04 נובמבר 2018

1. לפנינו תביעה להכיר באירוע המוחי שאובחן בתובע, קבלן לעבודות בניה ושיפוצים, במהלך חודש 12/13, כפגיעה בעבודה. התובע טוען כי ויכוח שהתנהל בינו לבין לקוחו הוא בגדר אירוע חריג כשתוצאה ממנה לקה באירוע המוחי.

2. ביום 16.12.18 שמענו את עדויותיהם של התובע ושל לקוחו, מר מיכאל שלו (להלן – שלו). בסיום הבאת ראיות הצדדים, סיכמו הצדדים טענותיהם בעל-פה.

רקע עובדתי

3. התובע, יליד 16.8.1951, הוא קבלן עצמאי לעבודות שיפוצים.

4. במסגרת עבודתו, ביצע עבודת בניה הכרוכה בהוספת יחידת מגורים בביתו של שלו. העבודה בוצעה במהלך שנת 2012 (סעיף 3 לתצהיר שלו; הזמנת עבודה נספח א' לתצהיר התובע).

5. שלו עבד בזמנים הרלוונטיים לתביעה במועצה המקומית בנימינה גבעת עדה.

שלו הוא ידיד של התובע. על-פי הגדרתו של שלו (סעיף 3 לתצהירו) הוא והתובע הפכו "מיודדים מאוד, וחברותינו התבטאה במפגשים תדירים (בביתנו או בבתי קפה וכיוצ"ב)."

6. על-פי עדויות התובע ושלו - ביום שישי, 12.12.13, פגש שלו את התובע במשרדי המועצה המקומית, ואמר לו כי ישנה נזילה במבנה אותו בנה. באותה פגישה סוכם כי התובע יגיע למחרת היום לבדיקת הנזילה או לביצוע תיקון.

7. ביום 13.12.13 בשעות הצהריים הגיע התובע לביתו של שלו.

על-פי עדויות התובע ושלו, דרש שלו מהתובע שיבצע את התיקון באופן מיידי והטיח בתובע כי אינו מרוצה מעבודתו, כי מדובר בעבודה שהיא במסגרת האחריות של התובע וכי אינו מתכוון לשלם לו בגין התיקון. אין מחלוקת כי התיקון לא בוצע באותו יום, התובע יצא לביתו והבטיח לחזור למחרת היום.

שלו תאר כי "התפתח ויכוח לא נעים כלל וכלל שמעולם לא היה בינינו קודם לכן ושהיה חריג מאוד ליחסינו". עוד תאר כי בהמשך התפתח ויכוח בנוגע לצורך בתשלום נוסף בגין התיקון עד ש"הויכוח בינינו הפך לקולני ומאוד לא נעלים, משה צעק והרים את קולו, הוא התרגז מאוד ונפגע מדבריי ומתלונותיי על עבודתו – אמר שכך לא מתנהג חבר, ושאני לא מעריך אותו ואת עבודתו, לבסוף – צעק "שאינו צריך את הכסף שלי", הסתובב והלך" (סעיף 4 לתצהיר שלו).

התובע תאר כי הוויכוח בינו לבין שלו היה "קשה ופוגעני במיוחד לנוכח היכרותנו וידידתנו רבת השנים. נפגעתי מאוד הן מהיחס שקיבלתי מחבר, והן מהאשמות והפגיעה בשמי המקצועי הטוב". עוד תאר כי חזר לביתו נסער וסבל מכאבי ראש, סחרחורות, מועקה קשה ומצב רוח ירוד שליוו אותו עד שהלך לישון בשעת ערב מוקדמת באותו יום (סעיפים 3 ו-4 לתצהיר התובע).

8. ביום 14.12.13 פנה התובע בשעה 9:03 לחדר מיון במרכז הרפואי הלל יפה. בסיכום הביקור (נ/2) צוין באשר לתלונות התובע "משעות הבוקר מתלונן על כאבים בכתף שמאלי שמערבים לפעמים גם את צוואר אחורי. ללא כאבים בחזה או קשיי נשימה, ללא הזעה או בחילה". לאחר הפניה ניתן לתובע טיפול להורדת לחץ הדם, והתובע שוחרר לביתו.

