בפני בקשת הנתבע 1 לחיוב התובעת 2 בהפקדת ערובה.

1. התובעות הגישו תביעה בגין לשון הרע כנגד הנתבעים בסך 1.5 מיליון ₪. התובעת 2 הינה חברה בע"מ.
2. הנתבע 1 עתר לחיוב התובעת 2 בערובה להוצאות. התובעת 2 השיבה לבקשה. הנתבע ציין בדיון האחרון כי אינו מעוניין להגיש תשובה לתגובת התובעת 2 (עמ' 5 ש' 8 לפרוטוקול הדיון מיום 4.6.20).

עוד אציין כי ביום 10.10.19 ניתנה החלטה בבקשה דומה מצד הנתבע 2 ובה חויבה התובעת 2 להפקיד סך של 35,000 ₪ להבטחת הוצאות הנתבע 2 (ראה החלטה בפרוטוקול הדיון מיום 10.10.19; להלן – החלטה קודמת בעניין).

1. בבקשה נטען, בין היתר, כי יש לחייב את התובעת 2 בערובה להוצאות בהיותה חברה בע"מ. כן נטען כי סכום התביעה מוגזם והתביעה הוגשה בשיהוי רב כנגד הנתבעים בתיק. בנוסף נטען כי מצבה הכלכלי של התובעת 2 רעוע וסיכויי התביעה נמוכים. התובעת 2 השיבה כאמור לבקשה וטענה, בין היתר, כי הבקשה הוגשה כשנה וחצי לאחר הגשת התביעה ורק לאחר שניתנה החלטה בבקשה דומה של נתבע 2.

לשיטתה, מדובר בשיהוי ניכר המלמד על מניעי הבקשה שעניינה להכביד על התובעת 2. בנוסף, התובעת הפקידה בקופת בית המשפט סך 35,000 ₪, ודי בסכום זה כדי להוות ערובה מספקת גם להוצאות הנתבע 1.

1. הפסיקה קובעת כי הנטל על החברה התובעת להוכיח כי בידה לשלם את הוצאות הנתבעת אם יזכה בדין וקיימת חזקה כי יש לחייב בערובה כאשר הפטור הוא החריג (רע"א 544/89 אביקל תעשיות נ' נילי מפעלי מתכת, פ"ד מד(1) 647 (1990)). השלב הראשון הינו בבחינת מצבה הכלכלי של החברה ואם נמצא כי הנסיבות מצדיקות חיוב בערובה יש לבדוק את סיכויי ההליך אם כי אין להתייחס לסוגיה זו בהרחבה בשלב זה (רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת נ' בנק הפועלים (11.2.09)).
2. בהחלטה קודמת בעניין ציינתי כי: "בתצהיר שהוגש לעיוני היום... לא ניתן כל פירוט באשר למצבה הכלכלי של התובעת 2 וזו הסתפקה באמירה לקונית כי מצבה יציב ואיתן, כאשר אמירה זו התייחסה למצהירה עצמה, קרי התובעת 1 ולא לתובעת 2, למעט אמירה סתמית בסעיף 3 לתצהיר".
3. כעת, לא רק שהתובעת לא תיקנה את החסר, אלא שלתשובתה לבקשת הנתבע 2 לא צירפה תצהיר תומך כלל ולא ציינה דבר באשר ליכולתה הכלכלית.

משכך, אין בפני כל ראיה בנוגע למצבה הכלכלי של תובעת 2. ממילא ברור כי התובעת 2 לא עמדה בנטל המוטל עליה בהתאם לפסיקה להוכיח את יכולתה לשלם הוצאות משפט במידה ותחויב בהן.

1. כפי שצינתי בהחלטה קודמת בעניין, יש להוסיף את העובדה שמדובר בתביעה על סך 1.5 מיליון ₪. חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965, קובע אפשרות של מתן פיצוי בשל נזק לא ממוני ללא הוכחת נזק בסכום של עד כ- 70,000 ₪ ואם מדובר בכוונת זדון סכום כפול לערך.

התובעות העמידו את התביעה על סכום הגבוה פי עשרה ויותר מסכום מקסימלי זה, שכאמור הינו ללא הוכחת נזק, כאשר בכתב התביעה לא נטען פירוט כלשהו לסכום גבוה זה והוא ננקב בצורה לקונית לחלוטין. אמנם קיימת טענה כי יש לראות את סדרת הפרסומים שכזו המאפשרת פסיקה של פיצוי לא ממוני בגין כל אחד מהם בנפרד, אך עדיין נרשם בסעיף 68 לתביעה כי מדובר גם בנזק ממוני.

1. בהינתן הפסיקה האמורה, אין בדעתי להיכנס לעובי הקורה במסגרת החלטה זו לסיכוייה של התביעה.
2. באשר לטענה כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר. כפי שציינה התובעת 2 בתגובתה, שיהוי לא מוצדק עשוי להפחית מהיקף הערובה שיהיה על תובע להפקיד, אך לא בהכרח יביא לדחיית הבקשה (ת"א (מחוזי ת"א) 51528-03-12 אחים ג'ובראן 2007 בע"מ נ' פרץ בוני הנגב (1993) בע"מ (13.3.19). עם זאת, התיק נמצא עדיין בשלב מוקדם יחסית וכפי שציינתי בהחלטה מיום 4.6.20 טרם הושלמו כתבי הטענות בתיק וזמן רב מאז הגשת התביעה שהו הצדדים בהליך גישור שלא צלח. בכל אופן ברור כי בחינת מצבה הכלכלי של התובעת 2 הוא המכריע בנסיבות העניין.
3. בהינתן האמור, אני מקבל את בקשת הנתבע 1 ומחייב את התובעת 2 להפקיד ערובה לחיוב הוצאותיו, כאשר נוכח כלל הנסיבות וסכום התביעה הגבוה, אך גם נוכח השיהוי המסוים בהגשת הבקשה, סכום זה מועמד על סך 25,000 ₪, במזומן או בערבות בנקאית צמודת מדד.

סכום זה יופקד עד 7.7.20, שאם לא כן תידחה התביעה של התובעת 2 נגד הנתבע 1.

תז"פ ליום 10.7.20 לבדיקת ההפקדה.

ניתנה היום, ט"ו סיוון תש"פ, 07 יוני 2020, בהעדר הצדדים.