1. בפניי תביעה לתשלום פיצויים בשל פרסום לשון הרע כנגד התובעות.

א – הצדדים, הרקע ועילת התביעה

2. התובעת 1 (להלן: "התובעת"), הינה גננת בהכשרתה, ועוסקת במקצועה מזה 30 שנה (דברי התובעת בעמ' 12, ש' 4-5). התובעת 2 הנה חברה שהתאגדה כדין ועוסקת בהפעלת גן ילדים ופעוטון הנושא את השם: "הגן המשפחתי" (להלן: "הגן"). הגן נמצא ברחוב הגליל 8 בשכונת נווה שאנן בחיפה, ופועל משנת 1995. לפני שהקימה את הגן ניהלה התובעת בביתה משפחתון שנקרא "גן גבי". בשנת 1995 הקימה את הגן, כדבריה "זה הבייבי שלי, הקמתי אותו מאפס" (דברי התובעת עמ' 12, ש' 4-5).

3. הגן מנוהל על ידי התובעת, ובו 3 כיתות גיל, החל מגיל 3.5 חודשים ועד לגיל גן חובה. לכל קבוצה מובילת כיתה וסייעת. התובעת היא הגננת היחידה בגן והיא אחראית על קבוצת הילדים הבוגרים. על התינוקיה אחראית גב' רינת גרינברג, בתה של התובעת, ועל קבוצת הביניים (שנה ושמונה חודשים עד שנתיים ושמונה חודשים) גב' מאיה וולף (עדות מאיה וולף, עמ' 17, ש' 21-23; עמ' 18, ש' 3-12; דברי התובעת בעמ' 9, ש' 26-27). בשנת 2017 החלה התובעת אף להפעיל צהרון במסגרת הגן (עמ' 52, ש' 11-12). התובעת אספה את הילדים לצהרון מגן חובה עירוני סמוך (עדות התובעת בעמ' 74, ש' 8-23). שלושת הכיתות פועלות במתחם אחד (דברי התובעת בעמ' 9, ש' 26-27).

4. הנתבעים, למעט הנתבעות 1 ו-11, הם הורים לילדים אשר פקדו את הגן עד נובמבר 2017 או סמוך לכך.

5. באפריל 2017 פנתה הנתבעת 2, בשם מספר הורים בגן, לדפנה הראל, אשר הייתה אותה עת בוועד ההורים של הגן, בבקשה לכנס אסיפת הורים בעניין התזונה בגן (תלונות על אורז שרוף ואוכל מעובד, ללא פירות וירקות – בשונה מהתפריט שפרסמה התובעת, נספח 1 לתצהיר הנתבעת 2, נ/24; סעיף 13 לתצהיר הנתבעת 2) והתוכן הלימודי (תכנים לא ראויים בטלויזיה, תלונה שהועלתה על-ידי הנתבעת 8) (חילופי הדברים בין הנתבעת 2 לבין דפנה הראל הוגשו וסומנו נ/1; לעניין העיסוק באסיפה בתלונות על אורז שרוף ראו גם עדותו של הנתבע 4, עמ' 150, ש' 35 – עמ' 151, ש'4). האסיפה התקיימה במאי 2017. למרות שהוקלטה על-ידי הנתבע 4 (עמ' 151, ש' 9-12), לא הוגשה ההקלטה.

במהלך האסיפה שיבחה הנתבעת 1 את התובעת ואמרה כי בכל הפעמים בהן הייתה בגן "היה אוכל מצוין ובשפע ..." ושהילדים שלה מאד אוהבים את האוכל של התובעת (סעיף 18 לתצהירה, נ/9; לעניין זה ראו גם עדותה של הנתבעת 2 בעמ' 158, ש' 1-7).

לא הועלו טענות ולא הובאו ראיות באשר לשינוי בתזונה ו/או בתכנים הלימודיים לאחר אותה ישיבה.

6. הנתבעת 1 הנה אם לארבעה ילדים אותם היא מחנכת בחינוך ביתי. לדבריה, נוצר קשר בינה לבין התובעת בשנת 2015 (עמ' 91, ש' 18-23). ממועד זה החלה לפקוד את הגן מעת לעת, עם ילדיה, לכשעתיים (09:00-09:30 – 11:00-11:30), בין השאר על מנת שישתתפו בחוג התעמלות (עמ' 91, ש' 24-26). הנתבעת 1 הגיעה לגן, לדבריה, בין אפס לשתי פעמים בשבוע (עמ' 91, ש' 31-32; עמ' 92, ש' 24). כן סייעה לתובעת בעת הצורך (כגון לאחר שפוטרה הסייעת מירב צ'צ'קין), בהכנת כיבוד לאירועים והפעלת חוג בישול בגן.

7. באוקטובר 2017 הגיעה לאוזני הנתבעת 2 שמועה כי "משהו בהסעות מהגן לא בסדר" והוצע לה לבדוק. הנתבע 3 ניסה מספר פעמים לעקוב אחר איסוף הילדים לצהרון, ללא הצלחה. לבסוף, צילמה הנתבעת 2 ממרפסת חברה שדירתה מצויה מול הגן ביום 15.10.2017 את התובעת מגיעה עם רכבה (מיצובישי אאוטלנדר הכולל מקומות לשבעה נוסעים, כולל נהג) לגן. מהרכב ירדו שבעה ילדים (סעיפים 22-24 לתצהיר הנתבעת 2, נ/24; עמ' ש' 153, ש' 13-14).

8. בו ביום פתח הנתבע 3 קבוצה להורי ילדי הצהרון ופרסם במסגרתה את הסרטון שצילמה הנתבעת 2 (סעיף 32 לתצהיר הנתבעת 2, נ/24). ביום 17.10.2017 נערכה אסיפת הורים לילדי הצהרון, במסגרתה התעמתו ההורים עם התובעת לגבי הסעת הילדים. התובעת התנצלה בפני ההורים והבטיחה כי הדבר לא יישנה. באותה ישיבה הודיעו הנתבעים 2-3 כי הם מוציאים את ארבעת ילדיהם מהגן. אליהם הצטרפו הנתבעים 3-4 והנתבע 9 (סעיפים 33-35 לתצהיר הנתבעת 2, נ/24).

9. בנוסף, הגישו הנתבעים נגד התובעת תלונה למשטרה (סעיפים 25-26 לתצהיר הנתבעת 2, נ/24). בעקבות התלונה הוגש נגד התובעת כתב אישום במסגרתו הואשמה כי ביום 15.10.2017 נהגה ברכבה כשהיא מסיעה 7 נוסעים, מספר העולה על המספר המותר על פי רישיון הרכב (שישה) וכן כי הסיעה ילדים כשהילד השביעי ללא התקן ריסון (פ"ל 6216-07-18, כתב האישום ופרוטוקול הדיון צורפו כנספח 2 לתצהיר הנתבעת 2, נ/24). התובעת הורשעה, על פי הודאתה. יצוין כי במהלך הדיון נכחו הנתבעים או חלקם, בא כוח הנתבעים אותה עת וכן הנתבעת 2 אף דיברו וביקשו להכביד בעונשה של התובעת.

10. כן הגישו הנתבעים או חלקם תלונות כנגד התובעות למשרד הבריאות, משרד החינוך, עיריית חיפה, משרד החקלאות, מס הכנסה ושירותי הכבאות (עדות הנתבע 4, בעמ' 149, ש' 26-33).

11. לדברי הנתבעת 2, לאחר דברים אלה נודעו לה עובדות חדשות (כמפורט בסעיף 40 לתצהירה, נ/24). כן נוצר קשר בין הנתבעים או חלקם לבין הנתבעת 1, אשר מסרה אף היא מידע באשר למתרחש בגן בזמן אמת (סעיף 45 לתצהיר הנתבעת 2, נ/24). אשר על כן, פרסמה הנתבעת 2 ביום 9.11.2017 (שעה 11:30) פוסט בדף הפייסבוק שלה (עדותה בעמ' 11, ש' 21-22, להלן: "הפרסום" או "הפוסט"). כן פורסם הפוסט בקבוצת "הורים בחיפה" (סעיף 48 לתצהיר הנתבעת 2, נ/24). הפרסום זכה למאות שיתופים (share) (לדברי הנתבע 4 זכה הפרסום ל- 647 שיתופים, עדותו בעמ' 148, ש' 28; לדברי הנתבעת 2 זכה הפרסום ל-470 שיתופים, עמ' 165, ש' 3-4) ולתגובות שונות. הנתבעים 1, 3, 5, 6, 7 שיתפו את הפוסט בדפי הפייסבוק שלהם, בצירוף תגובות.

בגין פרסום הפוסט הוגשה התביעה.

ב - הפרסום

12. וזו לשון הפוסט שפרסמה הנתבעת 2:

"אני מבקשת שתשתפו כמה שיותר שזה יגיע למקומות הנכונים כדי שנוכל לעשות שינוי. אני כותבת את הפוסט הזה ממקום של כאב ושברון לב, כדי שתבינו את מה שאנחנו הבנו מאוחר מדי ....

תאמינו לילדים שלכם, תסמכו על האינטואיציה שלכם.

אחת הבחירות הקשות שעשיתי בתור אמא זה לבחור גן לילדים שלי, אחרי שהפכתי עולמות והייתי באין ספור גנים, בחרתי גן ובחרתי גננת שהפקדתי בידיה את היקר לי מכל, את ילדיי.

בטחתי בה והאמנתי שתיתן לילדי חום ואהבה, מקום בטוח!

בטחתי בה והאמנתי לה וכל מה שרציתי לדעת שהם במסגרת הכי טובה ובטוחה שיש, שהם נמצאים בידיים טובות, לדעת שהם מוגנים גם כאשר הם לא אתי.

אז האמנתי ובטחתי.

האמת שבטחתי בה כל כך, האמנתי לה בצורה כל כך עיוורת עד שבחרתי לא להאמין לילדיי .... בחרתי לחשוב שמדובר בהמצאות ומשחקים כמו שהיא שכנעה אותי.

עד שיום בהיר אחד אני מגלה שהכל אשליה מבוימת, שהכל היה הצגה. אני מבינה ש-3 שנים האחרונות האדם שבחרנו לתת לו את היקר לנו מכל הגננת שבחרתי לבטוח בה שתגן ותדאג לבטחונם בעצם מסכנת אותם ופוגעת בהם ובכבודם על בסיס יומי.

גיליתי גן שבו מסכנים את ילדי הצהרון ואת ילדיי כאשר מסיעים אותם ברכב על הרצפה כי הרי יותר נח לדחוס כמה ילדים קטנים ברכב מאשר לעשות 2 סבבים כפי שהבטיחו לנו, הכי כיף לשחק מי לא חגור היום.

גן שבו אסור ללכת לשירותים מהשעה 15:00 כי כבר ניקו את השירותים ורק לחשוב שהתאפקו עד שכאבה להם הבטן או עד שלא הצליחו להתאפק יותר.

גן שבו אסור להוריד את המים בשירותים ולשטוף ידיים כי זה עלול להעיר את התינוקות הישנים בסמוך לשירותים.

גיליתי גננת שמשקרת על כמות הילדים, הכמות גדולה בהרבה ממה שהיא התחייבה בפנינו ההורים.

גן שבו ארוחת בוקר מזינה היא כריך בלי כלום וגם בלי ירקות ופירות וארוחת צהרים אידיאלית היא ערמת פחמימות דלוחה כמו פסטה בלי כלום או פתיתים בלי כלום ... בלי ירק. בלי תוספת או מרק.

גן שבו שכנעו אותם להגיד לאמא שנקניקיה זה קבב כדי שאמא תחשוב שהם אכלו אוכל איכותי ומזין, כפי שהובטח בתפריט. כשבעצם הם אכלו חצי נקניקיה ופחמימה ממוחזרת. ושכנעו את האמהות שתינוק חוזר נקי כי הוא אוכל ממש יפה אז לא היה צורך להחליף לו בגדים. כנראה שרק בבית הוא שוכח איך לאכול.

גן שבו ילדיי ושאר ילדי הגן הביטו בנכד של הגננת כאשר הוא אוכל אוכל מבושל טרי וילדינו אוכלים אוכל סוג ב' או כפי שאחד הילדים אמר הוא אוכל אוכל טעים ואנחנו אוכלים אוכל פשוט.

גן שבו זה לגיטימי לצעוק ולהשפיל את הילדים ולהשתמש בשפה גסה ולא ראויה בפניהם וכלפיהם.

גיליתי גן שמעסיק עובדות בלי לבדוק את הרקע שלהן, גן שמעסיק אסירה משוחררת ... אסירה שישבה בכלא על סיוע לרצח והגננת ידעה שיש לה רישום פלילי ובכל זאת העסיקה אותה ... נתנה לה להיות עם הילדים שלנו ....

גן שבו ילד שמגיע ב-7 בבוקר יושב על כסא, בלי לזוז, עד השעה 8.

גן שבו מענישים את הילדים בעונשים איומים כמו למנוע ארוחת צהריים מילדה שהתחצפה או ללכת יחף בגשם.

גיליתי צוות שלם שמאפשר לזה לקרות. שמסתכל לי ולשאר ההורים בסוף כל יום ומשקר בלי למצמצץ. היה לילדים שלך יום נהדר.

גיליתי עוד הרבה דברים.

בכל שיחה עם הורה או אשת צוות נחשף עוד חלק בפאזל הזוועתי, והלב, הלב מסרב להאמין.

הלב שלי נשבר.

בכל פעם שהילדים סיפרו לי סירבתי להאמין.

לא חשבתי שיש מפלצות כאלה בעולם.

אני כותבת את הפוסט הזה כי אני נלחמת היום.

לא עבור הילדים הפרטיים שלי, הם כבר בטוחים ומוגנים, מתאוששים לאט מהטראומה. אני נלחמת עבורכם עבור הורים שבוחרים עדיין לא להאמין.

תאמינו.

אני נלחמת בשם ההורים חסרי האונים שלכם, שעדיין שם."

13. הנתבע 3 (מאור איצקוביץ) שיתף האת הפוסט.

14. גם הנתבע 4 (יניב טודובר) שיתף את הפוסט וכתב:

"אל תגידו לי זה לא יקרה ... קרה לנו, עלות לקרות גם לכם ..."

15. הנתבעת 5 (שרה טודובר) שיתפה את הפוסט וכתבה:

"זה קרה לי, כן, ילדים שלי.

ראיתי סיפורי זוועה בתקשורת לא מעט על פגיעה בילדים, תמיד אמרתי לעצמי אני עובדת סוציאלית אני אדע לזהות את סימני האזהרה שהילדים שלי לא ייפגעו ... לצערי עם הילדים שלי לא הצלחתי והלב לא מפסיק לבכות ... אנא הורים תהיו ערניים סמכו על הילדים שלכם ומה שהם אומרים. בבקשה שתפו הלאה."

16. הנתבעת 6 (אולגה טוביאס) שיתפה את וכתבה:

"לצערי, המקרה המתואר כאן נוגע לי אישית ...

ובכאב רב גם אני פונה אל ההורים שכאן (ולא רק) ... בבקשה תקשיבו לילדים שלכם ! ותקשיבו גם לשקט שלהם ... אם הילד שלכם לא מוכן לשתף שום דבר בקשר לגן במשך תקופה ארוכה – זה גם סימן ..."

17. הנתבע 7 (גיא טוביאס) שיתף את הפוסט בקבוצת "הורים בחיפה" וכתב:

"איך זה קורה שוב?!

'לי זה לא יקרה', נכון? אז זהו שלא.

בסך הכל רצינו גן שיטפח את מי שהכי חשובים לנו בעולם.

במקום זה גילינו מסכת של מניפולציות וילדים שהוזנחו על-ידי מי שאמורות לשמור עליהן – מרגיש/ה רע מאוד."

18. הנתבעת 1 שיתפה והוסיפה:

"ילדים חסרי אונים, קשר שתיקה ופחד, שבועיים של מלחמה וצדק שיצא לאור!"

19. הפרסום גרר שרשרת תגובות, ביניהן:

הגב' יעל אבוטבול :

"מזעזע אין מילים פשוט פשע, בבקשה תשקלי לפרסם את שם הגן והבעלים שילדים אחרים לא ימצאו את עצמם שם או בכל מסגרת אחרת שבעלי הגן מחזיקים בה."

...

הגב' לימור רותם:

"מזעזע ושובר את הלב. אני מקווה שהיא תפרסם את שם הגן על מנת להזהיר הורים אחרים.".

גב' רינת ירדן:

"הוא יפורסם, לא על ידה. האמת יש לה דרך להיחשף".

גב' נעמי מיכל:

"אין לי מילים, פשוט עצוב."

יהודית גולדשטיין אמר:

"נורא ואיום ובעיקר עצוב ...."

...

שירה טיך בהרב:

"מזעזע!! מניחה שאני יודעת כבר באיזה גן מדובר ...."

...

רעות דרום:

"שמעתי על זה ...."

....

מר אבי שנידרמן:

"מנחש איזה גן לפי אזור מגורים."

לאה כהן:

"נו איזה איזור זה ואיזה גן".

אבי שניידרמן:

"תמצאי לבד בתמונות".

....

הגב' רבקה קאופמן:

"הגן המשפחתי, לכאורה!".

מר ברוך שטרימברג':

"צמרמורת מלקרוא את זה."

אילה אילוז:

"צריך להכניס את הגננת הזאת לכלא לכל החיים".

שירי מזרחי:

"אני מקווה שהמקום הזה שאי אפשר אפילו להגיד שזה גן נסגר והגננת והעובדות שלה יושבות ביחד איתה בכלא".

אשכנזי הרר:

"לא יאמן כמות הרוע שקיימת באדם. פשוט אין מילים מנחמות במצב כזה."

דקלה אטיאס:

"ואוו זה ממש פשע, הזנחה והתעללות בילדים. כואב הלב".

ג - ההליך

20. ביום 15.11.2017 הוגשה תביעה לחיוב הנתבעים בפיצוי התובעות בסכום של 200,000 ₪. עם כתב התביעה הגישו התובעות בקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד, המורה לנתבעים להימנע לאלתר מפרסום כלשהו אודות התובעות, עד לבירור סופי של התובענה.

בישיבת יום 20.11.2017 הגיעו הצדדים להסכמה לפיה תסיר חן את הפוסט, בכפוף לכך שהצדדים יפנו להליך גישור במסגרתו תתברר התביעה שהגישו התובעות וכן תביעה נוספת שהגיש חתנה של התובעת (ת.א. 43480-11-17). לא הושגה הסכמה כוללת של הפניית שני ההליכים להליך גישור. למרות זאת הודיעו הנתבעים ביום 23.11.2017 כי הפרסום הוסר. בעקבות כך הודיעו התובעות ביום 28.11.2017 כי אין צורך לדון בבקשה למתן צו מניעה זמני. בהחלטה מיום 30.11.2017 נמחקה הבקשה למתן צו זמני.

