מונחת בפני בקשת הנתבעת 2 (להלן: "המבקשת") לסילוק התובענה על הסף בשל חוסר סמכות עניינית לבית משפט זה לדון בסעד הכספי.

רקע:

1. ביום 07.01.2019 הגישה התובעת תביעה כנגד הנתבעים לסעד הצהרתי שיורה כי הסכם הלוואה שנחתם בין התובעת לאביה המנוח של המבקשת, משה קשתי ז"ל (להלן" "המנוח") והסכם מכר בין התובעת לבין המבקשת, שניהם נחתמו בשנת 2007 (להלן: "ההסכמים משנת 2007") הינם בטלים ולהשבת זכויות הבעלות בדירת מגורים ברחוב ריינס 24א בתל אביב הידועה כחלקה 18/2 בגוש 6903 לתובעת (להלן: "הסעד הקנייני"), ולחילופין, לחייב את הנתבעים לפצות את התובעת בסך של 1,572,000 ₪ המגלם את מחצית שוויה של הדירה נכון ליום הגשת התביעה (להלן: "הסעד הכספי").

עילות התביעה כנגד המבקשת הן תרמית והצגת מצג כוזב, לפי סעיף 56 לפקודת הנזיקין, עשיית עושר ולא במשפט וחוסר תום לב לפי סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי). נגד נתבע 1, עורך הדין שייצג את הצדדים בהסכמי ההלוואה והמכר משנת 2007 מבוססת על חוסר תום לב לפי סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) והפרת חובתו לפעול בנאמנות ובמסירות בהתאם להוראת סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א – 1961 ושלא לפעול בניגוד אינטרסים לפי הוראת סעיף 14(א) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו – 1986.

לטענת התובעת, המבקשת, הנתבע 1 והמנוח עשו יד אחת להוליך את התובעת שולל ולגזול ממנה את זכויותיה בדירה, באמצעות תרמית שנרקחה על ידם והובילה את התובעת לחתום על הסכם למכירת זכויותיה בדירה למבקשת.

2. בתיק הוגשו כתבי הגנה וכן בקשה לסילוק על הסף, בה דנה החלטתי להלן ובקשה למתן צו מניעה, אשר ממתינה לסיכומי הצדדים בטרם מתן הכרעה.

3. במסגרת דיון שהתקיים ביום 17.11.2019, הסכימו התובעת והמבקשת כי הסעדים הכספיים ימחקו מכתב התביעה ויינתן היתר לפיצול הסעדים, כך שהתביעה תדון רק בנושא הסעד הקנייני.

4. בהמשך, התובעת והנתבע 1 הודיעו על הסמכתם למסור את סמכות השיפוט גם בסעד הכספי לבית משפט זה ובכך בעצם ויתר הנתבע 1 על טענתו לחוסר סמכות עניינית.

אלא מאי? בתיק זה יש שני נתבעים. בעוד הנתבע 1 הסכים כי התביעה בכללותה תידון בבית משפט זה, הנתבעת 2 לא נתנה הסכמתה לכך, לא ויתרה על טענת חוסר סמכות עניינית ואף הגישה בקשה לסילוק על הסף, בין היתר, בעילה זו.

טענות המבקשת;

5. בבקשה לסילוק על הסף, טוענת המבקשת כי בית המשפט דנן נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה או, למצער, בחלק ממנה:

א. הסעד הכספי הנתבע על ידי התובעת בשווי מחצית הדירה – 1,572,000 ₪, איננו בסמכותו של בית המשפט המחוזי, כי אם בסמכות בית משפט שלום.

ב. הסעד לביטולו של הסכם ההלוואה משנת 2007 אינו בסמכותו של בית משפט זה, באשר מדובר בהסכם הלוואה בסך 180,000 דולר והסעד לביטולו אינו מהווה תביעה "הנוגעת למקרקעין" בהתאם לסעיף 51 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תמש"ד – 1984. הסמכות למתן סעד זה מסורה לבית משפט שלום.

