצלם שאני סוחר ואנחנו עובדים על זה על מנת להתפרנס. הם יודעים שאני סוחר, הם לא יודעים שאני עובד לפי זה, הם יודעים שאני הולך ומביא סחורה. לשאלת בית הדין מאיפה הם יודעים את זה אני משיב שאני לא יודע. לשאלת בית הדין מי מוסר להם כזה מידע האם יכול להיות שאני אמרתי שאני סוחר אני משיב שביקשו ממני אנשים שאתחיל לעבוד בתור סוחר ואביא סחורה, אני ככה אכנס בדרך חוקית ולא בהברחה, על מנת שאוכל לעבוד לפי ההיתר הזה ואוכל להכנס. לשאלת בית הדין האם בפועל הייתי מביא סחורה אני משיב שלא, רק על מנת להכנס ולהתפרנס. לשאלת בית הדין האם מה שכתוב בהיתר לא נכון אני משיב שאסור לעבוד לפי זה. בעל הבית יכול להגיד שאני לא יכול להעסיק אותך. כאשר בית הדין שב ושואל האם מה שכתוב בהיתר לא נכון אני משיב שכתוב שאני צריך להכנס ולהביא סחורה, מותר לי להכניס ולהביא סחורה, רק זה מה שכתוב. אני לא עשיתי את זה בפועל.

ש. אני אומר לך שאת האישור הזה נותנים לתקופות של כמה חודשים כל פעם?

ת. 3 חודשים.

ש. וכל פעם מחדש כדי לקבל הארכה אתה צריך להצהיר שאתה קונה ומביא סחורה וסוחר?

ת. כן, היו נותנים לי, הייתי חבר של מישהו שמנפיק את האישור והיה נותן לי.

ש. הייתי בג'נין, סנור ובברטעה, וסאלם, ובכל המקומות האלה, ובשביל האישור הזה אתה צריך להביא קבלות וחשבוניות ולהגיד במה אתה סוחר ולהוכיח שיש סחורה ושיש חשבוניות?

ת. יש לנו חשבוניות והכל, אנחנו משלמים דמי אגרה. לא הייתי מביא סחורה. כאשר בית הדין שואל על חשבוניות אני משיב שלא.

ש. איך קוראים לחבר שלך שנתן לך את האישור?

ת. זה כאילו מקום, חדר של סוחרים, לכולם נותנים, כולם לוקחים לשם, זה חוקי והכל. כאשר אני נשאל לשם החבר אני משיב שאחמד נזאל המנהל של החדר.

ש. כשאני שאלתי אותך בערבית אם היית סוחר אמרת כרגע שכן?

ת. אתה יודע שאני לקחתי את ההיתר על מנת לעבוד לפי ההיתר ולהתפרנס. אני משיב בחיוב לשאלתך. זה נכון שאמרתי "כן", קודם לכן."

44. מתוך הקטע שהובא דלעיל ניתן ללמוד בבירור כי התובע הודה למעשה בגרסת הנתבעים, שהועלתה עוד מפתח ההליך. כזכור, הנתבעים טענו כי התובע עבד כסוחר, לפני שהוא החל לעבוד אצל הנתבעים בשנת 2015. עם זאת, מייד לאחר הודיה זו, התובע 'נבהל' וחיפש לחזור בו, אבל לבסוף נאלץ להודות שאכן נכון שהוא עבד כסוחר, וכי היה לו היתר כניסה לישראל כסוחר.

45. גרסתו הנגדית של התובע, שאליה הוא 'זגזג' ו'קפץ' בין תשובותיו, היא שגם כאן הוא שיקר לרשות שלטונית, והפעם לצה"ל, וכל זאת כדי לקבל היתר כניסה לישראל, שלא היה ניתן לו בדרך אחרת. ברי, פעם נוספת, כי קבלת אותה הטענה יש בה כדי להשליך על חוסר המהימנות שיש לייחס לדברי התובע. אנו מביעים פליאה כיצד ייתכן שהתובע מבקש שנסתמך על דבריו, כאשר הוא מודה בפה-מלא שהוא שיקר – גם למשטרה, וגם לצה"ל.

46. ולמותר להעיר בנקודה זו, כי בחקירה במשטרה שנערכה ביום 8.2.2017 – שאותה כבר הזכרנו דלעיל, הודה התובע שהוא עבד כ'סוחר זעיר', והוא אמר "נכנסתי לפי אישור זה 6 פעמים וכולם אני הייתי נכנס ליום אחד, נוסע לחיפה לשוק לקנות דברים משומשים ואני קופץ קצת אצל ניזאר" (עמ' 2, שורות 22-21). עוד נוסיף ונציין כי קבלת גרסתו של התובע כי היה לו רישיון כניסה לישראל כסוחר, אך הוא לא עבד בכך בפועל, אינה גרסה הגיונית.

47. גם כאן, נסביר למה כוונתנו: התובע הודה כי אותו רישיון עבודה כסוחר, מתחדש מדי 3 חודשים, וכדי לקבלו – יש להציג קבלות וחשבוניות לגורמי הממשל. אולם, קשה להאמין כי מעשה זיוף שכזה לא היה מתגלה במוקדם או במאוחר, לאור תקופת העבודה הניכרת של התובע. על כן, המסקנה ההגיונית והפשוטה, היא שלא רק שאכן היה לתובע רישיון כניסה לישראל כסוחר, אלא שהוא גם עבד כסוחר, בפועל.

48. לכלל האמור לעיל, נוסיף כי גם אשתו של התובע הודתה בחקירתה הנגדית, כי התובע אכן עבד כסוחר. בכלל זה, היא אמרה כך: "לשאלת בית הדין האם בעלי עבד כסוחר והאם הוא הביא סחורות לארץ או לקח מהארץ אני משיבה שיש לנו מקום של הדוד שלו, מקום של רהיטים...".

49. בשלב זה התערב התובע בחקירתה הנגדית (וכפי שמצוין בפרוטוקול הדיון) וניסה לשנות את עדותהּ. אותו אקט בלתי-ראוי מלמד על החשש של התובע מפני אמירת האמת על ידי אשתו. לא בכדי, מייד לאחר מכן טענה לפתע האישה, שהיא "לא זוכרת". אולם, משום-מה היא לא הצליחה להסביר מדוע היא העלתה את פשר קיומו של העסק של הדוד, ומדוע המדובר בנושא רלוונטי.

