בפניי בקשת התובעת (להלן גם- בר עמי) לחייב את הנתבעת (להלן גם- דקור תעשיות) בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיה במסגרת תביעה שכנגד שהגישה דקור תעשיות. החלטה זו מגיעה לאחר הסכמות אליהן הגיעו הצדדים במסגרת רע"א 16008-07-20 שהוגש על החלטתי מיום 30.06.20.

עניינה של התביעה והתביעה שכנגד בהפרת הסכם שכירות שנכרת בין הצדדים. בשים לב לטיב הטענות המועלות במסגרת התביעות ההדדיות, ולעובדה שיש במחלוקות העולות משום השפעה בבקשה להפקדת הערובה, ארחיב במעט בדבר טענות הצדדים בתביעותיהן.

בר עמי, חברה בע"מ העוסקת ביבוא ושיווק מוצרי קרמיקה וחיפוי, מפעילה קומפלקס תצוגה בירושלים. בר עמי התקשרה בהסכם שכירות עם חברת דקור רהיט (2000) (להלן- החברה הקודמת), במסגרתו החברה הקודמת שכרה חלק מאולם התצוגה אותו מפעילה בר עמי בהתאם להסכם שנכרת בשנת 2011 (להלן- הסכם השכירות הראשון). בשלב מסוים, נקלעה החברה הקודמת להליכי פירוק, והנתבע 2 רכש את פעילותה באמצעות חברה שבבעלותו, והעבירה לידי הנתבעת 1- היא חברת דקור תעשיות.

נטען בכתב התביעה, כי עם כניסתה של דקור תעשיות, באמצעות מנהלה הנתבע 2, לנעליה של החברה הקודמת, החלו הצדדים לדון בדבר תנאי שכירות חדשים, ואף נטען כי הצדדים הגיעו לכדי פתרון זמני עד הגעתם להסכמות של קבע. בר עמי טוענת כי בחודש ינואר 2019 הגיעו הצדדים לכדי הסכם שכירות חדש שיחול לתקופה של כשנתיים, אולם הנתבע 2 התחמק מחתימה עליו ובפועל לא שולמו תשלומי שכירות מחודש ינואר 2019. עוד נטען כי במסגרת משא ומתן, הסכימה בר עמי לבחון קיצורו של הסכם השכירות עד לחודש מאי 2019, בכפוף לתנאים עליהם הסכימו, אולם לשיטתה, נוכח סירובה של דקור תעשיות לתנאים, חל הסכם השכירות בו התקשרו הצדדים בחודש ינואר 2019. לאור האמור, בר עמי טוענת כי יש לפצותה על הנזקים שנגרמו לה בסך כולל של 1,982,800 ₪.

בכתב ההגנה דוחים הנתבעים מכל וכל את הטענות בכתב התביעה. נטען כי רכישת פעילותה של החברה הקודמת על ידי הנתבע 2 כללה את הזכויות והחובות שעמדו באותה העת בין החברה הקודמת לבין בר עמי, לרבות התנאים שנכללו בהסכם השכירות הראשון משנת 2011, בגדרו נקבע כי דמי השכירות יגזרו מתוך רווחי המכירות. לטענת הנתבעים, העובדה כי עם כניסתם בנעליה של החברה הקודמת הסכימו לשלם דמי שכירות חודשיים קבועים לתקופה זמנית של כחצי שנה, הייתה כל כולה לפנים משורת הדין ועבור סיוע לתובעת. הנתבעים טוענים כי ההסכמות העקרוניות אליהן הגיעו הצדדים בחודש ינואר 2019 לא הבשילו לכדי הסכם שכירות חדש נוכח פערים מהותיים בין הצדדים, ועל כן חלים בין הצדדים התנאים שנקבעו בהסכם השכירות הראשון משנת 2011, עת רכש הנתבע 2 את פעילות החברה הקודמת.

בד בבד, הגישו הנתבעים (דקור תעשיות והנתבע 2) כתב תביעה שכנגד בו הם טוענים כי בר עמי הפרה את הסכם השכירות הראשון משנת 2011, שהוא שחל על הצדדים. עוד נטען כי בר עמי מנעה מהנתבעים לפנות את פרטי התצוגה שבבעלותה בשווי של מיליון וחצי ₪ מאולם התצוגה. סה"כ העמידו הנתבעים את תביעתם שכנגד על סך שני מיליון ₪.

