רקע

1. מדובר בתביעה כספית, בסך של 100,000 ₪, אשר הגיש התובע, יום טוב בן שושן, כנגד הנתבע 1, עו"ד נועם קוריס וכנגד הנתבע 2, חי שטיינברג, בעילה של לשון הרע, רשלנות ונגישה לקבלת פיצוי בגין נזק שנגרם לבן שושן בשל הטלת עיקול שלא כדין במסגרת תיק הוצל"פ. עו"ד קוריס הגיש תביעה שכנגד בסך של 75,000 ₪ נגד בן שושן ובא כוחו, עו"ד ביטון, בגין לשון הרע שלפי הטענה פרסמו השניים עליו.
2. הרקע לתביעה הנו פתיחת תיק הוצל"פ על ידי עו"ד קוריס נגד בן שושן, לגביית שכר בטלה שחויב האחרון לשלם לו, לפי החלטה של בית המשפט לענייני משפחה, במסגרת הליך משפטי שהתנהל בין בן שושן לבין בנו, במהלכו הזמין בן שושן את עו"ד קוריס לעדות. אין חולק כי עו"ד קוריס ייצג בעבר את בנו של בן שושן ועל רקע זה זומן על ידי בן שושן להעיד במשפט הנ"ל.
3. לטענת בן שושן, עו"ד קוריס הטיל במסגרת תיק ההוצל"פ, עיקול אצל בנק הפועלים, בניסיון לתפוס כספים השייכים לבן שושן ועשה זאת על בסיס אישור מסירה להמצאת האזהרה לבן שושן בדבר פתיחת תיק ההוצ"לפ, שבו זויפה חתימתו של בו שושן ועל בסיס תצהיר שקרי של שטיינברג, שהיה השליח שכביכול מסר את האזהרה לבן שושן.
4. לטענת בן שושן, האזהרה מעולם לא נמסרה לו ועל כן הוא כמובן לא חתם עליה. לטענתו, נודע לו על פתיחת התיק ועל העיקול באופן אקראי, מפקידת הבנק, בעת שביקש לפתוח חשבון. לטענתו, הבנק סירב לפתוח לו חשבון עקב העיקול.
5. בן שושן טוען כי משנודע לו על העיקול, שילם מיד את מרבית החוב בתיק ההוצל"פ (למעט שכר טרחה ב' והוצאות העיקול) והגיש בקשה בטענת פרעתי לסגירת התיק, במסגרתה טען כי אישור המסירה מזויף, כאשר גם ראש ההוצל"פ קבע בהחלטתו, כי זו המסקנה המתבקשת, תוך חיובו של עו"ד קוריס בהוצאות בסך של 3,000 ₪.
6. בן שושן עותר לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד בפיצוי בסך של 100,000 ₪ בגין הנזק שנגרם לו בפועל עקב הטלת העיקול שלא כדין ובעיקר עקב כך שנמנע ממנו לפתוח חשבון וזאת מכוח עוולות לשון הרע, רשלנות ונגישה.
7. עו"ד קוריס הגיש כתב הגנה, ה"מלא כרימון" בטענות כאלה ואחרות נגד בן שושן, טענות שחזר עליהן מספר פעמים בכתב ההגנה, אשר כללו לרב ציטוטי פסיקה וטענות כלליות על העדר עילה ועוד.
8. אם לבור את המץ מן הבר, הרי שתמצית ההגנה של עו"ד קוריס הנה כי כבר התקיים דיון במסגרת טענת הפרעתי ועל כן מוצה הדיון בכך, לאחר שאף נפסקו הוצאות לטובת בן שושן ועל כן בן שושן אינו רשאי להגיש את תביעתו הנוכחית, נוכח מעשה בית דין.
9. באותה נשימה טוען עו"ד קוריס כי תיק ההוצל"פ נפתח כדין. כן טוען הוא כי בן שושן לא צירף לתביעה את הפרסום מושא התביעה, כי עומדת לעו"ד קוריס ההגנה הקבועה בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 וכי יש לסלק את התביעה על הסף בהעדר עילה.
10. שטיינברג בכתב הגנתו טען כי ביצע את המסירה בכתובת משרדו של עו"ד ביטון, שהיא כתובת אשר נמסרה על ידי בן שושן והייתה רשומה על כתבי בי הדין שלו במסגרת ההליך המשפטי בבית המשפט לענייני משפחה.
11. לטענתו, הוא הגיע למקום, שאל היכן נמצא בן שושן, אדם שנוכח במקום אמר לו שהוא הגיע למקום הנכון ושישאיר את החומר, תוך כך שאותו אדם חתם על אישור המסירה, בין שמדובר בבן שושן, כפי שסבר בזמן אמת ובין אם מדובר בעו"ד ביטון, כפי שלטענתו מתברר עכשיו, אשר חתם על אישור המסירה בשמו של בן שושן, כך לטענת שטיינברג. מוסיף שטיינברג כי אישור המסירה לא מהווה בכל מקרה לשון הרע, כי לא נגרם כל נזק לבן שושן וכי יש לדחות את התביעה. יש לציין כי עו"ד ביטון מכחיש בתוקף כי חתם על אישור המסירה.
12. עו"ד קוריס הגיש תביעה שכנגד בסך של 75,000 ₪ נגד בן שושן ונגד עו"ד ביטון. תמצית התביעה שכנגד הנה פיצוי בגין לשון הרע ו/או ביצוע עוולות לפי חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, בכך שהנתבעים שכנגד פרסמו במספר מקרים שונים לשון הרע כלפי עו"ד קוריס, בכך שטענו: במסגרת תלונה ללשכת עורכי הדין - כי עו"ד קוריס התנהל בצורה לא תקינה, לרבות אמרו דברים נוספים שלטענת עו"ד קוריס אינם אמת; במסגרת תלונה נוספת ללשכת עורכי הדין - כי עו"ד קוריס הפר חיסיון עו"ד לקוח; במסגרת דיון בהוצל"פ - כי עו"ד קוריס משקר במצח נחושה; מחוץ למסדרונות לשכת ההוצל"פ ולאחר הדיון - כי עו"ד קוריס הנו שקרן רמאי ועבריין.
