לפניי בקשתו של הנתבע 1, שהוא גם התובע שכנגד, עו"ד קוריס, שאפסול עצמי מלדון בתיק זה, בשל טענה לקיומו של חשש ממשי למשוא פנים, שמתבטא, לפי טענתו, בהחלטות שניתנו על ידי בתיק זה ואשר עו"ד קוריס סבור כי היו מוטות לטובת הצדדים שכנגד. כמו כן, טוען עו"ד קוריס כי בית משפט התבטא כלפיו בהחלטה האחרונה בביטויים חריפים. לטענתו, המסקנה הברורה הנה כי בית המשפט לא יוכל לשפוט בתיק זה בצורה אובייקטיבית.

כפי שיפורט להלן במסגרת החלטתי זו, דין הבקשה להידחות.

רקע

1. מדובר בתביעה כספית, בסך של 100,000 ₪, אשר הגיש התובע, יום טוב בן שושן, כנגד עו"ד קוריס וכנגד הנתבע 2, חי שטיינברג, בעילה של לשון הרע, רשלנות ונגישה.
2. תמצית התביעה הנה טענת בן שושן, כי עו"ד קוריס, כזוכה באופן אישי, פתח נגדו תיק הוצל"פ, בגין החלטה של בית המשפט לענייני משפחה, שחייבה את בן שושן לשלם לו שכר בטלה בסך של 300 ₪ עבור עדותו, במסגרת בהליך משפטי שהתנהל בין בן שושן לבין בנו של בן שושן. אין חולק כי עו"ד קוריס ייצג בעבר את בנו של בן שושן ועל רקע זה זומן על ידי בן שושן להעיד במשפט הנ"ל.
3. לטענת בן שושן, עו"ד קוריס הטיל עיקולים על חשבון הבנק שלו, על בסיס אישור מסירה ותצהיר מוסר מזויפים ביחס להמצאת אזהרה בדבר פתיחת תיק ההוצל"פ, אזהרה אשר לטענת בן שושן מעולם לא נמסרה לו, כאשר נודע לו על פתיחת התיק והעיקולים רק מפקיד הבנק, בעת שביקש לפתוח חשבון. אין חולק כי הנתבע 2, מר חי שטינברג, הוא זה אשר ביצע את מסירת האזהרה לבקשתו של עו"ד קוריס.
4. בן שושן טוען כי משנודע לו על העיקול, שילם מיד את החוב בתיק ההוצל"פ והגיש בקשה בטענת פרעתי לסגירת התיק, במסגרתה טען כי אישור המסירה מזויף, כאשר גם ראש ההוצל"פ קבע בהחלטתו, כי זו המסקנה המתבקשת, תוך חיובו של עו"ד קוריס בהוצאות בסך של 3,000 ₪.
5. בן שושן עותר לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד בפיצוי בסך של 100,000 ₪ בגין הנזק שנגרם לו עקב הטלת העיקולים שלא כדין.
6. עו"ד קוריס הגיש כתב הגנה, ה"מלא כרימון" בטענות כאלה ואחרות נגד בן שושן. אם לבור את המץ מן הבר, הרי שתמצית ההגנה של עו"ד קוריס הנה כי כבר התקיים דיון במסגרת טענת הפרעתי ועל כן קיים השתק פלוגתא בנושא, לאחר שאף נפסקו הוצאות לטובת בן שושן ועל כן בן שושן אינו רשאי להגיש את תביעתו הנוכחית. באותה נשימה טוען עו"ד קוריס כי תיק ההוצל"פ נפתח כדין. כן טוען הוא כי בן שושן לא צירף לתביעה את הפרסום מושא התביעה, כי עומדת לעו"ד קוריס ההגנה הקבועה בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 וכי יש לסלק את התביעה על הסף בהעדר עילה.
7. הנתבע 2 הגיש כתב ההגנה מטעמו וטען כי ביצע את המסירה בכתובת משרדו של עו"ד ביטון, שהיא כתובת אשר נמסרה על ידי בן שושן והייתה רשומה על כתבי בי הדין. לטענתו, הוא הגיע למקום, שאל היכן נמצא בן שושן, אדם שנוכח במקום אמר לו שהוא הגיע למקום הנכון ושישאיר את החומר, תוך כך שאותו אדם חתם על אישור המסירה, בין שמדובר בבן שושן, כפי שסבר הנתבע 2 בזמן אמת ובין אם מדובר בעו"ד ביטון, כפי שמתברר עכשיו, אשר חתם על אישור המסירה בשמו של בן שושן, כך לטענת הנתבע 2. מוסיף הנתבע 2 כי אישור המסירה לא מהווה בכל מקרה לשון הרע, כי לא נגרם כל נזק לבן שושן וכי יש לדחות את התביעה. יש לציין כי עו"ד ביטון מכחיש בתוקף כי חתם על אישור המסירה.
8. עו"ד קוריס הגיש תביעה שכנגד בסך של 75,000 ₪ נגד בן שושן ונגד בא כוחו עו"ד ביטון. תמצית התביעה שכנגד הנה פיצוי בגין לשון הרע ו/או ביצוע עוולות לפי חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, בכך שהנתבעים שכנגד פרסמו במספר מקרים שונים לשון הרע כלפי עו"ד קוריס, בכך שטענו: במסגרת תלונה ללשכת עורכי הדין - כי עו"ד קוריס התנהל בצורה לא תקינה, לרבות אמרו דברים נוספים שלטענת עו"ד קוריס אינם אמת; במסגרת תלונה נוספת ללשכת עורכי הדין - כי עו"ד קוריס הפר חיסיון עו"ד לקוח; במסגרת דיון בהוצל"פ - כי עו"ד קוריס משקר במצח נחושה; מחוץ למסדרונות לשכת ההוצל"פ - כי עו"ד קוריס הנו שקרן רמאי ועבריין.
