לפני בקשת המבקשים – הם הנתבעים בהליך העיקרי, לחייב את המשיבים – הם התובעים בהליך העיקרי, להפקיד ערובה בסכום שלא יפחת מ-85,000 ₪ להבטחת הוצאותיהם כתנאי להמשך ניהול ההליך.

ברקע הדברים התובענה העיקרית העוסקת בעתירת המשיבים להורות על ביטול ההסכם אשר קיבל תוקף של פסק דין על ידי כב' השופטת גלית אוסי-שרעבי בתא"ח 4499-01-18 (להלן: "תביעת הפינוי") ביום 11.4.18, ולקבוע כי ההתחייבות לפינוי הנכס נושא אותו פסק דין הדדית אל מול השבת כספי פקדון שלהם המצויים בידי המבקשים.

המסגרת הנורמטיבית

ענין הפקדת ערובה הנדון בבקשה זו, הוסדר בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות") הקובעת כדלקמן –

"(א) בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה ..."

התקנה לא פרטה מהם השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו לבחון בקשה להורות על הפקדת ערובה ובשל כך עסקה בכך הפסיקה לא מעט.

ברע"א 5740/15 רונן אברבוך נ' ‏Otkritie Internetional Investment Management Ltd (10.9.2015) קבע בית המשפט העליון, מפי כב' המשנה לנשיאה השופט אליקים רובינשטיין, כי –

"התכלית העומדת בבסיס תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי היא למנוע תביעות סרק, ולהבטיח את תשלום הוצאותיו של הנתבע כאשר נראה כי סיכויי התביעה נמוכים ..."

בהמשך אותו פסק דין קבע בית המשפט העליון כי –

"בשקלו בקשה לחיוב בערובה, על בית המשפט לאזן בין הצורך למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע, לבין זכות הגישה לערכאות של התובע."

ברע"א 8575/14‏‏ אשרף עזיז גודה חאמד נ' חברת אלוואטן בע"מ (30.12.2014) קבע בית המשפט העליון עוד לגבי תקנה 519, מפי כב' השופט נועם סולברג, כי –

"תקנה זו באה לאזן בין שני אינטרסים חשובים: מחד גיסא ניצבת זכות הגישה לערכאות של התובע, זכות אשר זכתה למעמד חוקתי ראשון במעלה ... מאידך גיסא, עומדת החובה למנוע תביעות סרק ולהבטיח כי יהא לנתבע ממי להיפרע את הוצאותיו, באם תידחה התביעה ... יש להדגיש, כי אינטרס ההימנעות מתביעות סרק אינו רק אינטרס פרטי של הנתבע (שאין לזלזל בו), אלא הוא ממלא תפקיד חשוב ביותר בשמירה על המשאבים השיפוטיים המצומצמים והיקרים לטיפול בתביעות בעלות משמעות. בכך תומך אינטרס זה גם הוא בזכות הגישה לערכאות של כלל הציבור (ראו גם עניין קרמין, פסקה 6)."

וכן כי (ההדגשות בכל הציטוטים להלן שלי, אלא אם יאמר אחרת) –

"משלא נקבעו בלשון התקנה עצמה קריטריונים ברורים לשימוש בסמכות זו, השלימה הפסיקה את החסר וקבעה מספר אמות מידה לשם הכרעה בסוגיה. ראשית נקבע כי ככלל אין להתנות את זכותו של תובע להביא את עניינו לבירור אלא במצבים נדירים ובנסיבות חריגות. עוד צוין, כי אין לחייב אדם בהפקדת ערובה בשל עוניו בלבד וכי אין להגביל את הגישה לערכאות רק לבעלי אמצעים. הפסיקה הדגישה את העובדה כי משמעות אי- הפקדת ערובה להוצאות הנתבע עלולה להיות דחייתה של התביעה ולא מחיקתה ... ולפיכך על בית המשפט לשקול את סיכויי ההליך, מורכבותו, מיהות הצדדים, התנהלותם ותום ליבם ..."

נמצא כי שלושה הם העניינים עליהם עלי לתת דעתי בבואי להכריע בבקשה זו – ראש לכל ובעיקר סיכויי התביעה, לאחר מכן סיכויי הנתבע להפרע הוצאותיו אם תדחה התביעה אל מול השמירה על זכות הגישה לערכאות של התובע, ולצידם השיקולים הכלליים של מורכבות ההליך, מיהות הצדדים, התנהלותם ותום הלב, ואותם אבחן להלן.