הבקשה להפקדת ערבות

במסגרת התביעה שכנגד עתרה בר עמי (הנתבעת שכנגד) כי דקור תעשיות תפקיד ערובה להבטחת תשלום הוצאותיה של בר עמי, ככל שהתביעה שכנגד תידחה. בתוך כך, סומכת בר עמי ידה על סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן- חוק החברות), לפיו יש להשית ערובה על חברה בע"מ אלא אם מתקיימים החריגים שבסעיף האמור. לטענת בר עמי, חריגים כאמור לא מתקיימים בנסיבות העניין דנא, ואף ניכר, לשיטתה, כי דקור תעשיות מובילה לחיסול עסקיה באופן המעיד על קושי עתידי לתשלום הוצאותיה של בר עמי בסיומו של הליך זה. משכך, עתרה כי דקור תעשיות תפקיד סך של 5% מסך התביעה שכנגד שהם 100,000 ₪.

בתגובתה, ביקשה דקור תעשיות לדחות את הבקשה. לשיטתה, בר עמי לא עמדה בנטל להראות כי דקור תעשיות חדלת פירעון וכן טענה כי בהגשת בקשה זו על ידי בר עמי ישנו ניסיון להכביד עליה בהוכחת הנזקים שנגרמו לה. לחילופין, נטען כי אף אם יש מקום להטלת ערובה זו צריכה להיות נמוכה משמעותית מזו שהתבקשה.

יוער כי בהחלטתי מיום 03.08.2020 אפשרתי לצדדים להגיש השלמות טיעון לעניין זה, בגדרן שבו על הצדדים הטענות שהועלו על ידם מלכתחילה.

דיון והכרעה

נקודת המוצא בבקשה שבפניי מצויה בסעיף 353א לחוק החברות המורה כי במסגרת תביעה שהוגשה על ידי חברה, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט להורות על הטלת ערובה לתשלום הוצאות הנתבע, אלא אם סבר כי (1) נסיבות העניין אינן מצדיקות הטלת ערובה או (2) אם החברה התובעת הוכיחה כי היא בעלת יכולת כלכלית לתשלום הוצאות הנתבע כאמור. סעיף זה נדון לא אחת בפסיקה אשר הדגישה כי "במילים אחרות, החיוב בהפקדת ערובה להוצאות הנתבע מוגדר ככלל, וההימנעות מהטלתו היא חריג" (רע"א 7687/18 רשות המסים נ' מרעב חסן בנייה וסחר בע"מ (פורסם בנבו, 15.07.2020), פס' 12), וכן כי הנטל להוכיח כי ישנה הצדקה לפטור מהפקדת הערובה הינו על החברה התובעת (שם). אציין עוד, כי העובדה שמדובר בבקשה להשתת ערובה במסגרת תביעה שכנגד שהגישה דקור תעשיות, אין בה כדי להוות, לכשעצמה, נסיבה המצדיקה סטייה מן הכלל האמור (רע"א (מח'-ת"א) INGENIORS FIRMAN נ' טליט ווירלס סרביסס בע"מ (פורסם בנבו, 18.01.18), פס' 11).

לאחר עיון, דומה כי ישנה הצדקה להשית על דקור תעשיות ערובה להבטחת הוצאת בר עמי, אולם בהיקף מצומצם מזה שהתבקש;

באשר לתנאי שעניינו בהצגת יכולת כלכלית של החברה, הרי שדקור תעשיות אכן נקלעה לכלל טעות בטענה לפיה נטל זה רובץ על בר עמי. כפי שהוצג לעיל, סעיף 353א מלמד על כלל שהינו הטלת ערובה ולצדו חריג, אשר לפיו מקום בו תוכיח החברה התובעת כי הינה בעלת יכולת כלכלית לתשלום הוצאות, יפטור אותה בית המשפט מהשתת ערובה כאמור. הנטל להוכיח זאת רובץ, כאמור, על דקור תעשיות- החברה התובעת בתביעה שכנגד- ובו היא לא עמדה כלל ועיקר. יתר על כן, גם בתגובתה העדכנית מיום 06.08.2020, ולאחר שבר עמי הציגה את התשתית המשפטית עליה מושתת הבקשה, לא עמדה דקור תעשיות על חוסן כלכלי המצדיק דחיית הבקשה.