9. הנתבעים שכנגד בכתב הגנתם טענו בין היתר כי התלונות שהוגשו ללשכת עורכי הדין נגד עו"ד קוריס מדברות בעד עצמן, כי הדברים שנאמרו במסגרת דיון בהוצל"פ זוכים להגנת החוק וכי הדברים שלפי הטענה נאמרו במסדרונות ההוצל"פ לא היו ולא נבראו.
10. התיק דנא, על שתי התביעות שבו, נדון על ידי מותב אחר. עם פרישתו של המותב, הועבר התיק לפניי בחודש מרץ 2019. התיק עבר לפניי בשלב שבו ניהלו הצדדים הליכים מקדמיים. עם העברת התיק אליי, קבעתי אותו לקדם משפט לחודש יוני 2019.
11. החל מתחילת חודש מרץ 2019 ועד למתן החלטתי מיום 23.12.19, בעקבותיה הגיש עו"ד קוריס את בקשת הפסילה דנא, מעבר לקדם המשפט שהתקיים בחודש יוני, התנהלו בין הצדדים הליכים מקדמיים רבים, שעניינם גילוי מסמכים ושאלונים וכן דרישות לגילוי מסמכים מקוריים לצרכי הכנת חוות דעת להשוואת כתבי יד. בתוך כך ולאחר סיום ההליכים המקדמיים, הוריתי על הגשת תצהירי עדות ראשיים, אשר נכון לכתיבת החלטתי זו הוגשו כולם בפועל ונמצאים בתיק.
12. מיותר לציין כי כל החלטה שניתנה על ידי בתיק זה מאז עבר התיק לדיון לפני ועד היום, לרבות בנושא ההליכים המקדמיים, ניתנה בצורה עניינית, מנומקת ומפורטת. מקום שהיה עליי לדחות דחיתי, מקום שהיה עליי לקבל קיבלתי ומקום שהיה עליי לפסוק הוצאות פסקתי, אם לחובתו של עו"ד קוריס ואם לחובתם של בן שושן ועו"ד ביטון. כל מקרה לגופו.
13. עוד יש לציין כי שתי בקשות רשות הערעור שהגיש עו"ד קוריס על החלטות ביניים שלי, שאחת מהן חייבה אותו לשלם הוצאות בסך של 3,000 ₪ף והשנייה קבעה כי כל צד יישא בהוצאותיו, נדחו על ידי ערכאת הערעור, תוך כך שערכאת הערעור מחייבת את עו"ד קוריס לשלם הוצאות הערעור בסך של 3,000 ₪ ו-5,000 ₪ בהתאמה.
14. ביום 9.12.19 הגיש עו"ד ביטון בשמו ובשם בן שושן, בקשה לחייב את עו"ד קוריס להמציא לו את אישור המסירה ותצהיר המוסר המקוריים, ביחס להמצאת האזהרה בהוצל"פ. עו"ד ביטון ציין בבקשה כי נוכח חוות הדעת הגרפולוגיות שהגיש עו"ד קוריס, נוצר הצורך להפריך אותן. עוד ציין כי הוא פנה לעו"ד קוריס בווצאפ (לטענתו, אמצעי תקשורת המקובל על שני הצדדים), בבקשה כי ימציא המסמכים וכי ההתכתבות המצורפת מדברת בעד עצמה.
15. בהתכתבות הווצאפ שצירף עו"ד ביטון, כותב עו"ד ביטון לעו"ד קוריס ביום א' 1.12.19 בשעה 11:14: "חן חן על שתי חוות הדעת המאלפות...אני לא מבין מדוע לא נענית להצעתי, שניתנה לפחות ארבע פעמים, למסור לידי המומחה כתבי יד מקוריים?!...". על כך ענה לו עו"ד קוריס בשעה 11:15: "דברייך נאמרו מן הפה אל החוץ, עובדה שבפועל לא שיתפתם פעולה. שבוע טוב".
16. ביום ב' 2.12.19 בשעה 18:14, כותב עו"ד ביטון לעו"ד קוריס: "האם אישור המסירה המקורי בידיך?". בהעדר תגובה לכך, כותב לו עו"ד ביטון למחרת היום, שבת, 7.12.19 בשעה 17:47: "אני מחדד: האם אישור המסירה המקורי של האזהרה נשוא התביעה מצוי בידיך? אם לא, היכן מצוי?". על כך מגיב עו"ד קוריס בשעה 18:12: "למה אתה פונה אליי בשבת?". על כך עונה לו עו"ד ביטון בשעה 18:13: "מוצאי שבת, כשפניתי ביום חול לא השבת חשבתי שרוח השבת תשרה עליך רוח של תשובה, תרתי משמע, ואזכה למענה פשוט לשאלה פשוטה...".
17. בהעדר תגובה לכך, כותב לו עו"ד ביטון למחרת היום: "אם כבודו לא ייתן לי תשובה, אאלץ לפנות לביהמש". בהעדר תגובה גם לכך, הגיש עו"ד ביטון למחרת היום את בקשתו.