21. ביום 20.12.2017 הגישו התובעות בקשה לתיקון כתב התביעה על דרך של תיקון סכום התביעה ל-1 מש"ח ומחיקת התביעה כנגד הנתבעים 5 ו-9. בהחלטתי מיום 21.1.2018 התרתי את תיקון כתב התביעה, כפוף לתשלום הוצאות. לאחר שכתב התביעה המתוקן חרג מגדר התיקון שהתבקש והותר, הגישו הנתבעים בקשה למחקו. בהחלטתי מיום 9.4.2018 קבעתי כי ככל שסבורות התובעות כי התיקונים שבוצעו בכתב התביעה המתוקן (מעבר לאלה שהותרו) נחוצים על מנת להעמיד לדיון את הפלוגתאות השנויות באמת במחלוקת בין הצדדים, יגישו בקשה מתאימה, בהתאם להוראות תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בכל מקרה אחר, יגישו כתב תביעה מתוקן בהתאם להיתר שניתן. ביום 23.4.2018 הוגש כתב תביעה מתוקן בהתאם להיתר שניתן.

22. בישיבת יום 12.6.2018 הודיעו הנתבעים כי הם משאירים את כתב ההגנה שהוגש על כנו. בסופו של דיון ארוך ניתנה החלטה על השלמת ההליכים המקדמיים והגשת עמדת הצדדים להפניית התיק לגישור.

23. ביום 24.6.2018 הגישו התובעות בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט. בבקשתן טענו התובעות כי הנתבעים ממשיכים לבצע פרסומים פוגעניים, במקביל לניהול התביעה. הפרסומים המיוחסים לנתבעים הם ראיונות אשר העניקו ביום 12.6.2018 בערוצי תקשורת שונים, תוך חשיפת נתונים ופרטים מזהים אודות התובעות (התובעות התייחסו לכתבות אשר התפרסמו באתר ניוז חיפה קריות.נטו; כתבה בערוץ 20 בעניין הסייעת אשר הועסקה בגן; השתתפותה של חן וב"כ בתכנית הבוקר של ערוץ 2 בראיון בקשר לפרשה ופרסום חלק מהפוסט נשוא התביעה). בהחלטה מיום 29.8.2018 נדחתה הבקשה, לאחר שקבעתי כי הבקשה למחיקת צו מניעה שהגישו התובעות נמחקה לבקשתן ומשכך – לא ניתן צו שהופר. עוד דחיתי את טענת התובעות כי ההליך מתנהל בדלתיים סגורות, באשר לא הוגשה כל בקשה לנהלו כאמור.

24. בהחלטתי מיום 4.10.2018 הוריתי על הגשת ראיות הצדדים.

ביום 15.11.2018 הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם התובעות: תצהיר התובעת, תצהיר גב' דפנה הראל (אשר בנותיה למדו בגן), תצהיר גב' שטניקוב ורוניקה (אשר עבדה כסייעת בגן בשנים 2000-2005), תצהיר גב' נגה סיביליה (אשר ילדיה למדו בגן), תצהיר גב' מיה וולף (אשר עבדה כסייעת לגננת בגן וניהלה את קבוצת האפרוחים), תצהיר מר כהן יוסף חי (המתגורר בשכנות לגן), תצהיר גב' פרידמן רחל (המתגוררת בשכנות לגן), תצהיר גב' אלינה קרסנושצ'וק (אשר בתה לומדת בגן), תצהיר גב' שרף זהר (אשר שלושה מנכדיה למדו בגן) ותצהיר גב' דוניא יוסף (אשר עבדה בגן כשלוש וחצי שנים). כן הוגשה חוות דעת בעניין "בדיקה כלכלית" שנערכה על-ידי הכלכלן מר פז ישי. ביום 6.1.2019 הגישו התובעות תצהיר משלים של גב' אורית אבירון (אשר בנה למד בגן). ביום 6.8.2019 הגישו התובעות בקשה להגשת תצהיר נוסף של גב' איילת ניניו. בהחלטתי מיום 19.8.2019 נעתרתי לבקשה.

25. ביום 17.12.2018 הגישו הנתבעים בקשה למתן צו למשטרת ישראל להמציא רישום פלילי של תלונות שהוגשו נגד התובעת, בקשה לחיוב התובעות בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם, בקשה למתן צו לנציבות כיבוי אשר להמציא פרטים בנוגע לתלונות וממצאי בדיקות וביקורות שנערכו בגן, בקשה למתן צו למשרד הבריאות להמציא פרטים בנוגע לתלונות וממצאי בדיקות וביקורות שנערכו בגן, בקשה למתן צו לעיריית חיפה להמציא פרטים בנוגע לתלונות וממצאי בדיקות וביקורות שנערכו על ידה בגן ובקשה למתן צו למשרד החינוך להמציא פרטים בנוגע לתלונות וממצאי בדיקות וביקורות שנערכו בגן. בהחלטה מיום 23.1.2019 דחיתי את הבקשה להשלמת הליכים מקדמיים. כן נדחתה הבקשה לחיוב התובעות בהפקדת ערובה. הבקשה למתן צווים התקבלה.

26. ביום 1.4.2019 הוגשו תצהירי הנתבעים: תצהיר גב' רינת ירדן (הנתבעת 1), תצהיר גב' חן (עזראן) איצקוביץ, (הנתבעת 2) תצהיר מר מאור איצקוביץ, (הנתבעת 3) תצהיר מר יניב תודובר (הנתבע 4), תצהיר גב' אולגה טוביאס (הנתבעת 6), תצהיר מר גיא טוביאס (הנתבע 7), תצהיר גב' דקלה משילקר (הנתבעת 8), תצהיר גב' קרן קבקוב (הנתבעת 10), תצהיר מר אריה גלעד, תצהיר מר יהושע כפיר ותצהיר גב' אורטל אליאב. כן הוגשה בקשה לזימון עדים שהנתבעים לא הצליחו להגיש תצהירים מטעמם: גב' רינת גרינברג (בתה של התובעת ועובדת בגן), מר יעקב (קובי) רז (בנה של התובעת והורה לילד בגן), אלה רז (כלתה של התובעת, הורה לילד בגן), גב' לובה ויטנר (סייעת לשעבר בגן), גב' מירב צ'צ'קין (סייעת לשעבר בגן), בת אל דנינו (סייעת לשעבר בגן), אריאלה ביטון (סייעת לשעבר בגן), גב' זהבית הראל (הורה לשעבר בגן), עו"ד גיל נבון (הורה לשעבר בגן). בהחלטתי מיום 17.4.2019 הוריתי לנתבעים להגיש בקשה מפורטת המסבירה מדוע נמנע מהם להגיש תצהיר עדות ראשית של העד.

27. בתיק זה התקיימו ארבע ישיבות הוכחות ארוכות וטעונות: ביום 5.5.2019, ביום 13.11.2019, ביום 14.11.2019, ביום 16.6.2020. בין לבין הוגשו בקשות נוספות – סך הכל הוגשו בתיק 71 בקשות.

28. ביום 4.8.2020 הוגשו סיכומי התובעות, ביום 1.11.2020 הוגשו סיכומי הנתבעים וביום 8.11.2020 הוגשו סיכומי תשובה.

משכך, הגיעה עת ההכרעה.

ד – טענות הצדדים

ד.1 - טענות התובעות

29. הגן פועל באופן רציף במשך כשלושים שנה. במהלך כל התקופה החזיק הגן בכל האישורים הנדרשים ולא נסגר מעולם. במהלך שנות פעילותו קיים הגן אינטראקציות עם אלפי אנשים וטיפל בלמעלה מאלף ילדים.

30. הגן נהנה ממוניטין משובחים שנרכשו במהלך שלושים שנות פעילותו ושמו הולך לפניו. כך עולה אף מהפוסט, בו ציינה הנתבעת 2 כי רשמה את ילדיה לגן לאחר ש"הפכה עולמות ובדקה ....". גם בעדותה אישרה כי ביקרה בלפחות 15 גנים לפני שהחליטה לרשום ילדיה לגן (עמ' 154, ש' 32 – עמ' 155, ש' 3). גם הנתבעת 6 (עמ' 169, ש' 20) והנתבעת 8 (עמ' 140, ש' 13-18) העידו כי היו מרוצות מהגן. כך עולה גם מעדותה של הנתבעת 1 (עמ' 93, ש' 11-31) ועדותה של הגב' אליונה פישר (עמ' 77, ש' 20-21). עדויות אלה, כמו גם מתן אמון בתובעת על דרך של רישום חוזר של ילדי המשפחה לגן – מעידים על שביעות רצון ההורים מפעילות הגן והתנהלותו עד לפרשת ההסעות.

31. ביום 17.10.2017 התקיימה בגן אסיפה לבקשת הורי הצהרון המתנהל בגן, לאחר שגילו כי התובעת הסיעה ברכבה 7 ילדים, למרות שרכבה מאפשר הסעת 6 ילדים בלבד. במהלך האסיפה הודתה התובעת בטעותה, התנצלה בפני ההורים והבטיחה כי האירוע לא יישנה. כן הציעה כי מי שאינו מעוניין שילדו יישאר בגן - יוחזר לו כספו (ע' 10, ש' 5-11).

32. בסמוך למועד האסיפה הודיעו הורים של 18 ילדים על הוצאת ילדיהם מהגן. החלטת ההורים, כחודשיים לאחר תחילת שנת הלימודים, פגעה בתובעת כלכלית ותדמיתית.

33. הנתבעים לא הסתפקו בכך שהוציאו את ילדיהם מהגן ופתחו במלחמת חורמה נגד התובעת במטרה להרוס את שמה ואת הגן, שהיווה את מפעל חייה. הנתבעים פעלו כקבוצה מאורגנת שהוכתרה בשם "הקבינט". הקבוצה התכנסה לפגישות וניסחה יחד את הפוסט המכפיש ואת פרסומו (עדות מאור איצקוביץ, עמ' 118, ש' 16-17, 32-33; עדות יניב טודובר, עמ' 148, ש' 31 – עמ' 149, ש' 9). כל חברי הקבוצה שתפו את הפוסט לאחר שפורסם והוסיפו דברים משל עצמם. עוד פעלו הנתבעים לגייס הורים נוספים לקבוצה, להסית עובדים בהווה ובעבר נגד התובעת, לפנות לאמצעי תקשורת, להגיש תלונות מאורגנות למשרד החינוך, הבריאות, החקלאות, מס הכנסה ועיריית חיפה. הפעילות בוצעה לאחר שילדי הנתבעים עזבו את הגן והונעה מרגשי נקמה ורצון עז לפגוע בשמו הטוב של הגן ובפעילותו העסקית, בשמה הטוב ובמטה לחמה של התובעת.

34. ביום 9.11.2017 פורסם הפוסט המכפיש. לא יכול להיות ספק שהפוסט כולל ביטויים שיש בהם להשפיל את התובעת בעיני הבריות, לבזותה ולפגוע במשלח ידה. משכך מדובר בלשון רע לפי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע.

שם הגן פורסם, גם אם לא על-ידי הנתבעים. יתר על כן, גם לולא פרסום, ניתן להבין כי מדובר בגן המשפחתי, שכן חברי הנתבעים יודעים לאיזה גן הולכים ילדיהם. זאת ועוד, ניתן ללמוד על זהות הגן אותו פוקדים ילדי הנתבעת 2 מתוך עיון בדף הפייסבוק שלה. כעולה מהוראות סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע ופסק הדין בע"א 8345/08 עופר בן נתן נגד מוחמד בכרי (27.7.2011), דרישת הזיהוי מתמלאת מקום בו זהות מושא הפרסום משתמעת מהפרסום או הנסיבות החיצוניות או שילוב של שניהם, פרטים מזהים שנכללו בפרסום (ע"א 1697/11 א' גוטסמן אדריכלות בע"מ נגד אריה ורדי (23.1.2013) או ביצוע "הנדסה חוזרת" (reverse engineering) (מיכאל בירנהק, מרחב פרטי – הזכות לפרטיות בין משפט לטכנולוגיה, 191-193 (2010). שיתוף הפוסט גרם להרחבת מעגלי הפרסום. לעניין זה העידה דפנה הראל כי "פרסמו את זה בפייסבוק, בשכונות והכל. כל העולם יודע זאת" (עמ' 24, ש' 34-36), אליונה פישר העידה כי שמעה בפארק שיש בעיה עם הגן ואז שוחחה עם דקלה משילקר (הנתבעת 8) ורינת ירדן (הנתבעת 1) (עמ' 75, ש' 27-31), אורית אבירן העידה כי ראתה את הפרסום בפייסבוק (עמ' 38, ש' 6-13) וכי ידעה כי מדובר בגן, שכן ידעה באיזה גן לומדים ילדיה של הנתבעת 2 (עמ' 40, ש' 13-19) ועוד. כל אחד מהנתבעים שיתף את הפוסט, תוך שהוסיף משפט מטעמו, וכך חשף את הפרסום למעגלי החברים שלו, אשר ידעו כי זהו הגן אותו פוקדים ילדי המפרסם. מכאן כי הגן זוהה באופן ברור וחד משמעי.

35. לנתבעים לא עומדת הגנת אמת הפרסום (סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע). בחינת תחולת ההגנה על נסיבות העניין נעשית לאור המידע שהיה בידי הנתבעים בשעת הפרסום. המבחן הנו אובייקטיבי. עוד על הנתבעים להוכיח כי קיים אינטרס ציבורי בפרסום הגובר על הפגיעה בשם הטוב. בענייננו, לא הוכיחו הנתבעים כי יש אמת בפרסום. רוב העדויות מבוססות על עדות שמועה, לעיתים כפולה. לעיתים מקור השמועה בילדי הנתבעים, שתפיסת המציאות שלהם אינה מפותחת דיה. הנתבעים 2-4, 6-7 ו-10 העידו כי לא נכנסו לגן, אלא מסרו אותם בשער ואספו אותם בסוף היום. משכך, אין להם ידיעה אישית באשר לתוכן הפרסום. הנתבעת 8 העידה כי נכנסה מעת לעת לגן בשעות הבוקר, אולם גם עדותה מתייחסת לשעה 7:15 בלבד ולא לשעות פעילות הגן. העד יהושע כפיר העיד כי לא היו לו טענות נגד הגן, העדה אורטל אליאס העידה כי לא נכנסה מעולם לגן (עמ' 72, ש' 9), העדה אליונה פישר עזבה את הגן בשנת 2015, העדה אריאלה ביטון עבדה בגן עשרים שנים לפני מועד הפרסום, העדה זהבית הראל עזבה את הגן יותר משנתיים לפני הפרסום, וגם היא מביאה דברים ששמעה מפי אם אחרת, העד גיל נבון היה בגן כעשר שנים לפני הפרסום ועדותו מבוססת על דברים ששמע.

36. גם עדותן של שתי העדות שהיו בגן בשעות הפעילות, אינה מבססת את ההגנה בדבר אמת הפרסום. העדה בת אל דנינו הייתה בלתי אמינה בעליל. כך גם עדותה של רינת ירדן, הנתבעת 1, שאינה מתיישבת עם פרסומים חיוביים שיזמה וקידמה ומעידים על האופן בו תפסה את הדברים בזמן אמת.

37. אל מול עדי ההגנה העידה דפנה הראל, שהייתה חברת ועד הגן, כי בעלה היה נכנס עם הילדים לגן ומשחק עמם כרבע שעה, כי בדקה את הפרסומים ומצאה "שהכל הבל הבלים" (עמ' 24, ש' 32 – עמ' 25, ש' 4). אשר לתלונה ביחס לאוכל השיבה "כמו שאמרתי לך הבנות שלי מאד ורבליות וכאשר חקרתי אותן ובדקתי התברר שאין אמת בדברים" (עמ' 26, ש' 3-10). גם העדה רחל פרידמן העידה כי הייתה בגן מספר פעמים ולא מצאה בסיס לטענות (עמ' 36, ש' 4), אורית אבירן העידה כי בתה פרחה בגן ואהבה את רינת כאם שניה. עוד העידה כי הייתה תקופה שבתה לא הסכימה לאכול מוצקים בבית, ולכן רינת שלחה לה את האוכל שאכלו בגן. כך היה גם עם בנה (עמ' 38, ש' 20-35), כן העידה שלאחר הפרסום שיחקה עם בתה במשחק תפקידים במסגרתו דימתה סיטואציות שונות, ולא נתקלה בשום תגובה לא הולמת (עמ' 39, ש' 14-26). כך עולה גם מעדותה של דוניא יוסף, או עדותה של זוהר שרף שהעידה כי "הדברים נראים לי הזויים ברמה לא סבירה." כן העידה כי ביקרה בגן מעת לעת, ללא הודעה מוקדמת, ובשעות שונות.

38. בעקבות הפרסום פחתו הכנסות התובעות באופן דרמטי. הירידה הגיעה לשיעור של 22% במחזור המכירות של הגן וירידה של 69% ברווחי הגן. הנזק המיידי נבע מעזיבת 18 ילדים מיד לאחר הפרסום. העזיבה הייתה מאורגנת ומתוזמרת ונועדה לפגוע בתובעות. לזאת יש להוסיף את הפגיעה במוניטין של הגן. סך הכל הנזק שנגרם לתובעות מגיע כדי 1,080,000 ₪, כמפורט בחוות דעתו של מר פז ישי.

39. לחלופין, יש לפסוק לתובעות פיצויים סטוטוריים. שקילת השיקולים הרלבנטיים לעניין קביעת גובה הפיצוי מצביעים על חיוב הנתבעים במלוא הפיצוי הסטטוטורי. הנתבעים חיברו פרסום מכפיש ובלתי מדתי, המבוסס על שמועות. הפרסום זכה לתפוצה רבה. הפרסום בוצע בכוונה לפגוע בתובעות. הנתבעים לא הסתפקו בפרסום והמשיכו לנהל שיחות עם הורים ולקוחות פוטנציאליים של הגן במגמה להרתיעם מרישום ילדיהם לגן. הנתבעים אף פנו לאמצעי התקשורת והגישו תלונות לרשויות השונות – כל זאת במטרה להעצים את הפגיעה ולהביא לקריסתן הכלכלית של התובעות. הנתבעים היו קרובים לתובעת. בגדר כך יכלו לברר את המחלוקות או לסיים את מערכת היחסים באופן הוגן וראוי. במקום זאת נקטו בדרך של נקמנות אישית. התובעת התנצלה בפני הנתבעים על אירוע ההסעה. לאחר שהנתבעים הגישו נגדה תלונה למשטרה והיא הועמדה לדין, היא הודתה, לקחה אחריות על מעשיה ושילמה את המחיר שנדרש ממנה. למרות שהצטערה על עזיבת ילדי הנתבעים את הגן, השיבה להם את שכר הלימוד ששילמו, מתוך הבנה כי בכך תסתיים הפרשה.