דיון והכרעה

בענייננו, הגם שהנושא העיקרי בו על בית המשפט לעסוק הוא סיכויי התובענה חשוב להדגיש תחילה כי ההליך עוסק במחלוקת אשר ביסודה נדונה כבר בבית המשפט והוכרעה, אמנם בהסכמת הצדדים על פי הסדר שגיבשו, אולם ניתן להם יומם בבית המשפט באשר לסוגית הפינוי.

לא זו אף זו, הצדדים היו מיוצגים כדבעי בתביעת הפינוי כאשר את המשיבים ייצג ב"כ הנוכחי, ועל כן – סוגית הפגיעה בזכות הגישה לערכאות מקבלת בדידן משקל מופחת.

אשר לסיכויי התובענה, מטבע הדברים כאשר מדובר בתובענה לביטול הסכם אשר נכרת בין צדדים מיוצגים במסגרת הליך משפטי וקיבל תוקף של פסק דין, כאשר ברי כי הצדדים היו מודעים להשלכות הסכמותיהם וניסחו את הסדר הפשרה בלשון מוקפדת, אין ספק כי עמדת הפתיחה של צד המבקש ביטולו אינה פשוטה, במיוחד כאשר לטענתו לא כל ההבנות שהושגו בין הצדדים באו לידי ביטוי בהסדר הפשרה כבדידן.

בהקשר זה יש להזכיר את הוראת סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל""ג – 1973, הקובע כי –

"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו."

בדנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל (פ"ד ס"א(2) 1, 15 (11.5.2006), בפסקה 11 לחוות דעת כב' השופט (כתוארו אז) אליעזר ריבלין, שהתקבלה על דעת הרוב) נאמר כך באשר לפרשנות חוזה –

"לשונו של החוזה הינה כלי הקיבול של אומד דעת הצדדים, ומשכך, היא מהווה ראייה – לעיתים הראייה המרכזית – בדבר כוונתם המשותפת. כאמור לעיל, לא ניתן לייחס לחוזה פרשנות שאינה עולה בקנה אחד עם לשונו. אי לכך, על בית המשפט לבחון הלוך ושוב את לשון החוזה ואת נסיבותיו החיצוניות, ובכפוף לחזקה הניתנת לסתירה כי תכלית החוזה היא זו העולה מלשונו הרגילה של החוזה, לאתר את אומד דעתם של הצדדים."

גם בדעת המיעוט באותו פסק דין קבע כב' המשנה לנשיאה השופט (כתוארו אז) מישאל חשין ז"ל (עמ' 36 לפסק הדין, פסקה 21 לחוות דעתו) כך –

"הנה-כי-כן, אף שבית-המשפט אינו מוגבל עוד ללשונו של החוזה במתכונת "שני השלבים", ראוי לו בכל זאת כי יעניק מעמד של בכורה ללשון, הן לעניין שמיעת ראיות לפירושו של חוזה הן לעניין מישקלן של אותן ראיות. שומה עליהם על בתי המשפט לזכור כי "ברוב המקרים, אומד הדעת העולה מתוך לשונו של החוזה הוא 'בטוח' יותר ואמין יותר מאומד הדעת הנלמד מתוך הנסיבות" (פרשת אפרופים, 300), וברוח זו שומה עליהם לפרש חוזים."

בענייננו נראה כי מצב הדברים אכן אינו מקל עם המשיבים, ולענין זה התייחס כבר כב' השופט אלדד נבו בהחלטתו מיום 21.8.18 בתיק זה, אשר ניתנה ביחס לבקשה לצו מניעה זמני שבקשו המשיבים על מנת לעכב את ביצוע החלטת כב' רשמת ההוצל"פ אשר הורתה להם לפנות את המשק נושא תיק הפינוי על פי הסדר הפשרה, וכך כתב –

"המדובר בהסכם פשרה שנחתם במסגרת הליך משפטי, כאשר שני הצדדים היו מיוצגים על ידי עורכי דין. המבקשים היו מיוצגים על ידי בא כוחם המייצג אותם גם בהליך כאן ויש להניח כי אם דעתו לא הייתה נוחה מעצם חתימת ההסכם, לא היה חותם עליו בשמם.

כב' רשמת ההוצל"פ התייחסה בהחלטתה בהרחבה לטענות שמעלים המבקשים כנגד הסכם הפשרה ודחתה אותם בהחלטה מנומקת. נימוקיה מקובלים עליי וממילא אין הליך זה מהווה ערעור על החלטתה.

