לפניי בקשתו של הנתבע 2 לביטול העיקול שהוטל על הזכויות המגיעות לו מחברת עמיר שיווק והשקעות בחקלאות בע"מ (להלן: "עמיר") בהתאם להחלטה שניתנה ביום 26.04.2018 במעמד צד אחד בלבד (יוער כי ההחלטה נחתמה ביום 29.04.2018 בנסיבות שצוינו בהחלטתי).

דין הבקשה להתקבל בכפוף לאמור בס' 71 להחלטתי זו וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן.

העובדות הצריכות לעניין, בקצרה

1. ביום 23.04.2018 הגישה התובעת תובענה כספית כנגד ששה נתבעים, שניתן לצורך הדיון לחלקן לשתי קבוצות, האחת מורכבת מהנתבעים 1-3 ו- 6 והשנייה מהנתבעים 4 ו- 5. הנתבעים 2 ו - 3 הם אחים העוסקים בתחום החקלאות תחת שם העסק "אורגניה שיווק". הנתבעת 6 היא רעייתו של הנתבע 2. בעלי המניות של הנתבעת 1 (להלן: ”החברה“) היו, עד לתקופה מסוימת, הנתבעים 2 ו- 3 וכן הנתבעת 5. הנתבע 4 הינו בעל השליטה בנתבעת 5 או מנהלה. לימים נותרו רק הנתבעים 2 ו- 3 בעליה של החברה.
2. בד בבד עם הגשת התובענה הגישה התובעת בקשה לעיקול זכויותיהם של 1 ו- 2, ודוקו שלהם בלבד, אצל עמיר וכן לעיקול זכויותיהם בשני נכסי מקרקעין. נעתרתי לבקשה והוריתי על עיקול כמבוקש במעמד צד אחד בלבד. העיקול הוגבל לסך של 774,448 ₪. הבקשה נתמכה בתצהירה של הגב' יעל בנימיני מטעם התובעת (להלן: ”העדה“).
3. בשלב מאוחר יותר הגישה התובעת בקשה לתיקון כתב התביעה כך שהסכום הכולל הנתבע הינו של 1,165,769 ₪ ולא כפי שנתבע תחילה. הבקשה נעתרה. התיקון נובע מכך שחובו הפרטי של הנתבע 2 מתווסף, לשיטת התובעת, לחובות החברה אשר הנתבע 2, כמו גם נתבעים אחרים, ערב להתחייבויותיה כלפי התובעת. הנתבעת 6 אשר ערבה להלוואה אחת נתבעה לשלם סך של 169,386 ₪ ואילו הנתבעים 4 ו- 5 נתבעו לשלם סך של 309,604 ₪.
4. המחזיקים 2 ו- 3 הודיעו כי אין בידיהם נכסים השייכים לנתבעים 1 ו- 2. עמיר לא השיבה אך מעצם הבקשה לביטול העיקול והתנגדותה של התובעת לבקשה ברי כי היא מחזיקה בכספים עבור הנתבע 2.
5. המחזיק 5, המושב שבתחומו נמצאים המקרקעין שעוקלו השיב כי נכס 40 שייך לנתבע 2 והשיב כי במידה ויידרש אישור האגודה במקרה של העברת זכויות במקרקעין תיעצר המכירה לנוכח העיקול אך אם לא יידרש אישור לא תהא אפשרות לעצור את המכירה. אין לעת זו שום אינדיקציה ביחס למכירה בפועל, או לניסיון מכירה כזה, של שני נכסי המקרקעין.
6. במקביל נקטה התובעת בהליכי מימוש כלי רכב חקלאיים השייכים לנתבע 2 ואשר שועבדו לטובתה וזאת במסגרת תיק הוצל"פ שפתחה. כלי הרכב נתפסו ומתקיים כיום הליך בעניינם. לא הובאו בפניי נתונים ביחס לשווי הכספי של כלי הרכב שנתפסו אך יובהר כי על פני הדברים מדובר בכלים חקלאיים המשמשים את הנתבע 2 בעבודתו.
7. הנתבע 2 עותר לבטל את העיקול על הכספים השייכים לו והמוחזקים בידי עמיר וכן עותר לכך כי במידה והעיקול יישאר על כנו, כולו או חלקו, על התובעת להפקיד עירבון בסך של 50,000 ₪ להבטחת פיצוי הנתבעים על הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מצווי העיקול.
8. הכספים המוחזקים בידי עמיר הם אלו שעליה לשלם לנתבע 2 בהתאם לפסק דין שניתן ביום 21.03.2018 במסגרת הליכים שהתנהלו בין הצדדים בתיקים 40807-05-11 ו- 51987-01-11 (להלן: ”פסק הדין“). אין מידע מדויק ביחס לסכומים המוחזקים בידי עמיר אולם נציין כי במכתבו של בא כוחו דאז של הנתבע 2 מיום 26.03.2018 נדרשה עמיר לשלם סך של 444,734 ₪ וזאת לאחר פירוט הסכומים כאמור במכתבו.
9. הלכה למעשה מדובר אפוא בבקשה של הנתבע 2 המתייחסת לעיקול אצל עמיר בלבד.
10. עוד נציין כי ביחס לשני נכסי המקרקעין נרשם שעבוד הרשום ברשם המשכונות לטובת אמו של הנתבע 2, הגב' אביטבול רוזינה, וזאת ביום 01.11.2017. המשכון נרשם, לכאורה, מכוח הסכם הלוואה שנחתם בין הנתבע 2 לבין אמו ביום 26.10.2017. סכום ההלוואה הינו סך של 350,000 ₪ כנטען. ההסכם הוגש לתיק בית המשפט אמש לאחר הדיון. בהסכם מצוין כי קרן ההלוואה תוחזר בשנת 2015. אין בהסכם התייחסות לריבית או הצמדה ביחס לסכום ההלוואה.
11. קבעתי את הבקשה לדיון בפניי ואמש התקיים הדיון. בדיון נחקרו העדה הגב' בנימיני ולאחריה הנתבע 2. הצדדים הגישו היום סיכומים בכתב כבקשתם.

