בין הצדדים שלפני התנהל הליך משפטי נפרד בבית משפט זה בתא"ח 4499-01-18 (להלן: "התיק המקורי") במסגרתו הגיעו הצדדים להסדר פשרה אשר קיבל ביום 11.4.18 תוקף של פסק דין על ידי חברתי, כב' השופטת גלית אוסי-שרעבי.

בגדר ההסדר אשר קיבל תוקף בפסק הדין האמור ניתן צו פינוי מותנה כלפי המבקשים ונקבעו בו חיובים כספיים שונים של המבקשים כלפי המשיבים.

בשלב מסויים הגישו המשיבים את פסק הדין לביצוע בהוצאה לפועל ופתחו שני תיקים, האחד בגין סעד הפינוי תיק הוצל"פ 500304-07-18 (להלן: "תיק הפינוי") והשני בגין הסעד הכספי – תיק הוצל"פ 506520-06-18 (להלן: "התיק הכספי"), שניהם בלשכת ההוצאה לפועל בחדרה.

המבקשים הגישו בקשה בטענת פרעתי כנגד ביצוע פסק הדין בתיק הסעד הכספי והבקשה נקבעה לדיון בפני כב' רשמת ההוצאה לפועל בחדרה ליום 5.3.19.

בנוסף, הגישו המבקשים תובענה זו ובה עתירה להורות על בטלותו של הסדר הפשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין בתיק המקורי וכן להורות כי ההתחייבות לפינוי הנכס על ידם הדדית וצולבת להשבת כספי פקדון שהפקידו בידי המשיבים.

הבקשה המונחת עתה לפני היא בקשת המבקשים להורות על איחוד הדיון בין תובענה זו לבין הדיון בבקשה בטענת "פרעתי" המתנהלת לפני כב' רשמת ההוצאה לפועל בחדרה, באופן ששתיהן יידונו בבית משפט זה.

המבקשים השתיתו בקשתם על פרשנות שניתנה להוראות סעיפים 3 ו-19 לחוק ההוצאה לפועל בצד תקנה 520 לתקנות סדר הדין האזרחי בהחלטת בית משפט השלום בראשל"צ בבש"א 2971/03 עו"ד אבירם יעקב נ' אלייאסוב גבריאל (8.9.2003), על פיהן הורה בית המשפט על איחוד דיון במקרה דומה בין תובענה אזרחית לבקשה בטענת "פרעתי".

סעד חלופי המבוקש הוא עיכוב הליכי ההוצל"פ בתיק הכספי עד להכרעה בשאלות השנויות במחלוקת בתובענה זו.

המשיבים מתנגדים לבקשה וטוענים כי מדובר בבקשה טורדנית גרידא, לאחר שבדיון שהתקיים כבר לפני כב' רשמת ההוצאה לפועל במסגרת התיק הכספי ביום 5.3.19 הגיעו הצדדים להסדר דיוני אשר קיבל תוקף של החלטה על פיו יעוכבו הליכי ההוצל"פ למשך 30 יום כפוף להפקדת מלוא סכום החוב בקופת ההוצל"פ עד יום 10.3.19.

לטענת המשיבים לא רק שמדובר בנסיון לעקוף את אי עמידת המבקשים בהסדר הדיוני האמור אלא הדבר אף נעשה בחוסר תום לב כפול באשר המבקשים הסתירו מבית המשפט את קיומו של הסדר דיוני זה, ואף טענו כי מדובר בהתנהלות המהווה המשך להתנהלות דומה מצידם, וכך הסתירו גם בקשה קודמת לעיכוב ההליכים בתיק הכספי שהוגשה לכב' רשמת ההוצאה לפועל אשר התנתה את העיכוב בהפקדת 20,000 ₪ בהחלטה מיום 26.7.18 וגם סכום זה לא הופקד.