למחרת פנה התובע לרופא המשפחה עקב קשיי נשימה, סחרחורת ונפיחות בגרון, או בשל תופעות אלרגיות שהחלו לאחר התחלת טיפול בתרופה להורדת לחץ דם, והופנה שוב לחדר המיון, שם התקבל בשעות אחר הצהריים ואושפז.

בסיכום אשפוז מיום 29.12.13 (נ/3) צוין כי הפניה לחדר המיון ביום 15.12.13 היא עקב קשיי נשימה, סחרחורת, שינויים בקול והרגשת נפיחות בגרון שהופיעו באותו יום. כאמור, התובע אושפז ונערך בירור וביום 16.12.13 הועבר למחלקה הנוירולוגית בשל חשד לאירוע מוחי.

9. ביום 28.1.16 או בסמוך לכך פנה התובע לקבלת ייעוץ משפטי מב"כ (יפוי כח – ת/1). ביום 25.2.16 הגיש התובע הודעה על פגיעה בעבודה (נ/1).

בטופס התביעה צוין כמועד הפגיעה יום 12.12.13 (יום חמישי), וכיום קבלת הטיפול לראשונה – יום 13.12.13. בדיון הסבירה ב"כ התובע כי מדובר בטעות סופר בטופס שמולא על-ידה (פרו: 11; ש: 28-31 ופרו: 12; ש: 4-5) .

באשר לתיאור הפגיעה צוין "ויכוח מילולי קולני וחריג עם הלקוח". לטופס התביעה צורף תצהירו של שלו, הוא התצהיר שצורף כתצהיר עדות ראשית בתביעה כאן.

10. בהודעה לחוקר המוסד מיום 13.11.16 (נ/7) תאר התובע את הוויכוח מיום 13.12.13 באופן הבא:

"יום חמישי אחר הצהריים הייתי במועצה המקומית בנימינה גבעת עדה אותו לקוח מיכאל שליו אמר לי שיש לו נזילה, הוא ממעין צבי ואמר שיש לו נזילה ופוחד שזה יצור לו נזק לתקרת גבס. אני ביקרתי אותו ביום שישי ירד גשם מבול אחר הצהריים וכשבאתי לתיקון היה גשם ולא יכולתי לעשות שום דבר. ישבנו והתחלנו לדבר והוא בא בטענות על העבודה שלי והמגרעות שלי הוא טען שהעבודה לא בסדר. אני התגוננתי והסברתי לו שיש משחק של העץ חום קור הוא לא קיבל את ההסבר שלי וביקש ממני לתקן באותו היום ואני לא יכולתי לתקן בגלל הגשם ואז אמרתי לו שהתיקון יעלה לו כסף, וזה לא במסגרת אחריות ואז הוא התעצבן ניבל את הפה קללנו אחד השני צעקנו יצאתי החוצה ואמרתי לו שאני לא צריך את הכסף שלך ואני אבוא ביום שבת אם אפשר לתקן. יום שישי כול היום שישי הייתי בלי מצב רוח ירוד כי מיכאל שליו הוא חבר ונפגעתי ממנו. גם אשתי ראתה שאני במצב רוח ירוד כי מיכאל שליו הוא חבר ונפגעתי ממנו".

טענות הצדדים

11. לטענת התובע יש מקום למנות מומחה-יועץ רפואי לאחר שהתובע הראה כי ביום האירוע התקיים ויכוח חריג שהיווה טריגר לאירוע המוחי.

התובע טען כי הוויכוח הוא חריג בראש ובראשונה לאור העובדה כי שלו הוא חברו של התובע ומשכך הטחת האשמות בנוגע למקצועיותו ואי שביעות רצון מעבודתו על-ידי אותו חבר – אינה משום ויכוח רגיל בו עשוי התובע להיות מורגל מעבודתו כקבלן.

עוד נטען מטעם התובע כי אין להסתמך על היעדר איזכור של האירוע החריג בתעודות הרפואיות מסמוך לאירוע כשוללות את חריגותו שכן אין לצפות מהתובע בעת חוליו לקשר בין האירועים.