40. הפרסום בוצע בזדון ומתוך כוונה לפגוע. משכך, יש לפסוק לתובעות כפל פיצוי (סעיף 7א'(ג) לחוק איסור לשון הרע).

ד.2 - טענות הנתבעים

41. הפרסום בוצע על מנת לעודד הורים להאזין לילדיהם ולהעדיף את דבריהם על פני דברי הצוות החינוכי. הפרסום אינו נוקב בשמו של הגן או בשמה של התובעת ואינו כולל פרטים מזהים. הנתבעים התנהלו באופן מוסרי וראוי להערכה.

42. לא הוכחה עילת התביעה של התובעת 2 ואין יריבות בינה לבין מי מהנתבעים. לא הוכח הקשר בין הגן לבין התובעת 2. לא הוכח כי התובעת 2 הנה בבעלות התובעת או כי מדובר בחברה קיימת. למעשה, מעבר להצגתה בפתח כתב התביעה, אין כל התייחסות בכתב התביעה לתובעת 2. משכך, יש להורות על דחיית תביעתה של התובעת 2.

43. התובעת בחרה את הנתבעים לפי מידת עלבונה האישי מדבריהם. היא נמנעה מהגשת תביעה נגד הורים אחרים שעזבו את הגן, כמו גם נגד אנשים שפרסמו את שמה והתריעו מפני רישום ילדים לגן. משכך, יש לקבוע כי מדובר בתביעה קטנונית, קנטרנית ובררנית.

44. רק ארבעה מבין הנתבעים מוזכרים בכתב התביעה. יתרתם לא נזכרים בכתב התביעה ולא מיוחסת להם כל אמירה או מעשה: יניב טודובר, גיא טוביאס, דקלה משילקר, קרן קבקוב (הנתבעים 4, 6-8). הנתבע 4, יניב טודובר, אף לא נזכר בתצהירי התובעות. נתבע שאין התביעה מייחסת לו דבר, אינו יכול להיות מחויב בדבר. משכך, יש למחוק את התביעה כנגד הנתבעים 4, 6, 7, 8. משכך, נותרה רבע מהתביעה, לרבות רבע מהסכום שנתבע.

45. הטענות שהעלו הנתבעים היו מוכרות וידועות לרבים זה מכבר. העדויות שהובאו ביחס להתנהגות התובעת בעבר רלבנטיות, שכן הן עולות כדי עדות שיטה ומעשים דומים.

46. התובעת היא שיצרה את הזיהוי בינה לבין הפוסט. התובעת ובתה רינת סיפרו על הפוסט. כך, לדוגמא, לאחר העזיבה של חלק מילדי הגן כינסה תובעת אסיפת הורים במסגרתה שיתפה אותם אודות הפוסט שפורסם. זאת ועוד, לטענת התובעת היו אירועים נוספים שגרמו לה נזק (הגשת תלונות לגורמי אכיפה שונים, גיוס הורים נוספים, הסתת עובדים נגד התובעות, פניה לאמצעי התקשות, שיחות עם הורים על מנת לשכנעם לעזוב את הגן). מכאן מתחייבת המסקנה כי לא ניתן לייחס את מלוא הנזק הנטען לפוסט.

47. לא ניתן לקשר בין הפוסט לבין התובעות. הפוסט אינו כולל את שם התובעת, שם הגן או כל פרט מזהה אחר. התובעת אף לא ביקשה איסור פרסום של התביעה.

הפוסט נמחק ימים ספורים לאחר פרסומו. מרבית הקוראים לא הצליחו לחלץ מתוך הפוסט את זהות הגן, ואלה שהצליחו עשו כן על בסיס ניסיון החיים שלהם וזיהוי תבניות ההתנהגות של התובעת - ולא על סמך רמזים בפוסט.

48. אין ליתן אמון בעדות העדים מטעם התובעות – התובעת, בתה רינת, עובדות של התובעת וכן אמהות שנהנו מהנחות מפליגות בשכר הלימוד וטובות הנאה. התובעת נוהגת לרכוש "תמיכה" באמצעות מתן הנחות וטובות הנאה לאמהות מעוטות יכולת. דרך אחרת בה נקטה התובעת היא הפחדה, לחצים ואיום, רכישת עדויות בכסף והטיית עדויות.

49. בנסיבות העניין עומדת למפרסמים הגנת אמת הפרסום.

א. די בכך שהתובעת הורשעה בדין פלילי בהסעת ילדים בלתי חגורים כדי להוכיח כי התובעת שיקרה להורים, סיכנה את חיי הילדים ומעלה באמונם של ההורים. במסגרת ההליך הוכחו שפע מעשים בלתי ראויים נוספים;

ב. הטענה לפיה אסרו על הילדים ללכת לשירותים החל מהשעה 15:00, לאחר שניקו אותם נתמכה בסעיף 6 לתצהיר מאור איצקוביץ (נ/20), ס' 6-7 לתצהיר יניב טודובר (נ/22), עדות יניב טודובר עמ' 145, ש' 33 – עמ' 146, ש' 2, וכן ס' 10 ו-40 לתצהיר הנתבעת 2 (נ/24);

ג. הטענה לפיה אסור להוריד את המים בשירותים על מנת לא להעיר את התינוקות נתמכה בעדות אורטל אליאב, עמ' 73, סעיף 5 לתצהיר אריה גלעד (נ/17), עדות יניב טודובר, עמ' 146, ש' 13-14;

ד. התובעת אמרה להורים שהילדים לא מקבלים אוכל מעובד. בפועל, קיבלו הילדים, בין השאר, נקניקיות (שאמרו להם שהן קבב ארוך) וטבעות עוף (ס' 16-19, 40 לתצהיר הנתבעת 2, נ/24);

ה. הטענה להטעיית ההורים ביחס לכוח האדם בגן הוכחה בהעסקת מירב צ'צ'קין, שהורשעה בסיוע לרצח, כמו גם הטעיית ההורים ביחס לכמות הילדים בגן, ס' 4 לעדות בת אל דנינו (נ/23);

ו. הטענה ביחס לאיכות הירודה של האוכל הוכחה בס' 13, 40 לתצהיר הנתבעת 2 (נ/24), הילדים חזרו רעבים מהגן, התנפלו על האוכל, עמ' 156-158, עדות זהבית הראל (בשיחה המוקלטת עם אולגה טוביאס), עדות רינת בס' 10 לתצהירה (נ/9);

ז. הטענה לפיה הנכד של התובעת קיבל אוכל טרי בעוד שאר הילדים קיבלו אוכל סוג ב' הוכחה בס' 11 לתצהיר בת אל דנינו (נ/23), ס' 9-12 לתצהיר אליונה פישר (נ/3), ס' 40 לתצהיר חן (נ/24);

ח. הטענה בדבר צעקות ושימוש בשפה לא נאותה הוכחה בס' 40 לתצהיר הנתבעת 2 (נ/24), ס' 13 לתצהיר אליונה פישר (נ/13), ס' 8 לתצהיר בת אל דנינו (נ/23);

ט. הטענה כי הילדים נדרשו לשבת בלי לזוז בין שבע לשמונה נתמכה בס' 2 לתצהיר אולגה טוביאס (נ/25), ס' 4 לתצהיר דיקלה משילקר (נ/21), ס' 40 לתצהיר חן (נ/24), עדות אורטל אליאב לפיה בנה לא רצה להגיע לצהרון כי התבקש לשבת ולא לשחק כדי לא להעיר את התינוקות, ס'3 לתצהירה (נ/12).

50. אין לתת כל משקל לחוות הדעת של הכלכלן מר פז ישי, מכל אחד מהטעמים הבאים:

א. המומחה התיימר לקבוע ממצאים בעניין שאינו בתחום מומחיותו, כגון הקשר הנזק הנטען לבין "שיימינג";

ב. המומחה הסתמך על דברי התובעת ועל נתונים שהתקבלו מ"שקד", שלא הובאו;

ג. לחוות הדעת צורפו מסמכים רפואיים ומכתבי המלצה שלא ברורה הרלבנטיות שלהם או האותנטיות שלהם;

ד. מחוות הדעת עולה כי בשנת 2016 היו 32 ילדים ובשנת 2018 31 ילדים. 49 הילדים בשנת 2017 כוללים את 17 ילדי הצהרון שעזבו בעקבות פרשת ההסעות.

ה. רוב הילדים שהוצאו מהגן (15 מתוך 18) עזבו לאחר פרשת ההסעות ולפני פרסום הפוסט. משכך, אין קשר סיבתי בין פרסום הפוסט לבין העזיבה. גם לגבי יתרתם לא הוכח קשר סיבתי של גרימה או תרומה של הפוסט להחלטתם לעזוב את הגן.

דקלה משילקר העידה כי היא ואולגה טוביאס החליטו להוציא את ילדיהם מהגן לפני פרשת ההסעות (עמ' 141, ש' 18-19). כך עלה גם מעדותה של אולגה טוביאס (עמ' 170, ש' 31-32).

ארבעה ילדים הם ילדי הנתבעים 2-3. הנתבעת 2, חן עזראן, היא שפרסמה את הפוסט ומכאן שממילא לא הוא שגרם לה להוציא את ילדיה מהגן. כך עולה גם מעדותה (עמ' 163, ש' 18-24)

כך גם לגבי ילדי משפחת קבקוב (עמ' 110, ש' 17-32) וילדי משפחת טודובר (ס' 13-14 לתצהירו, נ/22).

האב יהושע כפיר הסביר כי החליט להוציא את בתו לאחר שנודע לו שהתובעת אמרה לילדים שהחברים שלהם שעזבו את הגן סובלים במקום החדש, התובעת הכחישה את הדברים אך לאחר שקיבל חיזוק לדברי בתו ממיקה קבקוב החליט להוציא את בתו מהגן (עמ' 105, ש' 29-30)

אורי גלעד הוצא מהגן ללא קשר לפוסט, לאחר שהתברר להוריו כי התובעת לא מקפידה על בקשת הוריו לתת לבנם אוכל טבעוני בלבד (עמ' 94, ש' 4-5)

למשפחת קוצ'ר היה רק ילד אחד בגן ולפי הדוח היה בגן חודשיים – לא הובהר מתי ומדוע עזב.

אלמוג (אליאב) לא מופיע בדוחות של חברת שקד. אמו העידה כי היה פחות מחודשיים בצהריים וכי הוציאה אותו כי לא היה לו טוב בגן וכי לא ידעה דבר על הפוסט או ההסעות (ס' 2 לתצהירה, נ/12).

51. לא הובאה כל ראיה המבססת את הטענה להשפעה על הורים אחרים שלא לרשום את ילדיהם לגן או להוציאם.

52. לא ניתן לפסוק לתובעות יותר מכפי שתבעו: פיצויים בסך 50,000 ₪ - פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק ו-950,000 ₪ - פיצוי כללי בגין פגיעה בהכנסות הגן. אף לא ניתן לפסוק פיצוי סטטוטורי ופיצויים נזיקיים באותו הליך (ע"א 7426/14 פלונית נגד עו"ד אורי דניאל (14.3.2016)). יתר על כן, סכום הנזק הנטען לא הוכח, כמו גם הקשר הסיבתי בינו לבין פרסום הפוסט.

ה - דיון והכרעה

ה.1 – הערה מקדימה

53. הדיון בתיק זה חרג הרבה מעבר לסביר, הן מבחינת היקף הטענות, בעיקר נגד התובעת (כגון טענות להצעת תשלום לעדים, איומים, הפחדות, הגשת תלונות סרק ועוד) והן מבחינת היקף העדים שזומנו, בעיקר על-ידי הנתבעים. חלק מהעדויות שמסרו עדי הנתבעים לא היו רלבנטיות לעניין הנדון, אחרות ניתנו על מנת לבסס טענה ל"עדות שיטה ומעשים דומים" – כנטען.

54. כל אחד מהצדדים ביקש לבנות נרטיב: התובעות ביקשו להוכיח כי התובעת הנה גננת טובה ומסורה, אשר נהנתה ממוניטין ללא רבב עד לפרסום הפוסט, כי פרסומו בוצע כחלק ממסע רדיפה ונקמה אותו מנהלים הנתבעים נגדה, כי הפרסום עשה לה עוול וגרם לה נזק רב. הנתבעים ניסו להציג את התובעת כבלתי ראויה לטפל בילדים, כמי שמשתמשת בילדים כ"אמצעי לייצור הכנסה" וכמי שנתקלה לכל אורך שנות עבודתה כגננת בתלונות על התעללות וטיפול לא הולם בילדים. אומר מיד, איני מקבלת אף לא אחד מנרטיבים אלה. אכן, במהלך שמיעת הראיות נשמעו מספר עדויות מטרידות עד מאד (רובן בלתי רלבנטיות לתביעה) - אולם נשמעו גם עדויות אחרות. יתר על כן, השאלה שבפניי אינה האם התובעת הנה גננת טובה אם לאו, האם התנהגותה תואמת את ההתנהגות המצופה מגננת ועוד. השאלה שבפניי הנה האם הפוסט עולה כדי פרסום לשון הרע ואם כן – האם הנתבעים הוכיחו כי הדברים שפורסמו אמת היא - הא ותו לא.

ה.2 – גדר הפלוגתאות

55. כעולה מטענות הצדדים, אין מחלוקת כי הנתבעת 2, פרסמה את הפוסט. עוד אין מחלוקת כי הנתבעים 1, 3, 4, 6 ו-7 שתפו את הפוסט (גם הנתבעת 5 שתפה את הפוסט אולם התביעה נגדה נמחקה).

56. הצדדים חלוקים בשאלות הבאות:

א. האם הפוסט איפשר את זיהוי התובעות;

ב. האם הנתבעים הוכיחו כי היה אמת בפרסום – בשים לב לעדויות שנשמעו, לטענה לעדות שיטה ומעשים דומים ולמוניטין התובעות עובר לפרסום;

ג. אם לא – מה סכום הפיצויים להם זכאיות התובעות.

אדון בפלוגתאות כסדרן.

ה.3 – מסגרת סטטוטורית

57. חוק איסור לשון הרע מאזן בין שתי זכויות יסוד בעלות מעמד חוקתי, חופש הביטוי מזה והזכות לשם טוב (והזכות לפרטיות) מזה (תמר גדרון, חופש הביטוי וחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, נקודת איזון חדשה? המשפט ה', התשס"א, ע' 10). שתי הזכויות נגזרות מהערך היסודי של כבוד האדם (ע"א 3199/93 קראוס נגד ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט (2) 843, 854). יתר על כן, שתי הזכויות חיוניות למשטר המיוסד על אדנים של חירות, שוויון ומשטר דמוקרטי (בג"ץ 6126/94 גיורא סנש נגד רשות השידור, פ"ד נג (3) 817, בעמ' 832). חשיבותן של כל אחת מהזכויות מקשה על האיזון ביניהן, המחייב דחייה של אחת מפני רעותה (ע"א 9462/04 בן ציון מורדוב נגד ידיעות אחרונות בע"מ ואח', פ"ד ס (4) 13).

58. היקף ההגנה שתינתן לכל אחת מהזכויות, הזכות לשם טוב, מחד גיסא, וחופש הביטוי, מאידך גיסא, תלוי בהקשר בו מתנגשות הזכויות וקיומם של אינטרסים ציבוריים וערכים רלבנטיים מוגנים באותו הקשר (אייל כתבן ובועז שנור, בין תרבות הדיון ובין השם הטוב של האדם בעקבות רע"א 1104/07, המשפט ט"ו (1) תש"ע, 71-110; רע'"א 10520/03‏ ‏איתמר בן גביר נגד אמנון (12.11.2006)). הביטוי הפוגע לא ייבחן רק על פי פירוש המילים המדויקות בהן נעשה שימוש, אלא גם על רקע הנסיבות החיצוניות הרלבנטיות להתבטאות שבמחלוקת (ע"א 1104/00 אפל נגד חסון, פ"ד נו(2) 607; ע"א 751/10 פלוני נגד אילנה דיין-אורבך (8.2.2012); ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נגד חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא (2) 281, בעמ' 300, 302; ע"א 5653/98 אמיליו פלוס נגד דינה חלוץ ואח', פ"ד נה (5) 865, בעמ' 874-876).

59. בירור תביעה לפי חוק איסור לשון הרע נעשה בשלבים, אשר פורטו בפסק דינו של כב' הנשיא א' ברק בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558:

"ניתוח ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים: בשלב הראשון, יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, כלומר יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת (שנהר, בעמ' 109). בשלב השני, יש לברר, בהתאם לתכלית החוק לאיזונים חוקתיים, אם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו-2 לחוק (השוו Price supra at pp. 3-4). בשלב השלישי, בהנחה שעברנו את המשוכה השנייה, יש לברר אם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 15-13 לחוק. השלב האחרון הוא שלב הפיצויים. ודוק: "האיזון החוקתי בין הזכות לשם הטוב ולפרטיות לבין הזכות לחופש הביטוי משתרע הן על קביעת האחריות (בנזיקין ובפלילים) בגין לשון הרע והן על קביעת הסעדים הננקטים כאשר מתגבשת האחריות" (פרשת אמר, בעמ' 520). כך האיזון שולט על קביעת הגדרתם של הביטויים המהווים לשון הרע, על היקפן של ההגנות המנויות בחוק ועל סוגיית הפיצויים".

ומכאן לענייננו.

ה.4 – רכיבי עוולת לשון הרע

60. עוולת לשון הרע כוללת שני יסודות: האחד - פרסום (כהגדרתו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע), השני- דבר הפרסום מהווה לשון הרע. לעניין זה קובע סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע:

"פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית."

61. "פרסום" הוגדר בסעיף 2(א) לחוק איסור לשון הרע כ:

מיום 28.2.1997

תיקון מס' 5

ס"ח תשנ"ז מס' 1612 מיום 28.2.1997 עמ' 70 (ה"ח 2579)

"פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר".

