לפני בקשת המבקש ליתן החלטה בבקשה מס' 21 במסגרת הליך זה, היא בקשתו לחזור ולהחיל עליו את ההסדר אשר התייחס למשיבים המחזיקים ביחידות בקומת הקרקע של המבנה נושא הבקשה העיקרית לאחר שהוסרה התנגדות שירותי הכבאות לאכלוס המבנה.

לחילופין עותר המבקש כי אתיר לו להעתיק את מקום עסקו לקומת הקרקע של המבנה נושא הבקשה העיקרית על מנת להכלל באותו הסדר החל על בעלי העסקים שבאותה קומה או ליתן לו כל סעד שאמצא לנכון על מנת לאפשר את המשך פעילות עסקו במבנה לקראת תחילת שנת הלימודים.

יוער כי בהחלטתי מיום 30.4.18 החלתי על המבקש את ההסדר האמור, הגם שהיחידה בה הוא מחזיק אינה בקומת הקרקע, ובהחלטתי מיום 4.7.18 קבעתי כי ההסדר האמור יחדל לחול לגביו בשל ההבדל בהתייחסות שירותי הכיבוי לקומות שאינן קומת הקרקע במבנה.

קדמה לבקשה הנוכחית בקשת רשות ערעור (רע"א (מחוזי מרכז) 11888-08-18) אשר הגישו חלק מן המשיבים בבקשה העיקרית על החלטתי מיום 26.7.18 לדחות את בקשתם לעיון מחדש בהחלטה קודמת במסגרתה דחיתי את בקשתם לעיכוב ביצוע של צוי הפסקת שימוש וסגירה ביחס ליחידותיהם במבנה נושא הבקשה העיקרית.

בקשת רשות הערעור האמורה נדחתה אולם בהחלטתו קבע בית המשפט המחוזי כי לא ניתנה החלטתי ביחס למבקש דכאן ולבקשה מס' 21, ומכאן הבקשה שלפני.

אבהיר כי הבקשה העיקרית היא בקשה לצו הפסקת שימוש בעסקי המשיבים לה, לרבות המבקש דכאן, ולסגירת המבנה כולו עד למתן טופס 4, המהווה תנאי לאכלוס המבנה על פי היתר הבניה הקיים לגביו (תנאי מס' 19).

המשיבה 1 הגיבה לבקשה והתנגדה לסעד המבוקש ואילו המשיבים 3-2 אינם צד מהותי אליה.

אינני מוצא צורך בשלב זה לסקור את כל התנהלות ההליכים במסגרת תיק זה לאחר שהללו כבר נסקרו בפרוטרוט בפתח החלטתי מיום 26.7.18.

ההסדר אשר נקבע לגבי מחזיקי היחידות בקומת הקרקע נקבע עוד בישיבת יום 22.3.18 ועל פיו – כפוף להמצאת אישור רשות הכיבוי לענין היחידיות הכלולות בו, כניסת צוי הפסקת השימוש והסגירה אשר הוצאו ביחס למבנה בכללותו לתוקף תדחה למשך 6 חודשים.

את האבחנה בין המבקש לבין יתר בעלי היחידות בקומות שמעל קומת הקרקע במבנה, עליהם לא הוחל הסדר זה, הבהרתי בהחלטה מיום 30.4.18 כך (עמ' 8 לפרוטוקול שורה 22 – עמ' 9 שורה 7) –

"אשר למשיב 3, שמעתי טיעוני הצדדים ביחס לשאלה איזה מבין שני ההסדרים יוחל עליו, סבורני כי קיים קושי להחריג משיב זה מהמשיבים 7 עד 18.

עם זאת, יש לציין את מועד כניסתו של המשיב 3 לנכס אשר אין חולק כי קדמה למועד הגשת הבקשה ובשונה מיתר המשיבים ברי כי לא עמדה בניגוד לצו שיפוטי ואף לא לבקשה תלויה ועומדת ומידת מה לאור הפתח האפשרי שהעלה ב"כ המשיבים 3 עד 18 לענין הצורך בהיתר לשימוש חורג לגביו, ענין שאיננו קובע מסמרות ביחס אליו בשלב זה לכאן ולכאן.