בנוסף, קיים קושי רב לקבל טענה, כי הוגש לבית המשפט הסכם שלא מבטא את הסכמת הצדדים. במיוחד כאשר הטענה נטענת על ידי מי שניסח את אותו הסכם. אינני משוכנע כי הדבר עומד עם הדרישה כי אדם המבקש סעד זמני יעשה זאת בנקיון כפיים.

הבקשה לוקה בשיהוי רב. להסכם הפשרה ניתן תוקף של פסק דין עוד בחודש אפריל ורק כעת, כשהגיע מועד הפינוי, מגישים המבקשים את המרצת הפתיחה והבקשה לסעד זמני, כל זאת מתוך מטרה לדחות את הקץ ולעשות שימוש בהליך המשפטי על מנת לזכות בתקופת מגורים נוספת במשק.

בכך, יש משום שימוש לרעה בהליך המשפטי. נראה, כי המבקשים מודעים לכך שעליהם לפנות את הנכס וכי אין להם עילה של ממש לעכב עוד את הפינוי, אלא שעליהם למצוא פתרון לפינוי מאה החתולים וארבעת הכלבים החיים עמם [ראו דברי המבקשת בעמ' 6 החל משורה 16 לפרוטוקול]."

ראוי להדגיש כי, כפי שציין כב' השופט נבו, מעבר לכך שהמשיבים קבלו יומם בבית המשפט בתביעת הפינוי נדונו כבר טענותיהם כנגד הסדר הפשרה על ידי כב' רשמת ההוצאה לפועל ונדחו בהחלטה מנומקת אשר נימוקיה היו מקובלים עליו.

אכן אין בית משפט זה כפוף להחלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל ואף מהווה ערכאת ערעור על רשמי הוצאה לפועל, ובה בעת אינו כבול לכל המסקנות בהחלטות שניתנו ביחס לבקשה לסעד זמני בבואו ליתן את פסק הדין הסופי, אך המצב האמור מצביע על העובדה שמותב שיפוטי ומותב מעין שיפוטי בחנו כבר טענות אלה, נתנו עליהן דעתם וקבעו כי סיכויי הצלחת התביעה או נימוקיה נמוכים, ובכל מקרה טיעונים אלה אינם נדונים עתה לראשונה.

מעבר לכך, כאשר עסקינן בתביעה לביטול הסכם אשר קיבל תוקף של פסק דין אין מטרת ההליך בחינה מחודשת של המחלוקת המקורית או תנאי ההסכם אלא בחינה האם קמה למשיבים עילה לבטלו.

טענת הליבה של המשיבים-המבקשים בהליך העיקרי (אשר בהמשך נעטפת במעטפת משפטית הכוללת מספר מקורות בדין) מובאת בסעיף 21 לעתירתם, לאחר תיאור הרקע הכללי לסכסוך והעובדה שהוגשה נגדם תביעת פינוי, נקבע מועד לדיון ומועד זה נדחה לבקשתם, היא כדלקמן –

"המבקשים לא היו נוחים מהסיטואציה (כך במקור – א.ב.) והרגישו כי נכפה עליהם לחתום, בהעדר אפשרות לנהל הגנה מפאת העדר בר"ל ונוכחות המבקש. המבקשים קיוו, שוב באופטימיות לא זהירה, שניתן לסמוך על היחסים ארוכי השנים וכן נוכח ההבהרות שנתן ב"כ המשיבים בנספח 8. כמו כן המתין המבקש לתשובת המשיב על הפקדון הכספי."

בכל הכבוד, מדובר בטענות אשר – מבלי לקבוע עמדה חד משמעית טרם שמיעת הצדדים לגופה של המחלוקת – מצביעות על קיומה של משוכה לא פשוטה בדרך לקבלת הסעד המבוקש.

העובדה ש"לא היו נוחים מסיטואציה" או שקיוו "באופטימיות לא זהירה" אינה מקימה למשיבים עילת ביטול על פי דיני החוזים ולכאורה אינה עולה בקנה אחד עם דרישת הפסיקה לענין עילות הביטול של פגם ברצון המפורטות בפרק ב' לחוק החוזים, אליהן הפנו המשיבים בתובענה.

לא היתה כל מניעה עקרונית מצד המשיבים להגיש בקשת רשות להתגונן ולקיים לגביה דיון, והחלטת המשיב 1 לטוס לחו"ל, במיוחד לאחר שנערך מלכתחילה לשהות בארץ לצורך טיפול בהליך ולאחר כריתת הסדר הפשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין בהיותו מיוצג (סעיפים 20-18 לתצהיר התומך בתובענה העיקרית), לכאורה יש בה כדי ללמד על ההפך מן הנטען על ידיהם.