13. הנתבעים שכנגד בכתב הגנתם טענו בין היתר כי התלונות שהוגשו ללשכת עורכי הדין נגד עו"ד קוריס מדברות בעד עצמן, כי הדברים שנאמרו במסגרת דיון בהוצל"פ וכן במסגרת התלונות זוכים להגנת החוק וכי הדברים שלפי הטענה נאמרו במסדרונות ההוצל"פ לא היו ולא נבראו.
14. במסגרת שמיעת הראיות בתיק זה שמעתי את עדותם של בן שושן, מור יחזקאל (פקידת הבנק), נרית בן יעקב (סגנית מנהלת סניף הבנק), חנה שרוי (אחותו של עו"ד ביטון ומנהלת משרדו כמו גם מנהלת החשבונות שלו), מילנה ביטון (אשתו של עו"ד ביטון), שמואל אדרי (בעל בית הדפוס שהדפיס שלטים עבור משרדו של עו"ד ביטון), עו"ד ביטון, עו"ד קוריס, שטיינברג והמומחים לכתב יד ניב ניצן ונאווה דגן. כן הוגשה תעודת עובד ציבור מאת הגב' זהבה סרי, מנהלת אגף הוצל"פ ארצי.

דיון

התביעה הראשית של בן שושן

1. כחצי שנה קודם לפתיחת תיק ההוצל"פ, נפסק לטובתו של עו"ד קוריס 500 ₪ בגין שכר בטלה עבור עדות שנתן לפי הזמנה של בן שושן, אשר כאמור ניהל משפט מול בנו.
2. בן שושן אמנם לא שילם את שכר הבטלה, אולם עו"ד קוריס לא פעל לגבייתו במשך כחצי שנה.
3. רק לאחר כחצי שנה, פתח עו"ד קוריס את תיק הוצל"פ לגביית החוב בגין שכר הבטלה. אין ראיה ממשית לכך שעו"ד קוריס פנה קודם לכן אל בן שושן בטרם פתיחת התיק, מלבד טענתו כי כך היה.
4. כך או אחרת, האזהרה הומצאה תחילה בדואר רשום לכתובת "השבעה 55 בית שמש", אשר לגרסת בן שושן הנה כתובת משרדו הקודם של עו"ד ביטון, שממנה עבר לכתובת סמוכה במרכז המסחרי בית שמש עוד בשנת 2011. אישור המסירה חזר בסימן "הנמען לא ידוע במען". בעקבות כך מסר עו"ד קוריס את מלאכת ההמצאה של האזהרה לשטיינברג.
5. שטיינברג לפי גרסתו ביצע את ההמצאה פיזית לידי בן שושן או לעו"ד ביטון (הוא לא זכר בדיוק למי ולא היה עקבי בגרסתו בעניין זה). המסירה בוצעה לטענתו ביום 23.11.16 במשרדו של עו"ד ביטון ברח' השבעה 55 בית שמש (בעוד כאמור לטענת בן שושן באותו מועד המשרד כבר שכן במרכז המסחרי הסמוך שכתובתו "המרכז המסחרי 464 בית שמש").
6. כך או אחרת, לאחר שבוצעה המסירה, אשר במהלכה ולפי גרסת שטיינברג, חתם בן שושן או עו"ד ביטון בפניו על אישור המסירה במקום המיועד לחתימת החייב, חתם שטיינברג על הצהרה בטופס המיועד לכך, לפיה הוא ביצע את המסירה לידיו של בן שושן בכתובת השבעה 55 בית שמש ועו"ד קוריס אישר בחתימתו על טופס זה כי שטיינברג חתם על ההצהרה לפניו וכי אישר לו את דבר נכונות הצהרתו.
7. בעקבות כך ומשלא שולם החוב, הטיל עו"ד קוריס עיקולים אצל מחזיקים שונים (בנק הפועלים, בנק דיסקונט וקרנות השתלמות וקופות גמל שונות וכן במל"ל ובמשטרה) בגין סכום החוב בתיק, אשר נכון לאותו מועד עמד על 1,372 ₪ (כולל שכר טרחה א' וב', אגרת פתיחת תיק הוצל"פ, כמו גם ה"ה וריבית כדין על סכום הקרן).
8. לגרסת בן שושן, נודע לו על העיקולים באקראי, עת ביקש לפתוח חשבון בבנק הפועלים. לטענתו, פקידת הבנק סירבה לפתוח לו חשבון עקב העיקול שהטיל עו"ד קוריס.
9. עד כאן הרקע להגשת התביעות. כעת, בכל הנוגע לשאלה העיקרית, האם בן שושן או עו"ד ביטון בשמו חתמו על אישור המסירה. בעניין זה, נחה דעתי כי הוכח שהתשובה לשאלה זו היא שלילית, כפי שיפורט להלן.
10. נתחיל מזה שביחסים שבין בן שושן ולבין עו"ד קוריס, כבר קיים השתק פלוגתא בשאלה זו. בן שושן הגיש בקשה בטענת פרעתי, לאחר ששילם 925 ₪ על חשבון בחוב בתיק ההוצל"פ ולאחר שסירב לשלם שכר טרחה ב' והוצאות העיקולים, אשר לטענתו הוטלו שלא כדין. לצורך הכרעה בבקשה, הייתה חייבת, אפוא, כב' רשמת ההוצל"פ להכריע בשאלה האם העיקולים הוטלו כדין אם לאו, קרי האם האזהרה הומצאה כדין לבן שושן.
11. לאחר דיון שכלל חקירות הצדדים, כב' הרשמת בהחלטתה מיום 29.10.17, קבעה במפורש כי "טענתו של החייב כי החתימה על אישור המסירה זויפה היא המסקנה המתבקשת" (ס' 27 להחלטה).