נתתי גם דעתי לעובדה שמדובר בעסק הנותן שירות לקטינים רבים, אולם בנסיבות בהם ניתנה הסכמה עקרונית ביחס לעסקים שונים על סמך אישור יועץ בטיחות שניתן גם לגבי עיסוקו של המשיב 3 ונוכח העובדה שממילא ההסדר מותנה בכך שתוך פרק זמן של פחות מ-30 יום מהיום יש לקבל אישור שירותי הכבאות.

בשים לב לכל האמור לעיל, בנסיבות האישיות שהוצגו בפני בישיבה הקודמת, יחול ההסדר שנקבע לגבי המשיבים 4, 5, 6 ביום 22.3.18 גם על המשיב 3."

בהחלטתי מיום 4.7.18 הארכתי את המועד להמצאת אישורי הכבאות למחזיקי היחידות בקומת הקרקע עד ליום 19.7.18, אולם לא כך עשיתי ביחס למבקש בנימוק הבא (עמ' 4 להחלטה בסופו) –

"אמנם על המשיב 3 החלתי הסדר שונה, זה שהוחל על המשיבים 6-4, 8, 9 ו-12 מן הנימוקים שציינתי בהחלטתי מיום 30.4.18, והוא חלק מן המבקשים בבקשה מס' 10, אולם בשונה מיתר המשיבים העותרים במסגרת בקשה 10 עסקו אינו מצוי בקומת הקרקע, ועל כן חלות גם לגביו האמירות של מר מלאך ביחס לסיכון הנשקף מן השימוש במקום.

יש לזכור כי בכל בקשור למשיב 3 מדובר בסטודיו למחול אשר בשעריו באים תלמידים לא מעטים, יש להניח כי חלק לא מבוטל מהם קטינים, אשר אינם מודעים לסיכון אליו הם חשופים, וברי כי לא את יד להתמשכות סיכון כזה לאור הדברים שנאמרו מפי נציגי רשות הכיבוי בישיבת היום."

מאז ההחלטה האמורה הומצאו אישורי שירותי הכיבוי גם ביחס ליחידות שבקומות הנוספות במבנה, לרבות ביחס ליחידה בה מחזיק המבקש ועל כן רכיב הסיכון עליו התבססתי בהחלטתי להוציא את המבקש מן ההסדר החל על מחזיקי יחידות קומת הקרקע אינו חל עוד.

עם זאת, יש להזכיר כי החלת ההסדר האמור על המבקש היתה לפנים משורת הדין והגם שבין קומת הקרקע לקומות הנוספות במבנה קיים הבדל מהותי מבחינת פרק הזמן הצפוי להגשת טופס 4, לאחר שהיתר הבניה לגבי המבנה פוצל כך שטופס 4 לקומת הקרקע מצוי, לכאורה, בהישג יד בשונה מיתר הקומות במבנה.

הזכרתי כבר בהחלטתי מיום 26.7.18 (עמ' 6) כי –

"... ההיתר המפוצל מאפשר קבלת היתר לגבי קומת הקרקע במועד מוקדם יותר – שלא הובהר כמה קרוב הוא, אולם גם קבלת היתר הבניה האמור אינה נוגעת לקומות העליונות וגם כאשר ינתן היתר לכל הקומות אין בכך כדי להביא להכשרת הנדרש לענייננו, היינו לקבלת טופס 4.

יודגש ויובהר – האישור התכנוני הנדרש לשם הכשרת השימוש ביחידות המבקשים אינו היתר בניה אלא טופס 4, ומועד קבלתו אינו בהישג יד קרוב כלל ועיקר."

אציין כי הנמקה זו אומצה גם על ידי בית המשפט המחוזי ברע"א 11888-08-18 (סעיפים 43-41 להחלטה מיום 19.8.18).

מבלי להקל ראש בנסיבות האישיות הנוגעות למבקש ואף לא בעובדה, שבשונה ממחזיקים אחרים ביחידות שאינן בקומת הקרקע, לא תפס חזקה ביחידה שברשותו אגב הפרה של צו שיפוטי ואף לא בידיעה אודות קיומה של בקשה למתן הצו, עדיין אין טופס 4 ביחס לקומה בה מצויה יחידתו מצוי בהישג יד מיידי ועל כן הכשרת אכלוס היחידה עודנה רחוקה.