50. הנימוק השלישי לדחיית עמדת התובע – גרסת הנתבעים היתה אמינה ורציפה – אל מול שלל הגרסאות של התובע ועדיו, שינויי החזית התכופים והחזרה מטענות מהותיות במהלך החקירה הנגדית, עמדה גרסתם של הנתבעים. גרסה זו היתה אחידה לאורך כל הדרך, ונתמכה בעדותו המהימנה של הנתבע, שלא נסתרה כלל בחקירה הנגדית שלו.

51. ביחס לתקופת ההעסקה, הנתבע אמר ש"אני הכרתי אותו דרך העסק השווארמה, עבדנו יחד תקופה שלפני האינתיפאדה, לפני 2000, הייתי אז נער בן 16 בערך, עבדנו שנינו אצל אבא שלי ושם הכרתי את חסן. גם בתצהירי הצהרתי זאת". עוד הוא אמר, כדלקמן:

"כשהוא הגיע לעבוד, לפני שהגיע הוא הגיע לישראל וסיפר לי שקיבל אישור של סחר ושהוא סוחר ודברים כאלה ומדי פעם כשהוא היה בחיפה היה קופץ אלי לבקר ובסוף 2015 ביקש ממני לעבוד כי בסחר לא משתלם לו והוא לא עושה הרבה כסף ורשמית הכנסתי אותו לעבודה ב 2016 על סמך שראיתי את האישור שלו ועבד כאילו לפי תוקף האישורים, כשהיה נגמר לו הוא היה חוזר הביתה, כאשר קיבל היה חוזר לעבודה ובסוף 2016 כשנגמר לו האישור, הוא נעלם לי והיה בחופש ולא חזר לעבודה, התעלם ולא ענה לטלפונים עזבתי אותו לדרכו."

52. כאשר הנתבע נשאל "מפנה אותך לתלושי השכר, מדוע יש תאריך תחילת עבודה שונה פעם זה 26/1/16, אחרי זה, זה 6/4/16, ועוד תלושי משכורת כתוב תחילת עבודה 8/8/16. מה ההסבר לכך?", הוא השיב ש"אני חושב שסיפרתי על זה בתצהירי, שהוא עבד מקוטע ולא ברצף, זה היה לפי האישור שלו שהיה מסתיים והיה הולך הביתה וחוזר ואי אפשר לעשות לו ברצף". איננו מוצאים כל פסול בתשובה זו.

53. לסיכום-ביניים, נציין כבר עתה כי ביחס לתקופת ההעסקה – שהיא המחלוקת העיקרית בין הצדדים, כאמור לעיל, הרי שגרסתו של הנתבע לא התערערה בחקירה הנגדית, ולוּ במעט. אשר לתובע, הוא ניסה להחליש את גרסת הנתבעים, באמצעות הטענה כי הנתבעים הם אלה שטוענים כי הם 'לא מכירים אותו'.

54. בין היתר, ראו בדברי התובע בעדותו, כאשר הוא אמר ש"למה בישיבה הראשונה אמרו שהם לא מכירים אותי". אלא, שטענה זו אינה מדויקת, ועוד בדיון המוקדם הראשון ציין בא-כוחם (הקודם) של הנתבעים ש"התובע אכן עבד אצלנו תקופה מסוימת", וכן ש"בכתב ההגנה ציינו שתקופת העבודה אותה ציין התובע מוכחשת".

55. הנימוק הרביעי לדחיית עמדת התובע – אי-הבאת ראיות ועדים רלוונטיים אובייקטיביים מצידו של התובע – נימוק נוסף לדחיית טענותיו של התובע, היא אי-הבאה מוחלטת של ראיות אובייקטיביות על ידו. ודוק – בין שעסקינן בתקופת עבודה שבין השנים 2017-1996, או בין השנים 2016-2011 (או כל תקופה אחרת שנטענת), ברי כי המדובר בתקופת זמן ניכרת.

56. אלא, שהתובע לא הביא ולו ראיה חפצית אחת(!) מצידו, בעלת משקל של ממש ואשר ניתן להסתמך עליה, שיש בה כדי להוכיח תקופת עבודה כה ארוכה. לעניין זה, ראו גם בדבריו הקולעים של ב"כ הנתבעים בדיון המוקדם השני, כדלקמן:

"אני לא הצלחתי לאתר שום מסמך שמלמד על קיום של יחסי עבודה בתקופה שבין תחילת שנות ה-2000 ועד סוף שנת 2015. בטוח שלתובע יש משהו. אישור עבודה, תלוש."

57. למעשה, 'הראיה' היחידה שהובאה מטעמו של התובע, היא אוסף של תמונות שצורפו לתצהירו, ואשר ככל הנראה צולמו בבית העסק "שווארמה האחים סבאח", ושבחלקן הוא מופיע. דא עקא, שהתובע כלל פירט ולא התייחס אליהן בתצהיר, ולא הסביר כיצד הן יכולות לסייע לו. כל זאת, כאשר הנתבעים מנגד מודים, כזכור, בכך שהתובע הועסק על ידם בשנת 2015 (מעט מאוד) ובשנת 2016.

58. מנגד לאמור לעיל, וכפי שכבר ציינו, התובע לא הביא את עדותו של גיסו, מר עבד אלקאדר אבו אלרוב. כזכור, הוא הגורם שדרכו לכאורה העביר לו הנתבע את ההנחיה לשקר בעדותו למשטרה. מעבר לכך, התובע ביקש במהלך ההליך להביא לעדות את אבי הנתבע ואת אחותו של הנתבע (רולא, שהיא רואת החשבון של העסק). בהתאם לבקשתו, הומצא להם זימון לעדות במסירה אישית.