12. קביעתה זו נסמכה על כך שהכתובת שהזין עו"ד קוריס בעת פתיחת התיק ככתובתו של בן שושן, הייתה כתובתו של עו"ד ביטון והן על כך שחרף חזרת אישור המסירה הראשון ביחס להמצאת האזהרה בדואר רשום לכתובת הנ"ל, בסימן "הנמען לא ידוע במען", בחר עו"ד קוריס לבצע מסירה אישית באמצעות שטיינברג באותה כתובת בדיוק. כב' הרשמת אף קבעה כי טענתו של עו"ד קוריס, שלפיה פנה אל בן שושן קודם לפתיחת התיק, היא לא אמינה.
13. עו"ד קוריס לא הגיש ערעור על ההחלטה הנ"ל, שהפכה חלוטה. יצוין כי עו"ד קוריס לא זימן לעדות את שטיינברג במסגרת הליך הפרעתי, כדי להוכיח שהמסירה בוצעה לבן שושן.
14. אם לא די בכך, עו"ד קוריס עצמו טוען בכתב הגנתו כי טענות בן שושן בתביעה מוצו בהליך הפרעתי וכי יש מעשה בית דין בנושא. הטענה אמנם נטענה כדי להדוף את התביעה ולא כדי להכיר בקביעת כב' הרשמת בדבר זיוף חתימתו של בן שושן, אולם בכך יצר לעצמו עו"ד קוריס שתי בעיות, האחת, דחיית טענתו לפיה התביעה דינה להידחות, שהרי קבלת הבקשה בטענת פרעתי, לא יכולה להוות השתק עילה ביחס לתביעה לקבלת פיצוי עבור הנזק שנגרם לבן שושן עקב הטלת העיקולים שלא כדין בעילה של לשון הרע ורשלנות.
15. הבעיה השנייה שיצר לעצמו הנה כי בטענתו זו יש לראות הודאה בהשתק הפלוגתא שנוצר ביחס לשאלה האם בן שושן או מי מטעמו חתמו על אישור המסירה, שהרי עו"ד קוריס לא יכול לטעון למעשה בית דין לצרכי דחיית התביעה של בן שושן, מבלי שהוא מכיר גם בממצא שקבעה כב' הרשמת ביחס למעשה הזיוף, לא שהיינו זקוקים להודאתו של עו"ד קוריס בהשתק הפלגותא, אשר ממילא ניכר מהחלטת כב' הרשמת.
16. לסיכום עניין זה, עו"ד קוריס מנוע מלטעון במסגרת התביעה דנא כי החתימה על אישור המסירה היא של בן שושן או של מי מטעמו, שכן ביחסים שבינו ולבין בן שושן, נקודת המוצא היא שהחתימה זויפה וזאת נוכח קביעת כב' הרשמת המהווה מעשה בית דין.
17. כב' הרשמת אמנם לא קבעה בהחלטתה מי זייף את החתימה, האם היה זה עו"ד קוריס חס וחלילה או שמא שטיינברג או אדם אחר, אולם לצרכי התביעה דנא, לפחות ביחס לעילה של לשון הרע, די בכך שנקבע כי החתימה זויפה, כדי להסיק שהטלת העיקול היה שלא כדין ואם העיקול הוטל שלא כדין, הרי לא עומדת לעו"ד קוריס הגנת האמת בפרסום.
18. למען הסר ספק, מובהר כי ה"פרסום" הוא כמובן עצם הטלת העיקול וראה בעניין זה ס' 2(א) ו-3 לחוק, אשר מכוחם ברור כי הטלת עיקול מהווה פרסום וגם הפסיקה הכירה בכך. הטלת העיקול יכול להוות במקרים מסוימים לשון הרע, כגון במקרה שהחייב בעל יכולת כלכלית לשלם את החוב, אולם אינו עושה כן, כמו במקרה דנא.
19. הגנת האמת בפרסום לא עומדת אפוא לעו"ד קוריס, אולם גם לא עומדת לו הגנת תם הלב, שכן לפי סעיף 16(ב)(2) לחוק, חזקה כי הפרסום לא היה בתם לב, אם המפרסם לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם הפרסום אמת הוא אם לאו.
20. כפי שעוד יפורט מיד, לדידי לא נקט עו"ד קוריס באמצעים הסבירים שהיה צריך לנקוט בהם כדי לוודא שהמסירה של האזהרה נמסרה לבן שושן כדין וכי בהתאם לכך הטלת העיקול, שמשמעותו פרסום שבן שושן לא משלם חובות חרף פתיחת תיק הוצל"פ נגדו, הנה כדין.
21. בטרם אתייחס לכך, אסיר מסדר היום את האפשרות שעו"ד קוריס זייף את החתימה. בן שושן טוען בסיכומיו, שאין אפילו טענה כזו בכתב התביעה וכי עו"ד קוריס התגונן כנגדה לשווא, אולם בסעיף 11 לתביעה, הטענה נטענה וכלשון הסעיף: "מעשה הזיוף/מרמה של הנתבעים...".
22. מסקנתי, שלא עו"ד קוריס הוא זה שזייף את החתימה, נובעת מעצם העובדה שמטבע הדברים אישור מסירה נחתם במקום המסירה, כפי שאגב שטיינברג הצהיר גם לגבי המקרה דנא. כך, עת חזר אישור המסירה למשרדו של עו"ד קוריס, האישור כבר היה חתום, כך שברור שעו"ד קוריס לא זייף אותה. מסקנתי נובעת גם מהאמון שאני רוחש לעדותו של עו"ד קוריס בעניין זה.
23. כן שוכנעתי שעו"ד קוריס לא ידע כי החתימה אינה של בן שושן. מסקנתי זו נובעת בראש ובראשונה בשל כך שלא הובאה ראיה ממשית כדי לתמוך בכך וכן מהאמון שאני רוחש לעדותו של עו"ד קוריס בעניין זה.