בע"א 1569/93 יוסי מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ (פ"ד מח(5) 705 (23.11.1994), להלן: "הלכת פנפורד"), מן ההלכות היסודיות בסוגית הכפיה, נקבעו מספר קביעות מהותיות לענייננו, ולהלן עיקריהן הרלוונטיים לשאלה שלפני (פסקה 10 לפסק הדין עמ' 718) –

"נטיית בתי המשפט הייתה לקבוע כי תקום ותהיה כפייה-מקנה-זכות במקום בו נשללת בררת אמת מן הצד התם לחוזה, במקום בו "נאלץ" צד להתקשר בחוזה עקב "כורח מיידי ולוחץ" urgent and pressing need אשר נלווה לקיפוח (או לאיום בקיפוח) זכות חוקית הקנויה למאולץ..."

עת נדונה בהלכת פנפורד שאלת איכות הכפיה הנדרשת לשם ביטול חוזה עקב פגם ברצון המתקשר נקבע כדלקמן (פסקה 12 לפסק הדין עמ' 719) –

"בהיותנו כולנו נתונים בלחצים ובכפיות כלכליות מכל עבר, מסקנה נדרשת מאליה היא כי לא כל לחץ ולא כל כפייה מן התחום הכלכלי יניבו זכויות לביטולו של חוזה. ענייננו הוא אך בכפייה או בלחץ שיש בהם פסול מוסרי-חברתי-כלכלי, ואשר חיי עסקים ומסחר תקינים והוגנים לא יוכלו לשאתם. בשוק חופשי רשאי פלוני לעשות שימוש ביתרון עסקי-כלכלי שיש לו על אחרים, וחוזה הצומח מתוך מערכת מעין זו לא נסווג אותו כחוזה שנכרת בכפייה ... ואולם, גם בשוק חופשי יש כללי התנהגות ראויים ומקובלים – "כללי משחק" מכנים אותם במקומותינו – והפוגע באותם כללים ייתן את הדין על מעשיו או על מחדליו. ..."

בדונו בבחינת עצמת הכפיה קבע בית המשפט העליון כדלקמן (פסקה 14 לפסק הדין עמ' 721) –

"לחץ כלכלי "בלתי ראוי" הינו תנאי הכרחי לקיומה של כפייה-מקנה-זכות, אך אין די בו. אותו לחץ חייב אף שיהיה בעל עוצמה המקדיחה תבשיל. מבחן עוצמתו של הלחץ הכלכלי מצטרף אל מבחן איכותו של הלחץ, ורק בנסיבות שבהן מתקיימים שני המבחנים כאחד נכיר בכפייה ככפייה בת-פועל משפטי על-פי סעיף 17 לחוק החוזים. ומה תהא עוצמתה של כפייה כדי שנכיר בה כבת-פועל משפטי? המבחן המקובל לקביעת עוצמתו של הלחץ יימצא בתשובה לשאלה אם הייתה לצד התם חלופה מעשית וסבירה שלא להיכנע לאותו לחץ."

בהקשר זה ציטט בית המשפט העליון פסק דין קודם, ע"א 8/88 שאול רחמים בע"מ נ' אקספומדיה בע"מ (פ"ד מג(4) 95, 100 (9.11.1989)), שם נקבע כי –

"כעיקרון, האפשרות לפנייה לערכאות להשגת סעד סותרת את קיומה של עילת כפייה ... מה שקובע הוא עצם קיומה של אפשרות מעשית לפנות לערכאות כדי למנוע את הפעלת האיום"."

בהמשך הדברים בהלכת פנפורד קבע בית המשפט העליון גם כי (עמ' 724) –

"מבחן נוסף לעוצמת הלחץ יימצא בשאלה אם זכה הצד התם לייעוץ משפטי עצמאי, ואם היה סיפק בידו לזכות בייעוץ משפטי. קבלת ייעוץ משפטי יש בה, על דרך העיקרון, כדי להחליש טיעון של כפייה בת-פועל, ובנסיבות מסוימות אף כדי לשלול כפייה מכול-וכול."