הצו המנהלי אשר ניתן ביחס ליחידות שאוכלסו שלא כדין ובניגוד לתנאי היתר הבניה אין מטרתו ענישה אלא הפסקת הפרות של החוק.

בדברי ההסבר להצעת החוק שביסוד תיקון 116 לחוק התכנון והבניה, החל עתה ועל פיו הוגשה הבקשה העיקרית והוצאו הצווים נאמר, בין היתר, כדלקמן (ה"ח 1074 מיום 1.8.2016, עמ' 1426 בפסקה האחרונה) –

אין, איפוא, ספק כי הענות לבקשה הנוכחית עומדת בסתירה ברורה למטרה שהציב המחוקק בבסיס תיקון 116 לחוק התכנון והבניה, הגם שהלכתי לקראתו לפנים משורת הדין בעבר בשל נסיבות אישיות ומתוך האפשרות שהועלתה שייתכן ויהיה פתח כלשהו להכשרת עיסוקו בטווח קצר – מהלך שלא קרם עור וגידים בפועל.

יש להזכיר כי כבר בהחלטתי מיום 4.7.18 נכנסו הצווים לתוקף גם ביחס למבקש, בקשה נוספת לעיכוב ביצוע הצווים מיום 9.7.18 שהגישו המבקש ומחזיקי היחידות הנוספות בקומות העליונות במבנה נדחתה על ידי בהחלטה מיום 11.7.18 ולמעשה מדובר בצו העומד בתוקפו גם כלפי המבקש מזה למעלה מחודש ומחצה.

משמעות הדבר היא כי המבקש עותר למעשה להפסיק את תחולתו של צו שיפוטי תקף ולעכב את המשך ביצועו, מהלך קיצוני אף יותר מאשר עיכוב ביצועו של צו מנהלי אשר טרם קיבל תוקף שיפוטי.

אמנם כותרתה וניסוחה של הבקשה הנוכחית מצביעים לכאורה על בקשה להחיל על המבקש הסדר מסויים, אולם נראה כי מדובר אך בטקטיקה של ב"כ המבקש ובכסות לסעד המהותי המבוקש כאשר ביסודם של דברים הסעד המהותי המבוקש הוא עיכוב ביצועו של הצו למשך תקופה נוספת.

דא עקא, סעיף 254ט(ב) קובע כי – "בקשה לעיכוב ביצוע לפי סעיף קטן (א) ניתן להגיש פעם אחת בלבד.", כאשר סעיף קטן א' אליו מפנה ההוראה עוסק בצו מנהלי או שיפוטי, ויפה הוא על כן לענייננו.

נמצא כי על פי מהותו של הסעד המבוקש לא ניתן להעתר לבקשה כלל ועיקר.

הפועל היוצא ממכלול האמור לעיל הוא כי הבקשה להחלת ההסדר ביחס למחזיקי היחידות בקומת הקרקע אף על המבקש נדחית והצוים שנכנסו לתוקף ביחס אליו ביום 4.7.18 יעמדו בתוקפם.

אשר לבקשה להתיר למבקש להעתיק את מקום עסקו לקומת הקרקע של המבנה – אינני סבור כי ניתן להעתר לבקשה זו במסגרת ההליך שלפני.

העתקת עסקו של המבקש ליחידה אחרת במבנה טעונה הסכמה של בעלי המבנה והתחשבות בצרכים אחרים ושונים שלהם וייתכן כי אף בהתחייבויות כלפי צדדים שלשיים וזכויותיהם.

כמו כן, סעד זה כלל לא עלה בבקשה מס' 21 ולא ניתן לעתור לו במסגרת בקשה למתן החלטה בבקשה קיימת אשר צד מן הצדדים לא הגיב עליה, ועל כן גם בקשה זו נדחית.

למרות התוצאה האמורה ומאחר שבכל זאת מדובר במבקש אשר לפחות בשלב אכלוס היחידה לא פעל בניגוד לצו תקף, לא היה מודע להגשת הבקשה ואף הציג לפני נסיבות אישיות לא פשוטות, ובשים לב לעובדה שמשמעות ההחלטה הנוכחית היא פגיעה כלכלית קשה במבקש מצאתי לנכון שלא לחייבו בהוצאות.

ניתנה היום, י' אלול תשע"ח, 21 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.