24. מסקנתי מבוסס גם על כך שעו"ד קוריס העיד בהליך הפרעתי כי אינו בודק כל אחד ואחד מאישורי המסירה שמובאים לפניו ועדותו הייתה אמינה עליי. אוסיף כי גם אין זה מתקבל על דעתי כי עו"ד קוריס יפעל בתיק הוצל"פ על פי אישור מסירה מזויף בידיעה שהוא מזייף, לא לצרכי גביית שכר בטלה שלו ולא בכלל.
25. כעת לנושא הגנת תם הלב. אני סבור כאמור, שלא עומדת לעו"ד קוריס הגנת תם הלב. לדידי, עו"ד קוריס התרשל והתרשלותו גרמה להטלת עיקולים שלא כדין במסגרת תיק ההוצל"פ.
26. לפי עדותו של עו"ד קוריס בהליך הפרעתי, הכתובת שהזין ככתובתו של בן שושן במסגרת פתיחת תיק ההוצל"פ כנגדו, נלקחה מכתבי בי הדין של בן שושן בהליך שניהל מול בנו, בו העיד עו"ד קוריס.
27. דא עקא, הכתובת שצוינה שם צוינה ככתובת של בא כוחו של בן שושן ולא ככתובתו של בן שושן. כתובתו של בן שושן לא צוינה כלל באותם כתב בי דין, כעולה מעדותו של קוריס עצמו בהליך הפרעתי.
28. כפי שכב' הרשמת ציינה בפני עו"ד קוריס במהלך הדיון, אין עילה חוקית לראות בכתובת בא כוחו של בעל דין בהליך משפטי, ככתובת החייב לצרכי פתיחת תיק הוצל"פ, גם אם תיק הוצל"פ נפתח לגביית ההוצאות שנפסקו באותו הליך.
29. אם לא די בכך שעו"ד קוריס פתח את תיק ההוצל"פ על כתובתו של עו"ד ביטון ובידיעה שזו כתובתו של עו"ד ביטון ולא של בן שושן, גם לאחר שאישור המסירה ביחס למשלוח האזהרה בדואר רשום, חזר בסימן "הנמען לא ידוע במען" ביחס לכתובת הנ"ל, עו"ד קוריס קיבל את הצהרתו של שטיינברג בדבר ביצוע המסירה לבן שושן בכתובת הנ"ל, מבלי לשאול שאלות ולמעשה אישר את חתימתו על התצהיר והגיש את אישור המסירה להוצל"פ באופן "אוטומטי" למעשה, כפי שהעיד בהליך הפרעתי, בו ציין כי אינו בודק כל אישור ואישור.
30. המחדל מתעצם לנוכח העובדה ששטיינברג נמנע מלמלא בטופס התצהיר את החלק שמיועד לציון הדרך שבה איתר את כתובת המגורים של החייב וחרף זאת עשה עו"ד קוריס שימוש באישור המסירה כאמור, ללא שאלות ובירורים.
31. אני ער לכך שגם אם אישור מסירה של דבר דואר רשום חוזר בסימן "הנמען לא ידוע במען", תיאורטית, יתכן כי הנמען מתגורר שם למרות הכל, תוך הכמנת פרטיו, אולם לאחר שאישור מסירה חוזר "לא ידוע", זוכה שמבקש לעשות שימוש באישור מסירה חדש, שנוצר בעקבות מסירה אישית שבוצעה באותה כתובת בדיוק, שלפי האישור הקודם החייב אינו מתגורר בה, חייב לוודא שלא נפלה טעות או שגגה וכי האישור הוא אכן אישור מסירה כדין, בפרט כאשר המוסר נמנע מלמלא חלק חשוב בהצהרה, הנוגע לאופן בו המוסר וידא כי הנמען מתגורר בכתובת וזאת גם אם אישור המסירה אינו אישור על הדבקה, אלא אישור על מסירה לחייב, שאף כוללת את חתימתו.
32. לו היה טורח עו"ד קוריס להנחות את שטיינברג לאתר את מקום מגוריו של בן שושן או היה טורח לוודא עמו כיצד הצליח לבצע מסירה כדין לכתובת שקודם לכם אישור המסירה חזר ממנה "הנמען לא ידוע במען", סביר להניח שהיה מסתבר כי ישנה בעיה עם אישור המסירה והעיקול לא היו מוטל קודם להמצאת האזהרה לבן שושן וגם סביר להניח כי לא היו מוטל בכלל, שכן בן שושן היה משלם את החוב, כפי שאמנם עשה מיד עם היוודע לו על תיק ההוצל"פ והעיקול.
33. המסקנה שלי, לפיה לו היה עו"ד קוריס מברר עם שטיינברג את פשר אישור המסירה, היה מתברר שישנה בעיה עם אישור המסירה, נובעת מכך שהוכח לפניי (ביחס למסגרת היחסים שבין בן שושן ולבין שטיינברג, שעליהם לא חל השתק הפלוגתא), שלא בוצעה מסירה לבן שושן או למי מטעמו.
34. מסקנתי זו מבוססת בעיקר על הראיות החד משמעיות שצירף בן שושן, שמהן עולה כי הצילומים שהציג שטיינברג כראיה ואשר לפי תצהירו צולמו ביום ביצוע המסירה של האזהרה, לא יתכן כי צולמו ביום המסירה, אלא רק זמן רב יחסית לאחר מכן.
35. בתצהירים של מילנה, אשתו של עו"ד ביטון, שרה, אחותו, מהלת המשרד ומנהלת החשבונות שלו, ושל אדרי, בעל בית הדפוס, הוכח כי המצלמה, המנעול על אחת מדלתות המשרד, הוילונות במבואת הכניסה למשרד והשלטים של המשרד, הותקנו כולם זמן רב יחסית לאחר יום המסירה.