ג. היעדר יריבות – עוד לעניין הסכם ההלוואה, טוענת המבקשת כי התובעת לא העלתה בכתב התביעה עובדות היוצרות יריבות בין התובעת למבקשת, שכן המשא ומתן התנהל בין התובעת לבין המנוח שאף חתם על הסכם ההלוואה, וכי מי שהציע לתובעת להתקשר בהסכם זה הוא הנתבע 2.

טענות התובעת:

6. לטענת התובעת, משהסעד העיקרי של ביטול הסכמי המכר וההלוואה משנת 2007, היינו שאלת בעלות, הינו בסמכותו של בית משפט זה, לא סביר ואף לא הגיוני כי הסעד הכספי יפוצל מהסעד העיקרי כך שהסעדים יידונו בערכאות שונות.

7. עוד נטען כי הדבר תואם את הוראות תקנה 44 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 לפיה תובענה תביע את מלוא הסעד שהתובע זכאי לו בשל עילת התובענה, וכן את הוראת סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984, שבמקרה בו הובא עניין לפני בית המשפט והתעוררה בו דרך אגב שאלה שהכרעתה דרושה לבירור העניין, רשאי ביהמ"ש להכריע בה לצורך אותו עניין, אף אם העניין שבשאלה הוא בסמכותו הייחודית של בימ"ש אחר.

8. לעניין טענות היעדר היריבות, טוענת התובעת כי בהתאם לפסיקה, טענות מסוג זה יתקבלו במקרים חריגים בלבד וכי בכל מקרה אין כך הדבר בתיק דנן שכן העובדות המפורטות בכתב התביעה מבססות קשר אישי בין התובעת לבין הנתבעים, וקשר זה הוא שעמד ביסוד ההתקשרות עמם, לרבות היותה של המבקשת הבעלים הרשום הבלעדי הדירה משנת 2007 והעברת דמי שכירות לתובעת בגין דירה זו עד לשנת 2016.

טענות הנתבע 1:

9. כאמור, הנתבע 1 הודיע, הן בכתב והן בעל פה, כי הוא אינו מתנגד להמשך הדיון בפני בית משפט זה, בתנאי שהודעת הצד השלישי שהגיש תידון ביחד עם התביעה כנגדו (ראה הודעת הנתבע 1 מיום 24.11.2019).

דיון והכרעה:

10. לאחר שקראתי את כתבי הטענות ושמעתי את הצדדים, אני סבורה כי דין הבקשה להתקבל חלקית: אינני מורה על מחיקת התביעה כולה, אלא על מחיקת הסעד הכספי מהתביעה, כך שבפני ערכאה זו ידון הסעד הקנייני, והתובעת תהא רשאית להגיש תובענה בבית משפט השלום בגין הסעד הכספי.

הסמכות העניינית;

11. בתביעה שבפני עותרת התובעת למספר סעדים, אחד נוגע לעניין שבמקרקעין והשני סעד כספי, ועל כן עלי לבחון האם כל אחד מהסעדים מצוי בסמכותי העניינית, וככל ואינו בסמכותי יש לפצל את התביעה שכל סעד ידון בבית המשפט המוסמך לכך עניינית (רע"א 11122/08 אסולין נ' דרוקר (פורסם במאגרים, 12.02.2009).

12. סעיף 40(1) לחוק בתי המשפט קובע כי לבית המשפט המחוזי נתונה הסמכות השיורית והוא מוסמך לדון בין היתר בכל עניין אזרחי או פלילי שאיננו בסמכותו של בית משפט שלום.

13. בהמשך, סעיף 51(א)(2) ו-(3) לחוק בתי המשפט קובע כדלקמן:

51. (א) בית משפט שלום ידון באלה:

(2) תביעות אזרחיות – למעט תביעות הנוגעות למקרקעין – כשסכום התביעה או שווי הנושא אינו עולה על 2,500,000 שקלים חדשים ביום הגשת התובענה, והוא אף אם עלה הסכום או השווי לאחר מכן מחמת שערוך, הצמדה, ריבית, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין;

(3) תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם, לרבות תביעות הכרוכות בהן שענינן חזקה או שימוש במיטלטלין, יהיה שוויו של נושא התביעה אשר יהיה; אך בית משפט שלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין;