המשיבים הוסיפו והפנו אל החלטת כב' השופט אלדד נבו בתיק זה מיום 21.8.18 במסגרתה נדחתה בקשת המבקשים לצו אשר יורה על עיכוב ההליכים בתיק הפינוי ובגדרה קבע כי הסדר הפשרה נחתם בהיות הצדדים מיוצגים, כי העלאת טענה כאילו ההסדר אינו מבטא את רצון הצדדים על ידי מי שניסחו משקפת חוסר תום לב, כי הבקשה לוקה בשיהוי ניכר וקביעות נוספות, תוך שהבקשה נדחתה.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה ובתגובה על צרופותיהן באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה, על שני הסעדים המבוקשים בגדרה, להדחות.

תחילה לענין איחוד הדיון.

תקנה 520 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כדלקמן (ההדגשות בכל הציטוטים בהחלטה זו שלי ואינן במקור, זולת מקום בו יאמר במפורש אחרת) –

"ענינים אחדים התלויים ועומדים בבית משפט אחד וכרוכות בהם שאלות דומות של משפט או של עובדה, רשאי בית המשפט או הרשם, לפי שיקול דעתו, להורות על איחודם, בין לפי בקשת אחד מבעלי הדין ובין מיזמת עצמו, ובתנאים שייראו לו."

כבר עתה ניכר כי תקנה זו עוסקת אך ורק בעניינים התלויים ועומדים בבית משפט אחד, בעוד בענייננו עסקינן בעניינים הנידונים לא רק בשני מחוזות שיפוט שונים אלא אף בערכאות בעלות סמכות עניינית שונה מהותית, האחד בבית משפט והשני בלשכת ההוצאה לפועל אשר תפקידה להכריע אך בסוגיות של ביצוע ואכיפת פסקי דין או העדר צורך באכיפתם ולא במחלוקות המקוריות גופן.

לא בכדי קבע כב' השופט (כתוארו אז) אהרון ברק בבש"א 54/06 בנימין ג'סהאב נ' שמואל חורש (4.1.2006) כך –

"אין בדין כל הסדר חקיקתי המאפשר איחוד דיון בתביעות בין ערכאות בעלות סמכות עניינית שונה (בש"א 6183/04 לינדאור ואח' נ' פארק ליין אינטרנשיונל בינוי ופיתוח בע"מ (לא פורסם)). כך, תקנה 520 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מאפשרת איחוד תביעות המתנהלות בבית משפט אחד; תקנה 7 מסמיכה את נשיא בית המשפט העליון לאחד תביעות בין "בתי משפט אחדים בעלי אותן סמכויות"; סעיף 78 לחוק בתי המשפט [נוסח חדש], התשמ"ד-1984, מסמיך את הנשיא להעביר עניין מבית משפט השלום או בית משפט מחוזי "לבית משפט של אותה דרגה במקום אחר". גם ה"סמכות הטבועה" של בית המשפט, אינה מאפשרת מתן הסעד המבוקש (ראו בש"א 4575/04 קלאב הוטל ניהול (1996) בע"מ ואח' נ' ישי ואח' (לא פורסם); בש"א 6866/04 רוט נ' אפשטיין ואח' (לא פורסם))."

לשון התקנה ברורה, איפוא, אולם החלטה זו של בית המשפט העליון מבהירה כי התקנה, כמו גם סעיפי חיקוקים נוספים העוסקים באיחוד דיון, כגון – תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי וסעיף 78 לחוק בתי המשפט, אינם מאפשרים "דילוג" מעל משוכת הסמכות העניינית השונה של הערכאות.

יוער כי המקרה בו עוסקת ההחלטה בבש"א 54/06 עסק בערכאות קרובות יותר במהותן, באשר דובר בו בבקשה לאיחוד דיון בתיקים המתנהלים בשני בתי המשפט – מחוזי ושלום, בעוד בענייננו הדיון בבקשת "פרעתי" מתקיים בלשכת ההוצאה לפועל השונה מהותית בסמכותה ובעניינים המסורים להכרעותיה מבית המשפט וכלל אינה חלק מן הרשות השופטת אלא מרשות האכיפה והגביה על כל המשתמע מכך מאז כניסת תיקון 33 לחוק ההוצאה לפועל לתוקף, ועל כן הדברים קל וחומר לענייננו.