62. על מנת שפרסום יגבש עילה לפי חוק איסור לשון הרע, עליו להיחשף בפני אדם אחד לפחות (בעוולה) (אורי שנהר דיני לשון הרע, עמ' 87 (1997), להלן: "שנהר"). כאשר אדם מפרסם לשון הרע על כמה אנשים והדברים נשמעים על-ידי הנפגעים יחד, ייחשב כל אחד מהנפגעים כמי ששמע את דברי לשון הרע על הנפגעים האחרים והדברים ייחשבו כפרסום לעניין החוק (שנהר, בעמ' 88). כאשר לשון הרע פורסם בכתב, די בכך שהפרסום עשוי היה להגיע לאדם זולת הנפגע, ואין צורך להוכיח כי הפרסום הגיע בפועל (שנהר, עמ' 90): "אדם ישא באחריות אזרחית לפרסום לשון הרע בכתב אם הפרסום עשוי היה לפי הנסיבות להגיע לאדם אחד זולת הנפגע" (שנהר, בעמ' 92). כל מי שנושא באחריות אזרחית ללשון הרע נושא בה ביחד ולחוד עם שאר הנושאים באחריות לאותו פרסום (שנהר, בעמ' 95). לבסוף, נוסף למפרסם עשויים לשאת באחריות אזרחית גם המסייע למפרסם, המייעץ, המפתח, המעביד, השולח ומי שעשה חוזה עם המפרסם כדי שיעשה עבורו מעשה של פרסום. אחריות כל אלה תהא ביחד ולחוד (שנהר, בעמ' 96(.

63. בפסק הדין ברע"א 1239/19 ‏יואל שאול נ' חברת ניידלי תקשורת בע"מ (8.1.2020) דן בית המשפט בשאלה האם כתיבת פוסט, שיתוף פוסט או תגובה ברשתות החברתיות עולים כדי פרסום, כהגדרת המונח בחוק איסור לשון הרע, וקבע את הדברים הבאים:

"בשלב זה של התפתחות הפסיקה לא יכול להיות ספק כי פעולה ישירה של כתיבת 'סטטוס' או 'פוסט' ברשת החברתית היא אכן פרסום כמובנו בחוק, ועל כן עשויה להקים עילה לתביעה ככל שיש בו משום לשון הרע (ראו: עניין סרנה, בפסקה 4. כן ראו למשל, מני רבים: תמ"ש (ב"ש) 21757-10-11 פלונית נ' אלמוני (11.8.2013); ע"א (חי') 62613-09-16 מרקוס נ' בוהדנה (19.3.2017); תמ"ש (נצ') 18304-07-14 ו.ק נ' ד.ב (20.4.2014). ראו גם: גנאים, קרמניצר ושנור, בעמ' 256-255). השאלה המתחדדת בפנינו נוגעת לפעולות שאינן יוצרות מסר חדש ועצמאי ושעיקר מטרתן היא להתייחס לתוכן שפורסם על ידי משתמש אחר ברשת או להדהד אותו, ומכאן המורכבות הכרוכה בהכרעה לגביהן.

....

בעיקרו של דבר, אני סבורה כי יש מקום לאמץ את הפרשנות שהוצגה בעמדתו של היועץ, ואשר התקבלה גם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, לפיה יש להבחין בין פעולת השיתוף לבין סימון הלייק (או סימוני 'תחושה' דומים) ולקבוע כי רק הראשונה עולה כדי פרסום כמובנו בחוק איסור לשון הרע.

....

פעולת השיתוף יוצרת מעין 'עותק' של הפרסום העוולתי אשר יוצג לחבריו או עוקביו של המשתף ברשת החברתית. מדובר אפוא בפעולה של חזרה על פרסום מסוים החושפת אותו למשתמשים נוספים – בדרך כלל, מי שמצוי ברשימת החברים או העוקבים של המשתף, שאולי לא נחשפו לפרסום המקורי. באופן כללי ניתן לומר כי פעולה של שיתוף עשויה להקנות לפרסום מסוים תפוצה נרחבת ותהודה רבה (ובכך לתרום להפיכתו ל'ויראלי'), מעבר למה שהיה מקבל לולא שותף. כך למשל ייתכן כי מפרסם של פוסט מסוים שיש בו משום לשון הרע אינו בעל חברים או עוקבים רבים, וכך הפרסום המקורי אינו צפוי להיחשף בתפוצה רחבה, אולם כאשר משתמש אחר בעל עוקבים רבים משתף אותו הוא מגדיל את תפוצתו בהרבה באופן שמעצים את הפגיעה בשם הטוב של הנפגע, או לכל הפחות פוגע באותה מידה.

...

מנגד, קשה לראות בסימון לייק יצירת 'עותק' של הדברים וחזרה עליהם. אכן, לעתים האלגוריתם של הרשת החברתית מוביל לעדכונם של משתמשים נוספים ברשת בדבר התרחשותה של הפעולה, וכפועל יוצא מכך משתמשים אלו נחשפים גם לפרסום המקורי מושא הלייק. אולם, במצב דברים זה אין לומר שהמשתמש עצמו – אשר לא ביקש ליצור עותק של הפרסום המקורי – הוא שחוזר עליו בפני משתמשים אלו, אלא אך משפיע בעקיפין על פעולת האלגוריתם של הרשת החברתית (לדרישה שהפרסום  לפי החוק יתבטא במעשה אקטיבי, ראו: שנהר, בעמ' 87-86; גנאים, קרמניצר ושנור, בעמ' 197-195). ניתן לחשוב על הדברים גם בהשוואה לפעולה נוספת ברשת החברתית: כאשר משתמש מפרסם תגובה לפרסום המכיל לשון הרע, ייתכן שהדבר יוביל באופן דומה לחשיפת הפרסום מושא התגובה למשתמשים נוספים. אולם, במקרה זה נהיר כי יש להתמקד בתוכן התגובה של אותו משתמש ולא בעצם החזרה על הפרסום, הנעשית באופן טכני, ללא מעורבותו הפעילה".

עד כאן לעניין פרסום.

64. כאמור, הנתבעת 2 פרסמה את הפוסט. הנתבעים 1, 3, 4, 6 ו-7 שתפו את הפוסט (בצירוף תגובות). משכך, יש לקבוע כי הנתבעים 1-4 ו-6-7 פרסמו את הפוסט. הנתבעות 8 ו-10 לא שתפו את הפוסט. הנתבעת 8, דקלה משילקר, העידה כי לא הייתה שותפה לפרסום הפוסט (עדותה בעמ' 142, ש' 26-27), לא כתבה אותו ולא שיתפה אותו (עדותה בעמ' 142, ש' 25; ש' 29-30). כך עולה גם מעדותו של יניב טודובר, לפיה ההחלטה מה ייכנס לפוסט הייתה של הנתבעים, כולל הנתבעת 10, למעט הנתבעת 8 (עדותו בעמ' 148, ש' 29 – עמ' 149, ש' 9). הנתבעת 2 העידה כי היא כתבה את הפוסט ולאחר מכן היה דין ודברים בין רוב הנתבעים במסגרתו הוחלט מה יפורסם, מבלי לנקוב בשמות (עמ' 163, ש' 35 – עמ' 164, ש' 5).

הנתבעת 10, קרן קבקוב, לא התייחסה בתצהירה להשתתפות בכתיבת הפוסט ולא נשאלה על כך בחקירה נגדית. דא עקא, לדברי יניב טודובר, השתתפה הנתבעת 10 בהחלטה מה ייכנס לפוסט ומה לא. יתר על כן, הנתבעת 10 כתבה תגובה לפוסט, במסגרתו אימתה מניסיונה האישי את הדברים שנכתבו בפוסט. דברים אלה חורגים מסימון "לייק" וקרובים יותר לשיתוף, אם לא פרסום חדש. משכך, אני קובעת כי הנתבעים, למעט הנתבעת 8 (והנתבעת 11), פרסמו את הפוסט.

65. "לשון הרע" מוגדר בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע באופן הבא:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;

בסעיף זה 'אדם' – יחיד או תאגיד"

66. השאלה האם יש בביטוי משום לשון הרע אם לאו תיבחן על-פי אמות מידה אובייקטיביות (ע"א 740/86 יגאל תומרקין נגד אליקים העצני, פ"ד מג (2) 333, בעמ' 338; ע"א 334/89 רבקה מיכאלי נגד בלה אלמוג, פ"ד מו (5) 555, בעמוד 562; ע"א 1104/00‏ דוד אפל נגד איילה חסון, פ"ד נו (2) 607; אורי שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור (1997) בעמוד 122); ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נגד חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא (2) 281).

67. בענייננו, אין ספק כי הפוסט כולל ביטויים אשר על פי אמת מידה אובייקטיבית יש בהם להשפיל את התובעת, לבזותה, להשפילה ולפגוע במשלח ידה. לעניין זה די להתבונן בתגובות לפוסט. אשר על כן, אני קובעת כי הפוסט כולל לשון הרע.

ה.5 – האם הפרסום איפשר לזהות את התובעות

68. סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע העוסק בדרכי הבעת לשון הרע קובע כדלקמן:

"אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה".

69. בפסק הדין שניתן בע"א 1697/11 א. גוטסמן אדריכלות בע"מ נ' אריה ורדי (23.1.2013) עמד בית המשפט על דרישת הזיהוי (באותו מקרה נדון סעיף 2 (11) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, אולם בית המשפט דן על דרך האנלוגיה בדרישת הזיהוי על פי חוק איסור לשון הרע) תוך שקבע את הדברים הבאים:

"גם אם לצד המידע לא נקוב במפורש שמו של אדם, הרי שיש לוודא כי לא ניתן לזהותו באמצעים אחרים, למשל: אם במסגרת הפרסום נמסרו עליו פרטים מזהים רבים, שעלולים לאפשר להסיק במי עוסק הפרסום (ראו: חי, בעמ' 115). אם נייחס את האיסור לציון שמו של אדם בלבד, "תיעשה הוראת החוק פלסתר, שהרי די בציון פרטים מזהים רבים כדי שיובהר, במקרים רבים, במי מדובר" (זאב סגל "הזכות לפרטיות מול הזכות לדעת" עיוני משפט ט 175, 190 (1983) (להלן: סגל)). כפי שנפסק בפרשת ג'נין ג'נין, "דרישת הזיהוי הינה דרישה מהותית ולא טכנית. השאלה אינה האם שמו של אדם צוין באופן מפורש בדברים שפורסמו [...] דרישת הזיהוי תמולא באותם המקרים בהם מיוחסים דברים שפורסמו לפרט הטוען לפגיעה באופן משתמע מן הפרסום או כתוצאה מנסיבות חיצוניות או משילובם של הפרסום והנסיבות החיצוניות" (שם, בפסקה 34).

לצורך בחינת השאלה האם ניתן לקשור בין אדם לבין מידע מסוים, הוצע בספרות מבחן ה"דה-אנונימיזציה". לפי מבחן זה, אם יש בידי גורם כלשהו מפתח שמאפשר לבצע "הנדסה חוזרת" (reverse engineering), קרי: לשייך את המידע שפורסם לאדם מסוים – אזי יש לומר מלכתחילה כי המידע הוא מידע מזהה (מיכאל בירנהק מרחב פרטי – הזכות לפרטיות בין משפט לטכנולוגיה 193-191 (2010)). על כן, כאמור, אין זה הכרחי כי שמו של אדם או תמונתו יופיעו לצד הפרסום; די בכך שניתן לקשור, באמצעים כלשהם, בין המידע לבין אדם ספציפי על דרך ביצועה של "הנדסה חוזרת". ברי כי "הנדסה חוזרת" כזו עשויה להתרחש בעיקר כאשר המידע שפורסם כולל אפיונים מובחנים ומיוחדים (השוו:Motschenbacher v. R.J. Reynolds Tobacco Co., 498 F.2d 821, 827 (9th Cir. 1974)).

ומכאן לענייננו.

70. על מנת להוכיח את יסוד הפרסום של עוולת לשון הרע, די בכך שהפרסום הגיע לידי נמען אחד נוסף לנפגע. אין ספק כי הפוסט שפרסמה הנתבעת 2 הגיע לידי הנתבעים 1, 3, 4, 5, 6, 7 – אשר שתפו אותו. הנתבעת 8 (קרן קרקוב) פרסמה תגובה לפוסט. משכך, אף היא נחשפה אליו. כל אלה יודעים היטב את זהותו של הגן והגננת בהם מדובר. כך גם חלק מהורי הגן אשר היו "חברים" של הנתבעים 1, 2, 3, 4, 5, 6, 7 (כגון גב' זהבית הראל). מאיה וולף (עובדת בגן) העידה כי ראתה את הפוסט וידעה באיזה גן מדובר לפי זהות המפרסמת (עמ' 21, ש' 4-12). די בכך לעמוד בדרישת סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע, גם אם תאמר כי כל הנתבעים השתתפו בפרסום.

71. יתר על כן, הפוסט פורסם אמנם ללא שם התובעת או הגן – אולם בהמשך פורסם שם הגן על-ידי אחת המגיבות.

72. לא זו אף זו, נסיבות הפרסום מאפשרות לעמוד על נקלה על זהות התובעות. הפוסט פורסם בדף הפייסבוק של הנתבעת 2. לדבריה בעדותה יש לה 400 "חברים" בפייסבוק. הנתבעת 2 אמנם העידה כי במועד הפרסום היו לה פחות "חברים" (עמ' 166, ש' 1-2), אולם לא הוגשו ראיות באשר למספרם או זהותם. לפוסט בוצעו 470 שיתופים (עדות הנתבעת 2 בעמ' 165, ש' 4). יש להניח כי לפחות חלק מ"חברי" הנתבעת 2 בפייסבוק יודעים באיזה גן מבקרים ילדיה. זאת ועוד, על זהות הגן אף ניתן ללמוד אף מהתמונות והסרטונים שבפרופיל הפייסבוק (עדות הנתבעת 2 בעמ' 166, ש' 5-8). כעולה מהתגובות, אכן חלק מהמגיבים הבינו באיזה גן מדובר על בסיס תמונות אלה:

"שירה בהרב: מניחה שאני יודעת כבר באיזה גן מדובר

רעות דרום: שמעתי על זה

אבי שניידרמן: מנחש איזה גן לפי איזו מגורים ....

אבי שניידרמן: תמצאי לבד בתמונות.

רבקה קאופמן: הגן המשפחתי, לכאורה!"

בהקשר זה ראוי להפנות להבדל בין הבקשות לחשיפת שם הגן בקבוצת "הורים בחיפה" בו פורסם הפוסט (ולמגיבים לא הייתה אפשרות לדעת באיזה גן מדובר) לבין התגובות לפרסום הפוסט בדפי הפייסבוק של הנתבעים, שם ניכר כי המגיבים למדו במהרה באיזה גן מדובר.

73. די בכך בכדי לעמוד בדרישת הפרסום ולקבוע כי הנתבעת 2 פרסמה לשון הרע על התובעות.

ו – הגנת אמת הפרסום

ו.1 – מעשים דומים ועדות שיטה

74. הנתבעים זימנו מספר עדים שעדותם אינה רלבנטית, באשר אינה מתייחסת למצב הדברים במועד הפרסום (נובמבר 2017) או סמוך לכך. כך הובאה עדותה של אליונה פישר (נ/13), אשר העידה כי הוציאה את בנה מהגן בשנת 2015 ואינה יודעת מה קורה בגן ממועד זה (עמ' 75, ש' 19-22), עדותו של עו"ד גיל נבון (נ/18) אשר הוציא את ילדו מהגן בשנת 2008 ומאז אינו יודע מה קורה בגן (עמ' 96, ש' 8-11) וכן עדותה של אריאלה ביטון, אשר עבדה בגן לפני עשרים שנה בתינוקייה בתור סייעת, במשך שנה. אריאלה ביטון עבדה עם אמה של התובעת.

75. בסיכומיהם, טוענים הנתבעים כי ראיות אלה מבססות דפוס התנהגות, על בסיס הדוקטרינה של מעשים דומים ועדות שיטה.

76. אכן, במשפט הפלילי, כמו גם המשפט האזרחי, ניתן להכיר במעשים קודמים דומים של האדם כביטוי להלך נפשו, ראייה לכוונתו הפלילית מקום בו אין מחלוקת באשר לעצם ביצוע המעשים. עדות שיטה, לעומת זאת, מובאת על מנת להוכיח את היסוד העובדתי של העבירה, כגון הוכחת עצם ביצוע מעשה העבירה, או הוכחת זהות המבצע. שיטת הביצוע מהווה מעין "כרטיס ביקור", שיש בו להעיד על כך שהמעשים בוצעו על-ידי האדם שהוכח כי נוקט בשיטת ביצוע זו. על ההבדל בין עדות שיטה ועדות בדבר מעשים דומים עמד בית המשפט בפסק הדין שניתן בע"פ 3372/11 ‏ משה קצב נ' מדינת ישראל (10.11.2011):

"עדות שיטה ועדות בדבר מעשים דומים הינן חריגים לכלל, הקבוע בסעיף 163 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), לפיו אין מציגים בפני בית המשפט את עברו הפלילי של הנאשם ....

....

יש להבחין בין עדות שיטה לבין עדות בדבר מעשים דומים. מטרתה של עדות השיטה היא להוכיח את היסוד העובדתי של העבירה, כגון הוכחת עצם ביצוע מעשה העבירה, או הוכחת זהות המבצע. מנגד, מטרתה של עדות בדבר מעשים דומים הינה הוכחת כוונה פלילית של הנאשם בביצוע המעשים, כאשר עצם ביצוע המעשים אינו שנוי במחלוקת. מטרות שונות אלו מכתיבות גם רמות שונות של דמיון הנדרשות בין העדויות. עדות שיטה מחייבת דרגה גבוהה של דמיון בין המעשים, בעוד כשמדובר בעדות בדבר מעשים דומים ניתן להסתפק במספר מאפיינים דומים בין המעשים (ע"פ 9657/05 הנ"ל, פסקה 23 לפסק דינו של השופט לוי; ע"פ 7045/05 אנטיפקה נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (3.4.08) (להלן: עניין אנטיפקה); עניין שיוביץ, בעמ' 458). עם זאת, גם במסגרת עדות שיטה תיבחן רמת הדמיון הנדרשת בהתחשב במכלול הנתונים והראיות. כך למשל, כאשר מדובר בראיה יחידה לקביעת זהותו של הנאשם כמבצע העבירה ודאי שתידרש מידה רבה של דמיון בין העדויות, עד כדי מעין 'טביעת אצבע'. לעומת זאת, אם קיימת עדות מהימנה הקובעת את זהותו של הנאשם אך לעדות זו נדרש סיוע, הרי שרמת הדמיון שתידרש מעדות השיטה לעדות העיקרית תהיה פחותה. 'ערכה הראיתי של עדות שיטה אינו צריך להיקבע על יסוד מבחנים חיצוניים נוקשים, אלא צריך להישקל על רקען הפנימי של סך כל הראיות המצויות לפני בית המשפט ... מידת האינטנסיביות של הדמיון הנדרש היא, על כן, פונקציה של מעמדה של עדות השיטה ומקומה בסך כל הראיות הניצבות לפני בית המשפט' (ע"פ 679/78 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(1) 480, דבריו של הנשיא ברק (1979) (להלן: עניין כהן); כן ראו ע"פ 3122/91 מדינת ישראל נ' אלעביד, פסקה 9 (8.11.92); ע"פ 4009/90 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד מז(1) 292, 304-305 (1993); עניין אנטיפקה, פסקה 11; ע"פ 694/83 דנינו נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 249, 262-263 (1985) (להלן: עניין דנינו); והשוו ע"פ 648/77 קריב נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 729 (1978); זלצמן, בעמ' 543-544). מכל מקום, גם כאשר נדרשת רמה פחותה של דמיון יש להצביע על קווי דמיון מוחשיים ואין להסתפק בדמיון כללי גרידא (עניין כהן, פסקה 8 לפסק דינה של השופטת בן-פורת; ע"פ 40/85 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(2) 652 (1985))."