14. מסעיפים אלה עולה, בין היתר, כי בתביעות בהן מבוקש סעד כספי, בין אם כסעד חילופי ובין אם כסעד עיקרי, ושוויו של הסעד הכספי המבוקש אינו עולה על סך של 2,500,000 ₪, אזי התביעה הינה בסמכותו של בית משפט שלום, כמו גם הסמכות העניינית הנתונה לבית משפט השלום כשהסעד המבוקש נוגע לחזקה, לשימוש או לחלוקה במקרקעין, וכאשר הסעד עוסק בתביעות אחרות, אזי הסמכות המקומית נתונה לבית משפט מחוזי.

ובענייננו – הסעד הכספי מצוי בתחום סמכותו העניינית של בית משפט שלום ואילו הסעד הקנייני מצוי בתחום סמכותו של בית משפט זה.

15. אוסיף עוד כי הסעד הכספי המבוקש בענייננו, שלפי שוויו, כאמור, אינו מצוי בסמכות בית משפט זה, הינו סעד חלופי, כלומר אינו סעד נלווה לסעד העיקרי ואינו מהווה "חלק אינהרנטי מסעד הביטול" (ראה לעניין זה רע"א 5781/15 אדיר נ' דאבוש [פורסם במאגרים, 06.12.2015]).

16. בבואו של בית המשפט לקבוע האם הסמכות העניינית נתונה בידיו ואם לאו, בפרט בתביעות הנוגעות לעניינים שבמקרקעין, עליו להחיל את מבחן הסעד כפי שהתבקש בכתב התביעה (ע"א 27/77 טובי נ' רפאלי, פ"ד לא(3) 561; ע"א 510/82 חסן נ' פלדמן, פ"ד לז(3) 1; ע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה, פ"ד נא(2) 669, 679), למעט באשר לעניינים מוגדרים לגביהם נקבע בחוק הסדר שונה. ראו לעניין זה גם ע"א 2846/03 אלדרמן נ' ארליך, פ"ד נט(3) 529 (2004), שם נקבע כדלקמן:

"מבחן הסעד הינו מבחן פשוט יחסית. על-פיו נדרשים אנו לבחון את כתב-הטענות שהגיש התובע (או המבקש) עם פתיחתו של ההליך. הא ותו לא. על-פי הסעד הנקוב שם נדע אם ההליך הוגש לבית-המשפט המוסמך, או שמא הייתה חובה להגישו לבית-משפט אחר. אין צורך כלל להידרש לטענותיו של הנתבע (או של המשיב) בכתב-הטענות שהגיש הוא בתגובה. במילים אחרות, קביעת הסמכות נעשית על-פי האמור בכתב-התביעה, ואין בטענותיו של הנתבע כדי לשנות במקרה רגיל".

17. התביעה שבפני, אינה מסוג התביעות שניתן להחיל בהן את ההלכה לפיה "הטפל הולך אחרי העיקר" שכן הלכה זו חלה במקום בו כל הסעדים המבוקשים נוגעים לעניינים שבמקרקעין ואלו יתבררו בפני הערכאה שתדון בסעד העיקרי (ע"א 148/58 קלקודה נ' אגד, פד"י יג 260, 268).

בעוד הלכה זו הורחבה בפסיקה גם לתחומי משפט שונים כגון משפט מנהלי, דיני ארנונה ודיני עבודה, היא טרם הוחלה על תביעות כדוגמת התביעה שבפני ועל כן אין מקום להחיל אותה ויש לפצל את התביעה.

18. למעלה מן האמור, אציין כי הסכמתו של הנתבע 1 לכך שהתביעה, על כל הסעדים המבוקשים בה, לרבות הסעד הכספי החלופי, תידון בפני בית משפט זה, אינה יכולה להוות הסכמה גם עבור המבקשת ואינה יכולה ליתן פתח לבית המשפט לכפות את ההסכמה על המבקשת. אציין עוד כי הנתבע 1 הבהיר כי ככל והתביעה הכספית תסולק כנגד הנתבעת/המבקשת הרי דינה להיות מסולקת גם כלפיו, כפי שנכתב בכתב ההגנה שהוגש מטעמו, ולכן הסכמתו הייתה מסויגת וכפופה לכך שכל התביעה תתברר במסגרת ביהמ"ש המחוזי.