59. אלא, שיום אחד בלבד טרם דיון ההוכחות, התובע ויתר לפתע על העדתם, וללא כל הסבר ונימוק, באשר הם. כאשר נשאל התובע ביחס לסוגיה זו בעדותו, הוא הסביר שהוא דווקא כן מעוניין שגורמים אלה יעידו, והוא אמר ש"אני מעוניין שבעדות שלהם יבואו ויאמרו שעבדתי במסעדה". תשובה זו מתמיהה, במלוא הכבוד, והיא אינה מסבירה את החלטת התובע שלא לחקור אותם.

60. ביחס להתנהגותו של התובע, כבר נפסק זה מכבר, כי "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו" (ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני, פ"ד לה (1) 736, בעמ' 760; יעקב קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1391, מהדורת 1999).

61. עוד נזכיר את ההלכה, ולפיה אי-הבאת עד ו/או ראיה רלוונטית פועלת לחובת הצד שנמנע מהצגתם, ואשר היה לו אינטרס לעשות כן. כך הוא הנכון לגבי מקרה זה. נפנה גם לדבריו של בית המשפט העליון, כדלקמן (ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ, ניתן ביום 27.7.2008), כדלקמן:

"לעיתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, באופן דומה לראיה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראייה. התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר – פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה. כאשר בפי בעל דין הסבר סביר ואמין לאי העדתו של עד מטעמו או לאי הגשת ראיה מצידו, ישמיט ההסבר את הבסיס מתחת לקיומה של החזקה שנוצרה לחובתו בשל אי הבאת הראיה."

62. אל מול החוסר הראייתי מצידו של התובע, בחר התובע להביא עדים שלא מצאנו כי יש בעדותם כדי לסייע לו – של אשתו ושל דודו. למעשה, ההפך הוא הנכון, שכן כפי שכבר תיארנו דלעיל, אותן עדויות היו מבולבלות ולא ברורות, והן דווקא החלישו את עמדת התובע. מכל מקום, אין חולק כי לגבי אשת התובע ודודו של התובע, הרי שיש להם אינטרס ברור לסייע לתובע, וגם מטעם זה, דומה כי יש לבחון את עדותם בזהירות המתחייבת.

63. אשר לעד הנוסף, רביע, הרי שהוא הודה בעדותו כי התובע העיד לטובתו במסגרת תביעה שהוא עצמו הגיש, כנגד מעסיקו הקודם (חנות ממתקים ששכנה ליד העסק). עוד הוא אמר, שבתמורה להגעתו של התובע להעיד עבורו, הוא עצמו הבטיח לתובע שהוא יגיע להעיד עבורו, במידה שהוא יבקש ממנו. כלומר, גם לעד זה יש מחויבות לנסות ולסייע לתובע.

64. אותו עד גם העיד שהוא סיים לעבוד בחנות הממתקים בשנת 2014, ואין לו ידיעה ישירה לגבי עבודת התובע (ומלבד דברי התובע), לאחר מועד זה. זאת ועוד, לבסוף, מחקירתו הנגדית גם עלה, כי הוא עבד לטענתו בחנות הממתקים בין השעה 09.00 בבוקר ועד סביבות השעה 24.00 בלילה, וכאשר המרחק בין חנות הממתקים לעסק שבו עבד התובע הוא "שתי דקות ברגל... 30, 40 מטר".

65. עוד הוא הודה, שכאשר הוא נמצא בתוך חנות הממתקים, הוא אינו יכול לראות מבחינה פיזית מה קורה בתוך העסק. מכלל האמור לעיל, ברי כי לא ניתן להסתמך על עדותו של עד זה, ואיננו מאמינים כי יש לו ידיעה ממשית לגבי תקופת ותנאי עבודתו של התובע.

66. סיכום-ביניים – מכלל האמור לעיל, וביחס למחלוקת העיקרית שבין הצדדים, שהיא המחלוקת לגבי תקופת העבודה, אנו דוחים את טענות התובע ומקבלים את טענות הנתבעים. בהתאם לכך, אנו קובעים כי התובע עבד בנתבעת, שמפעילה את העסק "שווארמה האחים סבאח", בין חודש 12/2015 (באופן ספורדי), וכן בשנת 2016, והכל לפי תלושי השכר של התובע, שאת פרטיהם נפרט כעת.

67. הסעדים שיש לפסוק לזכות התובע – נעבור עתה לדון בסעדים להם זכאי התובע. טרם שנדון בכך, יש לקבוע את היקף משרתו של התובע וכן את משכורתו הקובעת. מתלושי השכר שהנתבעים הגישו לעיוננו עולה התמונה הבאה:

א. בחודש 1/2016 התובע עבד 32 שעות וקיבל סך של 832 ₪ (לפי שכר שעתי של 26 ₪, לאורך כל העסקתו), בתוספת דמי נסיעות;

ב. בחודש 2/2016 התובע עבד 168 שעות וקיבל סך של 4,368 ₪ בתוספת דמי נסיעות;

ג. בחודש 3/2016 התובע עבד 98 שעות וקיבל סך של 2,548 ₪ בתוספת דמי נסיעות;

ד. בחודש 4/2016 התובע עבד 143 שעות וקיבל סך של 3,718 ₪ בתוספת דמי נסיעות;

ה. בחודש 5/2016 התובע עבד 176 שעות וקיבל סך של 4,576 ₪ בתוספת גמול שעות נוספות בסך של 660 ₪, וכן דמי נסיעות;

ו. בחודש 6/2016 התובע עבד 104 שעות וקיבל סך של 2,704 ₪ בתוספת גמול שעות נוספות בסך של 363 ₪, וכן דמי נסיעות;

ז. בחודש 7/2016 התובע לא עבד, ולא הוצא לו תלוש שכר (ראו דברי ב"כ הנתבעים בדיון המוקדם השני – "גם לחודש יולי 2016 לא יצא תלוש אבל זה כי התובע לא עבד בחודש הזה למיטב בדיקתי");

ח. בחודש 8/2016 התובע עבד 160 שעות וקיבל סך של 4,160 ₪ בתוספת גמול שעות נוספות בסך של 120 ₪, וכן דמי נסיעות;

ט. בחודש 9/2016 התובע עבד 176 שעות וקיבל סך של 4,576 ₪ בתוספת גמול שעות נוספות בסך של 726 ₪, וכן דמי נסיעות. כמו כן, התובע קיבל פרמיה בסך של 350 ₪ (ראו דבריו של הנתבע בחקירה הנגדית: "נתתי לו תוספת פרמיה לעודד אותו. סה"כ רציתי לעזור. אב למשפחה בת 5 ילדים, רציתי לעזור לו");

י. בחודש 10/2016 התובע עבד 112 שעות וקיבל סך של 2,912 ₪ בתוספת גמול שעות נוספות בסך של 660 ₪, וכן דמי נסיעות. כמו כן, התובע קיבל פרמיה בסך של 400 ₪;

יא. בחודש 11/2016 התובע עבד 32 שעות וקיבל סך של 832 ₪ בתוספת גמול שעות נוספות בסך של 66 ₪, וכן דמי נסיעות.