36. הדבר הוכח באמצעות ראיות מפורטות ביותר, כגון עותק ההזמנה מאמאזון של המצלמה, תצהיר בעל בית הדפוס שאליו צורפו אסמכתאות בכתב על מועד הזמנת השלטים, תמונות ממועד שלאחר המסירה, שבהן ניתן לראות שטרם הותקנה המצלמה המדוברת ותמונות המעידות על הוילונות השונים שהיו מותקנים ביום המסירה לעומת אלה המופיעים בתמונות שצירף שטיינברג, כמו גם תמונות המעידות על התקנת המנעול רק לאחר יום המסירה. העדות של כל העדים הנ"ל הייתה אמינה עליי חרף הקרבה המשפחתית של שניים מהם אל עו"ד ביטון ולא נסתרה בחקירה הנגדית.
37. בשולי הדברים, כאן המקום לציין כי גם עו"ד ביטון עצמו הצהיר על כל הראיות הנ"ל בתצהירו, אלא שעשה כן בתצהיר שנועד להתייחס לתביעה שכנגד ועל כן חלקים אלה של תצהירו נפסלו על ידי וזאת בעטיה של בקשה שהגיש עו"ד קוריס, אולם אין בכך כדי לשנות ממסקנתי וזאת מקום שעדים אחרים (אשתו, אחותו ובעל בית הדפוס) העידו על כך ומכלי ראשון.
38. שטיינברג גם לא צירף אסמכתא כלשהי שתעיד כי התמונות אכן צולמו על ידו ביום המסירה, כגון אסמכתא דיגטלית לתאריך הצילום וכדומה. הוא לא ציין אפילו כיצד צולמו, האם באמצעות הטלפון הנייד שלו או בדרך אחרת.
39. העובדה שהוכח כי הצילומים שהציג שטיינברג לא יתכן כי צולמו ביום המסירה, מהווה גם פגיעה קשה במהימנותו של שטיינברג, עד כי לא ניתן לתת אמון בעדותו כי אכן ביצע את המסירה ביום הנטען.
40. מסקנה זו מתחזקת, משלא הוכח בדרך אחרת כי הוא או בן שושן או עו"ד ביטון שהו ביום המסירה במשרד. צודקים הנתבעים בטענתם שלפיה הגשת ראיות אודות איכון סלולרי של הטלפונים הניידים של המעורבים, יכול היה כנראה להוסיף משקל ראייתי ממשי להוכחת טענת המסירה.
41. ויודגש, הנטל להוכיח כי בוצעה מסירה כדין, מוטלת על כתפי שטיינברג, שכן בתביעת לשון הרע, די לבן שושן כדי להוכיח פרסום לשון הרע עליו על ידי שטיינברג, שהוכח כי שטיינברג סייע למעשה הטלת העיקולים, בכך שאישור המסירה שלו ותצהירו סללו את הדרך לכך וראה בעניין זה ס' 7 לחוק, שעניינו תחולת סעיפי פקודת הנזיקין, העוסקים באחריות מסייע, שותף וכו' לביצוע עוולה, על תביעה בלשון הרע.
42. על שטיינברג מוטל, אפוא, הנטל להוכיח כי עומדת לו הגנה כנגד הלשון הרע שפורסמה על ידו כאמור. לצרכי הגנת האמת בפרסום, הנטל על שטיינברג להוכיח כי המסירה בוצעה כדין והעיקולים על כן הוטלו כדין.
43. לפיכך, היה מוטל על שטיינברג ליזום הבאת ראיות מכל סוג בעניין זה, לרבות בדמות האיכון הסלולרי, אשר לכאורה היה יכול להוות ראיה בעלת משקל רב. משלא עשה כן, חזקה היא כי לו היה מביא את פרטי האיכון, אלה היו פועלות לרעתו.
44. הצדדים הגישו חוות דעת להשוואת כתבי יד. המומחית מטעם עו"ד קוריס, נאווה דגן, קבעה כי בסבירות גבוהה שבן שושן חתום על אישור המסירה. המומחה מטעם בן שושן, ניב ניצן, קבע כי סביר מאוד שהחתימה אינה של בן שושן. בהתחשב בכך שהשוואת כתבי יד אינה מדע מדויק ומדובר בחוות דעת מטעם הצדדים, שכל אחת, ראה זה פלא, תומכת בגרסת מזמין חוות הדעת, אין לייחס לחוות הדעת משקל מיוחד ואין בקיומן כדי לשנות את מאזן הראיות שנוצר מכוח שאר הראיות שהובאו ואשר סקרתי לעיל, שמשקלן ממילא רב בהרבה מחוות דעת מסוג זה.
45. שעה שהמסקנה הנה כי לא הוכח שבן שושן או מי מטעמו חתמו על אישור המסירה ושעה שפסלתי את האפשרות שעו"ד קוריס היה מעורב בחתימה המתנוססת על אישור המסירה, המסקנה היחידה שקיימת כתוצאה מכך הנה כי שטיינברג אחראי לכך ומשכך גם לא יכולה לעמוד לו כמובן הגנת תם הלב.
46. האם העובדה שלא נשלח מכתב התראה לפני פתיחת תיק ההוצל"פ, היא בגדר מחדל ואם כן האם אלמלא כן יכול היה הדבר למנוע את כדור השלג שהחל עם פתיחת התיק והסתיים בהטלת העיקול שלא כדין? בן שושן עצמו לא מלין על כך ואף טוען בכתב התביעה כי עצם פתיחת התיק היה בגדר מעשה תקין ושהוא מלין רק על הטלת העיקולים ומשכך אמנע מלהביע דעתי בנושא.
47. ההסתמכות של עו"ד קוריס ושל שטיינברג על סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, בוודאי שלא יכולה לסייע להם, שהרי הסעיף הנ"ל לא פוטר מאחריות במקרה של פתיחת תיק הוצל"פ שלא כדין או הטלת עיקולים שלא כדין, אלא רק מפרסום דברי לשון הרע במסגרת הליכים כאמור שנפתחו כדין.