דיון והכרעה

1. קודם להכרעה נסיר מדרכנו את בקשתו של הנתבע 2 לחייב את התובעת בהפקדת ערובה. דין בקשה זו להידחות. הנתבע 2 עצמו טוען בבקשתו כי התובעת הינה התאגיד הבנקאי הגדול ביותר בישראל (ס‘ א‘ 5 לבקשה). בנסיבות אלו ברי כי לא מתקיים החשש כי במידה ויתברר כי הטלת העיקולים לא הייתה מוצדקת והביאה לפגיעה בנתבע 2 לא יוכל הנתבע 2 להיפרע את נזקיו מהתובעת.
2. לגופו של עניין. ההוראות הנוגעות לשיקולים שיש לשקול בעת מתן צו עיקול זמני מפורטות בתקנות 362 ו - 374 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 ועל פיהן יש לשקול קיומן של ראיות מהימנות לכאורה ביחס לעילת התובענה, הכבדה על ביצוע פסק הדין לו לא יינתן צו עיקול, מאזן הנוחות, תום לב ומידתיות. שיקולים אלו שזורים אלו באלו וההחלטה צריכה להתקבל לאחר שקילת מכלול השיקולים.
3. בכל הנוגע למאזן הנוחות יש כמובן להביא בחשבון כי ההכרעה חייבת להביא בחשבון את האיזון הנדרש בין הזכויות הנוגדות של הצדדים, איזון אשר ביטויו הממצה והטבעי מצוי בס' 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ולפיו אין פוגעים בזכויות הקבועות בחוק, לענייננו מדובר בזכויות קניין של שני הצדדים, אלא, בין היתר, במידה שאינה עולה על הנדרש. זו תמצית הבירור שיש לערוך בשאלת מאזן הנוחות.
4. בכל הנוגע לשאלת תום הלב יש להתייחס כמובן לתום לבם של הצדדים שניהם וגם אם נתעלם מחובת תום הלב המוגברת שחלה על התובעת, כפי שנקבע בפסיקה, הן מעצם היותה מבקשת העיקול והן מעצם היותה תאגיד בנקאי, אין חולק כי התובעת חייבת לנהוג בתום לב ובמידתיות. ומידתיות פירושה שקילת כל השיקולים הרלוונטיים ובחינה סבירה של הסיכויים להיפרע את החוב הנטען. ומידתיות נמדדת ביחס לכל אחד מהנתבעים ולא די בכך כי התובעת ביקשה לעקל זכויות של חלק מהנתבעים בלבד כדי לקבוע כי פעלה במידתיות. המידתיות כאמור נבחנת ביחס לנתבע הספציפי שעניינו נבחן עתה.

קיומן של ראיות מהימנות לכאורה ביחס לעילת התובענה

1. כתב התביעה מפרט היטב ובבהירות את השתלשלות האירועים ביחס להלוואות שניתנו ולמצב הדברים בשני חשבונות הבנק נושא התובענה.
2. העובדות הן כדלקמן:

א. חשבון מס‘ 662038 הינו חשבונו של הנתבע 2 (להלן: ”החשבון העסקי“ ו/או ”החשבון הפרטי“). חשבון מס‘ 679372 הינו חשבונה של החברה (להלן: ”חשבון החברה“).

ב. ביום 29.05.2017 ניתנה לחברה הלוואה בסך של 500,000 ש“ח. יתרת החוב בגין הלוואה זו הינו סך. של 421,919 ש“ח.

ג. ביום 16.12.2015 ניתנה לחברה הלוואה בסך של 700,000 ש“ח. יתרת החוב בגין הלוואה זו הינה סך של 309,604 ש“ח.

ד. ביום 25.07.2017 ניתנה לנתבע 2 הלוואה בסך של 300,000 ש“ח. יתרת החוב בגין הלוואה זו הינה סך של 216,292 ש“ח.

ה. ביום 22.02.2018 ניתנה לנתבע 2 הלוואת גישור בסך של 216,000 ש“ח. מועד הפירעון של הלוואה זו היה קצר במיוחד: 16 יום. יתרת החוב בגין הלוואה זו הינה סך של 169,386 ש“ח.

ו. הנתבעת 6 ערבה לפירעון הלוואת הגישור כאמור בס“ק ה‘.

ז. הנתבעים 4 ו- 5 ערבו להתחייבויותיה של החברה כלפי התובע בגבולות הסך של 800,000 ש“ח (ס‘ 24 לכתב התביעה המתוקן).

במסגרת מוצג ת/1 הוגש גם דף חשבון המתייחס לחשבון מס‘ 650994 שהינו על שמה של אורגניה שיווק (שהיא שותפות בין הנתבע 2 לבין הנתבע 3). חשבון זה אינו נזכר בתובענה ולא נתייחס אליו אפוא.

יתרת העו"ש בחשבונות

1. בכתב התביעה המתוקן נטען כי יתרת העו“ש בחשבון החברה הינה סך של 42,925 ש“ח נכון ליום 15.04.208. עובדתית הנתון נכון. אלא מאי? יום למחרת, בעקבות אי כיבוד שיק שנתנה החברה ובעקבות הפקדה שבוצעה לחשבון החברה, עמד חשבון החברה ביתרת זכות של 3,182 ש“ח. ביום 20.04.2018, שהוא מועד סמוך יותר למועד הגשת כתב התביעה היה חשבון החברה מאופס. גם ביחס לחשבון הפרטי הנתונים במועד הסמוך ביותר להגשת כתב התביעה אינם תואמים את הנתון שצוין בכתב התביעה והפעם הפער הוא לרעת הנתבע 2 ויתרת החובה ביום 20.04.2018 גדולה מזו שצוין בכתב התביעה.
2. הפערים אמנם אינם משמעותיים לצד זה או אחר אולם העניין הוא עניין שבמדיניות. סבורני כי כאשר בעל דין בוחר להגיש כתב תביעה עליו לבדוק, סמוך ככל האפשר למועד הגשת כתב התביעה, ודוקו מדובר בבדיקה שאורכת מספר שניות בלבד, מהו סכום החוב המדויק. אין שום סיבה לצייר מצג שאינו נכון ליום הגשת כתב התביעה.
3. כך או אחרת, עניין זה אינו מכריע את הכף לצד זה או אחר והחשבונות שניהם ממשיכים להיות פעילים ומבוצעות בהם פעולות כספיות באופן שוטף. ממילא גם שיתרות החובה שצוינו בכתב התביעה הן זניחות יחסית לחוב הנתבע והן גם אינן הסיבה להעמדת ההלוואות לפירעון מיידי, פעולה שהיא זו שהביאה לחוב הנתבע.