בנוסף, ברי כי לא ניתן לפצל את התביעה בין בתי המשפט לנתבעים שונים, מסיבות ברורות כי יינתנו הכרעות שונות בין נתבעים שונים ובגין עילות.

תקנה 48 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 העוסקת בהפרדת הדיון, מאפשרת לבימ"ש להורות על הפרדת הדיון, אך אינני סבורה כי זה המקום להורות כך. אמנם, לא כל עילות התביעה זהות לצדדים, אך המסכת העובדתית והראייתית היא אחת והיא משותפת לנתבעים כולם. פיצול הדיון בין הנתבעים במקרה זה לא יועיל לדיון. לעניין סמכות בית המשפט מכוח תקנה זו, ראה רע"א 2301/01 פזר חברת נפט בע"מ נ' רשקס, פ"ד נה(4) 245, 247 - 248 (2001) דברי כב' השופטת ד' דורנר:

"ככלל, תקנה זו מקנה לבית-המשפט סמכות נרחבת להורות על אופן ניהול הדיון ולהתאימו לנסיבותיה הקונקרטיות של התביעה המובאת בפניו. בהפעילו סמכות זו בית-המשפט מבקש למצוא מסגרת דיונית אשר תהא הוגנת ויעילה כאחד. בהיבט היעילות, עליה להביא למיצוי מרבי של הזמן והמשאבים המושקעים בניהולו של ההליך על-ידי בית-המשפט ועל-ידי בעלי-הדין כאחד. בהיבט ההגינות, עליה להבטיח כי תשומרנה זכויותיהם של בעלי-הדין, וכי יינתן להם יומם בבית-המשפט, במובן המהותי של מושג זה.

ואולם, כאשר רואה בית המשפט כי עשוי להיווצר ניגוד בין שיקולים אלה, וכי זכותו המהותית של בעל-דין עלולה להיפגע משינוי סדרי הדיון, הרי שעליו להעדיף את שיקול ההגינות ולהימנע מהפעלת הסמכות הקבועה בתקנה.

[...]

אכן, ברירת המחדל הקבועה בתקנות סדר הדין האזרחי היא כי הדיון מנוהל בהתאם לכללי הפרוצדורה הרגילים, המבטאים את האיזון הראוי בין הגנה על זכויות מהותיות של בעלי הדין לבין הצורך המעשי לנהל את הדיון ביעילות. בית המשפט סוטה מברירת מחדל זו רק לאחר שהשתכנע כי שינוי זה עשוי לייעלו בלי לפגוע בהגינותו".

19. לעניין טענות היעדר הסמכות לדון בסעד לביטול הסכם ההלוואה, מסכימה אני עם התובעת כי לא ניתן לפצל את הדיון בסעד המבוקש לביטול ההסכמים משנת 2007, שכן טענת התובעת היא כי הסכם המכר עליו חתמה עם המבקשת ומכוחו הועברו זכויות התובעת בדירה למבקשת, מבוסס וקשור בקשר הדוק ובלתי נפרד מהסכם ההלוואה וכי שני ההסכמים יחד מרכיבים מערכת הסכמים בעזרתה נבנתה התרמית נגדה. לפיכך, מסכימה אני עם התובעת שלצורך הדיון בסעד העיקרי של ביטול ההסכמים והשבת הבעלות לידי התובעת, לא ניתן להפריד בין סעד ביטול הסכם ההלוואה לבין סעד ביטול הסכם המכר. למעשה ככל ותתקבל עמדת התובעת, ובשלב זה אינני מכריעה לכאן או לכאן, משמעות ביטול הסכם ההלוואה ומשמעות ביטול הסכם המכר חד הימא, באשר על פי גרסתה וטענתה, שניהם יחד מהווים מערכת הסכמית אחת. ייתכן וטענתה זו תידחה, ואולם בשלב זה הסמכות אינה נקבעת על פי האפשרות של קבלתה או דחיית טענה זו או אחרת. בשלב זה התובעת טוענת כי שני ההסכמים היוו מערכת הסכמית אחת שנועדה למראית עין, ומשכך אני סבורה כי אין מקום להורות על פיצול הדיון בנושא ביטול ההסכמים, הן ההלוואה והן הסכם המכר. אדגיש כי קבלת בקשת הנתבעת לפיצול בנושא זה, מובילה בעקיפין לקבלת עמדתה באשר למהות ההסכמים, להזכיר טענתה בשלב זה היא כי המדובר בשני הסכמים שונים שאין ביניהם כל קשר, וזאת בטרם ביהמ"ש בחן את הטענות לגופו של עניין.