68. סיכום הנתונים מעלה כי התובע עבד 1,201 שעות במשך 10 חודשי עבודה. כלומר – התובע עבד מדי חודש בהיקף ממוצע של 120 שעות (במעוגל). כמו כן, התובע השתכר סך כולל של 31,226 ₪. כלומר – התובע השתכר משכורת ממוצעת של 3,122 ₪ (במעוגל). למען הסר ספק, בחישוב זה לא הבאנו בחשבון עבודה נוספת (גמול שעות נוספות), החזר הוצאות (דמי נסיעות) ותשלומים לא קבועים שניתנו כעידוד (פרמיה).

69. לגבי חודש 12/2015 – בדיון המוקדם השני אמר בא-כוח התובע לגבי חודש זה, כי "אופי העבודה בחודש דצמבר 2015 שונה מאופי העבודה בשנת 2016. בגלל שהעבודה הייתה מאוד מצומצמת, שעות בודדות, לא יצא תלוש לצערי, לחודש 12/15". יחד עם דברים אלה, לא הובאו נתונים מדויקים על ידי הנתבעים ביחס לאותו החודש. לטעמנו, היעדר הרישום ביחס לאותו החודש פועל לחובת הנתבעים, ובהתאם לאחריותם כמעסיק.

70. כמו כן, אנו סבורים כי אין בעבודה הספורדית של התובע בחודש זה, כדי להצדיק את מחדלם של הנתבעים להוציא לו תלוש שכר. על כן, אנו סבורים כי נכון ומדויק יהיה לקבוע כי היקף העבודה וההשתכרות באותו החודש, יהיה דומה לממוצע שאותו קבענו דלעיל לגבי שנת 2016, כלומר – 120 שעות חודשיות ו-3,122 ₪. החלטה זו מאזנת בין הבעייתיות בחוסר הרישום, לבין עמדתנו כי גם בסוגיה זו, עולה כי גרסת הנתבעים היתה אמינה ורציפה, ולא נסתרה.

71. לסיכום נקודה זו – התובע עבד בעסק "שווארמה האחים סבאח", המופעל על ידי הנתבעת, בין חודש 12/2015 לחודש 11/2016, ובמשך 11 חודשים (התובע לא עבד בחודש 7/2016), בהיקף חודשי ממוצע של 120 שעות ובשכר ממוצע של 3,122 ₪. עוד יוער, כי בתלושי השכר של התובע מצוין כי התעריף היומי עומד על 223.08 ₪. נעבור עתה לדון בזכויות שיש לפסוק לזכות התובע.

72. אשר לדמי הבראה – בהתאם לסעיף 5ב לצו ההרחבה הכללי בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש משנת 1998, עובד זכאי לתשלום דמי הבראה רק לאחר שהשלים את שנת עבודתו הראשונה. במקרה שלפנינו, תקופת ההעסקה המצטברת של התובע עומדת על 11 חודשים. משכך, הוא אינו זכאי לתשלום דמי הבראה, ועילת התביעה שבנדון, דינה להידחות.

73. אשר לפדיון דמי חופשה – בתלוש השכר האחרון של התובע, מחודש 11/2016, מצוין כי עמדה לרשותו יתרת ימי חופשה בהיקף של 6.87 ימים, שלא נפדתה ולא נעשה לגביה גמר חשבון (הנתבעים גם לא טענו אחרת). למספר זה יש להוסיף יום חופשה נוסף, עבור חודש 12/2015. כלומר, התובע זכאי לפדיון חופשה בגין 7.87 ימי חופשה X שכר יומי 223.08 ₪ = 1,756 ₪ (במעוגל).

74. אשר להפרשות מעסיק על חשבון תגמולים ועל חשבון פיצויי פיטורים – על פי צו ההרחבה לפנסיית חובה, כאשר עובד אינו מבוטח בביטוח פנסיוני כלשהו טרם מועד תחילת העסקתו, חייב המעסיק בחובת ביצוע הפקדות פנסיונית רק לאחר סיומה של תקופת המתנה בת שישה חודשים. במקרה שלפנינו, התובע לא טען, וממילא גם לא הוכיח, דבר ביחס לביטוח פנסיוני פעיל. כלומר – יש להניח כי לא היה לו ביטוח פנסיוני קודם, טרם תחילת העבודה בנתבעת.

75. על כן, והיות שהתובע החל את עבודתו בחודש 12/2015, הוא זכאי להפרשות רק בגין החודשים 6/2016, 8/2016, 9/2016, 10/2016 ו-11/2016, שבהם היקף ההשתכרות היה כדלקמן: 2,704 ₪ + 4,160 ₪ + 4,576 ₪ + 2,912 ₪ + 832 ₪ = 15,184 ₪ X 12% (6% על חשבון תגמולים ו-6% על חשבון פיצויי פיטורים) = 1,822 ₪.

76. אשר לפיצוי בגין אי-מסירת הודעה לעובד – הנתבעים טענו כי הצדדים סיכמו את תנאי השכר של התובע בעל-פה, כפי שבא הדבר לידי ביטוי בתלושי השכר (סעיף 16 לכתב ההגנה). טענה זו יש לדחות, ואין בקיומו של סיכום בעל-פה (שממילא לא הוכח על ידי הנתבעים), כדי להצדיק את היעדר קיומה של הודעה לעובד על תנאי עבודה אשר היתה צריכה להימסר לתובע בכתב, ולפי הוראותיו המפורשות של החוק.