18. בו ביום נתתי החלטה המעבירה את הבקשה לתגובתו של עו"ד קוריס, עם זכות תשובה לעו"ד ביטון. בתגובתו של עו"ד קוריס לבקשה, שהוגשה ביום 12.12.19, נטען, בין היתר, כי תם המועד לגילוי מסמכים, כי היה על הנתבעים שכנגד לפנות בנושא במועד קודם, בו היו רשאים לפנות, כי ממילא כל התביעה הנה עניין של מה בכך ולא ברור מדוע נזכרו הנתבעים שכנגד לאחר שנתיים מהגשת התביעה לחזור לשלב גילוי המסמכים, כי התביעה של בן שושן היא מופרכת, כי כאשר עו"ד קוריס ביקש דוגמאות חתימה לצורך עריכת חוות דעת מטעמו, בית המשפט קבע כי תמו הליכי גילוי המסמכים, כי עו"ד ביטון מטריד את עו"ד קוריס המיוצג ועוד בשבת, במקום לפנות בשעות העבודה באמצעות פקס כמקובל למשרדו של עו"ד קוריס, שהנו מיוצג. התגובה נחתמה בבקשה שבית המשפט יורה לפי סמכותו בחוק למניעת הטרדה מאיימת, כי עו"ד ביטון יימנע מלפנות אל עו"ד קוריס שלא באמצעות משרדו.
19. בתשובתו של עו"ד ביטון לתגובה, נטען, בין היתר, כי אין עסקינן בגילוי מסמכים, כי המסמך גולה מזמן וכי מדובר בבקשה לקבל את המסמך המקורי לצרכי הכנת חוות דעת. עו"ד ביטון מלין בתשובה על הסגנון של התגובה והשימוש במילים "מכפישים", "מטרידים", "הטעית ביהמ"ש" ו"בצורה חצופה", בעוד בקשתו הייתה עניינית וקורקטית. כן טען כי הפנייה נעשתה לאחר צאת השבת, כי הוא ועו"ד קוריס מנהלים וניהלו בעבר התכתבויות בווצאפ בהסכמה גמורה, כי הטענות ביחס לגוף התביעה, אינן רלוונטיות לבקשה וכי ההשוואה של עו"ד קוריס להחלטה שניתנה על ידי בית המשפט בקשר לדוגמאות החתימה שדרש עו"ד קוריס מבן שושן, אינה במקומה וכי הבר"ע שהוגשה בעניין זה נדחתה.
20. ביום 19.12.19 ניתנה על ידי החלטה בבקשתם הנ"ל של הנתבעים שכנגד לחייב את עו"ד קוריס להמציא את אישור המסירה ותצהיר המוסר המקוריים ביחס להמצאת האזהרה בהוצל"פ, כמפורט להלן: "צודק עו"ד ביטון בטענתו שלפיה לא מדובר בגילוי מסמכים. התובע בן שושן רשאי לבקש מעו"ד קוריס את המסמך מקורי ששנוי במחלוקת ואשר עו"ד קוריס הגיש בקשר אליו חוות דעת גרפולוגית, כדי שגם בן שושן יוכל לעשות כן. המועד להגשת חוות הדעת היא יחד עם תצהירי העדות של בן שושן ועל כן המועד לבקש את המסמך המקורי הנו עתה. לא הייתה כל הצדקה לסרב לפנייה זו. עו"ד קוריס יעביר עד יום א' הקרוב לידיו הנאמנות של עו"ד ביטון את המסמך המקורי או אם חושש מכך ישירות לידיו הנאמנות של המומחה מטעם בן שושן. עו"ד ביטון ו/או המומחה לפי העניין, יחזירו את המסמך לעו"ד קוריס לאחר שיעיין בו המומחה לצרכי הכנת חוות הדעת. עו"ד קוריס ישלם לבן שושן את הוצאות הבקשה בסך של 1,500 ₪".
21. למחרת היום, 20.12.19, הגיש עו"ד קוריס את ההודעה הבאה (ההדגשה בקו תחתון הנה במקור): "בהתאם להחלטת בית המשפט הנכבד, מתכבד התובע שכנגד להודיע שאין בידיו את המסמך המקורי ואילו העתק המסמך מצוי בתיק בית המשפט ואף בתוך תגובתו של עו"ד ביטון".
22. יומיים לאחר מכן, 22.12.19, הגיש עו"ד קוריס בקשה לעיון מחדש בהחלטה שניתנה ביום 19.12.19 ולביטול הצו שמחייב אותו להמציא את המסמך המקורי, לרבות ביטול ההוצאות שנפסקו.
23. הנימוק לבקשה היה כי בעת מתן ההחלטה, לא היה לנגד עיני בית המשפט כי אין בידי עו"ד קוריס המסמך המקורי, כי בשתי חוות דעת מטעמו נכתב במפורש כי המומחים נאלצו להסתמך על צילום בלבד, כי מכך גם עולה שהנתבעים שכנגד ידעו כי אין בידיו את המסמך המקורי ועצם בקשתם הוגשה בחוסר תם לב וכי לא היה מקום או דחיפות לפנייתו של עו"ד ביטון אל עו"ד קוריס בעניין זה בשבת.
24. על בקשה זו ניתנה החלטתי מיום 22.12.19 לפיה: "אם המסמך המקורי אינו בידי המבקש, מדוע לא טען טענה זו בתגובתו לבקשה לא ברור לי. לתגובת המשיבים עד 24.12.19. תשובה עד 25.12.19".