ודוק, הבקשה בטענת "פרעתי" המוגשת על פי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל עוסקת רק בטענת חייב – "שמילא אחר פסק הדין או שאינו חייב עוד למלא אחריו, כולו או מקצתו" לאחר שהמחלוקת המהותית בין הצדדים הוכרעה כבר בפסק דין ואינה בוחנת את המחלוקת המהותית בין הצדדים מחדש, בעוד שבתובענה שלפני אני נדרש לבחון את שאלת תוקפו של הסדר הפשרה אשר בבסיס פסק הדין המבוצע בהוצאה לפועל ועל כן עלי לבחון שאלות שונות במהותן, גם אם נוגעות הן לאותו סכסוך, אשר על כן גם מבחינה מהותית אין מקום לאיחוד הדיון.

המשיבים הפנו אל החלטות ופסקי דין נוספים באותה רוח, אולם הדברים ברורים ונהירים ואין צורך להכביר בהם מילים.

די באמור כדי להביא לדחית הבקשה לאיחוד הדיון, אולם אתייחס בקצרה גם אל ההסתמכות על סעיפים 3 ו-19 לחוק ההוצאה לפועל לצורך הסעד המבוקש.

סעיף 3 לחוק ההוצאה לפועל עוסק במינוי רשמי הוצאה לפועל, בכשירות למלא תפקיד זה ובאופן הפסקת כהונתם, ואין בין סעיף זה לבין סוגית איחוד הדיון דבר וחצי דבר.

למען ההבהרה, סעיף זה תוקן במסגרת תיקון 33 לחוק ההוצאה לפועל בשנת 2011, ואין מדובר בסעיף שעמד לפני בית משפט השלום בראשל"צ אשר דן בבש"א 2971/03 בשנת 2003.

אשר לסעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, מדובר בסעיף המסדיר את הגשת בקשה בטענת "פרעתי", את סמכויות רשם ההוצאה לפועל בדונו בה ואת תוצאות החלטותיו, גם סעיף זה אינו נוגע בכל צורה שהיא לשאלת איחוד הדיונים וגם הוא תוקן ואינו בנוסח שעמד לפני בית משפט השלום בראשל"צ בעת הדיון בהליך האמור.

נמצא, כפי שהערתי בתמצית גם בהחלטתי מיום 13.3.19, כי אין מקור בדין לסעד המבוקש, ואדרבה – המחוקק ביקש להפריד בין הערכאות השונות והעניינים אשר יידונו בכל אחת מהן, ועל כן אין להעניק את הסעד של איחוד הדיון ודין הבקשה לסעד זה להדחות.

עתה לענין עיכוב הליכי ההוצאה לפועל.

הנימוקים הבאים בבקשה בתמיכה לסעד זה הם נימוקים היפים לסעדים זמניים בכלל, בעוד שבענין הסעד של עיכוב ביצוע קיימות הלכות ספציפיות – בין היתר מאחר שמדובר בסעד המבוקש לאחר שהסכסוך כבר הוכרע בהכרעה שיפוטית, ועליהן יש להתבסס.

תחילה יש לזכור כי עסקינן בתיק הכספי, ובענין פסק דין כספי מושרשת זה מכבר ההלכה (כאן מתוך ע"א 8935/09 ופא טורס בע"מ נ' עו"ד אבנר כהן (10.11.2009) פסקה 8 להחלטה) –

"הכלל הרחב קובע, כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". רק במקרים חריגים יעוכב ביצועו של פסק-הדין, במיוחד כאשר עסקינן בפסק-דין כספי. כך, למשל, יינתן עיכוב ביצוע כאשר המבקש מצליח להראות כי באם לא יעוכב פסק-הדין, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, היה וערעורו יתקבל. נטל השכנוע, כי קיים נימוק אשר יצדיק היעתרות לבקשה, מוטל על המבקש (ראו ע"א 2965/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו ואח', פ"ד נ (1) 668, 672; ע"א 6626/96 ע"א 6626/96 בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד השומה, פ"ד נ). כידוע, כלל הוא, כי פסק-דין לתשלום כסף אינו מסווג בגדר אותם עניינים חריגים, אשר לגביהם נוטה בית-המשפט להיענות לבקשת עיכוב ביצוע, שהרי מימוש פסק-דין לתשלום כסף הינו בדרך-כלל הפיך על דרך ההשבה (ראו ע"א 7221/01 י.ג. רובינשטיין יצור וסחר בע"מ נ' שובל שיווק מוצרים והפצתם בע"מ, פ"ד נו (4) 178, 181). כדי לזכות בעיכוב ביצוע של פסק-דין כספי, מוטל על המבקש להראות שאם יזכה בערעור לא יוכל לגבות בחזרה מן התובע את כספו. טענה בדבר מצבו הכלכלי של הזוכה וחוסר יכולתו של זה להשיב את אשר זכה בו באם יפסיד בערעור, אינה יכולה להיטען בעלמא וצריכה להיות מבוססת (ראו ב"ש 978/84 שיכון עובדים בע"מ נ' מלובנציק, פ"ד לח (4) 5)."