77. אשר על כן, עדות שיטה עשויה לסייע להוכחת היסוד העובדתי של העבירה (עצם ביצוע מעשה העבירה או זהותו של מבצע העבירה). עדות בדבר מעשים דומים אינה רלבנטית לענייננו, משמדובר בעוולה אזרחית שאינה דורשת הוכחת יסוד נפשי. כאמור, עדות שיטה מחייבת דרגה גבוהה של דמיון בין המעשים.

78. זאת ועוד, הסתמכות על עדות שיטה או מעשים דומים בעבר לשם קביעת ממצאים עובדתיים בהווה מעוררת קושי ברור, באשר היא חותרת תחת עקרונות בסיס של השיטה המשפטית כגון חופש הבחירה, שיפוט של המעשים ולא של האדם או אופיו, והיא אף עשויה לכרסם בזכות להליך הוגן. משכך, הכלל הוא כי רק כאשר משתכנע בית המשפט כי יש לייחס להוכחת התנהגות דומה בעבר או לשיטת הביצוע משקל ראייתי של ממש בכל הנוגע להוכחת ביצוע העבירה, רק כאשר משקלן הראייתי הסגולי של הראיות עולה על אופיין המכתים את אופיו של הנאשם, יתיר בית המשפט להוכיח את שיטת הביצוע, תוך שיזהיר עצמו ביחס ליצירת דעה קדומה נגד הנאשם או אופיו הרע (ראו: י. קדמי, על הראיות - הדין בראי הפסיקה, עמ' 705 (חלק שני, 2009)). לאותם מעשים דומים צריך להיות כוח ראייתי סגולי, הגובר על אופיים המכתים (ראו: ע"פ 595/95 פנחס יהודה קריספין נ' מדינת ישראל (14.7.1996)).

79. כך גם במשפט האזרחי. ההסתמכות על מעשים דומים או עדות שיטה תעשה בזהירות, על מנת שלא לחטוא בקביעות הנובעות ממשפט קדום או סטיגמה שדבקה בנתבע. כדברי כב' השופט י' זוסמן, בע"א 104/64 זיגמונד מורגנבסר נ' חיים ליטוינסקי ואח', פ"ד יח (3) 442 בעמ' 448, סעיף 8 לפסק הדין:

"אם מוכח שדרכו של אדם, סמוך לנושא המשפט, לרמות על-פי שיטה שהמציא ופיתח ... בכל אותם מקרים, מקבלים את הראיה להוכחת התנהגותו 'הדומה'. קרוב אני לחשוב שגם במקרים אלה לא תתקבל הראיה להוכחת הטענה, שהנתבע קיבל מידי התובע כסף, אבל מתקבלת היא כתומכת בטענה שהכסף שקיבל הושג על ידו בדרכי רמיה, בחינת חוליה אחת בשרשרת של רמאויות. שאם לא תאמר כן, יהא בעל דין לעולם מנוע מלהוכיח מה היא דרכו של העד ושיטת התנהגותו".

(כן ראו לעניין זה פסק הדין בת.א. 7039-11-11 פלוני נגד אשרף (11.2.2019))

ומכאן לענייננו.

80. מעדותו של עו"ד גיל נבון עולה כי עדותו לגבי התעללות בגן הנה עדות שמיעה ששמע לדבריו (בשנת 2008) מפי סייעת שעבדה אותה עת בגן (גילה בארי - ביטון) אותה פגשו הוא ואשתו ברחוב. עוד עולה כי הוא העביר את הדברים ששמע לאמנון לוי ולמשטרת ישראל (עמ' 97, ש' 8-20; 29-31) – אולם לא הוצגה כל ראיה לגבי ממצאי חקירת המשטרה. עוד עולה מעדותו של עו"ד גיל נבון כי בינו לבין התובעת היה סכסוך כספי ביחס לשכר הלימוד של בנו, שהוכרע על-ידי בית המשפט (עמ' 96, ש' 15-32), וכן כי חתנה של התובעת הגיש נגדו תלונה ללשכת עורכי הדין בטענה שתקף את התובעת וחטף ממנה צ'קים. בגין אותה תלונה הגיש עו"ד גיל נבון נגד חתנה של התובעת תביעה בגין לשון הרע שהסתיימה בגישור (עמ' 97, ש' 1-7). יצוין כי מפרוטוקול הדיון שהתקיים בת.א. 3922-04-99 נבון נגד גרינברג מיום 24.1.2011 (נ/19) עולה כי הסייעת, גב' גילה בארי – ביטון, העידה והכחישה כי אמרה לעו"ד גיל נבון את הדברים. לדבריה, לא דיברה עמו מעולם (עמ' 32, ש' 3-31). עוד העידה כי פנו אליה תחקירניות שעבדו בתכנית הטלוויזיה של אמנון לוי וביקשו לחקור אותה בנושא הטענות להתעללות בגן, ביקשו כי תיכנס לגן עם מכשיר הקלטה ומצלמה, ואיימו עליה כי אם תסרב יאשימו אותה כי נטלה חלק בהתעללות (עמ' 33, ש' 12-17). לדבריה, גם אשתו של עו"ד גיל נבון פנתה אליה פעמים רבות בבקשה כי תגיש תלונה נגד התובעת או תבוא לגן עם מצלמה אולם סירבה ואמרה לה ש"אם היא חושדת במשהו עליה לקחת בלש. אני לא בלש" (עמ' 34, ש' 5-17). לגופו של עניין העידה גילה בארי - ביטון כי מסרה הודעה במשטרה בקשר לתלונה שהגישו עו"ד גיל נבון ואשתו (עמ' 33, ש' 25-29), וכי לא היו התעללויות בגן (עמ' 33, ש' 30-31).

81. עדותה של אליונה פישר הייתה קשה ואמינה (עמ' 77-79 לפרוטוקול). דא עקא, המעשים עליהם העידה (הסתרת כיבוד שהביאה ליום ההולדת של בנה והעלמת שקית שביקשה להעביר לאם אחרת) אינם רלבנטים כלל לטענות שבפוסט.

82. הדברים עליהם העידה אריאלה ביטון רלבנטיים מבחינת תוכנם (עמ' 81, ש' 10 – 32). דא עקא, עדותה מתייחסת לתקופה מאד רחוקה, בה אמה של התובעת ניהלה את הגן (לפני עשרים שנה). אציין אף כי לא מצאתי את עדותה מהימנה. ניכר כי משקעי הסכסוך בינה לבין התובעת נותרו עד היום (לעניין זה ראו עדות התובעת לפיה פיטרה את אריאלה ביטון לאחר שנסעה לחו"ל לשלושה ימים ונשארה עשרה ימים, לאחר שפוטרה גישה תלונה במשרה ויצאה למסע נקמה, עמ' 68, ש' 8-35).

83. בנסיבות אלה ערכן המטה של העדויות עולה לאין שיעור על ערכן הפרובטיבי, וטוב היה לו נמנעו הנתבעים מזימונם של עדים אלה.

ו.2 – האם חלה בנסיבות העניין הגנת אמת בפרסום

84. סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע כדלקמן:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

85. ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע כוללת, אם כן, שני יסודות. האחד – היות הפרסום אמת, השני – קיומו של עניין ציבורי בפרסום. יסודות אלו מצטברים הם, ואין ההגנה חלה אלא בהתקיים שניהם (ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, בעמ' 299). בבחינת תחולת ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע על פרסום, לא נשקלים מניעיו של המפרסם. משכך, הגנה זו יכול ותחול גם במקרים בהם הפרסום נעשה בחוסר תום לב (ראו א' שנהר, עמ' 216) ואף בזדון או בהתרשלות (ע"א 751/10 פלוני נגד ד"ר אילנה דיין-אורבך (8.2.2012), פסקה 10 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית; תמר גדרון, דיני נזיקין לשון הרע – עוולת רשלנות? המשפט, כרך ד' (התשנ"ט) 219). אמיתות הפרסום נבחנת במבחן אובייקטיבי, ואין לייחס משמעות לכוונת המפרסם, או לאופן בו הובנו הדברים על ידי קורא הפרסום (שנהר, 216; פסק הדין בעניין חברת החשמל, בעמ' 300). הוראות ההגנה יחולו גם על פרסום המנוסח כהבעת דעה, כאשר ניתן לאמת את הנתונים העובדתיים המובאים בפרסום (א' שנהר, עמ' 219).

"נתבע או נאשם המבקש להתגונן בהגנת 'אמת הפרסום' יוכל להוכיח את אמיתות הפרסום באמצעות כל ראיה המאמת את הפרסום, בין אם היה מודע לקיומה בעת הפרסום אם לאו." (שנהר, עמ' 223-224 והאסמכתאות המובאות שם)

86. המבחן ליסוד הנוגע למידת אמיתות הפרסום הנו מבחן עובדתי "והוא נוגע להשוואה בין הפרסום לבין המציאות העובתית. היסוד השני עוסק בשאלה, האם קיימים לפרסום יתרונות חברתיים המצדיקים אותו, למרות לשון הרע שבו. שאלה זו היא ערכית בעיקרה ..." (שנהר, עמ' 215).

ומכאן לענייננו.

87. בפוסט נכתבו העובדות הבאות:

א. הילדים אינם בטוחים ומוגנים בגן.

ב. התובעת שכנעה אותה שדברי ילדיה הם המצאות ומשחקים.

ג. התובעת מסכנת את הילדים ופוגעת בכבודם על בסיס יומי.

ד. ילדי הצהרון מוסעים על רצפת הרכב.

ה. חל איסור על הליכה לשירותים החל מהשעה 15:00 שכן ניקו את השירותים.

ו. אסור להוריד את המים בשירותים ולשטוף ידיים כי זה עלול להעיר את התינוקות הישנים בסמוך.

ז. התובעת שקרה ביחס לכמות הילדים לה התחייבה.

ח. הילדים מקבלים לארוחת בוקר כריך בלי כלום ולארוחת צהריים ערימת פחמימות דלוחה [= עכורה, מלוכלכת, ס.מ.].

ט. התובעת אמרה לילדים להגיד שנקניקיה היא "קבב ארוך".

י. הילדים לא קיבלו אוכל ראוי או לא קיבלו אוכל מספיק.

יא. נכדה של התובעת קיבל אוכל מבושל וטרי.

יב. צועקים ומשפילים את הילדים ומשתמשים בפניהם בשפה גסה ולא ראויה בפניהם וכלפיהם.

יג. הגן מעסיק עובדות מבלי לבדוק את הרקע שלהן.

יד. הגן מעסיק אסירה משוחררת שישבה בכלא על ניסיון לרצח והתובעת ידעה שיש לה רישום פלילי.

טו. ילד שמגיע בשבע נדרש לשבת על כסא בלי לזוז עד השעה שמונה.

טז. הגן נוקט בעונשים כגון מניעת אוכל או הליכה בגשם יחפים.

יז. כל הצוות מאפשר לדברים לקרות ומשקר להורים.

יח. התובעת מפלצת.

88. אומר מיד, הקביעות בפוסט הן כלליות בה במידה שהן נחרצות. אכן, אין חולק כי התובעת הורשעה, על פי הודאתה, בכך שביום 15.10.2017 נהגה ברכבה כשהיא מסיעה 7 נוסעים, מספר העולה על המספר המותר על פי רישיון הרכב (שישה) וכן כי הסיעה ילדים כשהילד השביעי ללא התקן ריסון (פ"ל 6216-07-18, נספח 2 לתצהיר הנתבעת 2). אין ספק כי מדובר בהתנהלות חמורה מאד מצד מי שנמסרו לטיפולה והשגחתה ילדים. הגם שלא הוכח כי הדבר שנה מעבר לפעם אחת או כי הילדים הוסעו על רצפת הרכב - אני מקבלת כי הפרסום בנוגע להסעת ילדי הצהרון הנו אמת. יחד עם זאת, איני סבורה כי ניתן להסיק ממקרה זה כי, ככלל, הילדים אינם בטוחים ומוגנים בגן או כי התובעת מסכנת אותם ופוגעת בכבודם על בסיס יומי. אולם גם אם אקבל כי הרשעת התובעת, על פי הודאתה, תומכת בקביעות נחרצות וכלליות אלה בפוסט, וגם אם אקבל כי יש בכך להעיד כי התובעת לא אמרה אמת להורי הגן - חלק גדול מהקביעות העובדתיות האחרות שבפוסט לא הוכחו כנדרש. ואפרט.

89. חלק גדול מהטענות בפוסט מבוססות על תצהירה של הנתבעת 1, רינת ירדן. רינת ירדן מבקרת בגן לדבריה משנת 2015 (עמ' 91, ש' 18-23). הגיעה עם ילדיה, בין תשע-עשר לאחת עשרה, אחת עשרה וחצי (עמ' 91, ש' 24-26), עד פעמיים בשבוע (עמ' 91, ש' 31-32; עמ' 92, ש' 24). רינת ירדן היא היחידה מבין הנתבעים שהייתה עדה להתנהלות הדברים בגן, גם אם באופן חלקי, באשר שאר הנתבעים העידו כי לא ביקרו בגן בשעות פעילותו. בסעיף 10 לתצהירה פירטה רינת ירדן טענות הנוגעות לליקויים בפעילות הגן. ואולם, מעדותה מסתבר כי הדברים הנטענים בתצהיר אינם מדוייקים, בוודאי לא באופן הנחרץ והכללי בו נטענו. יתר על כן, לא מצאתי ליתן משקל רב לעדותה, כפי שאפרט בהמשך.

90. בתצהירה טענה רינת ירדן כי הילדים יושבים שעות ארוכות על כסאותיהם ללא תעסוקה וללא פעילות (סעיף 10א' לתצהירה, נ/9). בעדותה הסבירה כי כשבאה בשבע ראתה את הילדים יושבים על הכיסאות ב"חית" או ליד שולחנות (עמ' ש' 12-14). דא עקא, מחקירתה הנגדית עולה כי הייתה עדה לתופעה פעמיים, וכי מדובר בחצי שעה ולא ב"שעות רבות" (עמ' 97, ש' 21-28), ולאחר מכן תיקנה כי אינה יודעת כי לא הייתה שם (עמ' 97, ש' 31-32).

91. עוד העידה רינת ירדן כי ראתה את התובעת גוררת שלושה ילדים לגן לעונש (עמ' 99, ש' 17-21), כי ילדים של הורים שפיגרו בתשלומים הודרו מחוגים ולא קיבלו פירות (עמ' 100, ש' 5-13, ש' 22-26), וכי חיתלו ילדים על הדשא או על הרצפה בלי משטח ובלי מזרון (עמ' 100, ש' 15-16), כי הייתה עדה לחילופי דברים מילוליים בוטים בין הגננת לבין הסייעות ובינן לבין הילדים, כי הייתה עדה האכלה בכוח של ילד שסירב לאוכל, מניעת מזון מילדים שהוריהם פגרו בתשלומים לגן, הרעבת ילדים ועוד (סעיף 10 ד'-יד' לתצהירה).

92. תחילה העידה כי לא דיברה קודם שכן פחדה מהתובעת (עמ' 96, ש' 35 – עמ' 97, ש' 3) ולאחר מכן משום שריחמה עליה. כשנשאלה כיצד התשובות מתיישבות, כמו גם כיצד מתיישבת עדותה עם הפוסטים המהללים והמשבחים שפרסמה על התובעת בקבוצת "עושים שכונה" שהיא ממנהליה (עמ' 92, ש' 30-36), על המלצתה על הגן בפני הורים או עם כך שבישיבה שנערכה במאי 2017 לבקשת חן אזרן בעניין התזונה בגן, שיבחה את התובעת ואמרה כי בכל הפעמים שהיא הייתה בגן "היה אוכל מצוין ובשפע ..." ושהילדים שלה מאד אוהבים את האוכל של התובעת (סעיף 18 לתצהיר, נ/9; לעניין זה ראו גם עדותה של חן אזרן בעמ' 158, ש' 1-7) - השיבה את הדברים הבאים:

"ש. את נמצאת בגן ורואה דברים כאלה, מצד שני את עוזרת לגבי, מפרסמת אותה, שולחת לה ילדים, מפרגנת לה בפוסטים מחמיאים, כל זאת באותו פרק זמן, איך זה מתיישב?

ת. ריחמתי עליה זאת האמת. באיזה שהוא שלב בכל פעם שהייתי מגיעה לגן הייתי שומעת ממנה כמה קשה להיות גננת, כמה קשה האינטראקציה עם ההורים, כמה ההורים בעצמם לא בסדר כלפי הילדים, כל פעם שהעליתי טענה זה לא היה כמו עכשיו שאני יושבת ורואה הכל ביחס ואומרת אלוהים ישמור, זה היה מקרים נקודתיים וגם צורות התנהלות שלגבי כולם דיברתי עם גבי, הכוונה שלי הייתה שדברים ייראו אחרת. להגיד לך למה, אני יושבת פה בדיוק בכלל זה, להכות על חטא בגלל שילדים שהגיעו בגללי לגן, אין לי קשר לתביעה הזאת, אני שיתפתי פוסט בפייסבוק, יכולתי לשבת בשקט ולשתוק.

ש. קודם אמרת שפחדת ממנה, כעת את אומר שאת ריחמת עליה, זה לא מסתדר ביחד.

ת. זה מסתדר ביחד, אני בילדות שלי עברתי דפוס של התעללות וזה הולך ביחס.

ש. מה שאת אומרת בעצם שבין לרחם על ילדים כשאת מתארת דברים קשים מאוד, לבין לרחם על גבי, את בחרת לרחם על גבי ולא על הילדים, זה בעצם מה שאת אומרת, אם את הזכרת במקום שאת באה ממנו את רואה ילדים במצב כזה ואת בוחרת לרחם על גבי?