25. לאחר שהתקבלו תגובה ותשובה, ניתנה על ידי ביום 23.12.19 ההחלטה הבאה:

"אודה כי נשגבת מבינתי ההתנהלות של המבקש. בחוות הדעת של נאווה דגן נרשם ביחס למסמך שבמחלוקת כי מדובר בצילום. לא רשום שם שהמומחית נאלצה להשתמש בצילום וגם לא רשום שם שהמומחית ביקשה מהמבקש את המקור וזה השיב כי אין בידיו את המסמך המקורי. בחוות הדעת הנוספת של המומחה שלמה מאיר שטרן, אין התייחסות לכך שהמסמך המקורי אינו בנמצא ואפילו לא רשום כי ביחס למסמך שבמחלוקת נבדק צילום. המבקש גם לא טוען כי הודיע למשיב בהזדמנות אחרת קודמת לפנייתו מושא הבקשה, שאין בידיו את המסמך המקורי. לפיכך, משנעשתה פנייה למבקש על ידי ב"כ המשיב לקבלת המסמך המקורי, היה עליו להשיב לפנייתו ולציין בפשטות כי המסמך לא בידיו. גם אם הפנייה הייתה ישירה ולא לבאת כוחו ועוד בשבת והמבקש לא חשב שהוא חייב על כן להגיב עליה (הוא כן מצא להגיב, אלא שתחת לכתוב שאין בידיו את המסמך, הלין על כך שפונים אליו בשבת, שלא לדבר על כך שהוכח על ידי המשיב כי הפנייה נעשתה לאחר צאת השבת והבקשה בנושא הוגשה ביום שני, כך שהמבקש יכול היה ביום א' להשיב לפנייה לגופו של עניין), לכל הפחות היה חייב המבקש בתגובתו לבקשה, לציין כי המסמך אינו ברשותו כלל. תחת זאת, העלה המבקש טיעונים מטיעונים שונים מדוע אין למשיב הזכות לקבלת המסמך בשלב הנוכחי וכל זאת כאמור, כאשר אין מסמך כזה כלל בידיו. התנהלות זו, לא רק שהצדיקה להשית הוצאות על המבקש בגין הבקשה ומצדיקה כעת לדחות את בקשתו לביטול ההוצאות, תוך חיובו בהוצאות נוספות כעת על הבקשה הנוכחית שלו, אלא שהדבר לכאורה מצדיק גם חיוב המבקש בהוצאות לטובת אוצר המדינה בגין הארכת הדיון שלא לצורך, שכן ההימענות הבלתי מוסברת שלו מלטעון כי המסמך המקורי לא ברשותו, חייבה את בית המשפט להידרש לבקשה שלא הייתה מוגשת אלמלא כן ואף להידרש לטענות האחרות שהעלה המבקש בתגובתו לבקשה ואשר לא היה כלל מקום להעלותן משהמסמך ממילא אינו ברשותו של המבקש. גם הצורך להידרש לבקשה הנוכחית לביטול ההוצאות, מחייב שקילת חיוב המבקש בהוצאות לטובת אוצר המדינה, שכן גם הבקשה הנוכחית, שגם היא לא הייתה נדרשת לו נמנע המבקש מלפעול בחוסר תם לב ולהימנע מלציין כי המסמך לא בידיו, לא היה כל מקום להגשתה. משכבר פעל המבקש בצורה כה קלוקלת ונאלץ לגלות כי המסמך לא בידיו לאחר שבית המשפט הורה על מסירתו על בסיס מצג שניתן בתגובה כאילו קיים, היה על המבקש להסתפק בהודעה כי המסמך לא בידיו ולהימנע מלבקש את ביטול ההוצאות. לפיכך, הבקשה לביטול ההוצאות נדחית. המבקש ישלם למשיב את הוצאות הבקשה דנא בסך של 2,500 ש"ח. בטרם אחליט אם לחייב את המבקש בהוצאות לטובת אוצר המדינה, אני מתיר לו את זכות הטיעון בעניין זה עד יום 25.12.19. תז"פ 26.12.19".

1. בעקבות החלטה זו, הגיש עו"ד קוריס ביום 24.12.19 בקשה לארכה להגשת טיעוניו ביחס להוצאות לאוצר המדינה וזאת בשל כוונתו להגיש תוך 7 ימים בקשת פסלות. בו ביום העברתי את הבקשה לתגובה. עוד באותו היום הגישו בן שושן ועו"ד ביטון את תגובתם לבקשה לפיה הם מתנגדים לארכה המבוקשת.
2. ביום 26.12.19 הגיש עו"ד קוריס את בקשת הפסילה וכן תשובה לתגובה, במסגרתה ויתר על הארכה וטען לגופו של עניין בנושא ההוצאות לטובת אוצר המדינה, תוך כך שטען כי אין מקום לפסיקת הוצאות כאמור.
3. ביחס לבקשת הפסילה קבעתי בהחלטתי מיום 26.12.19: "משהוגשה הבקשה לפסילה כבר עתה וקודם לחלוף שבעת הימים שציין המבקש בהודעתו מיום 24.12.19 כי בתוכם תוגש בקשתו ומאחר ומן הדין להכריע כעת תחילה בבקשה זו, אני נותן ארכה למבקש ביחס להגשת טיעוניו בעניין הוצאות לטובת אוצר המדינה עד להחלטה אחרת. בכל הנוגע לתשלום ההוצאות שנפסקו לחובת המבקש ולטובת המשיב במסגרת ההחלטה מיום 23.12.19, אני מעכב את הביצוע ביחס אליהן עד להחלטה אחרת שלי. הבקשה לפסילה מועברת לתגובת המשיבים עד יום 5.1.20. זכות תשובה למבקש עד 12.1.20. תז"פ ליום 13.1.20".