77. סעיף 5(ב) לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002, מקנה לבית הדין לעבודה סמכות לחייב מעסיק לשלם לעובד פיצוי בסכום שלא יעלה על 15,000 ₪, במידה שהמעסיק הפר את חובתו לתת הודעה לעובד, גם ללא הוכחת נזק. לאחר ששקלנו את כלל נסיבות העניין (ובכלל זה תקופת ההעסקה), הגענו למסקנה כי יש לקבל את תביעת התובע ברכיב זה, ולקבוע כי התובע זכאי לפיצוי בסך של 1,000 ₪, בגין רכיב זה.

78. אשר לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת – טענתו של התובע כי הוא פוטר מעבודתו על ידי הנתבעים, קרסה בחקירתו הנגדית, והתובע הודה בהאי לישנה ש"אני מאשר שלא פיטרו אותי ויצאתי בגלל שלא היה לי אישור". כל זאת, כאשר נזכיר כי בעבר הוא טען טענות אחרות – ולמשל, שהוא עזב את עבודתו כי הנתבע סירב להעלות את שכרו, וכיו"ב גרסאות שונות. בהינתן כך, אין כל מקום לטענה כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים ו/או לדמי הודעה מוקדמת, ועילות אלה דינן להידחות.

79. מנגד, אנו מקבלים את טענת הנתבעים, שלא נסתרה, כי התובע זנח את עבודתו בחודש 11/2016, במפתיע וללא כל הודעה מוקדמת. משעה שקיבלנו את טענת זניחת העבודה על ידי התובע ובהיעדר הודעה מקדימה מצידו, הרי שיש לקבל את טענת הקיזוז של הנתבעים (סעיף 20 לסיכומים). ביחס לכך, הנתבעים טענו (סעיף 19 לכתב ההגנה), כי מכל סכום שלו זכאי התובע, יש לקזז אי-מתן הודעה מוקדמת בהיקף של 120 שעות עבודה, בסך של 3,240 ₪.

80. לפי סעיפים 2(ב) ו-4(1) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים והתפטרות, תשס"א-2001, ובשל היותו של התובע "עובד בשכר" וכמי שעבד בנתבעת 11 חודשים, היה על התובע ליתן הודעה מוקדמת של 11 ימים, טרם התפטרותו. משלא עשה כן, הנתבעת רשאית לקזז מכל סכום שאותו היא חבה לתובע, סך של 223.08 ₪ X 11 ימים = 2,454 ₪ (במעוגל).

81. אשר להפרשי שכר בגין אי-תשלום שכר מינימום – אנו דוחים את טענותיו של התובע לכך ששכרו שולם מתחת לשכר המינימום. התובע טען כי תלושי השכר שלו אינם מהימנים, אולם הפגמים המועטים שהוא מצא בהם (למשל, ציון העובדה כי הוא רווק – בעוד שאין חולק כי הוא נשוי, או העובדה שכרטיס הסים שניתן לו לא צוין בתלוש השכר), הם פגמים מינוריים ושוליים.

82. ביחס לעילה שבנדון, הרי שתלושי השכר של התובע מעידים כי השכר השעתי ששולם לו עמד על 26 ₪ לשעה. גם אם המדובר בשכר שמקורב לשכר מינימום (שעמד באותה עת על 25 ₪ לשעה, עד חודש 6/2016, ולאחריו על 25.94 ₪ לשעה), הרי שלא הוכח כי אכן שולם שכר מתחת לשכר מינימום.

83. מעבר לאמור לעיל, הבסיס לטענות התובע ביחס לתשלום מתחת שכר המינימום, היא טענתו הנוספת לגבי שעות עבודה מרובות, טענה שגם אותה איננו מקבלים (ראו הכרעתנו בהמשך הדברים). זאת ועוד, נציין עוד כי הנתבע כלל לא נחקר בחקירה הנגדית על טענותיו ביחס לשכרו של התובע (סעיף 28 לתצהירו), וגם מטעם זה טענות הנתבעים לא נסתרו. על כן, עילת התביעה שבנדון דינה להידחות.

84. אשר לגמול שעות נוספות – גרסתו העובדתית של התובע, גם בנקודה זו, אינה מקובלת עלינו כלל, ונחזור על דברים שכבר צוינו דלעיל, וכמפורט להלן:

ראשית, עדות התובע לעניין זה היתה בבחינת עדות יחיד, שכן אשת התובע ודודו של התובע, ממילא שכנו בביתם כאשר התובע עבד, והם לא היו מודעים לשעות העבודה שלו. ראו למשל בחקירתו של הדוד – "ש. כל מה שאתה יודע על השעות עבודה שלו ועל תקופת העבודה שלו זה כי למדת את זה מהתובע, אתה לא עובד בשווארמה ולא חי בחיפה? ת. זה נכון". תשובה דומה ניתנה על ידי אשת התובע, שענתה בחיוב לשאלה "את שעות העבודה של בעלך בשווארמה זה הוא סיפר לך לא ראית בעיניים?", והיא אמרה "כן, הוא סיפר לי";

שנית, אשר לעד רביע, הרי שכבר הזכרנו שהוא העיד שהוא עצמו עבד ברצף בחנות שבה עבד (חנות ממתקים), וכי הוא לא יכול היה לראות בצורה ישירה מהחנות אם התובע עבד או לאו;

שלישית, גם הגענו למסקנה, כזכור, כי ממילא לא ניתן לסמוך על עדותם של אותם עדים, מפאת רצונם הברור והמופגן לסייע לתובע בהליך – בין אם המדובר בבני משפחה קרובים (האישה והדוד), ובין אם המדובר במי שהתובע סייע לו בהליך המשפטי שלו, וכעת נחלץ לסייע לו בחזרה (רביע), לפי הבטחה שניתנה זה מכבר;

רביעית, גם בנקודה זו יש לתמוה מדוע התובע ויתר על עדותם של אבי הנתבע, ושל אחותו של הנתבע, כאשר התובע הוא זה שציין שעדים אלה "... יכולים להעיד הנ"ל על שעות עבודת התובע הרבות אצל הנתבעים" (סעיף 2 לתגובת התובע מיום 3.4.2019);