12. הנתבע, מנגד, טוען כי לא הוכח כי ביום 12.12.13 אירע לתובע אירוע חריג בעבודתו. עוד נטען כי חריגותו של האירוע נסתרת מהיעדר רישומים רפואיים ומכך שהתובע הגיש את התביעה רק לאחר שקיבל ייעוץ משפטי.

לחילופין נטען כי מדובר בלחץ מתמשך, שכן התובע תאר כי היה טרוד ממועד הוויכוח ביום שישי ועד ליום ראשון (מועד האשפוז), ולכן יש לדחות את התביעה שכן אין להכיר בלחץ מתמשך ככזה הגורם לאירוע מוחי.

המסגרת המשפטית

13. תאונת עבודה מוגדרת בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 כ"תאונה שאירעה תוך כדי ועקב עבודתו אצל מעבידו, ובעובד עצמאי - תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו".

התנאי הראשון לבחינת קיומה של תאונה הוא קיומו של אירוע תאונתי, בלתי צפוי מראש, שניתן לאיתור מבחינת מקומו ומועדו.

14. בעב"ל (ארצי) 208/09 לב – המוסד לביטוח לאומי (13.2.2011) דן בית הדין הארצי לעבודה בשאלת הקשר הסיבתי שבין אירוע חיצוני של דחק נפשי בלתי רגיל, לבין אירוע מוחי. בית הדין הארצי קיבל את העמדה הרפואית, שלפיה אירוע של דחק נפשי בלתי רגיל יכול לשמש כגורם הדק לפרוץ אירוע מוחי, הן איסכמי והן דימומי.

תנאי מקדמי לקביעה כי אירוע מוחי היווה תאונה בעבודה הוא התרחשות אירוע חריג בעבודה בסמוך לקרות האירוע המוחי. לגבי התנאי להכרה באירוע מוחי כפגיעה בעבודה נפסק בעב"ל (ארצי) 148/03 מאיר ארג'ואן - המוסד לביטוח לאומי (18.3.2004):

"על מנת שאירוע מוחי יוכר כפגיעה בעבודה מן ההכרח להוכיח קרות אירוע חריג בחיי התובע בסמוך לפני קרות האירוע המוחי. סמיכות זמנים זו נדרשת לאור ההלכה שגובשה על ידי בית הדין בהסתמך על חוות דעת רפואיות שקיבל לפיהן – רק אם האירוע המוחי מתרחש בסמוך לאחר האירוע החריג בעבודה, בטווח של פחות משבוע ימים ביניהם, אפשר שיתקיים קשר סיבתי בין השניים."

מכאן, שעל הטוען לקיומו של אירוע מוחי כתוצאה מאירוע במקום בעבודה להוכיח כי אירע לו בעבודתו אירוע יוצא דופן וחריג. הקביעה אם אכן מדובר באירוע המאופיין בדחק נפשי בלתי רגיל היא קביעה עובדתית-משפטית, הכרוכה בבירור השאלה האם האירוע הנטען הוא אכן אירוע בלתי רגיל באופן סובייקטיבי לגבי המבוטח המסויים (עב"ל (ארצי) 34697-06-12 אלי פסח לאופולד – המוסד לביטוח לאומי (11.2.14)). הבחינה הסובייקטיבית טעונה הוכחה בראיות אובייקטיביות, ולא די בעצם אמירת התובע (עב"ל (ארצי) 1269/00 לוי – המוסד לביטוח לאומי (28.6.2001).

15. לכך נוסיף, כי בבוא בית הדין להכריע בשאלת הוכחת אירוע בעבודה, עליו לייחס משקל רב לרישומים הרפואיים הסמוכים ביותר למועד האירוע. זאת, בהתבסס על ההנחה, שבסמוך לקרות התאונה ימסור הנפגע את העובדות הנכונות, על-מנת לזכות בטיפול הנכון והמתאים למצבו (עב"ל (ארצי) 232/09 יוסף חוש - המוסד לביטוח לאומי (6.7.09)).

16. ככל שלא יוכח כי מדובר באירוע חריג המאופיין בדחק בלתי רגיל, יהיה מקום לדחות את התביעה אף מבלי להיזקק לבירור שאלת הקשר הסיבתי ולמידת ההשפעה של האירועים בעבודה על הופעתו של האירוע המוחי.