4. ביחס לתגובה שכללה ויתור על הארכה קבעתי בהחלטה נפרדת מיום 26.12.19: "לפי החלטתי מיום 26.12.19 שניתנה קודם למועד בו תגובה זו הופיעה בתיק, קבעתי כי אני נותן ארכה בנושא הטיעונים לעניין הוצאות לאוצר המדינה עד החלטה אחרת. החלטה זו נותרת עתה על כנה גם אם התובע מוותר על הארכה, שכן לפי הדין יש לתת החלטה תחילה בבקשת הפסלות לפני כל עניין אחר ובקשת הפסלות הוגשה לבסוף ביום 26.12.19 מוקדם מהמועד שביקש התובע להגישה בבקשת הארכה מיום 24.12.19".
5. ביום 29.12.19 הגישו בן שושן ועו"ד ביטון את תגובתם לבקשת הפסילה. מר שטיינברג בחר שלא להגיש תגובה. ביום 6.1.20 הגיש עו"ד קוריס את תשובתו לתגובה.

דיון

1. בקשת הפסילה עותרת לפסילתי בשל חשש ממשי למשוא פנים, אשר לטענתו של עו"ד קוריס עולה לנוכח ההתבטאויות החריפות שלי כלפיו בהחלטה מיום 23.12.19 (בה נכתב כי "נשגבת מבינתי התנהלות המבקש..." וכי עו"ד קוריס פעל בצורה "קלוקלת" וב"חוסר תם לב") ולנוכח שורה של החלטות קודמות שנתתי בעבר ואשר לטענתו היו מוטות לטובת הצד שכנגד. עו"ד קוריס מסיק מכך שלבית המשפט התגבשה דעה שלילית קדומה נגדו, לרבות ביחס לאופיו ומהימנותו, אשר תמנע מבית המשפט להאמין לו בשלב הראיות.
2. כן טען עו"ד קוריס בבקשתו טענות נוספות כגון: "הכיצד ניתן לדרוש מהמבקש שיספק מידע על המסמכים שבידיו בתוך תגובתו שבה הוא מתנגד בין היתר למסירת מידע זה?"; כי "בית המשפט הכתים שלא בצדק את שמו של המבקש וחרץ את דינו בצורה קשה וקיצונית ואף תוך קביעה שמדובר "בדרך" שלמה-היינו אפילו נקבע שאין המדובר בעניין חד פעמי, הרי שניכר שדעתו של בית המשפט כה קיצונית ושגויה נגד המבקש ועוד טרם החל שלב הראיות"; כי בית המשפט קבע כי היה על עו"ד קוריס להשיב לפניית ב"כ הצד שכנגד ישירות ועוד בשבת, למרות שהוא מיוצג ובניגוד לזכותו להיות מיוצג וגם עובדה זו מעידה על משוא הפנים; כי בבקשה של עו"ד קוריס קבע בית המשפט כי הצד השני פעל בשגגה, בעוד אשר כלפיו קבע ממצאים חריפים ביחס למהימנותו; כי בכך שקבע בית המשפט כי המסמך המקורי יועבר לידיו הנאמנות של עו"ד ביטון או לידיו הנאמנות של המומחה מטעמו ומטעם בן שושן, שיבח בית המשפט בכך את המומחה ואת בן שושן ועו"ד ביטון וכי גם עובדה זו מראה כי בית המשפט מוטה; כי בית המשפט לא חייב את בן שושן למסור מסמכי מקור ואילו את עו"ד קוריס חייב למסור מסמכים כאמור; כי בית המשפט נמנע מלפסוק הוצאות לטובתו בשורה של החלטות.
3. בן שושן ועו"ד ביטון מתנגדים לבקשה וטוענים כי כל ההחלטות ניתנו בצורה אובייקטיבית. איני מוצא צורך לפרט בהחלטתי זו את טיעוניהם ומסתפק בהפניה לתגובה. עו"ד קוריס בתשובתו חזר פחות או יותר על האמור בבקשתו.
4. לאחר שעיינתי, עיין היטב, בבקשה, בתגובה ובתשובה ולמען הסדר הטוב והזהירות המתבקשת בנסיבות העניין, חזרתי ועברתי על כל ההחלטות שניתנו על ידי בתיק דנא מתחילת הטיפול בו ועד עתה, נחה דעתי, ללא צל של ספק, כי לא קיים כל חשש למשוא פנים מצדי כלפי עו"ד קוריס, לא חשש ממשי וגם לא חשש פחות מזה.
5. איני מקל ראש בביקורת שמתחתי על התנהלותו של עו"ד קוריס בהחלטתי מיום 23.12.19, אולם בית המשפט רשאי, ולעיתים אף חייב, לבקר התנהלות של בעל דין. לעיתים, הנסיבות אף דורשות ביקורת חריפה.
6. החלטתי הנ"ל מדבר בעד עצמה. גם כאשר אני מעיין כעת מחדש בביקורת שמתחתי על התנהלותו של עו"ד קוריס באותה החלטה, סבורני כי הייתה במקומה וכי לא נפל כל פגם בהחלטתי זו.
7. העובדה שבית המשפט מבקר את התנהלותו של בעל דין במסגרת החלטה שיפוטית מנומקת ומפורטת, אינה עילה לפסילה. החלטה לרעתו של בעל דין, לעולם אינה נעימה. החלטה המבקרת התנהלות של בעל דין, על אחת כמה וכמה. אולם, מצופה מבעל דין, ודאי בעל דין שהנו פרקליט, שתהא לו היכולת לקבל על עצמו גם החלטות שאינן לטובתו ואף החלטות המבקרות את התנהלותו, גם אם בצורה חריפה, מבלי להסיק מעצם מתן החלטות מסוג זה, כי בית המשפט מוטה לטובת הצד שכנגד.