חמישית, גרסת התובע עצמו לגבי שעות העבודה, היתה מוגזמת ולא הגיונית בבירור. גם כאן, יש בכך כדי להעיד על חוסר המהימנות הכללי שיש לייחס לתובע. בהקשר זה, התובע טען בלקוניות רבה ובמסגרת סעיף אחד בלבד בתצהירו, כי הוא עבד מדי יום בעסק מהשעה 09.30 – 10.00 בבוקר ועד השעה 23.30 – 24.00, סך הכל 14 שעות עבודה כל יום (סעיף 16). אולם, לא הובא כל הסבר על ידי התובע, הכיצד ייתכן שבית עסק של ממכר מזון מהיר פועל בשעות חריגות שכאלה. ודוק – איננו מתייחסים לכל בתי עסק לממכר מזון באשר הם, אלא לבית העסק הספציפי (וראו בהמשך הדברים ביחס לעדותו של הנתבע).

בסיכומי התובע אף נטען (סעיף 45) כי העובדה שהוא נשאר לישון בחיפה, גם היא מעידה על שעות עבודה מרובות. גם כאן, המדובר בספקולציה, ותו לא.

ועוד דוגמא לחוסר המהימנות של התובע לגבי שעות העבודה, מתוך חקירתו הנגדית, ולגבי האופן שבה ניסה לתאר את עצמו כעובד היחידי בעסק, שזוהי הסיבה לאותן שעות עבודה ארוכות ונטענות: התובע נשאל "אתה יכול לומר שמות של עובדים שעבדו בשווארמה בשנת 2016 בשנה האחרונה שלך שם?", ולכך הוא ענה ש"ב 2016 לא...".

לאחר מכן, שוב נשאל התובע "בשנת 2016 לא עבדו עוד אנשים כי אתה היית העובד היחידי מהבוקר ועד אחת בלילה או 12 בלילה?", ותשובתו היתה "יש אחד שעובד שם שהשם שלו זוהיר, אני והוא עבדנו, עדיין הוא עובד אצלם". בשלב זה נשאל התובע "למה לומר לבית הדין ב 2016 לא ואחרי שאני מקשה עליך ואומר לך אז מה אתה לבד לוקח מבוקר ועד הלילה שזה לא נשמע הגיוני ואז אתה נזכר שיש עוד עובד, מדוע?", ותשובתו הבלתי-מספקת בעליל היתה "עכשיו נזכרתי...".

הנה כי כן, הוכח כי המשמרות בעסק היו מתחלקות בין התובע לבין עובד נוסף (זוהיר), ולכן גם מטעם זה, הטענה כי היו לו משמרות רצופות של 14 שעות ביממה, אינה הגיונית. ועוד נעיר, כי גם גרסת התובע שהוא מכר ללקוחות, לבד ובמשך 14 שעות כל יום – כאשר הוא אינו שולט בשפה העברית ונחקר בהליך המשפטי בסיוע של מתורגמן – גם היא תמוהה כשלעצמה. ביחס לכך, התובע ציין בחקירה הנגדית ובאופן שאינו משכנע, "... שהייתי ככה מסתדר, מישהו היה עוזר לי בתרגום";

שישית, גם בנקודה זו וכמו ביחס לכלל טענותיו של התובע, התובע לא טרח לתמוך את הטענות ביחס לשעות העבודה הרבות, בראיה אובייקטיבית כלשהי. ויש לומר, כי איננו מתעלמים מכך שהנתבעים לא צירפו מצידם דו"חות נוכחות מסודרים. עם זאת, נדגיש כי גם לאחר תיקון 24 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, שב וציין בית הדין הארצי, כי עדיין מוטל על התובע לספק ראיות מהימנות מצידו לכך שהוא ביצע את מספר השעות הנוספות הנטען על ידו. ראיות שכאלה, כאמור לעיל, כלל לא הובאו בענייננו.

ראו הדברים הבאים בעניין גורסים (ע"ע (ארצי) 664/09 גורסים – סולל בונה בנין ותשתיות בע"מ, ניתן ביום 13.10.2010. ראו גם ע"ע (ארצי) 24946-09-14 זינאת – אי אס אשמורת בע"מ, ניתן ביום 4.8.2016) (דגשים במקור):

"בכל הנוגע לתביעות לתשלום שכר בעד עבודה בשעות נוספות או לגמול "עבודה במנוחה השבועית, לגביהן הוטל נטל השכנוע על המעסיק בסעיף 26ב לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 שהוסף לחוק במסגרת תיקון 24 לחוק הגנת השכר. בתביעות אלה, יידרש התובע לפרט בכתב תביעתו את מסגרת שעות עבודתו ולכמת את התשלומים הנתבעים. לאחר מכן, ובהתאם להחלטת בית הדין, יגיש התובע ראשית ראייה לגבי שעות עבודתו, אחריו יגיש הנתבע ראיותיו, והתביעה תוכרע על פי כללי נטל השכנוע הקבועים בחוק הגנת השכר.

אוסיף, כי פירוט מסגרת העבודה בעדה נתבע השכר, מתחייב בין היתר לשם ניהול תקין של ההליך לפני בית הדין, לצורך כימות התביעה ותשלום אגרת בית הדין.

... יש ליתן את הדעת לכך, שבהעדר ראיות מטעם התובע, הנתבע לא יתחייב להגיש ראיותיו ולא יימצאו בידי בית הדין כלים להכרעה בתובענה.

כללם של דברים, הגשת ראיות מטעם התובע, בהתאם לנדרש על פי כל עילה מעילות תביעתו, היא תנאי הכרחי לקיום הדיון בתובענה."