20. כמו כן, לצורך בחינת הסעד המבוקש לביטול הסכם המכר, שמשמעותו כאמור, השבת זכויות הבעלות במחצית מהדירה לשם התובעת, על בית המשפט לבחון את פרטי הסכם המכר, כוונת הצדדים, ההתחייבויות מכוחו וכדומה, ואני סבורה כי את אלו לא ניתן לעשות ללא בחינת הסכם ההלוואה והסכם המכר בצוותא שלטענת התובעת ביטאו את רצונה וכוונתה לעניין זכויותיה למול טענת הנתבעת כי היא כלל אינה צד להסכם ההלוואה ואינה חלק ממנו.

העדר יריבות;

21. כאמור, טוענת המבקשת כי בינה לבין התובעת אין יריבות.

22. אינני יכולה לקבל טענה זו. המבקשת רשומה כבעלת מלוא הזכויות במקרקעין מאמצע שנת 2008. בעוד התובעת טוענת כי קיבלה דמי שכירות בשווי מחצית מדמי השכירות בדירה, שמחזקים לטענתה את היותה בעלים בפועל של מחצית מהדירה. המבקשת טוענת כי לא מדובר בדמי שכירות. טענותיה של המבקשת, כמו גם טענותיו של הנתבע 1 לעניין התמורה מתמצות בשלב זה, בטענה כי התובעת אישרה בחתימתה על הסכם המכר כי קיבלה את מלוא התמורה עבור הדירה.

23. טענות אלו ראויות להתברר, כשהמבקשת היא הצד הרלוונטי לבירור סוגיה זו.

24. בהקשר לטענות הקנייניות הנוגעות להסכם המכר ובהקשר להסכם המכר להסכם ההלוואה, איון לנתבע כל מעמד ואין כל סעד המופנה כלפיו. גם אם כל הטענות המפורטות בכתב התביעה תתקבלנה, הסעד המבוקש בנוגע להסכם ההלוואה ולהסכם המכר אינו רלוונטי לנתבע, שכן אינו צד למערכת הסכמית זו. ביחס לנתבע הסעד היחידי הרלוונטי הוא הסעד הכספי בעקבות הטענות הנוגעות לרשלנות מקצועית. הנתבעת לעומת זאת הינה צד נחוץ שכן הטענות הנוגעות למערכת ההסכמים עוסקת בנתבעת ישירות, אדגיש בשלב זה על פי גרסת התובעת. אין בכך כדי למנוע מהתובעת לזמן את עו"ד לין כעד ככל ותחפוץ בכך.

סוף דבר:

25. לאור האמור לעיל, הבקשה מתקבלת בחלקה.

אני מורה על מחיקת התובענה בקשר עם הסעד הכספי המבוקש בסעיף 76 לכתב התביעה ולאור כך מחיקת הנתבע, עו"ד לין והותרת המבקשת הגב' קשתי בלבד. התובעת תגיש בתוך 30 ימים מהיום כתב תביעה מתוקן במסגרתו יתוקנו הסעדים בהתאם להחלטתי.

26. לאור הסכמת הצדדים לפיצול סעדים וקביעתי כי הסמכות העניינית לדון בסעד הכספי מוקנית לבית משפט השלום, אליו רשאית התובעת להגיש תובענה לסעד כספי בביהמ"ש השלום.

27. אני מורה על השבת האגרה ששולמה בקשר עם הסעד הכספי לידי התובעת.

28. לעניין ההוצאות אדרש בהמשך.

ניתנה היום, י' טבת תש"פ, 07 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.