8. הניטרליות של בית המשפט היא נשמת אפו של בית המשפט. ככלל, ה"DNA" השיפוטי של השופט, מאפשר לו לבקר התנהלות של בעל דין, לעיתים בצורה חריפה, ומיד לאחר מכן ובמידת הצורך, לבקר את בעל הדין שכנגד באותה מידה של חריפות בעניין אחר, לחייב בעל דין בהוצאות ומיד לאחר מכן, במידת הצורך לחייב את הצד שכנגד בהוצאות בעניין אחר. כזה הוא בית המשפט, הוא אינו מכיר פנים.
9. זאת ועוד - מאחר והביקורת שנמתחה הייתה נקודתית וביחס להתנהלותו של עו"ד קוריס בנושא המסמכים המקוריים המדוברים, גם לא ניתן להסיק ממנה שבית המשפט חרץ את דינו של עו"ד קוריס, או כי גיבש דעה קדומה כלפיו, או כי לא יהיה מסוגל להאמין לו בשלב הראיות.
10. בית המשפט ביקר את התנהלותו של עו"ד קוריס ואת שיקול דעתו, בכך שסבר כי הוא לא רשאי להתנגד לבקשה, מבלי לציין לכל הפחות בצוותא חדא עם יתר טענותיו, כי המסמכים אינם בידיו ממילא, כשהתנהלות זו יצרה כלפי חוץ מצג כאילו המסמכים כן בידיו. בית המשפט לא קבע, אפוא, ממצא של מהימנות לגבי עו"ד קוריס, מהסוג של לא דיבר אמת, שיקר או קבע כי לא ניתן להאמין לו וכו', אפילו לא בגזרה הצרה של הבקשה המדוברת, ודאי לא ביחס לטענות הצדדים לגוף התביעות ולא בכלל.
11. נוכח כל האמור לעיל, ברור כי אין ללמוד דבר וחצי דבר ביחס לבקשה הנוכחית, מההחלטה שניתנה על ידי כבוד הנשיאה בע"א 3012/19 לשצ'ינסקי נ' שאוויט-פורסם בנבו, ואשר עו"ד קוריס מפנה אליה, שם, המקרה היה אחר לחלוטין, בו בית המשפט קבע בקדם המשפט דברים ביחס למהימנות גרסת המערערים בקשר לתביעה גופה ובאשר לסיכויי התביעה גופה, עד כדי אמירות כגון שהמערערים "טענו בכתב התביעה טענה עובדתית שאיננה נכונה בידיעתם האישית" וכי הם "מנסים את מזלם להתחמק בכל דרך מההסכם..." וכי הם "לא אמרו אמת".
12. לעומת זאת, יפים לעניינינו דווקא הדברים הבאים, אשר נקבעו על ידי כב' הנשיא (בדימוס) אהרון ברק, בע"א 941/06 ישראלה רוזנצוויג ואח' נ' רהיטי צרעה בע"מ –פורסם בנבו, אשר קבע את הדברים הבאים, במסגרת ערעור על החלטה בבקשת פסלות, בסיטואציה שבה בית המשפט המחוזי בירושלים, במסגרת דחיית בקשה לביטול החלטתו שמחקה תביעה מחוסר מעש, חייב את המערער, עו"ד שייצג את עצמו, בהוצאות אישיות תוך כך שקבע כי בהתנהלותו של המערער שהיה צד להליך וייצג את עצמו ואת המערערת מס' 2, יש משום חוסר תם לב, הגובל בשימוש לרעה בהליכי משפט וכי התנהלות זו מעידה על חוסר הגינות, כנות וניסיון להטעות את בית המשפט:

"לאחר שעיינתי בחומר שבפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. הלכה היא כי אי שביעות רצונו של צד להליך מהחלטות שנתקבלו בעניינו אינה מקימה עילת פסלות וכי הדרך לתקיפת החלטות אלה היא באמצעות הגשת ערעור או בקשת רשות ערעור-על פי סדרי הדין (ע"א 7186/98 מלול נ' ג'אן (לא פורסם); ע"א 3086/02 הדני נ' הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ (לא פורסם); ע"א 10619/02 בן עמי נ' קידר (לא פורסם)). אפשר שבראייתם של המערערים נוצר החשש, כי ההחלטות שקיבל בית המשפט בעניינם מצביעות על קיום משוא פנים כלפיהם. עם זאת, חשש זה אינו יוצא מכלל חשש סובייקטיבי גרידא, שאינו מקים עילת פסלות. כן אין לקבל את טענת המערערים כי הביקורת שהפנה בית המשפט כלפי המערער בהחלטה מיום 3.5.2005 מקימה עילת פסלות. אכן, בית המשפט מתח ביקורת, ואף ביקורת חריפה, אודות התנהלותו של המערער. ואולם, בסופו של דבר השאלה העומדת לדיון היא האם יש בהתבטאויותיו של בית המשפט משום גיבוש עמדה סופית היוצרת חשש ממשי למשוא פנים באופן המייתר המשך המשפט בפניו (ע"פ 5647/05 גוד-מאן מתכות בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). עיינתי בדברים שנכתבו בהחלטה מיום 3.5.2005 ובהחלטה בבקשת הפסלות ולא התרשמתי כי עולה מהם חשש ממשי למשוא פנים. אין בביקורת שמתח בית המשפט, בנסיבות העניין, כדי למנוע ממנו להעריך את טיעוני המערערים לגופם, במסגרת ההליך החדש שהועבר לטיפולו, שעניינו תוקפו של הסכם הבוררות. בשאלה זו לא הביע כל דעה, ואף אם נאמרה אמירה חריפה או ביקורתית כלפי המערער, אין היא מלמדת על גיבוש דעתו של בית המשפט לגוף המחלוקת בהליך הנוכחי (ע"פ 1971/03 בלול נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 3007/05 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). משכך לא ניתן לומר כי קם חשש ממשי למשוא פנים המצדיק את פסילת בית המשפט".