באשר לתנאי שעניינו בנסיבות המצדיקות פטור מהטלת ערובה, הובהר בפסיקה כי במסגרת בחינת הנסיבות יכול בית המשפט לשקול קשת של שיקולים, בהם: הגשת התביעה בתום לב וללא שיהוי, סיכויי התביעה ומידת מורכבותה, היקף ההתדיינות הצפוי ושיקולים שעניינם בזכות הגישה לערכאות וזכות הקניין (רע"א 10671/08 CME Devices LLC נ' קיסריה אלקטרוניקה רפואית בע"מ (פורסם בנבו, 02.03.09), פס' 11).

בחינת השיקולים שהובאו לעיל מובילה אותי למסקנה לפיה יש מקום להורות על הטלת ערבות מצומצמת להבטחת הוצאותיה של בר עמי במסגרת התביעה שכנגד.

כך, במסגרת התביעה שכנגד טוענת דקור תעשיות כי בר עמי מונעת ממנה פינוי פרטי התצוגה בשווי של מיליון וחצי ₪, אשר מצויים בבעלות דקור תעשיות על פי חוק. בר עמי טוענת מנגד כי על פי הסכם השכירות שנכרת בחודש ינואר 2019, אשר תוקפו עומד בלב המחלוקת בין הצדדים, פרטי התצוגה יהוו בטוחה לתשלום דמי השכירות. בכתב ההגנה שכנגד אף טענה כי בסופו של דבר הסכימה לפנות הפריטים ללא קבלת תמורה, אולם דקור תעשיות לא פעלה לעשות כן. כך או אחרת, דומה כי הטענות המועלות בתביעה שכנגד ממילא טעונות בירור במסגרת התביעה העיקרית, ובפרט בשאלת מעמדו של הסכם השכירות הראשון משנת 2011; תוקפן של הסכמות הצדדים הזמניות שתוחמו לתקופה של חצי שנה; ומעמד הסכמות הצדדים מחודש ינואר 2019. העובדה כי במסגרת התביעה העיקרית יידרש בית המשפט לבחון שאלות אלה, יש בה משום נתון המטה את הכף להטלת ערבות מצומצמת מזו שנתבקשה על ידי בר עמי, בהינתן שאין בטענות התביעה שכנגד להגדיל משמעותית את היקף ההתדיינות בתיק זה.

מכל מקום, בדיון שהתקיים בפניי ביום 30.6.2020 ציין ב"כ בר עמי כי הצדדים הגיעו להסדר בעניין פינוי המושכר. במצב דברים כאמור, הרי שסיכויה של התביעה שכנגד שהועמדה על סך של שני מיליון ₪, הנשענת ברובה על הטענה כי נמנע ממנה פינוי הפריטים שבתצוגה- נמוכים. עולה כי התביעה שכנגד, ככל שתמשיך ותתברר, תתרכז בעיקרה בפגיעה במוניטין ובשם הטוב של דקור תעשיות שהוערכה על ידה בכ-500,000 ₪.

מן האמור לעיל עולה כי, מחד, דקור תעשיות לא הוכיחה יכולת כלכלית להבטחת הוצאת בר עמי, ואולם מאידך עולה כי בנסיבות העניין הבירור העובדתי הדרוש הכרעה במסגרת התביעה שכנגד ממילא נטוע במחלוקות הטעונות הכרעה בתביעה העיקרית. יתר על כן, בשים לב לעובדה כי היריעה בתביעה שכנגד תצומצם משמעותית נוכח ההסדר אליו הגיעו הצדדים לפינוי המושכר, סבורני כי יש מקום להשית ערבות מצומצמת שתעמוד על סך של 15,000 ₪ בלבד.

מזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ' אב תש"פ, 10 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.