ההלוואות

1. בכתב התביעה המתוקן טענה התובעת כי ביום 09.03.2017 הודיעו הנתבעים 2 ו- 3 לתובעת כי הנתבע 4 אינו עוד בעלים בחברה והוצגו מסמכים על שינוי מבנה השליטה בחברה. עוד טענה התובעת כי ממועד זה החלו לזרום הוראות סותרות מהבעלים בחשבון החברה וזאת ביחס לכספים שהופקדו לחשבון. התובעת טענה כי מצב של מחלוקות כאמור מסכן אותה ביחס להחזר לפירעון האשראי. עוד טענה התובעת כי מאחר וחברת ניצת הדובדבן (בפרוטוקול כונתה חברה זו ”ניצת“) שהייתה הלקוחה העיקרית של החברה הפסיקה לעבוד עימה נגרם נזק כלכלי לחברה. עניין זה, בשילוב עם מצבו הכלכלי של הנתבע 2, הביא את התובעת להעמיד את כלל ההלוואות לפירעון מיידי, עניין שהוא עיקר החוב הנתבע.
2. בתצהירו של הנתבע 2 שהוגש במסגרת תיק ההוצל“פ המתנהל בנוגע למימוש כלי הרכב, תצהיר אשר מהווה חלק ממוצג ת/1, נטען כי ”בעקבות ההתקשרות העסקית הכושלת עם חברת ניצת הדובדבן והתרמית שבוצעה על ידה כנגד המבקשת, נקלעה המבקשת למשבר תזרימי“. בחקירתה נשאלה נציגת התובעת ביחס לכספים שהופקדו בחשבונות נושא התובענה מאז הטלת העיקול ועד היום והיא השיבה ”לא הבאתי תדפיסים…לחשבון נכנס מעט, איני יכולה להעריך סכום…אין לי כאן דף תנועות חשבון“.

תשובות אלו, אף שניתן ללמוד על הנתונים מדפי החשבון שהוגשו בתום הדיון ולאחר שהפסקה שנעשתה בדיון אפשרה לצדדים להמציא נתונים טובים יותר, אינן סבירות. נציגתה של התובעת אמורה הייתה להגיע לדיון עם נתונים עובדתיים שאין כלך קושי לקבלם מבעוד מועד.

מדובר בעניין של שכל ישר: לדיון שבו נדונה, בין היתר, שאלת קיומן של ראיות לכאורה ביחס לחוב והתנהלותו של בעל החשבון אגב הדיון בחשש מהכבדה על ביצוע פסק הדין, חייב נציג/ת התובעת להביא לדיון דפי חשבון עדכניים.

1. טענת הנתבע 2 ביחס להפקדת סכומים משמעותיים בחשבונות נושא התובענה מאז היום שבו נשלח מכתב ההתראה שקדם לתובענה, ה - 12.04.2018, לא נסתרה והיא נתמכת בדפי החשבון שהוגשו. מצב דברים זה מעיד באופן ברור כי חרף אותו קושי תזרימי שאירע בקשר עם הפסקת הפעילות מול ניצת הדובדבן פועל הנתבע 2, ובאמצעותו גם החברה, להפקיד כספים לחשבונות נושא התובענה על מנת לאפשר את הפעילות השוטפת.
2. נתון חשוב יותר הוא זה שלפיו יתרת החובה בהלוואות שניתנו לחברה ואשר הועמדו לפירעון קטנה באופן משמעותי. בעוד שבכתב התביעה המתוקן נטען ליתרת חובה בסך של 774,000 ש“ח הרי שנכון ליום 27.05.2018 עומדת יתרת החובה בהלוואות האמורות על סך של 612,000ש“ח (הסכומים מעוגלים לצרכי נוחות) כפי שעולה מהמסמך שהוגש כחלק ממוצג ת/1. נציגת התובעת אישרה בחקירתה את הנתון העולה מהמסמך (עמ‘ 4, שורות 4-5). כמובן שאין צורך או אפשרות להכריע בעניין זה בשלב זה של ההליך אולם דומני כי לנוכח העובדה כי ההלוואות שניתנו לחברה נפרעות כסדרן עשוי להימצא קושי מסוים בהחלטתה של התובעת להעמיד את כלל ההלוואות לפירעון מיידי.
3. יש כמובן להבחין בין ההלוואות שניתנו לחברה לבין אלו שניתנו לנתבע 2. אין צריך לומר כי החברה והנתבע 2 אינם אישיות משפטית אחת אלא שכל אחד עומד בפני עצמו. אם ההלוואות שניתנו לחברה נפרעות כסדרן מדוע היה צורך להעמידן לפירעון מיידי? בנסיבות אלו טענת התובעת בס‘ 11 לכתב התביעה המתוקן מעוררת קושי לכאורי שהרי לא ניתן לשלול את האפשרות כי חרף מצבו הכלכלי של הנתבע 2 עצמו הייתה ממשיכה החברה ופורעת את התחייבויותיה כסדרן כפי שלא נסתר שנעשה.
4. מובן כי במישור העקרוני שינוי במצבו של ערב, והנתבע 2הינו ערב להתחייבויותיה של החברה כלפי התובעת, עשוי לשנות את הסיכון בפניו ניצבת התובעת אולם עניין זה נותר רעיוני וכל עוד עומדת החברה בפירעון ההלוואות כסדרן איני משוכנע שהיה מקום להגיע למסקנה כי הגיעה השעה להעמיד את ההלוואות שניתנו לחברה לפירעון מיידי.
5. ועוד, בס‘ 10 לכתב התביעה טענה התובעת לנזק כלכלי שנגרם לחברה בשל הפסקת הפעילות מול ניצת הדובדבן. זולת האמור בתצהירו של הנתבע 2 כפי שצוין קודם לא הוצגה שום ראיה ביחס לעניין זה והעובדה כי ההלוואות שניתנו לחברה נפרעות כסדרן מעידה, לפחות לכאורה, כי חרף אותו קושי תזרימי עומדת החברה בהתחייבויותיה כלפי התובעת. ודוקו, המונח ”נזק כלכלי“ הנזכר בס‘ 10 לכתב התביעה הינו מונח כללי מדי, בדיוק כפי המונח ”קושי תזרימי“.

שני מונחים אלו מתייחסים לעניינים שבכלכלה ועניינים כאלו טוענים הוכחה במספרים או לפחות תחילת הוכחה במספרים קשיחים. לא נכחד: כלכלה מערבת גם שיקולים אחרים שאינם מספריים אולם לכל הפחות היה על התובעת להוכיח ולא לכאורה כי נגרם לחברה נזק כלכלי כזה אשר הצדיק את העמדת ההלוואות לפירעון.