ת. לא הייתה לי ילדות נורמטיבית, אני בחרתי, ראיתי את עצמי שאני עוזרת להם ומגינה עליהם וגם אלה שלא קיבלו אוכל, כי לא יכולתי באמת לבוא ולהגיד להורים מתעללים לכם בילדים, אז עשיתי מה שיכולתי בעצמי, הבאתי להם אוכל, הקראתי להם סיפורים, חיבקתי את הילדים בגן כמה שיותר, הבאתי להם הפתעות, עשיתי כל מה שיכולתי כדי להנעים להם מה שיותר, נכון לא הייתי חזקה מספיק כדי לפנות למישהו מבחוץ ופחדתי ממה שקרה בסופו של יום, שגבי תתנקם בי ..."

(עמ' 100 –ש' 35 – עמ' 101, ש' 18)

93. עוד העידה כי חשבה שזה בסדר לחתל את הילדים על הדשא או על הרצפה ללא משטח החתלה או מזרון, שכן "אני לא ידעתי שזה לא אמור להיות ככה" (עמ' 100, ש' 15-16) וכי "אלימות זה לא כשצועקים על ילד או כשמושכים אותו או גוררים אותו אלא כשחותכים אותו או מכבים עליו סיגריה. אז הקו שלי לגבי אלימות אולי תקין ואני פחות רגישה, בעיני יש דברים שאני לא יודעת שככה זה אמור להיות כי אני חוויתי דברים אחרים" (עמ' 101, ש' 36 – עמ' 102, ש' 3). כן העידה כי עיניה נפקחו רק כשאמה סיפרה לה שראתה את אחת העובדות מכסה את פניו של תינוק צורח בעגלה ואמרה לה שהיא מגינה על התובעת כמו שהגנה על אביה "וזה תבנית ההורה המתעלל" (עמ' 102, ש' 3-5).

94. אין ספק כי מדובר בעדות קשה מאד. ואולם, מבלי להטיל ספק בחווייתה הסובייקטיבית של רינת ירדן לגבי עברה כפי שהובעה בעדותה, איני מקבלת כי עדותה בפניי משקפת את מצב הדברים בגן לאשורו, וזאת מכמה טעמים: ראשית, לא זו בלבד שמדובר בעדות כבושה שמשקלה נמוך, מדובר בעדות העומדת בסתירה לפרסומים שבצעה, בזמן אמת, בהם הללה ושיבחה את התובעת ופועלה (עמ' 93, ש' 11-30) והמליצה בפני הורים על התובעת והגן. איני מקבלת את טענתה כי חשה חובה לעשות כן (עמ' 102, ש' 9). עוד איני מקבלת את טענתה כי נקלעה ל"דפוס ישן של התעללות". עדותה לפיה "אני לא אומרת את זה ברינת של עכשיו אלא ברינת של אז" (עמ' 97, ש' 31-36) לא נתמכה בחוות דעת המסבירה את המהפך התפישתי, מדוע יש להעדיף את "רינת של עכשיו" על פני "רינת של אז" או מהי אותה "תבנית ההורה המתעלל". לא התרשמתי כי רינת ירדן לוקה בכשל בתפישת המציאות באופן המסביר את הסתירה בין עדותה לבין תאורה את הגן בזמן אמת בפני ההורים או בקבוצת "עושים שכונה", ומכל מקום לא הובאה כל חוות דעת המיישבת סתירה זו. מעדותה עולה כי היא בעלת תפישת עולם מובנית וערכים מגובשים, ולא מצאתי הסבר מניח את הדעת לגבי הסתירה בין התנהגותה ודבריה בזמן אמת לבין אלה שבדיעבד. יש אף לזכור כי העדה היא אם לארבעה ילדים ואף הפעילה צהרון תקופה מסוימת (עמ' 94, ש' 20-21).

95. שנית, דבריה של רינת ירדן לפיהם פחדה ולחלופין ריחמה על התובעת אינם מתיישבים עם עדותה לפיה הייתה לה ביקורת אותה אמרה, בזמן אמת, לתובעת (עמ' 94, ש' 1-4), כגון בעניין הוספת פתי בר לפירות המרוסקים הניתנים לילדים או הכנת מרק מתפוחי אדמה וגזר (עמ' 98, ש' 2-3). לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת מדוע לא אמרה לתובעת, בזמן אמת, דבר על הדברים הקשים יותר להם הייתה עדה, לטענתה. כאמור, לא התרשמתי כי העדה אינה יודעת להבחין בין טוב לרע או מהי הדרך הנאותה בה יש לטפל בילדים או כי היא סובלת מכשל תפיסתי. דבריה על חזרה לדפוס התעללות ישן אינם מספקים, בוודאי לא בנסיבות העניין בהן מדובר בקשר מקרי ולא מחייב בין השתיים (רינת ירדן והתובעת) ומשלא נתמכה הטענה בחוות דעת מקצועית.

96. לא זו בלבד שרינת ירדן לא אמרה לתובעת דבר, בישיבה שנערכה במאי 2017 לבקשת הנתבעת 2 בעניין התזונה בגן, שיבחה רינת ירדן את התובעת ואמרה כי בכל הפעמים שהיא הייתה בגן "היה אוכל מצוין ובשפע ..." ושהילדים שלה מאד אוהבים את האוכל של התובעת (סעיף 18 לתצהיר, נ/9; לעניין זה ראו גם עדותה של חן אזרן בעמ' 158, ש' 1-7). דברים אלה אינם מתיישבים עם דבריה בתצהירה לפיה האוכל שהכינה התובעת היה "לא ראוי להזנת בני אדם, ובטח לא ילדים" (סעיף 10ב' לתצהירה).

97. ועוד, בתצהירה העידה כי בעקבות הישיבה במאי 2017 בה נחשפה לנקודת המבט של הורים בגן החלה להתבונן על הדברים אחרת ובהדרגה הבינה שכל ההתנהגות של התובעת היא הצגה, עד שהחליטה לנתק קשר עם התובעת (סעיפים 19-20 לתצהירה). בעדותה נמסרה גרסה שונה ביחס להפסקת הקשר בין השתיים ביוני 2017 (עמ' 96, ש' 1-6). בתצהירה של הנתבעת 2 מופיעה גרסה שלישית, לפיה רינת ירדן עזבה את הגן לאחר שהחלה לבקר בגן ללא התראה מראש וגילתה תמונה שונה מזו שראתה בביקורים המתואמים (סעיף 45 לתצהיר הנתבעת 2). אף גרסאות שונות אלה פוגמות במשקל שיש ליתן לעדותה.

משכך, איני מוצאת להסתמך על עדותה של רינת ירדן באשר להתרחשות הדברים, בזמן אמת, בגן.

98. בת אל דנינו (נ/23) עבדה כסייעת בגן. גם הבת שלה הייתה בגן. התובעת פיטרה אותה ביולי 2018 בשל הפחתת מספר הילדים בגן (עמ' 129, ש' 23-26). בת אל דנינו העידה כי התקשורת בין אנשי הצוות ובינם לבין הילדים התנהלה בצעקות (סעיף 6 לתצהירה; עמ' 130, ש' 25-28), כי בתינוקיה היו עשרה תינוקות לפחות (סעיף 4 לתצהירה), כי הרבה פעמים הילדים קיבלו לארוחת בוקר לחם בלי כלום (סעיף 8 לתצהירה), כי הבשר היחיד שראתה בגן הוא שניצלים תעשייתיים ומעובדים וכי לא ראתה מעולם ביצים (סעיף 9 לתצהיר). עוד העידה כי כשהיה יום הולדת לאחד הילדים בגן חילקה התובעת חלק מארוחת הבוקר שההורים הביאו לילדים, ושמרה את השאר במקרר (סעיף 10 לתצהירה, נ/23), וכי נכדה של התובעת קיבל יחס מיוחד ואוכל מיוחד (סעיף 11 לתצהירה, נ/23). בת אל דנינו הוסיפה כי התובעת סיפרה לה על התביעה וביקשה כי תלך עם מאיה וולף לחתום על תצהיר בפני עורך דינה והיא תשלם לה על כך בין 50-100,000 ₪. לדבריה, היא באה לעורך הדין, ראתה תצהיר מוכן לפיו הכל בגן נפלא ולא הסכימה לחתום עליו. עורך דינה דאז של התובעת התקשר אליה והתייעץ עמה כמה כסף אפשר לתת לה על מנת שתאות לחתום על התצהיר, אולם היא סירבה (סעיפים 12-14 לתצהירה, נ/23). דא עקא, בעדותה לא זכרה מי ההורים מהם שמעה כי הבטיחו שיהיו שישה ילדים בגן או איפה זה היה (עמ' 132, ש' 3-6), לא זכרה כמה פעמים הוגש לילדים (ע' 132, ש' 22-23) או לבתה (עמ' 133, ש' 11-12) לחם בלי כלום, והסתפקה באמירה כי "גבינות לרוב לא היה" (עמ' 132, ש' 27). על רבות מהשאלות השיבה כי אינה יודעת או אינה זוכרת ועדותה הייתה מתחמקת ובלתי מהימנה.

99. כך גם עדותה לגבי ההצעה כספית (עמ' 135, ש' 10-27). העדה לא ידעה להסביר מדוע לא סירבה לאלתר לקבל כסף תמורת עדותה, כטענתה, והסתפקה בכך ש: "לא עניתי באותו רגע, החלטתי ללכת לראות מה קורה אצל העו"ד" (עמ' 136, ש' 12-18). מכל מקום מדובר בעדות שנטל השכנוע לגביה כבד, ולא די בעדותה של בת אל דנינו בכדי לעמוד בנטל זה.

בהקשר אחרון זה יצוין כי מאיה וולף, שעדותה הייתה אמינה עלי, הכחישה את מהלך הפגישה עם עורך דינן דאז של התובעות, כתיאורו על-ידי בת אל דנינו, אף לאחר שב"כ הנתבעים אמר לה כי ברשותו הקלטה לפיה היא צפויה לקבל כסף מהתביעה (עמ' 16, ש' 20-23). עוד העידה כי היא הראשונה שפוטרה "כשהתפוצצה הפרשה" (עמ' 19, ש' 23) וכי רצתה תחילה להצטרף לתביעה כתובעת בגלל שהעלילו עליה כי היא אסירה משוחררת וכי חוותה איומים והשפלות, אולם הבינה שאין לה עילה (עמ' 19, ש' 24-27; עמ' 20, ש' 1-2). דברים אלה קיבלו גיבוי מב"כ התובעות בחקירה חוזרת (עמ' 21, ש' 15-17).

100. למען השלמת התמונה יצוין כי הטענה לצעקות בגן מצאה חיזוק בעדותה של אורטל אליאב (נ/12), אשר בנה היה בצהרון כחודש. לדבריה הוציאה אותו כי אמר שהתובעת או רינת גרינברג צועקות עליו כל יום וכי אסור לקום מהכיסא לא לעשות רעש (עמ' 70, ש' 21-30). מנגד, הוגשו תצהיריהם של רחל פרידמן וכהן יוסף (שלא התייצב לעדות) – המתגוררים בשכנות לגן עשרות שנים, ושללו את הטענה לצעקות.

ומכאן לעדויות הנתבעים.

101. קרן קבקוב (נ/11) העידה כי בתה הבכורה סיפרה לה שבתה הצעירה שפכה את המרק או פלטה, ולכן לא קיבלה אוכל (עמ' 108, ש' 19-26). עוד העידה כי התעמתה עם התובעת בקשר לדברים ששמעה, אך קיבלה את הסברה שמדובר בדמיון של בתה (עמ' 108, ש' 28-33; עמ' 110, ש' 4-10). בסופו של דבר החליטה להוציא את בתה מהגן לאחר שזו סיפרה לה שהתובעת אמרה לילדים שבצהרון אליו עברו חלק מהילדים שעזבו את הגן צועקים עליהם ולא נותנים להם אוכל וביקשה שלא תעביר אותה (עמ' 110, ש' 26-32).

102. מאור איצקוביץ העיד מידיעה אישית כי הילדים נדרשו לשבת בתחילת היום על כסאות ב"חית" וכי נאסר על הילדים ללכת לשירותים לאחר השעה 15:00 (סעיפים 4-6 לתצהירו). דא עקא, מעדותו עולה כי לא הביא את הילדים לגן אלא אסף אותם (עמ' 117, ש' 12-20).

103. כך העיד גם יניב טודובר (סעיף 5 לתצהירו). עוד העיד כי לא ניתן היה להיכנס לגן (סעיף 6 לתצהירו) וכי בנו אמר לו שאסור ללכת לשירותים לאחר שמנקים אותם (סעיף 7 לתצהירו, עמ' 146, ש' 2-3) או להוריד מים (סעיף 8 לתצהירו, עמ' 146, ש' 10-14). מעדותו עולה כי כשהביא או כשהוציא את ילדיו לא נכנס לגן (עמ' 144, ש' 19-36), אולם לדבריו ראה מהכניסה את בנו נכנס ויושב על כסא (עמ' 145, ש' 17-28) וכי בנו אמר לו שהם יושבים עד שיגיעו כל הילדים (עמ' 145, ש' 28). לאחר מכן הודה כי לא ראה את ה"חית" (עמ' 145, ש' 32-33, התמונה ת/12).

104. גיא טוביאס (נ/26) העיד אף הוא כי לא ניתן להיכנס לגן, כי הדרכה שניתנה בנושא בריאות השן הפחידה את בתו באופן שגרם לה לסרב לאכול (סעיף 8 לתצהירו) וכי התובעת שיקרה לו לפחות בהזדמנות אחת (סעיף 10 לתצהירו). עוד העיד כי כאשר הציץ לגן בבוקר ראה את הילדים יושבים ב"חית" ללא כל פעילות (סעיף 12 לתצהירו).

105. אולגה טוביאס הצהירה כי לא ניתן היה להיכנס לגן (סעיף 2 לתצהירה, נ/25). דא עקא, מעדותה התברר כי כאשר רצתה, נכנסה לגן (עמ' 171, ש' 33). עוד העידה כי כאשר הציצה לגן, בכל מיני שעות, ראתה את הילדים יושבים ב"חית" ולא משחקים (סעיף 2 לתצהירה). לאחר שבתה התלוננה על "אורז שרוף ושניצלים קרים", כמו גם צפייה בלתי מבוקרת בטלויזיה, הייתה בין יוזמות האסיפה שכונסה במאי 2017. לאחר שקבלה הודעה כי בתה לא התקבלה לגן "כרמל" (הגן העירוני אליו רצתה להעביר את בתה) החליטה להשאירה את בתה בגן לשנה נוספת (סעיף 12 לתצהירה). ואולם, כאשר חגגו לבתה יום הולדת 4 בגן ראתה שרוב הילדים בקבוצה צעירים מבתה. משכך, החלה לבדוק מעבר לגן עירייה ואיתרה מקום בגן חלופי (גן "צאלון"). משכך, רשמה את בתה לגן והודיעה לתובעת (סעיפים 16 – 18 לתצהירה, נ/25).

106. דקלה משילקר (נ/21) הצהירה כי כשליוותה את בנותיה לגן ראתה את כל הילדים יושבים בכסאותיהם בחוסר מעש (סעיף 4 לתצהירה), כי בשלב מסוים אמרה לה בתה כי היא לא רוצה ללכת יותר לגן כי צועקים עליה, אוסרים עליה לקום מהכסא ונותנים לה לאכול בכוח (סעיף 5 לתצהירה). עוד הצהירה כי ראתה את שובל אחותה כשהיא קשורה בעגלה (סעיף 6 לתצהירה). כמה חודשים לאחר מכן החליטה, בצוותא חדא עם אולגה טוביאס, להוציא את בנותיהן מהגן, לגן בו יש יותר ילדים בני גילן (ע' 143, ש' 3-4). מעדותה עולה כי בימים רגילים הביאה את הילדים לחצר בלבד בשעה 07:15, אולם זאת משום שמיהרה למקום עבודתה (עמ' 140, ש' 24-25).

107. חן אזרן איצקוביץ הצהירה כי לא הייתה גישה לגן (סעיף 4 לתצהירה, נ/24), כי ההפעלות בגן היו מינימליות (סעיף 7 לתצהירה), כי ילדיה חזרו מורעבים מהגן (סעף 8 לתצהירה), כי בתה פספסה לאחר שנאסר עליה לגשת לשירותים שכן ניקו אותם (סעיף 10 לתצהירה), כי החלה לעקוב אחר התזונה בגן וגילתה כי הילדים קיבלו לחם בלי כלום, אורז שרוף ועוד (סעיפים 12-13 לתצהירה). במפגש עם חברים ביקשו הילדים "קבב ארוך כמו בגן", כאשר הצביעו על נקניקיה (סעיפים 16-18 לתצהירה) וכי הילדים הצביעו על טבעות עוף במקפיא בסופר "כמו בגן" (סעיף 19 לתצהירה) – כל זאת בניגוד להתחייבות התובעת כי "מזון מעובד לא נכנס לגן". לבסוף, נודע לה על ההסעות לצהרון. משכך, הוציאה לאלתר את ילדיה מהצהרון ולאחר מכן מהגן (סעיפים 22-35 לתצהירה). לאחר דברים אלה נודעו לה עובדות נוספות, כמפורט בסעיף 40 לתצהירה. משנודע לה כי התובעת אינה אומרת אמת להורים אחרים באשר לטעמי עזיבת ילדיה את הגן, פרסמה את הפוסט (סעיף 46 לתצהירה).

108. הנתבעים זימנו לעדות אם נוספת בגן, היא זהבית הראל, והגישו דרכה הקלטת שיחה שערכה עמה אולגה טוביאס. יצוין כי זהבית הראל התרעמה מאוד על זימונה למתן עדות ועל הקלטתה שלא בידיעתה, שכן "זה מזעזע ולא מוסרי" (עמ' 85, ש' 22), "זה ביזיון וזה לא מוסרי" (עמ' 86, ש' 5), "אם אני מדברת עם מישהי שהבת שלה והבת שלי היו חברות טובות מאד, ואני מדברת אתה והיא מקליטה אותי, אני מתביישת שאי פעם חברתי לאישה כזו" (עמ' 86, ש' 11-13), "אני לא מוכנה להיות חלק מהקנוניה הזו" (עמ' 86, ש' 2-3).

