1. התובע הגיש תביעה נגד הנתבעים במסגרתה טען לשתי עילות חלופיות המוציאות האחת את השנייה – תאונת דרכים או חבות על פי פוליסת תאונות אישיות (תלמידים).
2. הצדדים הגישו הסכם דיוני לפיו בית המשפט ידון בבקשה למינוי מומחים על פי טיעון בכתב וכי חוות הדעת תחייבנה בהתאם למסלול שייקבע (תאונת דרכים או תביעה על פי פוליסת תאונות תלמידים). כן הסכימו הצדדים שנושא ההוצאות בהן נשאה המבטחת "שאינה נושאת בחבות לתאונה" תתברר לאחר טיעון.
3. לאחר שניתנו חוות הדעת הודיעו התובע ונתבעת מס' 1 כי הגיעו להסכמה מחוץ לכותלי בית המשפט ביקשו כי התביעה נגד נתבעת 1 תדחה ללא צו להוצאות.
4. ביחס לנתבעת 2 ביקש התובע שהתביעה תדחה ואף זאת ללא צו להוצאות. נתבעת 2 סירבה לכך ועמדה על הוצאותיה. אפשרתי לצדדים לטעון בנושא. הנתבעת 2 טענה כי בכתב התביעה טען התובע עצמו כי לא הייתה מעורבות של רכב בתאונה וכי צירף את קרנית רק בשל דחיית התביעה על ידי הנתבעת 1. לאור כך ביקשה היא לחייב את התובע במלוא הוצאותיה.
5. אפשרתי לתובע להגיב אך הוא לא עשה כן.
6. לאחר ששקלתי את טענות הנתבעת 2 לא ראיתי לחייב את התובע בהוצאות שנגרמו לה בשל ניהול ההליך. התובע היה כבן 15 במועד התאונה. הנתבעת 1 היא שטענה כלפיו שאינה נושאת בחבות על פי הפוליסה בשל מעורבות רכב באירוע. הוא עצמו חלק על טענה זו אך נאלץ להגיש תביעה גם נגד קרנית על מנת למנוע פסיקות סותרות בשני הליכים שונים. התובע נגרר אפוא להליך מורכב בשל עמדת הנתבעת 1 אשר בסופו של יום התבררה כלא מוצדקת (או לכל הפחות היא לא עמדה על עמדתה בנושא והסכימה לפצות את התובע על פי הפוליסה ללא מעורבות כלשהי בפיצוי מטעם קרנית).
7. מסיבה זו דעתי היא שהיה מקום לשקול חיוב הנתבעת 1 בהוצאות הנתבעת 2 וזאת אף בהתאם להסכמה הדיונית שבין הצדדים. ואולם, הנתבעת 2 בחרה לטעון כי על התובע לשאת בהוצאותיה ולא ביקשה לחייב את הנתבעת 1 בהוצאות אלו.
8. משכך, מובן שאין מקום לקבוע קביעות כלשהן כלפי נתבעת 1. כמו כן, בשל נימוקים אלו, אינני רואה הצדקה לחייב את התובע בהוצאות הנתבעת 2.
9. סיכומו של דבר שאני דוחה את התביעה נגד שתי הנתבעות וזאת ללא צו להוצאות. בשל אופן סיום ההליך ונסיבות העניין ניתן פטור מיתרת אגרה.

להמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ט"ז תמוז תש"פ, 08 יולי 2020, בהעדר הצדדים.