1. בס‘ 9 לכתב התביעה טענה התובעת כי המצב בו ניתנו הוראות סותרות מהבעלים הקיימים והקודמים בחשבון ביחס לכספים שהתקבלו בחשבון החברה סיכן את התובעת ביחס להחזר האשראי. טענה זו לא הוכחה כלל והיא גם לא נזכרה בתשובתה של נציגת התובעת בחקירתה הנגדית עת נשאלה ביחס לאירועים שהביאו להעמדת ההלוואות לפירעון מיידי.
2. בחקירתה נשאלה נציגת התובעת ביחס לאירועים הנזכרים בס‘ 8 לתצהירה, הזהה לאמור בס‘ 8 לכתב התביעה. נתייחס עתה לאירועים נטענים אלו.
3. הפרידה מניצת הדובדבן. העדה השיבה כי האירוע הראשון היה במאי 2017 עת נפרדה ניצת הדובדבן מהחברה. גם אם המועד האמור נכון הרי שריחוק מועד זה ממועד הגשת התביעה מעיד כי לא אירוע זה הוא שהביא להחלטה להעמיד את ההלוואות לפירעון מיידי. בחקירתה העידה העדה כי "ידענו על הפרידה ביום 29.05.2017 וזה נכון שהעמדנו הלוואה ביום הזה. ביום הזה הנתבע 4 יצא מהיותו מורשה חתימה בחברה".

אחד המסמכים שהוגשו כחלק ממוצג ת/1 מעורר ספק ביחס לדברים אלו. ביום 29.12.2016 פונה הנתבע 4 במייל למנהל הסניף בו נוהל חשבון החברה ומודיע לו כי הנתבעת 5 יצאה מהשותפות על החברה וכי התקופה הקרובה יועברו המניות לנתבעים 2 ו- 3. הנתבע 4 מבקש מסמכים ביחס לצמצום ערבותו שלו ושל הנתבעת 5 כך שזו תישאר ביחס להלוואה ע"ס 700,000 ₪ בלבד. מנהל הסניף משיב באותו יום בתודה ומוסר כי "אין לי ספק שנמשיך לשרת את אורגניה עם רן וישראל אבוטבול על הצד הטוב ביותר". אין צורך לעסוק ולהכריע בכוונות המובעות בתכתובת זו אך יש בה כדי להוכיח לכאורה כי התובעת ידעה הרבה לפני מאי 2017 על סיום הפעילות המשותפת שלא כפי שהעידה העדה.

הנתבע 2 אמנם העיד בחקירתו כי "הפסקת העבודה עם ניצת הייתה במאי 2017" אך טרח להדגיש גם כי "בחודש 12/2016 הודענו שיש שינוי מבנה בעלות בחברה" וחרף דברים אלו, שמהימנים עליי לחלוטין, וחרף הודעתו הברורה של הנתבע 4 למנהל הסניף, לא ראתה בכך התובעת סיכון כלשהוא והמשיכה ליתן אשראי לחברה.

1. הפגיעה בתזרים המזומנים. העדה העידה עוד כי גם החשש של התובעת מפגיעה בתזרים המזומנים של החברה בעקבות הפסקת הפעילות המשותפת של החברה ושל ניצת הדובדבן ”לא גרם לנו לעשות מהלכים בעקבות זה“.
2. אי פירעון התחייבויותיו של הנתבע 2. העדה ציינה עוד כי הנתבע 2 לא פרע כסדרם תשלומים בהלוואות שניתנו לו. על כך אין חולק. ועדיין, חרף היותו של הנתבע 2 ערב להתחייבויותיה של החברה כלפי התובעת, איני משוכנע כי עניין זה כשלעצמו מצדיק את העמדת ההלוואות שניתנו לחברה לפירעון מיידי.
3. שעבוד המקרקעין. העדה העידה כי ”בסמיכות לאירועים שועבד המשק ומגרש שהיה על שם הנתבע 2 לטובת אמו…לנו לא היה שעבוד על המקרקעין“. עובדתית הנתון נכון. ועדיין, איני משוכנע כי מדובר באירוע שהצדיק העמדת ההלוואות, הן אלו שניתנו לחברה והם אלו שניתנו לנתבע 2, לפירעון מיידי. העדה העידה כי אינה יודעת אם מלכתחילה התובעת ביקשה שעבוד על המקרקעין, ודוקו מדובר בשני נכסים, והעידה כי ”זה בטיפול של הסניף“. פער הזמנים שבין האירוע הראשון מבחינתה של העדה, מאי 2017, לבין המועד בו נרשם השעבוד, נובמבר 2017, מעיד כי עמדו לרשות התובעת חמישה חודשים תמימים לדרוש שעבוד. ואם לא עשתה כן בוודאי שלא ניתן להצביע על חשש במידה כזו שיצדיק את העמדת ההלוואות לפירעון.
4. הכספים שנפסקו לטובת הנתבע 2 בפסק הדין שניתן כנגד עמיר. עוד העידה העדה כי ”אירוע נוסף הוא שהיו צריכים להתקבל כספים מפסק דין שניתן לטובת הנתבע 2 …והכספים לא נכנסו והוא סרב לחתום על התחייבות שהכספים ייכנסו לחשבונו. בדיעבד נדע לנו שהם היו מיועדים לבנק אחר“. לא הוצגה שום ראיה ביחס לאותה ידיעה נטענת כי הכספים היו מיועדים לבנק אחר. יתירה מזו, אם נניח כי הסכום שנפסק לטובתו של הנתבע 2 עולה על סך התחייבויותיו האישיות כלפי התובעת לא ראיתי מדוע היה צריך הנתבע 2 להתחייב כי הכספים כולם יופקדו לחשבונו או חשבון החברה אצל התובעת, לבטח כל עוד נפרעות ההלוואות שניתנו לחברה כסדרן.

הנתבע 2 זכאי לנהוג בכספים כבשלו. הוא כמובן חייב לכבד את התחייבויותיו כלפי התובעת אך אין פירוש הדבר כי הוא צריך להעביר כספים לחשבון החברה שעה שזו פורעת את התחייבויותיה כסדרן.