גם הטענה להטעיה על פיה סברו המשיבים כי הוראות ההסדר יבוצעו כפוף להסכמות שלא באו בו לידי ביטוי היא טענה שקשה להולמה עם עמדת הפסיקה שהובאה לעיל, על פיה פרשנות חוזה הצריכה להלמד תחילה מתוך לשונו, במיוחד כאשר המשיבים עצמם מבהירים כי לא היו מסמכים רבים העוסקים באותן הסכמות נטענות הגם שהצדדים ניהלו משא ומתן באמצעות עורכי דין אשר גיבשו וניסחו הסדר כתוב ביודעם כי קיימת אפשרות פינוי והיה בידיהם לנסח ולעגן בכתובים את כלל הסכמותיהם, או למצער להמנע מכך ולקיים דיון בבקשת הרשות להתגונן.

לאור כלל האמור לעיל, ובהסתייגות הברורה כי אין מדובר במסקנה סופית וכי יכול שהתמונה תשתנה לאחר הגשת ראיות הצדדים ושמיעת עדויותיהם, אני סבור – כפי שסבר לפני גם כב' השופט נבו – כי מדובר בתביעה אשר סיכוייה אינם גבוהים.

משאלה הם פני הדברים ולאחר שכבר הבהרתי כי נושא זכות המשיבים שינתן להם יומם בבית המשפט בכל הקשור לנושא שבמחלוקת קבלה כבר מענה במידה מסויימת, גם אם לא ביחס לשאלות הנקודתיות העומדות עתה להכרעה, נותר לבחון את השאלה האם יש חשש לכך שההליך יתנהל תוך גרימת הוצאות למבקשים שלאחר מכן לא יפוצו בגינן וסוגיית תום הלב.

המשיבים נמנעו מצירוף תצהיר אשר יהיה בו כדי להצביע על מצבם הכלכלי ויכולתם לעמוד בהוצאות ההליך, אם יחוייבו בהן, כאשר מדובר במידע וראיות המצויים בידיעתם ושליטתם, ובהעדרם יש להחיל את החזקה על פיה אי הגשת ראיות רלוונטיות מצביעה על כך שהיו פועלות לרעת הצד שנמנע מהגשתן (ראו למשל – ע"א ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736, 760 (16.12.1980)).

יוזכר כי על פי טענות המבקשים אשר לא הוכחשו, לא שלמו המשיבים הוצאות בהן חוייבו בעבר ואף נמנעו מהפקדת סכום מוסכם בקופת לשכת ההוצאה לפועל לשם עיכוב ביצוע הליך הפינוי, ובכך יש כדי לעורר ביתר שאת את החשש כי כך יקרה גם לגבי הוצאות עתידיות, במיוחד כאשר נמנעו מהוכחת יכולתם הכלכלית.

בהקשר זה אעיר כי אין בהפניית בית המשפט לסעיף זה או אחר בכתב התביעה בו מגוללים המשיבים את קורות בית התוכנה שלהם או את מצבם הכלכלי כדי לחפות על המחדל שבאי הגשת תצהיר נתמך באסמכתאות לענין מצבם הכלכלי, בניגוד להוראות תקנה 241 לתקנות ובשים לב לעובדה שמדובר בדרישה מהותית בכל הקשור לתמיכת טענות שבעובדה (לענין זה ראו ע"א 409/13 שידורי קשת בע"מ נ' שמעון קופר (11.4.2013)).

אשר לסוגיית תום לבם של המשיבים, גם לעין זה התייחס כבר כב' השופט נבו בהחלטתו ואינני סבור כי יש הכרח לשוב ולדון בכך לצורך הבקשה שלפני.

נוכח מכלול האמור לעיל השתכנעתי כי מדובר באחד מאותם מקרים בהם ראוי ונכון שלא לאפשר למשיבים להמשיך לנהל הליך זה, לאחר הליכים קודמים שכבר נוהלו, מבלי שיבטיחו תחילה את יכולתם של המבקשים לגבות הוצאות שיפסקו לזכותם, ככל שיפסקו כאלה.

עם זאת, סבורני כי הסכום לו עתרו המבקשים מופרז, באשר אין ערובה זו מיועדת להבטיח הוצאות שנפסקו בהליכים אחרים או גבית חובות של המשיבים כלפיהם אלא מתייחסת רק להוצאות הליך זה, ככל שיפסקו ובשים לב להיקף המחלוקת.

אשר על כן אני מורה למשיבים להפקיד בקופת בית המשפט סכום של 35,000 ₪ או ערבות בנקאית בסכום זהה עד יום 28.5.19.

לא יבצעו המשיבים הפקדה כאמור עד אותו יום תדחה התובענה.

תז"פ ליום 29.5.19.

ניתנה היום, ט"ז ניסן תשע"ט, 21 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.