1. לפיכך, הביקורת שמתחתי על עו"ד קוריס בהחלטתי מיום 23.12.19, אינה מקימה עילת פסלות.
2. ביחס לטענתו של עו"ד קוריס שלפיה "הכיצד ניתן לדרוש מהמבקש שיספק מידע על המסמכים שבידיו בתוך תגובתו שבה הוא מתנגד בין היתר למסירת מידע זה?", נדמה לי שהחלטתי מדברת בעד עצמה. אם עו"ד קוריס אינו מבין, גם לאחר החלטתי, שהוא היה חייב, לכל הפחות יחד עם שאר טיעוניו, לציין כי אין בידיו את המסמכים המקוריים המבוקשים, אין לי מה להוסיף בנושא, לבד מכך שמחלוקת זו, שבין בית המשפט ולבין עו"ד קוריס, לא מהווה בכל מקרה עילה לפסילה.
3. ביחס לטענותיו של עו"ד קוריס בדבר אי פסיקת הוצאות בבקשות שונות שהגיש, אין לי אלא להפנות להחלטות שניתנו, המדברות בעד עצמן, הן ביחס לתוצאה שלהן לגופו של עניין והן ביחס להוצאות וכן לחזור על כך שבמקרים המתאימים, חייבתי גם חייבתי את הנתבעים שכנגד בהוצאות לטובתו של עו"ד קוריס ובמקרים שבהם ערער עו"ד קוריס על ההחלטות, הערעורים נדחו, תוך חיובו בהוצאות.
4. בעניין טענותיו של עו"ד קוריס אודות החלטתי ביחס לדוגמאות החתימה שדרש מבן שושן, הרי נעתרתי לבקשתו בעניין זה מספר פעמים ורק לאחר בקשות חוזרות ונשנות ומשהגעתי לכלל מסקנה כי המסמכים אינם בידי הבנק וכי די במסמכים שכבר הועברו, דחיתי את הבקשה הנוספת בעניין זה, תוך כך שקבעתי כי כל צד יישא בהוצאותיו, הכל כמפורט בהחלטתי הנ"ל מיום 14.8.19. יצוין כי הבר"ע שהגיש עו"ד קוריס על החלטתי זו נדחתה, תוך חיובו בהוצאות בסך של 5,000 ₪.
5. בכל הנוגע לטענה שלפיה הביקורת שמתחתי על עו"ד קוריס הייתה "...תוך קביעה כי מדובר "בדרך" שלמה-היינו אפילו נקבע שאין המדובר בעניין חד פעמי...", הרי עיון בהחלטתי מיום 23.12.19 מלמד כי אין בה כל קביעה כזו, לא מפורשת וגם לא משתמעת. כך גם טוענים הנתבעים שכנגד. אודה כי לא ברור לי על מה מבסס עו"ד קוריס את טענתו זו. חרף הכנסת המילה "בדרך" למירכאות, לא הפנה עו"ד קוריס בבקשתו להחלטה כלשהי שלי, אשר קובעת כי הוא מתנהל בצורה לא תקינה "כדרך" או "כדרך שלמה" או אשר קובעת מסקנות דומות.
6. הטענה שלפיה בית המשפט קבע כי היה על עו"ד קוריס להשיב לפניית ב"כ הצד שכנגד ישירות ועוד בשבת, למרות שהוא מיוצג ובניגוד לזכותו להיות מיוצג, גם היא בכל הכבוד אינה נכונה.
7. כלום הח"מ אינו מודע למושכלות יסוד, לפיהם בעל דין, גם אם עורך דין, זכותו שלא לקבל פנייה ישירה של ב"כ הצד שכנגד וזכותו להפנות ב"כ כזה לבאי כוחו.
8. עיון בהחלטתי מגלה כי עולה ממנה במפורש, כי אם לא רצה עו"ד קוריס להגיב בשבת (ובעניין זה הוכח כי הפנייה אליו הייתה לאחר צאת השבת ולא בתוך השבת) ולא רצה להיות בקשר ישיר עם עו"ד ביטון בנושא המדובר וביקש לעמוד על זכותו, המובנת מאליה, כי ערוץ הקשר עמו יעשה דרך באת כוחו, היה עליו לכל הפחות לציין בתגובתו לבקשה (שהוגשה על ידי באת כוחו), כי המסמך לא בידיו וכפי שקבעתי כהי לישנא: לפיכך, משנעשתה פנייה למבקש על ידי ב"כ המשיב לקבלת המסמך המקורי, היה עליו להשיב לפנייתו ולציין בפשטות כי המסמך לא בידיו. גם אם הפנייה הייתה ישירה ולא לבאת כוחו ועוד בשבת והמבקש לא חשב שהוא חייב על כן להגיב עליה (הוא כן מצא להגיב, אלא שתחת לכתוב שאין בידיו את המסמך, הלין על כך שפונים אליו בשבת, שלא לדבר על כך שהוכח על ידי המשיב כי הפנייה נעשתה לאחר צאת השבת והבקשה בנושא הוגשה ביום שני, כך שהמבקש יכול היה ביום א' להשיב לפנייה לגופו של עניין), לכל הפחות היה חייב המבקש בתגובתו לבקשה, לציין כי המסמך אינו ברשותו כלל.