גם בעניין ריעני (ע"ע (ארצי) 47715-09-14 ריעני – אליאסי שיווק בע"מ, ניתן ביום 29.3.2017) הודגש, כי מקום בו בית הדין – בתום הליך שמיעת העדויות ואיסוף הראיות – קובע כי הוא לא השתכנע בכך שהעובד הועסק בשעות נוספות, הרי שאין מקום לחייב את המעסיק בתשלומן. זאת, גם אם המעסיק לא הציג דו"חות נוכחות;

שביעית, אל מול טענותיו הבעייתיות של התובע ביחס לשעות העבודה, כאמור לעיל, הציגו הנתבעים גרסה ברורה ועקבית, שלא נסתרה. בין היתר, הם ציינו כי התובע הועסק לפי משכורת מינימום שעתית, בימים ג' – ש', ולעתים גם בימי ב', כאשר יום א' נקבע כיום המנוחה השבועי שלו. כמו כן, התובע עבד במשמרות – משמרת בוקר מ-10.00 עד 16.30/16.00, או משמרת ערב, בין 14.00 ועד 21.30/21.00.

גם בנושא זה, העיד הנתבע בצורה אמינה ורציפה, כדלקמן:

"ש. איך אתה מחלק את המשמרות בבית העסק, יש בוקר, ערב, אמצע, לילה?

ת. יש בוקר ויש ערב, ממילא העסק שלי עובד עד תשע וחצי, גג עשר.

ש. מאיזו שעה?

ת. אנחנו פותחים בסביבות תשע וחצי, תשע ורבע פותחים את הדלת ונכנסים.

ש. כדי להפעיל את העסק יש עוד שעות שהן מעבר לקבלת הקהל שמתחילות לפני שעה תשע או תשע וחצי בבוקר וגם אחרי סגירת הדלת בשעה תשע וחצי בערב או עשר בערב האם אתה מאשר?

ת. לא. אני פותח את הדלתות ונכנס לעסק לפתיחת הכנה בסביבות תשע ורבע, תשע וחצי. לשאלת בית הדין האם יש קבלת קהל בשעה הזו אני משיב שלא, העסק מתחיל למכור בסביבות עשר וחצי, רבע לאחת עשרה וגם לפעמים באחת עשרה מתחילים. אני מסיים את היום בתשע בערב ויש לנו חצי שעה, 40 דקות לנקות לסגור את העסק. לשאלת בית הדין האם שעה ורבע עד שעה וחצי בשעות הבוקר מספיקות להכנת הבשר אני משיב בחיוב, יש לי חלק שמוכן מאתמול, במשך היום אנחנו מכינים לקראת מחר. 45 דקות מספיקות לי להתקין את השיפוד, ו- 10,13 דקות נוספות כדי לעשות את הצלייה של השכבה החיצונית.

ש. שעות העבודה מתשע וחצי בבוקר ועד תשע וחצי בערב?

ת. נכון.

ש. זה 12 שעות?

ת. בערך.

ש. איך אתה מחלק את זה לפי משמרות?

ת. לפי הצורך.

ש. תן דוגמאות?

ת. אני בד"כ מי שעובד משמרת בוקר עובד בסביבות 7.5 שעות, 7 שעות, מסיים ומי שבערב משמרת ערב מסיים עד סוף הערב. צהריים ערב."

ודוק – אותה גרסה מפורטת וברורה, כלל לא נסתרה, ואנו מקבלים אותה במלואה.

לסיכום האמור לעיל – על כן, ולאור כלל האמור לעיל ביחס לסוגיית השעות, אנו דוחים את טענותיו של התובע ואת זכאותו הנטענת להפרשי שכר, בגין גמול שעות נוספות.

85. אשר לתביעה האישית כנגד הנתבע – אין חולק כי במהלך העסקתו התובע הועסק על ידי הנתבעת, בלבד. אין גם חולק, כי עוד בתחילת ההליך הגיש הנתבע בקשה לסילוק התביעה כנגדו, אך התובע משום-מה עמד על השארתו של הנתבע עצמו בהליך.

86. בדיון המוקדם השני, וכאשר נידונה שאלת הרצף התעסוקתי של התובע (שכזכור, אליבא דכלל הצדדים בהליך, הועסק בשנות ה-90' על ידי אביו של הנתבע ואשר החזיק חברה משלו, שהיא חברה אחרת ושונה מהנתבעת עצמה ואשר שייכת לנתבע), אמר ב"כ התובע, כך:

"יש לי תמצית מרשם החברות של "שוארמה סבאח תאופיק ואחיו בע"מ". מספר החברה שונה ממספר החברה של הנתבעת 2. חברה זו חוסלה מרצון בתאריך 14/6/2004. לשאלת בית הדין האם התובע טוען שחברה זו העסיקה את התובע אני משיב – שאני מניח שבית העסק הזה הופעל באמצעות החברה הראשונה שהיא מחוסלת ולאחר מכן עבר לנתבעת 2."

87. דברים אלה מעידים בבירור, כי התובע ידע גם ידע לאורך ההליך, כי העסקתו בעסק והקשורה להליך זה, היתה אך ורק באמצעות הנתבעת, ולא באמצעות הנתבע עצמו. חרף האמור לעיל, בסוף אותו דיון חזר וטען בא-כוח התובע, ש"אני עומד על הותרת הנתבע 1 כבעל דין. הוא המעסיק של התובע והוא הנתבע הרלוונטי. הבקשה לסילוק על הסף נדחתה. גם אם הנתבעת 2 תצהיר על היותה חברה סולבנטית, אין בכך די".

88. אין המדובר בדברים משכנעים, ואנו סבורים כי אין בהם כדי להסביר מדוע הוגשה התביעה מלכתחילה כנגד הנתבע. האמור לעיל מקבל משנה תוקף, משעה שגם בכתב התביעה המתוקן (שהוגש זמן רב לאחר דיון זה) וגם בתצהיר העדות הראשית, התובע למעשה כלל לא הסביר ולא פירט את פשר התביעה האישית כנגד הנתבע.

89. ולמותר גם להדגיש, כי אף לא הועלו מעולם טענות ביחס להרמת מסך, או כל טענה דומה. לעניין זה, ראו גם בסיכומי הנתבעים: "לא הובאה כל ראיה במהלך שלב ההוכחות או נטענה כל טענה בכתבי בי דין המבוססות אחריות אישית של בעל החברה. לא נטען ולא הוכח שימוש לרעה במסך ההתאגדות, מימון דק, או פעולה בדרכי מרמה" (סעיף 7ג). אנו מאמצים דברים אלה במלואם.