109. עדותה של זהבית הראל אינה מסייעת לצד זה או אחד. מחד גיסא העידה זהבית הראל כי אין לה שום טענה נגד התובעת (עמ' 84, ש' 31), "אין לי משהו נגד גבי, היא אישה טובה ... זו הרגשה לא נעימה מה שעובר עלי. אני אדם ישר ואני מרגישה כאילו עשו עלי אמבוש" (עמ' 88, ש' 14-15), "גבי היא אישה טובה, כל מי שמתנהל סביבה הורס את הגן הזה" (עמ' 91, ש' 8), אם הייתה חושבת שמשהו לא תקין הייתה אומרת (עמ' 85, ש' 4-9), וכן "מה שלא היה נראה לי בסדר פניתי לגבי ולמטפלות, אם הם טיפלו או לא אני לא יודעת, הבת שלי לא העירה לי פעם נוספת" (עמ' 86, ש' 25-27) וכן "הבת שלי אף פעם לא התלוננה חוץ מזה שהיא אמרה שהיא רעבה" (עמ' 89, ש' 21). עוד העידה כי "אחיינים שלי עכשיו אצל גבי בגן, 3 ילדים" (עמ' 88, ש' 21). וכי אולגה אמרה לה ""אנחנו הולכים להיכנס בה כולם ביחד ..." (עמ' 89, ש' 23).

110. מאידך גיסא, אישרה את הדברים בהקלטה והעידה:

"אני עומדת מאחורי המילים שלי: 'עד היום אני בוכה על זה שהבת שלי שנתיים עברה התעללות בגן הזה, התעללות, הלוואי שיסגרו להם, רק כי הם אנשים רעים'. כן כאב לי על הבת שלי, אבל בגלל שלא יכולתי להרשות לעצמי לשים את הבת שלי בגן אחר שעולה 3000 ₪, שמתי אותה בגן הזה שעלה 1,800 ₪" (עמ' 89, ש' 4-7)

כן העידה כי היא חוששת מנקמת התובעת ומשפחתה.

111. עוד הוגשו תצהירים וזומנו עדים שלא היה בעדותם לתרום לשאלה שבמחלוקת – האם הדברים שפורסמו הם אמת אם לאו.

112. יהושע כפיר (נ/10) העיד כי החליט להוציא את ילדיו מהגן כשבועיים לאחר האסיפה מיום 17.10.2017, לאחר שהתובעת אמרה לילדים שלילדים שעזבו לא טוב בגן החדש (עמ' 106, ש' 19-29). בעדותו הודה כי אין לו ידיעה אישית באשר לדבר מהדברים שפורסמו (עמ' 106, ש' 6-7).

113. אריה גלעד (נ/17) העיד כי החליט להוציא את בנו מהגן לאחר שנודע לו כי קיבל עוגייה שבהכנתה נכללו חלב וביצים, למרות שהמשפחה טבעונית (עמ' 92, ש' 19-24).

114. עוד זומנה מטעם הנתבעים אלה רז, הנשואה לבנה של התובעת. בנה, עדי, מבקר בגן, ולפני כן ביקר אחיו, נועם. גם בנה הוסע בהסעה לצהרון (עמ' 99, ש' 27 – עמ' 100, ש' 2). מעדותה של אלה רז עולה כי ילדים לא משחקים עם בנה שכן הורי חבריו מחרימים את המשפחה בעקבות הפרסום (עמ' 99, ש' 35). עוד העידה: "רציתי לעבור דירה מחיפה בגלל מה שהם עושים לי. כי אני הולכת ברחוב ומדברים עלי" (עמ' 101, ש' 6-7). גם בעלה, קובי רז, בנה של התובעת, זומן למתן עדות מטעם הנתבעים. קובי רז העיד כי חברים אמרו לבנו שאסור להם לשחק אתו, וכי חשב לעבור דירה (עמ' 104, ש' 35 – עמ' 105, ש' 8).

115. עוד זומנה למתן עדות מטעם הנתבעים רינת גרינברג, בתה של התובעת והאחראית על התינוקייה (עמ' 107, ש' 28). רינת העידה כי היום יש בתינוקייה 3 תינוקות ובגן 20, 24 ילדים (עמ' 107, ש' 29-32). עוד העידה רינת כי "יש פינת החתלה ולכולם מחליפים שם" (עמ' 109, ש' 10).

מול עדי הנתבעים הוצגו עדות מטעם התובעות.

116. לדפנה הראל, אשר הייתה בועד ההורים בתקופה הרלבנטית (ת/2) הייתה בת אחת בגן ובת אחת בצהרון (עמ' 21, ש' 25). עדותה של גב' דפנה הראל הייתה מהימנה עלי. מצאתי את עדותה שקולה, עניינית והוגנת (כגון עדותה בעניין ההסעות, עמ' 22, ש' 10-11, וכן עדותה לגבי היקף המאמצים שהשקיעו המאמצים על מנת למצוא תימוכין לטענותיהם, "לבחוש ולבחוש ולהסית", עמ' 27, ש' 17-22). דפנה הראל העידה כי להורים היו תלונות על האוכל המוגש לילדים. בתור ועד הגן העבירה את התלונות לתובעת כפי שהן (עמ' 25, ש' 22 – עמ' 26, ש' 22-36). התלונות היו על אורז שרוף, שניצלים קרים, לחם בלי כלום (עמ' 27, ש' 6). עוד הוגשה תכתובת בין דפנה הראל לבין הנתבעת 2, במסגרתה ביקשה הנתבעת 2 לכנס אסיפת הורים בעניין התזונה והתוכן הלימודי (נ/1). בסוף התכתובת כתבה הנתבע 2 "... אורז שרוף ואוכל מעובד ובלי פירות ובלי ירקות ותכנים לא ראויים בטלוויזיה .... ולא לשתות מים מתי שהם רוצים .... אל צפרדעים גדולות מדי בשבילי ..... אני לא מתכוונת לתקוף אותה .... אני מתכוונת לפנות אליה בהכי רגוע ואבקש שמעכשיו דברים ישתנו. לא באנו לעשות מלחמות אלא לפתור ולמצוא פתרונות. לא יתכן שכל הילדים אומרים אותו דבר ילדים בני 4 לא מתאמים גרסאות."

117. לדברי העדה דפנה הראל, התובעת גננת נהדרת ומסורה (עמ' 22, ש' 12-13). מעדותה של דפנה הראל עולה כי אין מניעה להורים להכניס את ילדיהם לגן ואף לשחק איתם וכי ההימנעות לעשות כן היא בחירה של חלק מההורים. עוד עולה מעדות זו כי הטענה כי על הילדים לשבת ללא תזוזה על הכסאות בין שבע לשמונה אינה אמת. כדבריה:

"בעלי כל בוקר מגיע לשים את הבת הקטנה היום, ועד לפני שנה את שתי הבנות. הוא היה נכנס, משחק עם הילדים, רץ אחריהם והם אחריו, וגבי הייתה שואלת אותו אם הוא מעוניין להצטרף לצוות הגן, הוא היה נשאר 15 דק', הוא היה נשאר ומריח את האוכל." (עמ' 23, ש' 9-11).

118. עדות זאת מצאה חיזוק בעדותה של דקלה משיקלר, אשר העידה כי ביום החופשי שלה הגיעה מעט יותר מאוחר ואז נכנסה לכמה דקות לגן (עמ' 140, ש' 24-26). מעדותה של חן אזראן עולה כי לא ביקשה אף פעם להיכנס לגן (עמ' 156, ש' 16). כן מצאה עדותה של דפנה הראל בכל הנוגע להיעדר מניעה להיכנס לגן חיזוק בעדותה של זהר שרף (ת/10), אשר העידה כי באה לפעמים לבקר את נכדיה במהלך היום, הגיעה כשהיה צריך לאסוף אותם במשך היום וכן ליוותה את ילדי הגן לטיולים (עמ' 86, ש' 30-35). לדבריה, הגיעה ללא התראה (עמ' 87, ש' 1-2). עוד העידה:

"קשה לי מאד להאמין כי ראיתי דפוס התנהגות רצוף במשך שנים והדברים נראים לי הזויים ברמה לא סבירה ..." (עמ' 86, ש' 25-26)

119. דפנה הראל הוסיפה והעידה כי בדקה את הטענות מול בתה וגילתה כי אין בדברים אמת (עמ' 27, ש' 8-9). כדבריה:

"ש. בדקת את נכונות הטענות?

ת. את מה שהיה רלבנטי אלי בדקתי.

ש. ומה גילית?

ת. שהכל הבל הבלים.

ש. ששום דבר לא נכון?

ת. שוב, אפשר לקחת זבוב ולהפוך לפיל. המציאות בסופו של דבר ומי כמוך יודע בתור עו"ד, אין אמת אחת, כל אחד יש לו את האמת שלו. לחבורה פה יש את האמת שלה ואני מכבדת אותה, לי יש את האמת שלי, האמת האמתית היא כנראה איפה שהוא באמצע אז אני לא נתווכח מה אמתי ומה לא.

...

אני חוזרת לנקודה, פחות רלבנטי מבחינתי הקטנות, יש צבים בגן, יש לכלוך, פחות רלבנטי. אני מסתכלת על מבחן התוצאה, הילדות מתפתחות, הולכות בכיף, אציין שיש לי בנות מאד וורבליות, וגם מהיותי בן אדם מאד וורבלי וחיובי וטיפולי במות שלי, אז לאורך כל הדרך אני מדובבת את הבנות שלי לשיח פתוח, תקשורת פתוחה, שיתוף ושאלות פתוחות ולא סגורות." (עמ' 25, ש' 1-21)

"היה גרעין שלילי של אחד או יותר מההרים והגרעין נבנה ונבנה וליבה את האש, העצים ואסף עדויות, חיפש וחקר ופתאום נוצר עניין יש מאין, וגדל וגדל והגיע לממדים גדולים ואנשים טיפסו על סולמות שהיה להם קשה לרדת מהם, הפן החברתי מאד גיבש וזה שיש לכמה אנשים מכנה משותף ואויב משותף זה מאד מאחד ומגבש" (עמ' 27, ש' 6-10)

120. עדות דפנה הראל מצאה חיזוק בעדותה של גב' אורית אבידן (ת/5), לה שני ילדים בגן (עמ' 37, ש' 34-36). גם עדותה של אורית אבידן ותוכנה היו מהימנים עלי. עדותה הייתה עניינית, מאוזנת והוגנת ואני מאמצת את תוכנה. גם אורית אבידן העידה כי לאחר פרסום הפוסט ערכה בדיקה עם ילדתה, ולא מצאה בסיס לטענות (סעיפים 20-22 לתצהירה). כך, לדוגמא, כשניסתה לדובב את בתה האם מותר להוריד מים בשירותים השיבה בתה "בטח שצריך להוריד את המים" (סעיף 21 ל לתצהיר). כך גם עולה מעדותה, אשר כאמור הייתה מהימנה עלי:

"... אחרי שזה קרה היינו מאד מעורערים כהורים, אנחנו 10 עם ניסיון חינוכי במגוון תחומים, אני בעצמי הייתי סייעת, הייתי גננת מחליפה, מנהלת של מרכז חינוכי וגם מורה, יש לי קצת ניסיון חינוכי, ניגשתי לבת שלי עם הכלים שיש לי, גם כאמה וגם כאשת מקצוע, שיחקנו במשחק תפקידים, גננת וילדים, פעם היא הייתה גבי ופעם אני הייתי גבי, ודימיתי סיטואציות כגון: הדובי צריך ללכת עכשיו לשירותים, או שאפשר או אי אפשר להוריד את המים, ולא נתקלתי אפילו לא פעם אחת במשהו שרמז לי שהא חושבת שהיא צריכה להתאפק, שהיא חושבת שאין לה גישה נאותה לשירותים או לכל מה שטענו שם. ... לפני שנה בערך, כמעט 4. היא ילדה שחשודה כמחוננת, והיא ילדה שמדברת מגיל 10 חודשים, ורבלית מאד ורהוטה, וגם בגלל זה הייתי מאד בטוחה במה שהיא אומרת לי. היו שמועות על ילדים שהולכים יחפים, הרעבות, היא הייתה אומרת, היא ילדה שמספרת סיפורי אלף לילה ולילה לפני השינה על ילד שדחף אותה, אז אם היה לה איזה שהיא מצוקה או אם מישהו היה עושה לה עוול, היא הייתה אומרת, אני מאמינה שהיא הייתה אומרת גם היום היא כזאת." (עמ' 39, ש' 15-28)

עוד הצהירה אורית אבירון כי ילדיה למדו לאכול מוצקים בגן (סעיפים 15-16 לתצהירה) וכי התובעת סייעה להם כשאושפזה במצב קשה בשל אלרגיה ובעלה לא יכול לקחת את הילדה מהגן (סעיף 17 לתצהירה).

121. עוד העידה מטעם התובעות שטניקוב ורוניקה, אשר עבדה כסייעת בגן משנת 2000-2005. לדבריה, לא הייתה עדה לכל מעשים לא תקינים בגן (סעיף 6 לתצהירה, ת/6), ואין שחר לטענה כי נמנע מהילדים ללכת לשירותים או להוריד מים (סעיפים 8-10 לתצהירה). עוד העידה כי בארוחת הבוקר היה תמיד ממרח וירקות (סעיפים 11-12), כי אמה של התובעת הייתה מגיעה בשש ומבשלת וכי תמיד הוגש אוכל בשפע (סעיפים 13-15 לתצהירה). מאז עזבה את הגן המשיכה לבקר בימי שישי בגן ועושה כן עד היום (סעיף 18 לתצהירה; עמ' 43, ש' 6-14).

122. גם נגה סיביליה (בתה של זהר שרף) מסרה תצהיר בו אמרה כי התובעת הצילה את בנה מניתוב לחינוך מיוחד, שכן הבינה שהוא חסר מנוחה בשל היותו משימתי ובעל אינטיליגנציה גבוהה. התובעת הבחינה בכך וסיפקה את צרכיו על דרך של הכנת דפי עבודה ומשימות (סעיפים 5-8 לתצהירה, ת/7). עוד העידה כי ילדיה לא חזרו אף פעם הביתה מלוכלכים (עמ' 46, ש' 13-16) ואם פספסו, מחליפים להם בגדים בגן (עמ' 46, ש' 19-21).

123. גם התובעת העידה. לדבריה לא הגישה נקניקיות בגן (עמ' 58, ש' 6; עמ' 65, ש' 27-28), טבעות עוף הכינה בדרך כלל בעצמה (עמ' 58, ש' 11-20). עוד העידה כי נכדה אכל אותו אוכל כמו שאר הילדים (עמ' 65, ש' 31-32). לדבריה, הילדים של רינת ירדן היו בגן, אכלו בוקר וצהריים, השתתפו בחוגים, קיבלו מתנות בחגים, אפילו הייתה להם מגירה עם השם (עמ' 78, ש' 12-13). עוד העידה כי נתנה לרינת בגדים שתרמו הורים וטיטולים של ילדים גמולים (עמ' 78, ש' 21-23).

124. לעניין הסייעת שהורשעה בסיוע לרצח (מירב צ'צקין) העידה התובעת כי רינת ירדן היא שסיפרה לה על כך ביום 19.4.2016 (עמ' 60, ש' 24-34). יצוין כי רינת ירדן אישרה כי היא זו שסיפרה לתובעת על כך (סעיף 13 לתצהירה, נ/9). אף מאיה וולף העידה שהתובעת לא ידעה על עברה הפלילי של מירב צ'צ'קין, וכי היא הציגה המלצות בטרם נשכרה על-ידי התובעת (עמ' 16, ש' 31-33). לאחר שנודע לתובעת על עברה של מירב צ'צקין דרשה ממנה רישום פלילי, ומירב עזבה את הגן.

125. עוד העידה מטעם התובעות דוניא יוסף (ת/9), אשר עבדה בגן כשלוש וחצי שנים כסייעת. לדבריה לא ראתה שמחליפים לתינוק על הדשא (עמ' 83, ש' 9-10), לא ראתה ילדים שיוצאים החוצה ללא לבוש או נעלים (עמ' 83, ש' 11-13). לדבריה, רינת ירדן פנתה אליה וביקשה שתעיד לגבי התעללות בילדים והיא סירבה, שכן לא ראתה דבר כזה (עמ' 84, ש' 14-25). לעניין האוכל המוגש לילדים בגן העידה כי:

".... בארוחת בוקר פעם היה כריך עם חומוס או לבנה, ביצה קשה או מקושקשת וזה תלוי מה כל ילד רוצה לאכול באותו יום, היינו שואלים והיינו יושבים עם קופסא של חומוס או לבנה, והיו ילדים שהיו מביאים אוכל מהבית. אחד או שני ילדים היו מביאים אוכל מהבית ....." (עמ' 81, ש' 13-25).

"אני שמעתי בתיק הזה כמה וכמה אנשים שהיו אוסרים להוריד מים בשירותים כי זה יעיר את התינוקות, שמעת משהו כזה?

ת. לא." (עמ' 82, ש' 1-5)

126. עוד העידה רחל פרידמן (ת/4), הגרה ברחוב הגליל 10 (עמ' 35, ש' 21-22) ומכירה את התובעת למעלה משלושים שנה (עמ' 35, ש' 35-36). לדבריה הייתה בגן פעמים רבות, בזמן החופש הגדול התובעת קיבלה את הבן הקטן שלה עד שחזרה מהעבודה, ללא תמורה (עמ' 36, ש' 4-5).

127. עוד הוגש תצהירו של יוסף כהן, המתגורר בצמידות לגן המשפחתי מזה ארבעים שנה ונמצא רוב היום בבית עקב מצבו הרפואי. לדבריו בתצהירו, מעולם לא שמע צעקות או ראה התנהגות לא נאותה. מר כהן לא התייצב לעדות נוכח מצבו הרפואי (עמ' 15, ש' 11).

128. תצהיר נוסף שהוגש הנו של אלינה קרסנושצ'וק. לדבריה בתצהירה בתה סיפרה לה שהיא אוכלת שניצלים, המבורגרים, קציצות, ספגטי עם בשר, מרקים שונים ותוספות כמו אורז, קוסקוס ופתיתים ואף פעם לא התלוננה שאין מה לאכול או על הכמות (סעיפים 8-9 לתצהירה). עוד הצהירה התובעת תרמה מאד להתפתחותה האישית והרגשית של בתה (סעיפים 10-12 לתצהירה). לדבריה, אמה גרה מול הגן ורואה את התובעת כל יום בשעה שש בבוקר כשהיא הולכת לגן עם עגלת קניות גדולה (סעיף 19 לתצהירה). עוד הצהירה כי לפעמים היא מגיעה לפני שבע לגן והיא מריחה את התבשילים (סעיף 20 לתצהירה). גם אלינה קרסנושצ'וק לא העידה משום שהיא נמצאת בשמירת הריון (עמ' 15, ש' 12).