9. את הרישא של החלק הנ"ל של ההחלטה יש לקרוא בצוותא חדא עם הסיפא. משמעות ההחלטה ברורה – אם לא הפריע לעו"ד קוריס לענות ישירות לעו"ד ביטון ולענות ביום שבת, גם אם לאחר צאת השבת, היה עליו לציין כי המסמך לא בידיו במסרון תגובה במסגרת הפניה של עו"ד ביטון אליו בווצאפ. אם לעומת זאת העדיף עו"ד קוריס שבאת כוחו תגיב על כך ו/או לא רצה להתכתב ביום שבת, גם אם לאחר צאת השבת, היה עליו לדאוג כי בתגובה שהגישה מטעמו לבקשה, יצוין כי המסמכים המקוריים לא בידיו.
10. כאן המקום, בשולי הדברים, להזכיר כי כעולה מהתכתבויות הווצאפ שצורפו לבקשה מיום 9.12.19, עו"ד קוריס התכתב עם עו"ד ביטון בווצאפ קודם להתכתבות עליה מלין עו"ד קוריס, מבלי שהאחרון מלין על כך שנעשית פנייה ישירה אליו וכאשר גם במועד ההתכתבות הנ"ל (1.12.19), עו"ד קוריס כבר היה מיוצג על ידי עו"ד יפית לוי, עורכת דין ממשרדו כנראה (ראה למשל תגובתו של עו"ד קוריס מיום 11.11.19, החתומה על ידי עו"ד לוי, כמו גם כתבי בי דין קודמים).
11. כן נשאלת השאלה, כיצד היה יכול עו"ד ביטון, אשר קיים התכתבויות ישירות עם עו"ד קוריס בהסכמה גמורה של האחרון עוד בשלב שייצג את עצמו וגם בשלב שבו יוצג על ידי עו"ד לוי ממשרדו, לדעת כי עו"ד קוריס אינו חפץ עוד בקשר ישיר כזה, אם עו"ד קוריס לא כתב לו זאת, גם לא בתגובה לאותה פנייה בשבת.
12. לפיכך, גם טענה זו, שלפיה מהחלטת בית המשפט עולה כביכול כי בית המשפט לא כיבד את זכותו של עו"ד קוריס לקיים קשר עם ב"כ הצד שכנגד באמצעות באי כוחו, אין בה ממש וגם לא מעלה כל חשש למשוא פנים מצד בית המשפט בכל מקרה.
13. גם הטענה שלפיה חילקתי שבחים לצד שכנגד ובכך גיליתי משוא פנים, בכך שקבעתי שהמסמך המקורי יועבר "לידיו הנאמנות" של עו"ד ביטון או "לידיו הנאמנות" של המומחה מטעם הנתבעים שכנגד, אינה נכונה ודינה להידחות.
14. כלום לא ברור לעו"ד קוריס כי הביטוי "לידיו הנאמנות", הנו ביטוי משפטי שגור, אשר מטרתו להטיל חובה משפטית ברורה מסוג נאמנות על מקבל המסמכים, כאשר קביעה זו אף נעשתה על ידי כדי להגן על עו"ד קוריס עצמו, כמו גם העובדה שציינתי כי אם אינו סומך על עו"ד ביטון, יכול הוא להעביר את המסמכים המקוריים לידיו הנאמנות של המומחה.
15. לבסוף, מוסיף וטוען עו"ד קוריס כי לא ייגרם כל נזק משינוי המותב, תוך כך שהוא אף מפנה להחלטה של מותב אחר, אשר מצא לנכון לפסול את עצמו מטעמים של מראית פני הצדק.
16. איני מכיר את העובדות של המקרה האחר ומדוע אותו מותב מצא לנכון לפסול את עצמו מטעמים של מראית פני צדק כאמור, אולם דבר אחד אני יודע בבירור, הזכות לשבת בדין, משמעותה גם החובה לשבת בדין.
17. מקום שלא הוכח חשש כלשהו למשוא פנים, מחויב בית המשפט שלא לפסול את עצמו מלדון וכך אני מחליט, ללא צל של ספק וללא תחושה כלשהי של אי נוחות.
18. כאמור, אין ספק בעיני כי במידת הצורך ואם כך יורה לי הדין, אוכל לתת אמון מלא בטענותיו של עו"ד קוריס, העובדתיות והמשפטיות והעובדה שהחלטתי כפי שהחלטתי ביחס להתנהלותו במסגרת ההחלטה מושא בקשה זו, לא תהא לה כל רלוונטיות או השפעה על פסיקתי.

סוף דבר

1. אשר על כן, הבקשה נדחית. לטעמי, בבקשות מסוג זה, ככלל, יש להימנע מחיוב בהוצאות, בין שהבקשה מתקבלת ובין שנדחית, למעט במקרים חריגים ביותר. על כן, כל צד יישא בהוצאותיו.
2. מאחר ובתשובתו עתר עו"ד קוריס לעיכוב המשך ההליכים במידה ובקשתו תידחה, אני מעביר עתירתו זו לתגובת הנתבעים שכנגד עד יום 12.1.20. תשובה עד יום 13.1.20. תז"פ 14.1.20.

ניתנה היום, י"א טבת תש"פ, 08 ינואר 2020.