90. למען הסר ספק, נדגיש כי גם הטענה של התובע כי התובע "... נהג לקבל הוראות בקשר עם עבודתו מהנתבע מספר 1, שהציג את עצמו כבעל העסק, עימו סיכם התובע את תנאי עבודתו, וממנו נהג התובע לקבל את משכורתו" (סעיף 2 לכתב התביעה המתוקן), אין בה כדי להצדיק את חיובו האישי של הנתבע, בסכום כלשהו שנפסק בפסק דין זה.

91. בעניין זה נפרט, כי סעיף 4 לחוק החברות קובע את הכלל הבסיסי בדיני החברות לפיו לחברה יש אישיות משפטית נפרדת מבעליה, כאשר מושכלות יסוד הן כי "ההכרה המשפטית בחברה בע"מ כיצור נפרד ועצמאי ועקרון האחריות המוגבלת הם עמודי התווך הבסיסיים להתנהלות העסקית" (ה' בר-מור "הרמת מסך בבתי הדין לעבודה" ספר גרוס 343, 345 (2015)). עם זאת, בסעיף 6 לחוק החברות נקבע כי "במקרים חריגים" רשאית הערכאה השיפוטית "לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה", באמצעות הרמת מסך ההתאגדות.

92. הכללים להרמת מסך ההתאגדות אף הותאמו בבתי הדין לעבודה למאפיינים המיוחדים של יחסי העבודה, הנובעים מחוסר האיזון הבסיסי החל במקרים רבים בין העובדים לבין המעסיק (בג"ץ 132/15 ר-צ פלסטק בע"מ נ' איפראימוב, ניתן ביום 5.4.2017), כמו גם ממעמדם המיוחד של העובדים כנושים ולנוכח העובדה ש"העובד אינו 'נושה וולונטרי' אלא נושה מסוג מיוחד אשר כלפיו מוטלת על החברה אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת" (ע"ע (ארצי) 1201/00 זילברשטיין – ערב חדש עיתונות-אילת בע"מ, ניתן ביום 17.12.2002; ע"ע (ארצי) 129/10 זוננשיין – G.S.S ג'ניוס סאונד סיסטם בע"מ, ניתן ביום 31.10.2011).

93. מנגד, יצוין כי אין די בטענה להתנהלות בחוסר תום-לב בעלמא או בטענה להפרת הוראות משפט העבודה המגן כשלעצמן (טענות שהתובע ממילא לא העלה, ובוודאי שלא הוכיח אותן), כדי להתעלם מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של חברה, ולייחס את חובותיה לבעלים באופן אישי. עיון בפסיקת בתי הדין אף מלמד, כי העובדה שהיתה פגיעה בזכויותיו הסוציאליות של העובד, אינה מהווה לבדה עילה להרמת מסך ההתאגדות.

94. מעבר לכך, במרביתם המכרעת של המקרים שבהם נקבע כי יוּרם מסך ההתאגדות, מדובר היה בשילוב של פגיעה בזכויות מכוח משפט העבודה המגן לצד עירוב נכסים או ריקון החברה מתוכן והברחת נכסיה, או פעילות במרמה ובחוסר תום לב (ראו למשל ע"ע (ארצי) 1401/04 ברק – פרץ, ניתן ביום 5.9.2006). למותר לציין, כי אף נסיבות אלה לא הוכחו בענייננו, אפילו לא במקצת. לאור האמור לעיל, דין התביעה האישית כנגד הנתבע, להידחות בכללותה.

ד. לסיכום

95. לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות ברובה הגדול מאוד. על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים:

א. פדיון דמי חופשה בסך של 1,756 ₪;

ב. הפרשות פנסיוניות בסך של 1,822 ₪;

ג. פיצוי בגין אי-מתן הודעה לעובד בסך של 1,000 ₪.

=> סך מצטבר של 4,578 ₪.

96. יתר עילות התביעה – דמי הבראה, פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, הפרשי שכר מינימום וגמול שעות נוספות, דינן להידחות. מנגד, הנתבעת תוכל לקזז מכל סכום שאותו היא חבה לתובע, סך של 2,454 ₪ בגין אי-מתן הודעה מוקדמת מצידו של התובע, טרם עזיבת מקום העבודה. כלומר, בסיכומו של דבר, הנתבעת צריכה לשלם לתובע סך של 2,124 ₪, בלבד. אשר לתביעה כנגד הנתבע, הרי שזו נדחית לחלוטין.

97. הוצאות – לפנינו הוגשה תביעה מוגזמת ומנופחת ביותר, שבסופה עלה שיש לדחות לחלוטין את טענותיו העובדתיות של התובע. כמו כן, התביעה האישית כנגד הנתבע הוגשה ללא כל סיבה או טעם. על כן, ובהתחשב בכך שתיק זה דרש מספר דיונים, והיות שהוגשה תביעה בהיקף של מאות אלפי שקלים, שלמעשה התקבלה באחוזים זעומים ביותר (רבע אחוז בלבד מסך התביעה המקורי, ומעט למעלה מכך לגבי סכום התביעה המתוקן), הרי שיש מקום לחייב את התובע בהוצאות ריאליות ומשמעותיות.

98. לאור האמור לעיל, התובע יישא בהוצאות הנתבעים בסך של 10,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין. יודגש, כי סכום זה הינו מעבר להוצאות שבהן כבר חויב התובע ביום 25.11.2019, בסך של 3,000 ₪, ובגין היעדרותו מדיון ההוכחות שנקבע ליום 18.11.2019.

99. הנתבעים יוכלו לקזז את הסכום שאותו הם חבים לתובע בגין פסק הדין (סך של 2,124 ₪, כאמור לעיל), כנגד חיובו בהוצאות, לפי קביעתנו דלעיל. כמו כן, הנתבעים יוכלו לגבות סכום זה באמצעות הסכום שהופקד על ידי התובע בקופת בית הדין כערובה, בסך של 1,500 ₪, לפי החלטת כב' הרשמת שי מיום 30.12.2018.

100. ערעור – ניתן להגיש ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום קבלתו.

ניתן היום, כ"ד תמוז תש"פ (16 יולי 2020), בהיעדר הצדדים ויישלח אליהם.