1. אירועים אלו אליהם התייחסה העדה אינם מספקים הסבר סביר להעמדת ההלוואות שניתנו לחברה לפירעון מיידי. לעומת זאת, יש בהסברים אלו, ביחד עם העובדה כי ההלוואות שניתנו לנתבע 2 לא נפרעו כסדרן, להוות תשתית ראייתית מספקת להעמדת ההלוואות שניתנו לנתבע 2 לפירעון מיידי.
2. יש להבחין בכל הנוגע לראיות לכאורה בין ההלוואות שניתנו לחברה לבין ההלוואות שניתנו לנתבע 2. ביחס לשניהם אין מחלוקת על הסכומים והמחלוקת היא על עצם הפעולה של העמדת ההלוואות לפירעון ועניין זה הוא חלק מעילת התביעה. בעוד שביחס להלוואות שניתנו לנתבע 2 (שיתרתן לסילוק היא 391,000 ₪) הוכחה תשתית ראייתית לכאורית מספקת ביחס להחלטה להעמיד את ההלוואות לפירעון הרי שלא הונחה תשתית מספיקה כאמור ביחס להלוואות שניתנו לחברה.
3. במצב דברים זה הסכום שיש להבטיח באמצעות העיקול קטן משמעותית והוא נוגע אפוא ליתרת ההלוואות שניתנו לנתבע 2 בלבד, קרי 391,000 ₪ בלבד.

הכבדה, מאזן נוחות ותום לב

1. נתייחס עתה לעניינים שונים שעלו מכתבי הטענות ומהחקירה.
2. הסכומים שהופקדו לחשבונות מאז יום משלוח מכתב ההתראה לנתבעים ועד ליום הגשת התביעה ועד היום. טענת הנתבעים ביחס להפקדת כספים לחשבונות נושא התובענה מאז משלוח מכתב ההתראה מיום 12.04.2018 ועד היום לא נסתרה והיא נתמכת בדפי החשבון שהוגשו כחלק ממוצג ת/1 וממילא שהעדה לא סיפקה כל נתון סותר אחר. מצב דברים זה אינו תומך בטענה אודות חשש מהכבדה על ביצוע פסק הדין.
3. הברחת נכסים. בס' 21 לכתב התביעה טענה התובעת כי הנתבע 2 "שיעבד נכסים השייכים לו, לטובת צדדים שלישיים בכדי להבריח נכסים". טענה חמורה זו של הברחת נכסים לא הוכחה והיא נדחית. אין מחלוקת כי המקרקעין שועבדו לטובת אמו של הנתבע 2 ונרשם משכון ביום 01.11.2017. לא ניתן לקבוע כבר עתה כי סכום ההלוואה הוא אכן 350,000 ₪ ובכל מקרה אין וודאות ביחס לכל תנאי ההלוואה אולם בשלב זה אין צורך להכריע בעניין וטענת הנתבע 2 בעניין זה לא נסתרה והיא מהימנה עליי לחלוטין.
4. הנתבע 2 הותיר עליי רושם מהימן לכל אורך עדותו. ודוקו, אף שלא נשמעה עדותה של הצד השני להסכם ההלוואה, קרי אמו של הנתבע 2, ביחס לסכום ההלוואה ותנאיה ברי כי משהוגש המסמך ע"י הנתבע 2 לפחות צד אחד של המשוואה טוען להלוואה בסך של לא יותר מ - 350,000 ₪ ודבר זה מפחית משמעותית את אי הוודאות ביחס לסכום ההלוואה ותנאיה. ועוד, דומני כי דווקא בהתחשב בהיותה הנושה לטובתה נרשם המשכון אמו של הנתבע 2 הרי שאם רצה הנתבע 2 להבריח את נכסיו כפי שטוענת התובעת הוא היה מציג הסכם הלוואה על סכום גבוה הרבה יותר. סכום של 350,000 ₪ אמם אינו סכום מבוטל אך הוא נמוך יחסית לשווי המקרקעין, גם המשוער. סיכומו של דבר, הטענה להברחת נכסים נדחית.
5. פסק הדין שניתן לטובת הנתבע 2. בחקירתו נשאל הנתבע 2 כיצד ידע קודם שניתן פסק הדין שיינתן פסק דין לטובתו (ראו ס' 30 לבקשה) והוא השיב כי "'קשה לי לענות, אני מניח שחשבתי שזכיתי. יכול להיות שיש טעות סופר בתאריכים". הנתבע 2 אמנם לא סיפק הסבר סביר לאותה טענה ביחס לטעות סופר בתאריכים או ביחס לנבואה בה ניחן ביחס לפסק דין שטרם ניתן ועניין זה הוא בהחלט מעניין אך הוא אינו דרש להכרעה ואינו רלוונטי למחלוקת שבפנינו.
6. מה שכן רלוונטי היא העובדה כי היה זה הנתבע 2 אשר מיוזמתו ניגש לתובעת וסיפר להם על פסק הדין או על הזכייה הצפויה והעדה אישרה בחקירתה כי "ואז הוא הגיע ואמר שצריכים להתקבל כספים מתביעה שאמורה להתקבל". הגילוי היזום כאמור שולל את הטענה אודות ניסיון להברחת נכסים ומחזק באופן משמעותי מאוד את תום לבו של הנתבע 2 אשר לא רק הותיר רושם מהימן אלא הצטייר בעיניי כאדם תם לב שעשה, ועדיין מנסה לעשות כל שביכולתו, במגבלות המידע שהובא לידיעתי כמובן, על מנת לקיים את מפעל חייו ולפרוע את התחייבויותיו.
7. כפי שציינתי קודם לכן לא הייתה על הנתבע 2 שום חובה להתחייב להעביר את כל סך הזכייה בפסק הדין לטובת התובעת ותשובתו בחקירתו ולפיה "החריגה הייתה 170,000 ₪ והתכוונתי לכסות אותה במלואה" וכן תשובתו ולפיה ”הבנק רצה המחאה על כל פסק הדין ולא הציע המחאה חלקית“ מהימנות עליי לחלוטין.
8. הנתבע 2 נישאל ביחס לניסוח מכתבו של עו"ד סודאי לב"כ עמיר מיום 26.03.2018 ומדוע ביקש עו"ד סודאי את הכספים אליו. הנתבע 2 השיב כי "זו התנסחות בין עורכי דין". תשובה זו היא תשובה סבירה אך מעבר לה נציין כי אין במכתב שום אמירה לפיה התשלום צריך להיות לפקודת עו"ד סודאי. האמירה "להעביר למשרדי" אינה מחייבת כי השיק יהיה לפקודת עו"ד סודאי. וממילא שגם אם מדובר היה בשיק לפקודת עו"ד סודאי הרי שמדובר בעניין מקובל שבוודאי אינו מוכיח ניסיון להברחת נכסים. אם היה רוצה הנתבע 2 להבריח נכסים הוא לא היה טורח לספר לתובעת מיוזמתו על התשלום שצפוי להתקבל.
9. חרף דבריו של הנתבע 2 במהלך הדיון ביחס לסכומים שהציע להעביר לתובעת מתוך פסק הדין לא מצאתי לנכון לחייבו עתה לעשות כן לנוכח כל השיקולים שפורטו בהחלטתי זו. הצעה זו של הנתבע 2 יפה הייתה לצרכי פשרה בהליך הנוכחי אולם פשרה לא הושגה. זו זכותם של הצדדים. ועל כן ניתנת הכרעה.