נקדים ונציין את מסקנתנו לפיה התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את קיומו של אירוע חריג בעבודה. להלן נפרט את הנימוקים המצטברים להחלטתנו.

17. בתעודות הרפואיות השונות, החל ממועד האירוע ועד לבירור התביעה בפנינו – לא הוזכר כלל האירוע החריג או קשר אפשרי בינו לבין מצבו הרפואי של התובע.

בתעודות הרפואיות מסמוך לאירוע, ואף לפניו, חוזרות בין השאר תלונות התובע בדבר יתר לחץ דם או סחרחורת, אולם דבר הוויכוח עצמו לא נזכר, ולו ברמז, באף לא אחד מן המסמכים הרפואיים.

לא זו בלבד שהוויכוח אינו מוזכר במסמכים הרפואיים מסמוך לאירוע, לרבות בפני רופא המשפחה ובפניות לחדר המיון, הרי שבביום 1.4.14 התובע פונה לרופא המשפחה ומבקש אישור עבור המוסד לביטוח לאומי (ככל הנראה בקשר לתביעה לקצבת נכות כללית). גם באותו מועד לא מזכיר התובע את הוויכוח החריג (אישור רפואי מיום 1.4.14 – נ/6).

היעדר הרישום במסמכים הרפואיים יכול להעיד שהתובע עצמו לא קישר בין האירוע הנטען לבין האירוע המוחי במועד בו אירע, וכן כי התובע עצמו לא ראה בוויכוח כאירוע חריג בעוצמתו שיש בו כדי להסביר את תחושותיו.

18. התובע העיד כי לא קשר בין האירוע המוחי לבין הוויכוח עד שקיבל יעוץ משפטי מספר שנים מאוחר יותר (פרו: 3; ש: 18 ואילך):

"ש. ברור שלא שאלו אותך אם היה ויכוח, אבל הרופאים שאלו אותך מה קרה?

ת. כן, הם שאלו אותי מה קרה, סיפרתי להם שבאתי להרים את הנכד בשבת בבוקר והיד נשמטה לי, וגם כששתיתי את הקפה התחלתי להרגיש זרמים לכיוון העורף וביד שמאל וביקשתי מאשתי שתתלווה אלי לבית חולים.

ש. מדוע לא מצאת לנכון גם בפעם הראשונה במיון וגם בפעם הזאת לציין, כסיפור שקרה לך משהו תוך כדי וויכוח?

ת. תגיד לי, אני באתי כתוצאה מזה שאני לא מרגיש טוב. מה עלי לדעת, מה עלי לחשוב הויכוח, מה אני רופא?

לשאלת בית הדין, מה גורם לי עכשיו לחשוב שזה כן מהויכוח, אני משיב שאחרי כמה שנים התייעצתי, למרות שקיבלתי תביעת נכות עד היום, התייעצתי עם עו"ד ואמרו לי שיש case לתביעה. לשאלת בית הדין מתי בדיוק התייעצתי ואני משיב שאחרי כמה שנים."

ובפרו: 6; ש: 1-5):

ש. בתצהירך וגם עכשיו חזרת על אותו משפט שאמרת שלא קישרת בין האירוע לבין המצב שלך, זה נכון?

ת. האמת שלא קישרתי כי לא ידעתי שזה מהווה את הבעיה הזאת, מאיפה עלי לדעת. באתי לבית חולים על מנת שיטפלו בנושא הזה (מצביע על הזרוע השמאלית), כי חשבתי שזה אירוע לבבי."

19. העד שלו לא ציין בתצהירו כי התובע סיפר לו כי הוא קושר בין האירוע המוחי לוויכוח. בעדותו בבית הדין ציין כי כשביקר את התובע במהלך אשפוזו לאחר האירוע המוחי - זה קשר את האירוע לוויכוח (פרו: 10; ש: 11), אלא שהדבר לא נזכר בתצהירים, ועומד בסתירה לעדות התובע שהעיד שהוא עצמו לא חשב כי מתקיים קשר כאמור עד שקיבל יעוץ משפטי מספר שנים מאוחר יותר.