(יוער כי גם לא בכל מקרה של פסק דין שאינו כספי, ואף פסק דין לפינוי, יעוכב ביצוע פסק הדין בהליך ערעורי באופן אוטומטי הגם שהתוצאה עלולה להיות קשה מבחינת מי שנגדם ניתן פסק הדין, וראו למשל – רע"א 338/07 מירה אליהו נ' יסהר דמידיאנו זיסו (15.1.2007))

בדידן, לא הוכיחו המבקשים אף נימוק מן המפורטים לעיל אשר יהיה בו כדי להצדיק את עיכוב ביצוע פסק הדין בתיק הכספי ורק טענו באופן כללי כי חשיפה להליכי הוצאה לפועל בגין סכום של כמעט 300,000 ₪ "יכול לגרום להם עוול בסופו של יום" (סעיף 13.א. לבקשה) וכי אינם יכולים "לספוג אותו" עד להכרעה במכלול טענותיהם (סעיף 8 לתצהיר המבקש 1 התומך בבקשה).

אין מדובר בנימוק מן הנימוקים המצדיקים עיכוב ביצוע כספי, מה גם שנטענו בעלמא ללא כל ראיה.

זאת ועוד, המבקשים מתייחסים בבקשה ובתצהיר אל הסכום הכספי שלביצועו נפתח התיק הכספי כסכום הנובע מפיצוי מוסכם וככזה מבקשים להפחית בחשיבותו.

דא עקא, דווקא העובדה שמדובר בפסק דין אשר נתן תוקף להסדר פשרה מוסכם בין הצדדים, אשר היו מיוצגים בעת גיבושו על ידי ב"כ הנוכחי, מטילה נטל נכבד על המבקשים להוכחת הטענה כי ניתן שלא כדין וכי יש לבטלו – גם אם אין מדובר במשוכה בלתי עבירה, כפי שכבר קבע בהחלטתו מיום 21.8.18 כב' השופט אלדד נבו.

בנסיבות אלה ונוכח מקבילית הכוחות הנוהגת בסוגיות של עיכוב ביצוע ברי כי על הנימוקים לעיכוב ביצוע פסק הדין הכספי להיות נכבדים במיוחד, ולא כאלה הם הנימוקים המובאים בבקשה שלפני.

בהקשר זה אעיר כי בניגוד לטענת המשיבים כי המבקשים העלימו מבית המשפט את קיומו של ההסדר הדיוני בהוצאה לפועל, נזכר הדבר במפורש בסעיף 5 לתצהיר המבקש 1 התומך בבקשה.

ברם, ענין שאכן הושמט הוא שהמבקשים לא הפקידו סכום זה, כמו גם לא את הסכום שנקבע בהחלטה המקורית מיום 27.6.18 בבקשת עיכוב הביצוע שהגישו בסמוך להגשת הבקשה בטענת "פרעתי", אשר גם עצם דבר הגשתה וההחלטה שניתנה לגביה הושמטו מן הבקשה והתצהיר, הגם שקיים בו תיאור של ההליכים במסגרת הבקשה בטענת "פרעתי" (סעיפים 2, 4 ו-5 לתצהיר).

הפועל היוצא מן האמור לעיל הוא כי גם הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית.

המבקשים ישאו בהוצאות המשיבים בגין בקשה זו בסך 2,500 ₪.

ניתנה היום, י"ב ניסן תשע"ט, 17 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.