והכרעה אינה חייבת להביא בחשבון הצעות פשרה. נהפוך הוא: היא חייבת להיות נקייה מהשפעה של הצעות כאלו.

1. התביעה כנגד הנתבעים 4 ו- 5. עניין זה שיפורט עתה הוא עניין מרכזי שהתובעת לא הצליחה לספק לגביו הסבר מניח את הדעת. בס' 24 לכתב התביעה נטען כי הנתבעים 4 ו- 5 ערבו להתחייבויותיה של החברה בגבולות הסך של 800,000 ₪. נתון זה מתיישב עם כתב הערבות עליו חתמו הנתבעים 4 ו- 5 ביום 16.12.2015.
2. למרות זאת, וחרף העובדה שיתרת ההלוואות של החברה אשר הועמדו לפירעון, מגיע כדי סך של 774,000 ₪ נתבעו הנתבעים 4 ו- 5 על סך של 309,000 בגין הלוואת מבין השתיים שהועמדו לפירעון. לא הוצג כל מסמך הנוגע לצמצום ערבותם של הנתבעים 4 ו- 5. ולא רק שלא הוצג אלא שהנתבעים, לאחר שהתחדש הדיון, הציגו מסמך מיום 03.12.2017 שהינו מכתב תזכורת על הערבות שנשלח ע"י התובעת לנתבעים 4 ו- 5 ובו מזכיר הבנק לנתבעים 4 ו- 5 כי נכון ליום 01.12.2017 עומדת ערבותם על סך כולל של 802,366 ₪. מכתב זה הוא חלק ממוצג ת/1 והוא מהווה הודאה ברורה כי לפחות לאותו מועד סברה התובעת כי סכום הערבות לא צומצם. ואם לא צומצם ואם החוב המיוחס לחברה הינה 774,000 ₪ מדוע זה נתבעים הנתבעים 4 ו- 5 על סך של 309,000 ₪ בלבד? לתובעת הפתרונים.
3. נניח לצורך הדיון כי התובעת זכאית לתבוע סכום שהוא נמוך מהסכום שניתן לתבוע ונניח כי היא גם זכאית שלא לבקש לעקל את זכיותיו של נתבע אחד ולבקש לעקל את זכויותיו של נתבע אחר. התובעת אינה מחויבת לבקש הטלת עיקולים אצל כלל הנתבעים. אין פסול בכך כי התובעת שוקלת שיקולים שונים קודם שהיא מחליטה ביחס למי מבין הנתבעים לבקש הטלת עיקולים. השיקולים הם אכן מורכבים. אך מה משמעותה של ההחלטה? המשמעות הסבירה שניתן לייחס להחלטה כאמור הינה אחת משתיים: האחת, התובעת אינה חוששת כי במידה ויינתן פסק דין כנגד נתבעים אלו יהיה קושי להיפרע את החוב, השנייה, החשש מאי פירעון פסק הדין ביחס לנתבעים אלו קטן משמעותית מהחשש שייגרם לנתבעים אלו נזק בעקבות עיקול לא מוצדק.
4. כך או אחרת, דומני כי ההחלטה שלא לבקש הטלת עיקולים על זכויותיהם של הנתבעים 4 ו- 5 מעידה בבירור כי לתובעת אין חשש כי אלו לא יפרעו את פסק הדין שיינתן לחובתם. והתוצאה הנובעת מכך היא פשוטה: אם אלו יפרעו את חובם הרי שסך של 309,000 ₪ הוא סך מובטח מבחינתה של התובעת. ואת זאת היה עליה לציין כבר בעת הגשת הבקשה להטלת עיקול ולא היה שום מקום כי יתבקש עיקול על מלוא הסכום הנתבע בנסיבות בהן התובעת עצמה סבורה כי לפחות סך של 309,000 ₪ היא תצליח לגבות מהנתבעים 4 ו- 5.
5. גם אם ההחלטה כאמור התקבלה בתום לב ע"י התובעת עצמה, וברור שאין כל ספק ביחס לתום הלב של ב"כ התובעת שציינה בעמ' 4 לפרוטוקול כי השיקולים לגבי הפעולה המשפטית הם בשיקול דעתו של עורך הדין בלבד, הרי שהעובדה כי התובעת לא ביקשה לעקל נכסים של הנתבעים 4 ו- 5 משפיעה מהותית על היקף הסיכון בתיק, סיכון שאתו אמור העיקול להבטיח.
6. אחד מהמסמכים המהווים את מוצג ת/1 הינו מכתבו של ב"כ הנתבעים מיום 19.06.2017 המציין בס' 3 כי "מר שירן ארבל הנו ערב להלוואה...". חרף השימוש במילה "הלוואה" לא מצאתי כל קושי במכתב שכן ערבותם של הנתבעים 4 ו- 5 מוגבלת לסך של 800,000 ₪ והיא נובעת מכתב ערבות מתמדת ולא מהלוואה ספציפית דווקא.
7. אכן, במועד בו נחתם כתב הערבות ניתנה לחברה הלוואה על סך של 700,000 ₪ ולמרות זאת הערבות היא לסך של 800,000 ₪ ללמדך כי הערבות עולה על גובה ההלוואה. ודוקו, במכתבו למנהל הסניף מיום 29.12.2016 מבקש הנתבע 4 מסמכים ביחס לצמצום הערבות אולם לא הוצגה תשובה לעניין זה ולא הוצג כל מסמך ביחס לצמצום הערבות.
8. אין צורך להכריע עתה ביחס לאמור בס‘ 9 לסיכומי הנתבע 2 ביחס לפקיעת ערובה אך העניין אכן מעורר שאלה.
9. שווי המקרקעין שעוקלו. בנוסף לעיקול זכויותיו של הנתבע מכוח פסק הדין המוחזקות בידי עמיר ואותן מבוקש לבטל עוקלו גם שני נכסי מקרקעין. על המקרקעין רובץ שעבוד בסך כולל של 350,000 ₪ לכאורה לטובת אמו של הנתבע 2. זהו הסך הכולל הלכאורי על שני נכסי המקרקעין. התובעת לא הציגה כל ראיה היחס לשווי המקרקעין שעוקלו והדבר פועל לחובתה. להבדיל מנתונים אחרים שעשויים להיות בידיעתו הבלעדית של בעל הדין שכנגד הרי שנתון, לפחות משוער, ביחס לשווים של מקרקעין, הוא נתון שגם מי שאינו בעליהם של אותם מקרקעין יכול לברר. יכול לברר וגם חייב לברר. התובעת לא הוכיחה כי ניסתה לברר את שווי המקרקעין.
10. גם אם נאמר כי בשלב הראשון של הגשת בקשה לעיקול מדובר בפעולה סבירה, ואיני משוכנע כי כך הדבר שהרי גם כאשר מתבקש עיקול חייב מבקש העיקול לשקול את המידתיות שבבקשה לעקל מספר נכסים, הרי שבוודאי כאשר מתבקש ביטול של עיקול אחר חייב מי שמבקש את העיקול להצביע על נתונים שיוכיחו כי שווים הפנוי של המקרקעין שעוקלו, או נכסים אחרים שעוקלו, אינו מספיק כדי להבטיל את קיום פסק הדין לו זה יינתן לטובתו ועל כן יש להורות על הותרת העיקול שמבוקש לבטל על כנו. התובעת לא רק שלא עשתה כן אלא גם שלא הוכיחה כי ניסתה לעשות כן. גם אם נאמר כי משאביה של התובעת מוגבלים, והרי משאבים הם לעולם מוגבלים, מדובר בבדיקה שעלותה אינה גבוהה במיוחד והיה על התובעת לערוך אותה על מנת לספק לבית המשפט בשלב זה של ההליך את מלוא הנתונים הנדרשים לשם הכרעה.
11. אין שום הצדקה כי נניח מראש כי שווים הפנוי של המקרקעין אינו מספקי כדי להבטיח את קיום פסק הדין. בבקשה לביטול העיקול טען הנתבע 2 כי השווי הכולל של המקרקעין הוא 2.5 מלש"ח. לבקשה עצמה לא צורפה כל ראיה בעניין זה אולם הנתבע 2 ניצל את ההפסקה שהייתה בדיון ולאחר ההפסקה הציג דף מידע מרשות המיסים המעיד, לטענתו, על עסקה שבוצעה בנחלה בלבד בסך של 1.6 מלש"ח לפני כשנה. הנתבע השיב לשאלת בית המשפט והסביר כי המידע האמור מתייחס למכירת נחלה בלבד ללא המקרקע המכונה "המשבצת" והמסמך האמור אכן מתייחס למכירה של חלקה בשטח כולל של 73.2 דומם. אין אמנם כל וודאות כי המידע שהוצג מתייחס לנחלה במושב אולם בשלב זה של ההליך ובהתחשב ברושם המהימן מאוד שהנתבע 2 הותיר עליי לכל אורך עדותו איני רואה סיבה להניח כי הנתבע 2 הציג מידע כוזב.