בסיכומים מטעם התובע נטען כי הייעוץ המשפטי הוביל את התובע למיצוי זכויותיו אך אין ללמוד מעדותו של התובע כי הוא עצמו לא קשר בין האירוע לנזק או לא הכיר בחריגותו של האירוע. טענה זו אין לקבל לאור הדברים הברורים שאמר התובע בעדותו בפנינו.

20. התובע העיד כי לאחר הוויכוח חזר הביתה בהרגשה קשה וסיפר לאשתו על האירוע ושכב לנוח. התובע לא הביא לעדות את אשתו שיכולה היתה להעיד על תיאור האירוע כפי שהשתקף בתחושותיו של בעלה כבר בסמוך לו. ראוי שהדבר ייזקף לחובתו.

21. באשר לחריגות הוויכוח, התובע תאר כי נפגע עמוקות מהדברים שהטיח בו שלו וכי היה מדובר בוויכוח "קשה ופוגעני במיוחד" לנוכח ההיכרות והידידות רבת השנים עם שלו שהוא ידיד קרוב. באשר לקיומם של ויכוחים בעבודתו השוטפת של התובע כקבלן תאר התובע (פרו: 6; ש: 8 ואילך) בתשובה לשאלה האם זו פעם ראשונה בעבודתו כקבלן בניין שהיה לו ויכוח עם לקוח כי "היו ויכוחים חדשים, ואחרי זה ליטוף וחיבוק, כוס קפה ומתפייסים, אבל פה זה היה ויכוח סוער שאי אפשר לעצור אותו. היו לי ויכוחים ב- 40 שנה במקצוע".

אנו מתקשים לקבל טענה לפיה אירוע בו לקוח אינו מרוצה מעבודה שבוצעה או דורש תיקונים ללא חיוב בתשלום מהווה אירוע חריג בחיים המקצועיים של אדם במקצועו של התובע, והתובע אף לא טען זאת. טענת התובע היא כי חריגות האירוע נובעת מכך שהוויכוח והדברים שהוטחו בו באו מצד ידיד קרוב (פרו: 5; ש: 24-25) חותרת תחת הטענה כי מדובר באירוע חריג הקשור בעבודה.

הטענה בדבר חריגות האירוע וויכוח שלא ניתן היה לעצור אותו – אינה מתיישבת באופן מלא עם כך שהתובע ושלו סיכמו בסיומו של המפגש מיום האירוע, כי התובע יבוא כבר למחרת לצורך המשך טיפול.

22. גרסתו של התובע לפיה הוא אינו אדם ש"מתרגז בקלות" (פרו: 6; ש: 15-18), עומדת בסתירה לגרסת העד שלו שהעיד כי התובע הוא אדם רגיש, שיכול להתרגז ולקחת ללב ואף תאר כי שמע אותו מדי פעם צועק במועצה "ולכן אמרתי שהוא מתרגז בקלות" (פרו: 11; ש: 2-9).

23. על יסוד האמור, מצאנו כי התובע לא עמד בנטל להראות כי הוויכוח מיום האירוע הוא בגדר אירוע בלתי רגיל וחריג באופן סובייקטיבי לגבי התובע.

24. אין לקבל את טענתו החלופית של הנתבע לפיה מדובר בלחץ מתמשך על-פני מספר ימים וככזה – אינו מצביע על אירוע חריג. ככלל, מתח מתמשך אינו שולל את האפשרות כי במהלכו של המתח המתמשך יתרחש ארוע מיוחד, ולעיתים המתח המתמשך אף מוביל בסופו של יום למצב מיוחד המגביר את השפעת האירוע ומעלה אותו כדי ארוע חריג (עב"ל (ארצי) 542/09 גולן – המוסד לביטוח לאומי (13.6.2010); עב"ל (ארצי) 26029-09-11 המוסד לביטוח לאומי – תשתש (9.10.2012)).

25. סוף דבר – התביעה נדחית.

אין צו להוצאות.

26. לצדדים מוקנית זכות ערעור על פסק-הדין לבית הדין הארצי בירושלים תוך 30 ימים מיום שיומצא להם פסק-דין זה.

ניתן היום, כ"ו חשוון תשע"ט, (04 נובמבר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.