48. לנוכח כל האמור לעיל, יש לראות בעו"ד קוריס ובשטיינברג יחד, כאחראים לנזקי בן שושן כתוצאה מהטלת העיקול, ככל שנגרמו וקיימים.
49. האם הוכיח בן שושן כי נגרמו לו נזקים עקב הטלת העיקולים? ויודגש, תביעתו של בן שושן בעילה של לשון הרע אינה בגין פיצוי ללא הוכחת נזק. אין זכר בכתב התביעה לטענה כי נתבע פיצוי כאמור, אלא להפך, נטען כי יש לפצות את בן שושן בגין הנזקים שנגמרו לו בפועל והעיקרי שבהם - סירוב הבנק לפתוח לו חשבון ולצד זה הנזק הלא ממוני הכרוך בעצם הטלת העיקולים.
50. בכל הנוגע לעילה של לשון הרע, נחה דעתי כי לא הוכח שנגרם נזק לבן שושן. מתעודת עובד הציבור המשלימה של מנהלת אגף הוצל"פ ארצי וכן מעדות פקידת הבנק, עולות שתי מסקנות ברורות, האחת, כי פקידת הבנק לא סירבה לפתוח לבן שושן חשבון, אלא רק הודיעה לו על העיקול מושא התביעה דנא, בסך 1,372 ₪ ודווקא אפשרה לו לפתוח חשבון, אולם הוא בחר שלא לעשות כן.
51. המסקנה השנייה הנה כי עוד קודם להטלת העיקול המדובר, הוטלו בעבר שני עיקולים נוספים בבנק הפועלים על זכויות של בן שושן ככל שקיימות, האחד בשנת 1998, בסך של כ-41,000 ₪ והשני בסך של כ-211,000 ₪ בחודש ינואר 2016, קרי באותה שנה ממש שבה הוטל העיקול מושא התביעה דנא.
52. העיקול הראשון בוטל ביום 24.12.17, משמע היה קיים במועד הטלת העיקול מושא התביעה. העיקול השני בוטל ביום 3.5.16, קרי כחצי שנה קודם להטלת העיקול מושא התביעה דנא.
53. כעת, לנוכח העובדה כי ברישומי הבנק היו בעבר עיקולים עוד קודם לעיקול מושא התביעה ובסכומים לא מבוטלים והגבוהים בהרבה מהעיקול שהטיל עו"ד קוריס, איני רואה כיצד הוכתם שמו של בן שושן בעיני הבנק, מהטלת העיקול הנוסף, הזניח בסכומו, שהצטרף לעיקולים הקודמים ובפרט שמועד הטלת העיקול על ידי עו"ד קוריס, אחד העיקולים הנוספים טרם בוטל והיה תקף.
54. מאחר והטענה שלפיה לא התאפשר לבן שושן לפתוח חשבון באותו מעמד הסתברה כבלתי נכונה לפי עדותה החד משמעית של פקידת הבנק, עדה אובייקטיבית לחלוטין, שעדותה הייתה אמינה עליי ביותר ועדיפה עלי על עדותו של בן שושן, לא נגרם לבן שושן נזק גם כתוצאה מכך והרי הסירוב לפתוח לו חשבון הוא כאמור הנזק העיקרי לו טען.
55. אגב, הפקידה העידה כי לימים פתח בן שושן חשבון בבנק. מאוד יתכן כי עשה זאת רק בהמשך משום העיקול על הסכום של כ-41,000 ₪, שבוטל כאמור רק ביום 24.12.17. פקידת הבנק העידה כי הוא פתח את החשבון בחודש נובמבר 2017 לערך, תאריך קרוב לביטול העיקול הנ"ל.
56. אני מוכן להניח כי עצם הטלת העיקול שלא כדין, גרמה לבן שושן עגמת נפש, גם אם היו קיימים עיקולים בעבר. פיצוי בגין כך מכוח עילת לשון הרע, לא ניתן לפסוק, שכן עילת לשון הרע עניינה פיצוי עקב פגיעה בשם הטוב של אדם בעיני אחרים ומכאן הדרישה כי הפרסום יהיה לאדם אחד לפחות זולת הנפגע.
57. לפיכך, הפיצוי בגין עגמת הנפש במסגרת עילת לשון הרע אפשרי כשעגמת הנפש שנגרמה לכך היא מכך ששמך הוכתם בעיני אחרים, אבל לא אם עגמת הנפש שנגרמה לך סובייקטיבית היא מעצם הפרסום, גם אם אחרים לא ראו בכך משום הכתמת שמך.
58. לפיכך, אם קבעתי כי שמו של בן שושן לא הוכתם בעיני בנק הפועלים ולא נפגע למעשה ואם עילת התביעה היא בגין עיקול זה בלבד (ראה כתב התביעה, שמאזכר עיקול זה בלבד, הגם שבתצהירו הרחיב חזית וציין כי הוטלו 18 עיקולים ואמנם צירף דו"ח של פרטי רשימת העיקולים), העובדה שנגרמה לבן שושן למרות הכל עגמת נפש, מעצם הטלת העיקול שלא כדין, אינה כאמור ברת פיצוי מכוח דיני לשון הרע, אולם מנגד, לדידי הנה ברת פיצוי מכוח עוולת הרשלנות.
59. מה הוא משקלו של הנזק שנגרם לאדם כמו בן שושן, אשר הוטל עיקול שלא כדין בעניינו, על בסיס אישור מסירה שאין לו כל תוקף, במסגרת תיק הוצל"פ שנפתח נגדו כדין?