12. לנוכח האמור, ובעיקר בהיעדר ראיה אחרת מצד התובעת, טענת הנתבע 2 ביחס לשווי המקרקעין שעוקלו, ואניח כי הסך של 2.5 מלש"ח אליו התייחס הנתבע 2 מתייחס לשני הנכסים שעוקלו, נשמע סביר בהחלט. אם נניח כי לרעייתו של הנתבע 2, הנתבעת 6, יש מחצית הזכויות במקרקעין ובהתחשב בהיעדר ראיות ביחס לשעבודים אחרים מלבד השעבוד לטובת אמו של הנתבע 2, הרי ששווים הפנוי של המקרקעין השייכים לנתבע 2 הינו כמיליון ₪ (לאחר הפחתה במימוש מהיר). בצדק טוענת התובעת כי טרם ידוע לה המידע הכולל ביחס למקרקעין (ס‘ 3.10 לסיכומי התובעת) אולם מצב זה פועל דווקא לחובתה ולא לטובתה. התובעת ביקשה לעקל מקרקעין והחובה היא עליה לאתר את כל המידע הדרוש ביחס למקרקעין ולהביא אותו בפני בית המשפט.
13. דומני כי די במקרקעין אפוא כדי להבטיח במידה רבה את קיום פסק הדין לו זה יינתן לטובת התובעת, כולו או חלקו. איני משוכנע כי הבנתי את האמור בס‘ 3.6 לסיכומי התובעת. הנתבע 2 אינו טוען כי יש לו שני נכסי מקרקעין. יש לו. והתובעת ביקשה לעקל אותם וגם היא אפוא סבורה כי יש לו שני נכסי מקרקעין.
14. הטענה בסיכומי התובעת כי מימוש הנכסים קשה (ס‘ 3.8) יכולה להיות נכונה אולם היא לא הוכחה והיא בוודאי לא מצדיקה הותרת העיקול אצל עמיר על כנו.
15. היקף הסיכון. לנוכח הדברים שנאמרו ביחס לראיות לכאורה ביחס לעילת התובענה, ודוקו אין מחלוקת על הסכומים עצמם אלא על העמדת ההלוואות לפירעון, סבורני כי היקף הסיכון של התובעת אינו מגיע כדי סכום התביעה כולו וגם אם נאמר כי הוא עולה על החוב המיוחס במישרין לנתבע 2 (מכוח ההלוואות שניתנו לו עצמו) הרי שהוא אינו עולה על סך של 600,000 ₪, כמחצית התביעה. בהקשר זה יש לציין את דבריה הברורים של העדה בחקירתה עת נשאלה ביחס להעמדת הלוואה ע"ס 300,000 ₪ לנתבע 2 ביולי 2017 לאחר שכבר במאי 2017 לשיטת התובעת כבר התעורר סיכון מעצם הפסקת הפעילות המשותפת של החברה ושל ניצת הדובדבן והיא השיבה "זה לא בהכרח שהחשבון שלו היה אז מסובך, אם היו חושבים אז שזה בעייתי לתת לו היו מגישים כבר אז תביעה משפטית".
16. הנזק שעשוי להיגרם לנתבע 2, ולנתבעת 1, לו ייוותר העיקול על כנו. בבקשתו טען הנתבע 2 כי הכספים שעוקלו אצל עמיר נועדו "להפעיל את המשק ולשווק את התוצרת החקלאית ובמידה ולא ייעשה כן תירקב התוצרת המוערכת בשווי של כארבעה מיליון ₪ בשדה, כל ההשקעה תרד לטמיון והגולל ייסגר על המבקשים, העובדים הספקים, ובניהם גם על המשיב". הנתבע 2 טען כי באמצעות מכירת היבול ניתן יהיה לשלם גם את החובות הקיימים (ס' 49.1 לבקשה). בבקשה נזכרת חוות דעת של שמאי מטעם הנתבע 2. לבקשה עצמה לא צורפה חוות הדעת וזו צורפה היום קודם שהוגשו סיכומי הצדדים. דומני כי מדובר בעניין טכני וניתן להניח כי בעותק המצוי אצל התובעת מצויה חוות הדעת. גם אם לא היה בידי התובעת את חוות הדעת קודם לחקירה היא בוודאי יכלה לבקשה ולהתייחס אליה בחקירתה את הנתבע 2.
17. הנתבע 2 לא נשאל בחקירתו המקיפה דבר וחצי דבר ביחס לטענה כי הותרת העיקול על כנו תגרום את הנזקים הנטענים. עניין זה פועל לחובתה של התובעת וטענתו של הנתבע 2 לא נסתרה והיא מהימנה עליי לחלוטין.
18. חוות הדעת נסמכת על בדיקה שנערכה ביום 08.05.2018 והיא מתארת בטבלה מפורטת את סך היבול ואת התמורה הצפויה להתקבל ממנו כאשר החלק הארי של התמורה היא מגידול אננס. התובעת לא ביקשה לחקור את השמאי ולא הציגה נתונים סותרים. גם אם נניח כי לא כל התמורה תתקבל וגם אם נניח פגעי מזג אוויר ונפחית 50% מהסכומים שצוינו בחוות הדעת הרי שהתמורה הכוללת היא בסכום ניכר.
19. לא ניתן לייחס את הפגיעה הצפויה רק להותרת העיקול על כנו שהרי הכלים החקלאיים המשועבדים לטובת התובעת נתפסו, וגם בכך יש משום פגיעה אפשרית אך ענייננו אינו עוסק בפגיעה זו, אך בוודאי שאי יכולת לעשות שימוש בכספים נזילים לטובת תפעול שוטף של המשק צפויה להגדיל את הפגיעה ועשויה אכן להביא לירידת היבול, או חלקו, לטמיון. אין לכך שום הצדקה בנסיבות העניין לנוכח כל שפורט עד כה.
20. לעומת הנזק שעשוי להיגרם לנתבע 2, ולנתבעת 1 כמובן, במידה ולא ניתן יהא לתפעל את המשק באופן סביר, מובן שיש להביא בחשבון את הנזק שצפוי להיגרם לתובעת במידה ותזכה בתביעה. עניין זה כמובן חייב להביא בחשבון כי ישנם נתבעים נוספים. נביא בחשבון לענייננו את הנתבעים 4 ו-5 אשר לגביהם כאמור לא הצביעה התובעת על כל חשש מאי קיום פסק הדין. יש להביא בחשבון כי פגיעה בתובעת תיגרם רק במידה והמקרקעין שעוקלו לא יספיקו לכסות את יתרת החוב לאחר מה שייגבה מכלל הנתבעים.
21. בהתחשב בכל האמור לעיל סבורני כי הנזק שעשוי להיגרם לתובעת במידה והעיקול אצל עמיר יבוטל נמוך משמעותית מהנזק שייגרם לנתבעים 1 ו- 2 במידה והעיקול ייוותר על כנו. מאזן הנוחות בענייננו נוטה בבירור לטובת הנתבע 2 ומצדיק את ביטול העיקול אצל עמיר בכפוף לאמור בס' 71 להחלטתי זו וזאת מאחר ויש הצדקה, ולו מוסרית, כי לפחות יתרות העו"ש תכוסינה וכך גם חלק מהפיגורים בהלוואה הראשונה שניתנה לנתבע 2 עצמו.
22. בחקירתו נשאל הנתבע 2 ביחס לפגישה שהתקיימה לאחר שהוגש כתב התביעה ולהצעות שהוצעו במסגרת הפגישה. עניין זה אינו דרוש להכרעה בענייננו אך בהזדמנות זו אציע לצדדים להמשיך ולשוחח ביניהם ואם דרוש להם סיוע של בית המשפט הסיוע יינתן בחפץ לב וזאת על מנת להביא לפתרון המחלוקות בהקדם.