ו.3 – האינטרס הציבורי בפרסום

129. אין מחלוקת כי התובעת הסיעה ילד לא חגור, שלא כדין ותוך סיכון שלומו. מדובר בהתנהגות חמורה, וניתן להבין את כעס הורי ילדי הצהרון על כך.

130. מעבר לכך הועלו טענות ביחס לתפריט בגן, ל"פספוסים", לצעקות, מניעת ההורים להיכנס לגן והושבת הילדים ב"חית" ללא פעילות. איני מקבלת את הטענה כי נמנע מההורים להיכנס לגן. אף לא אחד מהנתבעים לא העיד כי ניסה להיכנס לגן ולשהות בו, בין אם במועד הבאת הילדים, בין אם במועד איסופם ובין אם בביקור במפתיע – ונמנע ממנו לעשות כן. מנגד, הובאו ראיות של מספר עדות אשר ביקרו ומבקרות בגן, ללא הפרעה וללא תאום מראש. עוד איני מקבלת את הטענה כי הילדים התבקשו לשבת ב"חית" ללא תנועה בין השעות שבע ושמונה. טענה זו אינה נשמעת לי סבירה או הגיונית ואף לא נתמכה בראיה של ממש, בשים לב לכך שהנתבעים נמנעו מלהיכנס לגן. גם טענה זו ממילא לא מופיעה בפוסט.

131. לא הוכח כי הילדים אינם בטוחים ומוגנים בגן (להבדיל מההסעה לצהרון), כי התובעת שכנעה את ההורים כי דברי ילדיה הם המצאות, כי התובעת מסכנת את הילדים ופוגעת בכבודם על בסיס יומי, כי חל איסור על הליכה לשירותים אחרי השעה שלוש או להוריד את המים, כי התובעת שקרה ביחס לכמות הילדים לה התחייבה (בהקשר זה יובהר כי לא הובאה כל ראיה באשר לכמות הילדים לה התחייבה התובעת כנטען). לא הוכח כי נכדה של התובעת מקבל אוכל שונה משאר הילדים, כי משפילים את הילדים ומשתמשים בפניהם וכלפיהם בשפה גסה, כי הגן מעסיק עובדות מבלי לבדוק את רקען או שהתובעת ידעה שלמירב צ'צ'קין היה רישום פלילי בטרם הועסקה. לא הוכח כי הגן נוקט בעונש של הליכה בגשם יחפים או כי כל הצוות מאפשר לדברים לקרות ומשקר להורים.

132. אני מקבלת את הטענה כי התובעת סיכנה את ילדי הצהרון או חלקם בהסיעה ילד לא חגור, כי לא אמרה להורים אמת, הן בעניין ההסעה והן בעניין התפריט, כי התפריט בגן אינו תואם את התפריט שהוצג להורים (נספח 1 לתצהיר חן אזרן) וכי ככל הנראה לא הקפיד צוות הגן כראוי על ניקיון הילדים. דא עקא, הנתבעים היו מודעים לדברים אלה בטרם החלה שנת הלימודים. חלק מההורים הוציאו את ילדיהם מהגן על רקע זה, ללא קשר לפוסט או לפרשת ההסעות (כגון אריה גלעד או אורטל אליאב). למרות שהיו מודעים לתלונות ילדיהם, לא הוציאו הנתבעים את ילדיהם מהגן, לא ערכו ביקורי פתע בגן בשעת הארוחות או הפעילות, לא התעמתו עם התובעת ולמעשה השלימו עם המצב – עד לפרשת ההסעות. משהתגלה עניין ההסעות, זכאים היו ילדי הצהרון להוציא ילדיהם מהגן. טוב עשתה התובעת עת החזירה להורי הילדים את שכר הלימוד וטוב היו עושים הנתבעים לו הסתפקו בהואת ילדיהם מהגן ולחלופין הגבלת הפוסט לפרשת ההסעות.

133. איני מקבלת את הטענה כי הפוסט נכתב על מנת לעודד הורים להקשיב לילדיהם. ראשית, מדובר בעניין ברור מאליו שאינו דורש פרסום או עידוד. שנית, מתצהירה ועדותה של חן אזרן עולה כי הקשיבה היטב לילדיה. כך עולה מחילופי הדברים עם דפנה הראל (נ/1), טענתה כי התעמתה עם התובעת לאחר שבתה אמרה לה שלא הרשו לה ללכת לשירותים (סעיף 11 לתצהירה), וכן טענתה כי לאחר ששמה לב שהילדים חוזרים רעבים מהגן, החלה לבצע רישום של הרכב הארוחות בהתאם לדיווחם (סעיף 12 לתצהירה). בעקבות דברים אלה אף כונסה אסיפת ההורים במאי 2017. שלישית, למרות שהפוסט פותח בקריאה נרגשת להקשיב לילדים, עיקרו של הפוסט אינו הכאה על חטא אלא כתב אישום כנגד התובעות.

134. אף איני מקבלת את הטענה כי לאחר שעזבו ילדיה את הגן החלו להגיע לאזני חן אזרן הדברים המפורטים בפוסט באקראי. מהתנהלות הנתבעים עולה כי מדובר בהתנהלות מכוונת ואקטיבית של חיפוש ואיסוף עדויות. כך עולה משפע התלונות שהוגשו כנגד הגן, כמו גם מדברי אולגה טוביאס לזהבית הראל "בואי נהרוס את השם שלהם ..." (עמ' 171, ש' 3-4), או עדותה כשנשאלה למה הוגשה כנגד התובעת תלונה למס הכנסה - "אנחנו גלינו המון דברים שהתנהלו בצורה מזעזעת בגן הזה. אז רצינו צדק" (עמ' 171, ש' 18). כך העיד גם יניב טודובר (עמ' 150, ש' 5). התנהלות זו דומה יותר לעשיית דין עצמי או אף נקמה מאשר לצדק.

135. מורם מהאמור עד כה כי אני קובעת כי הנתבעים לא הוכיחו את הגנת "אמת הפרסום" ביחס לחלק מהאמירות בפוסט. אף לא שוכנעתי כי קיים בפרסום, במתכונת בו פורסם, אינטרס ציבורי.

ז – הפיצויים

ז.1 - פיצויים נזיקיים

136. סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע קובע כי פרסום לשון הרע הינו עוולה אזרחית, ויחולו עליו, בין השאר, הוראות פקודת הנזיקין. מכוח הוראה זו חלות על תביעה לפי חוק איסור לשון הרע הוראות פקודת הנזיקין בעניין פיצויים כתרופה בגין עוולה (סעיפים 71 ו-76 לפקודת הנזיקין) כמו גם הגדרת אובדן או חיסור בשם טוב כנזק (סעיף 2 לפקודת הנזיקין). סעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע קובע כי בית המשפט רשאי לפסוק פיצוי בסך שלא יעלה על 50,000 ₪ בשל עוולה אזרחית ללא הוכחת נזק (סכום זה צמוד למדד המחירים לצרכן – ראה ס' 7א(ה) לחוק איסור לשון הרע, היום עומד הסכום על קרוב ל-75,000 ₪). הטעם להוראה סטטוטורית זו היא קיומה של חזקה לפיה הפרסום גרם לנזק (ת.א. (תל-אביב-יפו) 14264-11-14 גבריאל כנפו נגד סער גינזבורסקי (4.1.2018) והאסמכתאות המובאות שם).

137. בענייננו, העידה התובעת כי מספר הילדים בגן פחת ממעל ארבעים לשלושים (עמ' 9, ש' 26-27). עוד העידה כי מעבר ל-18 ילדים עזבו בהמשך עוד ויש כאלה שנרשמו לשנה הבאה וביטלו את הרישום (עמ' 50, ש' 13-15). עדות זו נתמכה בעדויות העדות מטעם התובעת. נגה סיביליה העידה כי המליצה לפחות לשני הורים על הגן והם חזרו אליה ואמרו שאמרו להם לא להתקרב לגן (עמ' 46, ש' 34-36). עוד העידה כי גם בקיץ האחרון מישהו פנה אליה ואמר ששמע שיש התעללות בגן (עמ' 47, ש' 8-10). גם זהר שרף העידה כי המליצה על הגן ואז פנתה אליה מישהי והטיחה בה דברים המבוססים על הפוסט (סעיף 7 לתצהירה). איילת ניניו העידה כי לאחר שהמליצה על הגן התקשרה אליה חן אזרן וביקשה שתימנע מלהמליץ על הגן (סעיף 10 לתצהירה). גם אורית אבירון, שעדותה הייתה מהימנה עלי, הצהירה כי נכחה ביום 6.11.2017 לשיחה בגן ציבורי בה הכפישה דקלה את הגן "בצורה מוגזמת ומבישה" (סעיף 24 לתצהירה).

138. התובעות העמידו תביעתן על 1,080,000 ₪. סכום התביעה מבוסס על חוות דעתו של מר פז ישי (ת/3). חוות הדעת מבוססת על בחינת המאזנים לשנים 2016, 2017 ו-2018. מהמאזנים עולה כי מנובמבר 2017 היה קיטון במחזור, הרווח קטן ומספר התלמידים בגן קטן, הפגיעה נמשכת בשנת 2018 (עמ' 29, ש' 15-19). עוד העיד מר פז ישי כי מספר התלמידים בגן ירד מ-49 בנובמבר 2017 ל-31 באוגוסט 2018 (עמ' 29, ש' 29-31) וכי הירידה בהכנסה נובעת מעזיבת התלמידים (עמ' 30, ש' 8-11).

139. מר פז ישי קבע כי נגרם לתובעות הפסד חודשי של 30,000 ₪ (18 ילדים * הפסד חודשי ממוצע של 1,666 ₪), כפול 36 חודשים, סך הכל 1,080,000 ₪ - כולל הפסד הכנסות עתידיות (עמ' 31, ש' 20-26). כדבריו:

"הסכום הזה שאנו מציגים כנזק שאני מציגים הוא כולל אותם 18 תלמידים כפול 3 שנים שהם היו צריכים לשלם כסף ולא יהיו במערכת.

לשאלת בית המשפט, אני משיב שאיני יודע להגיד אם במקום התלמידים שהיו בשנה האחרונה והיו עוזבים בכל מקרה, היו נכנסים תלמידים חדשים, אני לא יכול לדעת." (עמ' 33, ש' 13-17)

140. איני מקבלת את חוות הדעת. חוות הדעת מבוססת על הנזק שנגרם לגן כתוצאה מעזיבת 18 ילדים. דא עקא, חלק מילדי הנתבעים עזבו ללא קשר לפרשת ההסעות או הפוסט. מכל מקום, הורי ילדי הצהרון היו רשאים בהחלט להוציא ילדיהם מהגן בעקבות פרשת ההסעות. דומה כי אף התובעת אינה חולקת על כך. על מנת לעמוד על הנזק שנגרם לתובעות כתוצאה מפרסום הפוסט היה על התובעות להגיש ראיות ביחס להורים שהתכוונו לרשום את ילדיהם לגן וביטלו את ההרשמה כתוצאה מפרסום הפוסט או הורים ששקלו או הומלץ להם על הגן – והחליטו שלא לעשות כן על בסיס הפוסט. ראיות כאלה לא הוגשו, למרות שניתן היה להגישן.

141. עוד יש לזכור כי הגידול במספר הילדים בשנת 2017 היה כתוצאה מפתיחת צהרון (עמ' 52, ש' 11-12). לא הובהר האם בשנת 2018 פעל צהרון אם לאו. מספר הילדים בשנת 2018 קרוב למספר הילדים בשנת 2016. משכך, אף לא הוכח הקיטון במספר הילדים בגן.

אשר על כן, אני דוחה את התביעה לפיצויים נזקיים.

ז.2 – פיצויים סטטוטוריים

142. בכל הנוגע לפסיקת פיצויים בגין פרסום לשון הרע הוכרו מספר תכליות: תכלית תרופתית (ליתן הכרה לנפגע כי מכירים בכך שנעשתה כלפיו עוולה על דרך של הטבת נזקיו והשבת המצב לקדמותו), תכלית הרתעתית ותכלית חינוכית, "כי שמו הטוב של אדם, בין אם הוא איש פרטי ובין אם איש ציבור, אינו הפקר, וכי יש ממש במה שנאמר בספר 'קוהלת': 'טוב שם משמן טוב'..." (רע"א 4740/00‏ אמר נ' יוסף, פ''ד נה(5) 510, והאסמכתאות המובאות שם).

143. בפסק הדין בעניין אמר התייחס בית המשפט לקושי בהערכת נזקים שאינם נזקים רכושיים או נזקי גוף:

"בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע 'תעריפים'. בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשויה להוות אמצעי שבעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים (ראו סעיף 19 לחוק). חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק. ודוק, אין בכך פיצוי עונשי. זהו נזק מוגבר המביא לפיצוי מוגבר בשל התנהגות המזיק. כך, למשל, מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בבית-המשפט להוכיח את אמיתותם, עשוי לגרום להגברת נזקו של הניזוק ובכך להגביר את הפיצוי שלו הוא יהיה זכאי.

האם ממלאים הפיצויים בגין לשון הרע תפקיד מרתיע ומחנך? לשאלה זו אין תשובה פשוטה. היא מחזירה אותנו לשאלת היסוד בדבר תפקידם של דיני הנזיקין. התמודדות עם שאלה זו היא מחוץ למסגרת פסק-דיננו זה. די אם אומר כי גם אם יש לדיני הפיצויים בגין לשון הרע תפקיד מחנך ומרתיע, אין בו, בתפקיד זה, כדי להגדיל את הפיצוי התרופתי מעבר למידותיו הטבעיות. אכן, ההיבט המחנך והמרתיע עשוי למצוא מקום של כבוד בגדרי הפיצוי העונשי, אך מקום שאין תחולה לפיצוי עונשי – וכזה הוא המקרה שלפנינו – אין בכוחו של ההיבט המחנך והמרתיע כדי להגדיל את סכום הפיצויים שהיה מתקבל על-פי הכללים בדבר השבת המצב לקדמותו. בגדר הפיצוי התרופתי ההיבט המרתיע וההיבט החינוכי מוצאים את ביטוים בעצם הטלתה של חובת הפיצויים, בקביעת שיעור הפיצויים על-פי אמות-מידה אמיתיות של השבת המצב לקדמותו ובהגברת הפיצוי מקום שהתנהגות המזיק מגבירה את הנזק. הגדלת הפיצוי בשל טעמים הרתעתיים ומחנכים מעבר לנדרש להשבת המצב לקדמותו תערער את האיזון הראוי בין הזכויות החוקתיות הנאבקות על הבכורה במסגרת דיני איסור לשון הרע."

144. בע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (4.8.2008) עמד בית המשפט על השיקולים להחמרה ולהקלה בגובה הפיצויים:

א. היקף הנזק שנגרם לנפגע ואשר הפיצוי התרופתי נועד להטבתו. הפרסום מעמיד חזקה בדבר גרימת נזק ואין צורך להוכיח נזק ממון מיוחד. היקף הנזק נשקל לא רק בהקשר לפרסום אלא גם תוך שימת לב להתנהגות הצדדים לאחריו ואף במהלך הדיון המשפטי. גם בהקשר להיקף הנזק נשקלות התכליות החינוכית וההרתעתית. בהקשר זה יש לשקול את התנהגות המפרסם וכוונותיו – כמפורט בסעיף 19 לחוק איסור לשון הרע.

ב. ההיבט העונשי-הרתעתי - החוק עצמו מצביע על אבחנה בין נתבע תם לב לנתבע זדוני, לא רק בהקשר למידת הפגיעה בנפגע, אלא גם כשיקול עצמאי.

ג. המערער כאדם פרטי – יש להבחין בין מפרסם שהוא גוף תאגידי גדול לבין מפרסם שאינו כן. האבחנה נובעת מההבדל בין הגופים השונים הן בנוגע לאמצעים הכלכליים השונים העומדים לרשותם והן בנוגע להשלכות הפרסום על המפרסם. כך, לדוגמא, עשוי פרסום על-ידי תאגיד תקשורת לערב שיקולים כלכליים של השאת רווחים. בכל הנוגע לגוף תקשורת אף עשוי לקבל משקל יתר ההיבט ההרתעתי, אם כי בהקשר זה יש להיזהר מ"אפקט מצנן" של פגיעה בחופש הביטוי.

ד. מצבו הכלכלי של המפרסם – נוכח התכליות הרבות העומדות בבסיס הפיצוי בגין פגיעה בשם טוב והעובדה כי השבת מצב הניזוק לקדמותו אינה תכלית יחידה, ניתן להתחשב אף בשיקולים רחבים יותר, לרבות שיקולים חלוקתיים.

145. שיקולים אלה כוללים, בין השאר, את זהות הפוגע, מצבו האישי, כלכלי והיקף יכולתו לעמוד בחובת הפיצוי המוטל עליו. בענייננו, אין ספק כי מדובר בפרסום בוטה וקשה, אשר הוא והתגובות לו פגעו מאד בתובעת ובמשלח ידה, השפילו אותה ופגעו בכבודה. הפרסום אף זכה לחשיפה רבה ולתגובות קשות. הנתבעים לא התנצלו על הפרסום וניהלו דיון ארוך ומתיש. אף לא שוכנעתי כי הפוסט, כמו שאר הפעולות שנקטו הנתבעים נגד התובעות, נקיים מרצון מכוון לפגוע בתובעת על רקע הפגיעה, הנטענת, בילדיהם.

146. בכתב התביעה עותרות התובעות לפיצויים לא סטטוטוריים בסך 50,000 ₪ - וצודקים הנתבעים כי אינם יכולים להוסיף בסיכומיהם עתירה לסעד נוסף. לאחר ששקלתי את כלל השיקולים הרלבנטיים, אני מעמידה את סכום הפיצויים על סך 50,000 ₪.

ח – סופו של דבר

147. אשר על כן, אני מקבלת את התביעה בחלקה, ומחייבת את הנתבעים 1-4, 6, 7 ו-10 בפיצוי התובעת בסכום כולל של 50,000 ₪.

148. כן אני מחייבת את הנתבעים 1-4, 6, 7 ו-10 בהוצאות התובעת בסך 5,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪. בקביעת סכומי ההוצאות ושכר טרחת העו"ד התחשבתי בהארכת הדיון וסרבולו על-ידי הנתבעים, כמו גם זימון עדים רבים שעדותם הייתה בלתי רלבנטית.

149. הנתבעים יישאו בסכומים שחייבתי בחלקים הבאים: הנתבעת 2 – 30%, הנתבעים 1, 3, 4 ו-7 – 15% כל אחד והנתבעת 10 – 10%.

הסכומים ישולמו תוך שלושים יום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים ותסגור את התיק.

ניתן היום, ט"ו שבט תשפ"א, 28 ינואר 2021, בהעדר הצדדים.