60. בהתחשב בכך שהיו כבר קיימים עיקולים קודמים ובסכומים משמעותיים וכן בהתחשב שהעיקול לא בוצע למעשה, משלא היה לבן שושן חשבון בבנק הפועלים, נדמה כי משקלו של הנזק הבלתי ממוני מסוג עגמת נפש שאמור להיגרם באופן אובייקטיבי לבן שושן מעצם הטלת העיקול, אינו רב במיוחד ובפרט שבן שושן לוקח על עצמו את האחריות לאי תשלום שכר הבטלה ועצם פתיחת תיק ההוצל"פ נגדו.
61. מנגד ישנו גם ההיבט של אישור המסירה שהוצג כנחזה להיות כולל חתימתו של בן שושן בעוד לא כך פני הדברים. עניין זה כשלעצמו גורם עגמת נפש וראוי לפיצוי נוסף בנפרד.
62. למעלה מן הדרוש אציין כי גם שאר העיקולים שהוטלו לא בוצעו וזאת בשל העדר חשבון של בן שושן אצל המחזיקים השונים וראה בעניין זה דו"ח העיקולים נספח 9 לתצהיר בן שושן, למעט בנק דיסקונט, לגביו בדו"ח פירוט העיקולים נרשם שהעיקול בסטטוס "בוטל", אולם בן שושן לא הביא פרטים כלשהם אודות עיקול זה ובכלל כאמור התמקד בעיקול שהוטל בבנק הפועלים בלבד ואף הגיש את התביעה אך ורק בגינו.
63. לפיכך, בנסיבות שתוארו לעיל, הייתי אומד את הפיצוי בגין עגמת נפש בגין עצם הטלת העיקול שלא כדין, על סך של 5,000 ₪, בהם יישאו הנתבעים ביחד ולחוד. עבור הטיפול הקלוקל בלשון ההמעטה של שטיינברג באישור המסירה, אני מעמיד את הפיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לבן שושן עקב כך בלבד, על סך של 7,500 ₪, אותם יחויב שטיינברג בלבד לשלם לבן שושן.
64. לנוכח תוצאה זו, ביחסים שבין עו"ד קוריס לבן שושן, כל צד יישא בהוצאתיו ואילו ביחסים שבין בן שושן לשטיינברג, ישלם האחרון לבן שושן 10% מאגרות המשפט וכן שכר טרחת עו"ד מותאם מחד לממצאים ומאידך לסכום שנפסק, בסך של 5,000 ₪.

התביעה שכנגד

1. עו"ד קוריס הגיש כאמור תביעה שכנגד בסך של 75,000 ₪ נגד בן שושן ונגד עו"ד ביטון. תמצית התביעה שכנגד הנה פיצוי בגין לשון הרע ו/או ביצוע עוולות לפי חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, בכך שהנתבעים שכנגד פרסמו בחמישה מקרים שונים לשון הרע כלפי עו"ד קוריס.
2. הנתבעים שכנגד בכתב הגנתם טענו בין היתר כי התלונות שהוגשו ללשכת עורכי הדין נגד עו"ד קוריס מדברות בעד עצמן, כי הדברים שנאמרו במסגרת דיון בהוצל"פ ובמסגרת התלונות זוכים להגנת החוק וכי הדברים שלפי הטענה נאמרו במסדרונות ההוצל"פ לא היו ולא נבראו.
3. לאחר עיון, דין התביעה שכנגד להידחות.
4. לגבי המקרה הראשון, צודקים הנתבעים שכנגד בטענתם שלפיה בכתב התביעה נמנע עו"ד קוריס מלפרט את דברי לשון הרע הנטענים וטען בצורה סתמית וכללית כי הנתבעים שכנגד פרסמו עליו במקומות שונים ובין היתר במכתבי נאצה ותלונות ללשכת עורכי הדין כי זייף את החתימה של בן שושן, מבלי לפרט את המכתבים, את התלונות או לצרפם לתביעה.
5. כלל ידוע בתביעות לשון הרע כי יש לפרט בכתב התביעה הן את תוכנם של דברי הלשון הרע שפורסמו והן כיצד פורסמו, מתי וכו'. משלא צורפו התלונות ומכתבי הנאצה לכתב התביעה שכנגד ומשלא צוטטו בגוף התביעה שכנגד, העילה בגין המקרה הראשון לא קיימת למעשה ועו"ד קוריס לא יכול לתקן מחדל זה על דרך של מתן פירוט בתצהירו. כך או אחרת, ממילא לגבי לשון הרע בתלונות ללשכת עורכי הדין עומדת לנתבעים שכנגד ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק.
6. לגבי המקרה השני, שעניינו תלונה ללשכת עורכי הדין שהגיש עו"ד ביטון נגד עו"ד קוריס, מלין האחרון על דברים שנכתבו במכתב התלונה, אלא שכל הדברים הללו הנם ציטוטים שהביא עו"ד ביטון מדברים שציינה כב' הרשמת בהחלטתה בהליך הפרעתי, דברים החוסים תחת הגנת סעיף 13(5) לחוק וכך גם מוגן עו"ד ביטון, בהגנת האמת בפרסום, עת הוא בסה"כ מצטט דברים אלה שנקבעו באותה החלטה, כגון שעו"ד קוריס התנהל בצורה לא תקינה, כי במקום לעדכן את מגורי החייב עדכן את כתובת בא כוחו, כי לא כך צריך לנהוג עו"ד ושני ציטוטים נוספים, שהתוכן שלהם בכלל לא מהווה לשון הרע ממילא, כגון שעו"ד קוריס ציין בתצהירו כי פנה אל בן שושן בטרם פתיחת תיק ההוצל"פ. לגבי עצם הגשת התלונה ללשכת עורכי הדין, עומדת לנתבעים שכנגד הגנת סעיף 15(8) לחוק.
7. לגבי המקרה השלישי, שעניינו תלונה נוספת ללשכת עורכי הדין, במסגרתה טען בן שושן כי עו"ד קוריס הפר חיסיון עו"ד לקוח, גם כאן עומדת הגנת סעיף 15(8) לחוק, הפעם לזכותו של בן שושן.