סיכומו של דבר

1. בהתחשב בכל האמור לעיל סבורני כי די במקרקעין שעוקלו כדי להבטיח את קיומו של פסק הדין, לכשיינתן.
2. לפיכך, אני מורה על ביטול העיקול שהוטל על זכויותיו של הנתבע 2 אצל עמיר וזאת בכפוף לאמור בס‘ 71 להחלטה זו.
3. עמיר תעביר לתובעת במישרין את הסכומים הבאים:

א. סך של 35,000 ש“ח לצורך כיסוי יתרת החובה בחשבון החברה נכון ליום 29.05.2018 כפי שעולה ממוצג ת/1.

ב. סך של 15,000 ש“ח לצורך צמצום יתרת החובה בחשבון הפרטי כפי שעולה ממוצג ת/1.

ג. סך של 13,000 ש“ח לצורך כיסוי הפיגור בהלוואה ע“ס 300,000 ש“ח שניתנה לנתבע 2 כפי שעולה מדף פירוט האשראי שצורף לכתב התביעה. למען הסר ספק מובהר כי במידה ונכון למועד החלטתי זו אין יתרת פיגור בהלוואה האמורה תשיב התובעת לנתבע 2 את הסכום האמור. עם זאת, הסכום לא יגדל במידה ויתרת הפיגור גדולה מסך של 13,000 ש“ח.

1. היתרה המוחזקת בידי עמיר, לאחר העברת הסכומים כאמור בס‘ 71 להחלטתי זו, תועבר במישרין לנתבע 2, לו עצמו או לבא כוחו כפי שיורה הנתבע 2, ללא דיחוי, קרי מייד לאחר קבלת החלטה זו וזאת ללא תלות בהעברת הכספים לידי התובעת בפועל והכל על מנת למנוע פגיעה בפעילות החקלאית.
2. לנוכח התוצאה אני מחייב את התובעת לשלם לנתבע 2 את הוצאות ההליך הנוכחי בסך כולל של 4,000 ש“ח. הסכום ישולם לידי ב“כ הנתבע 2 עד ליום 01.07.2018.

ניתנה היום, ט"ז סיוון תשע"ח, 30 מאי 2018, בהעדר הצדדים.