8. לגבי המקרה הרביעי, שעניינו דברים שאמר עו"ד ביטון במסגרת דיון בהוצל"פ, לפיהם עו"ד קוריס משקר במצח נחושה, גם כאן עומדת לעו"ד ביטון הגנת סעיף 13(5) לחוק.
9. יש לדחות את טענותיו של עו"ד קוריס בסיכומיו, לפיהם אין להתיר לנתבעים שכנגד לטעון להגנות לפי סעיפים 13(5) ו-15(8), משלא נטענו בכתב ההגנה.
10. כתב ההגנה של הנתבעים שכנגד, אמנם לא ציטט סעיפים אלה ואמנם נוסח בצורה לאקונית ביותר בצורה קיצונית אולי אפילו, אולם בנסיבות, די בטענה כי התלונה מדברת בעד עצמה ובכך שלא הודו הנתבעים שכנגד בטענה כלשהי מטענות התביעה שכנגד ובכך שמדובר אמנם בתלונה ללשכת עורכי הדין, דבר שאכן עולה מהתלונה עצמה, ובמובן זה הדבר מדבר בעד עצמו, כדי שבית המשפט יהיה רשאי לקבוע כי חל סעיף 15(8) לחוק על תלונה כאמור. הוא הדין לגבי סעיף 13(5), ביחס למקרה שעניינו דברים שציין עו"ד ביטון במהלך הדיון בטענת הפרעתי.
11. אוסיף כי לא מצאתי הצדקה לראות בתלונות שהוגשו כהליך בלתי חוקי מלכתחילה, כלומר כתלונות שווא, שהוגשו ביודעין כי הנן כוזבות.
12. לגבי המקרה החמישי והאחרון, שעניינו טענת עו"ד קוריס שלפיה הנתבעים שכנגד יחד הטיחו בו מחוץ למסדרונות לשכת ההוצל"פ, כי הוא "שקרן רמאי ועבריין", דין התביעה להידחות וזאת משהודה עו"ד קוריס בעדותו כי הדברים נאמרו על ידי הנתבעים שכנגד יחד ורק בנוכחותו ולא הגיעו לידיעת אדם נוסף מלבדו (ראה עמ' 55 ש' 6 – 7).
13. ויודגש – שעה שכל אחד מהנתבעים שכנגד אמר לעו"ד קוריס, לפי טענתו הוא, את הדברים הנטענים הזהים במדויק, אין לראות בכל אחד מהנתבעים אדם נוסף מעבר לנפגע, כמשמעות הדבר לפי ס' 2(ב)(1) לחוק.
14. מעבר לכך, בן שושן ועו"ד ביטון מכחישים את הדברים ומדובר במילה של עו"ד קוריס מול המילה שלהם. בנסיבות אלה, לדידי בכל מקרה לא הורם הנטל להוכיח כי הדברים אכן נאמרו, בפרט שעו"ד קוריס לא פנה בסמוך לאחר מכן בטרוניה על כך לנתבעים שכנגד.
15. בעדותו, כאשר נשאל מדוע לא הגיש תביעה בנושא קודם להגשת התביעה שכנגד, אמר כי הוא מנסה להבליג כאשר דברים נאמרים בעידנא דריתחא. בהקשר זה בדיוק יש לציין כי בנסיבות מהסוג המתואר, אכן יש לראות בדברים מסוג זה, גם אם נאמרו על ידי הנתבעים שכנגד, כפרסום השייך לקטגוריה של "קללות וגידופים" ואשר לפי הפסיקה, או שאינו מצדיק פסיקת פיצוי בכלל או שמצדיק פיצוי במשורה ממש.
16. לבסוף, הכללת חוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999, כעילת תביעה נוספת למעשי הנתבעים שכנגד, אינה ברורה. החוק הנ"ל אוזכר בכתב התביעה שכנגד בלאקוניות, מבלי שאפילו נטען אילו עוולות לפי אותו חוק ביצעו הנתבעים שכנגד. כל שנטען הוא כי בגין כל אחד מחמשת המקרים, זכאי עו"ד קוריס לפיצוי לפי ס' 12 לחוק. על פניו גם לא ניתן למצוא עוולה כלשהי בחוק הנ"ל המתאימה למעשים שלפי הטענה ביצעו הנתבעים שכנגד שכולם נמצאו בכל מקרה כחוקיים או שלא הוכחו וכך או אחרת נדמה כי העילה כולה נזנחה בסיכומים, גם בהם אין טענה על פי החוק הנ"ל.
17. סוף דבר לגבי התביעה שכנגד, כי דינה להידחות. בנסיבות אלה ושעה שלא הייתה כל הצדקה להגיש את התביעה, לפחות לגבי שלושה מתוך חמשת המקרים וכאשר המקרה הראשון סבל מחוסר פירוט ועל כן נמצא כחסר עילה והחמישי הוכח כי דינו להידחות, ישלם עו"ד קוריס לנתבעים שכנגד יחד, שכר טרחת עו"ד ריאלי וסביר עבור הוצאותיהם בתביעה שכנגד, בסך של 10,000 ₪.

סוף דבר

1. אשר על כן, בתביעה ישלמו עו"ד קוריס ושטיינברג ביחד ולחוד לבן שושן 5,000 ₪ ושטיינברג ישלם לבן שושן סכום נוסף של 7,500 ₪. בנסיבות, ביחסים שבין בן שושן לעו"ד קוריס, כל צד יישא בהוצאותיו ואילו ביחסים שבין בן שושן לשטיינברג, ישלם האחרון לבן שושן 10% מאגרות המשפט וכן שכ"ט עורך-דין בסך של 5,000 ₪.
2. בתביעה שכנגד, שנדחתה, ישלם עו"ד קוריס לנתבעים שכנגד יחד, שכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ₪.
3. כל הסכומים שנפסקו ישולמו תוך 30 יום מהיום.

ניתן היום, כ"ב תשרי תשפ"ב, 28 ספטמבר 2021.