1. התובעת, (להלן – בר עמי), היא חברה בע"מ העוסקת ביבוא ושיווק מוצרי קרמיקה וחיפוי והמפעילה קומפלקס תצוגה בירושלים. בר עמי התקשרה בהסכם שכירות עם חברת דקור רהיט (2000) (להלן- החברה הקודמת), במסגרתו החברה הקודמת שכרה חלק מאולם התצוגה אותו מפעילה בר עמי בהתאם להסכם שנכרת בשנת 2011 (להלן- הסכם השכירות הראשון). בהסכם זה, תשלום החברה הקודמת עבור השכירות נעשה כאחוזים מהמכירות.
2. בשלב מסוים נקלעה החברה הקודמת להליכי פירוק, והנתבע 2 (להלן - קרן) רכש את פעילותה באמצעות חברה שבבעלותו, והעבירה לידי הנתבעת 1, היא חברת דקור תעשיות (להלן – דקור תעשיות).
3. נטען בכתב התביעה שעם כניסתה של דקור תעשיות, באמצעות מנהלה קרן, לנעליה של החברה הקודמת, החלו הצדדים לדון בדבר תנאי שכירות חדשים. זאת משום שקרן פנה לבועז בר עמי, מנהל התובעת (להלן – בועז), וביקש לשנות את התנאים על מנת שיוכל לנסות ולהרים את דקור תעשיות ממצבה הקשה. על כן, סוכם שלמשך 6 חודשים (יולי עד דצמבר 2018) תשולם שכירות בגובה 20,000 ₪ בחודש, ושלקראת סוף התקופה הזו ישבו הצדדים וידונו בדבר תנאי שכירות חדשים.
4. בר עמי טוענת שבחודש ינואר 2019 הגיעו הצדדים לכדי הסכם שכירות חדש שיחול לתקופה של כשנתיים, אולם קרן התחמק מחתימה עליו ובפועל לא שולמו תשלומי שכירות מחודש ינואר 2019. עוד נטען שבמסגרת משא ומתן הסכימה בר עמי לבחון את קיצורו של הסכם השכירות עד לחודש מאי 2019, בכפוף לתנאים עליהם הסכימו, אולם לשיטתה, נוכח סירובה של דקור תעשיות לתנאים, חל הסכם השכירות בו התקשרו הצדדים בחודש ינואר 2019, עד לסוף שנת 2020. יצויין, כי בר עמי טוענת שבזמן המשא ומתן הגיעה הצעה נוספת משוכר אחר, אותה היא דחתה על סמך מילתו של קרן לפיה הוא מעוניין בהמשך השכירות על פי התנאים עליהם סיכמו. לא מצאתי שיש ממש בטענה זו, היות ומדובר בשלב ראשוני של המו"מ, בטרם הגיעו להסכמות, ולאור העובדה שלא ניתן לדעת לאן היו מתגלגלים הדברים מול שוכר אחר.
5. בכתב ההגנה דוחים הנתבעים מכל וכל את הטענות בכתב התביעה. נטען שרכישת פעילותה של החברה הקודמת על ידי קרן כללה את הזכויות והחובות שעמדו באותה העת בין החברה הקודמת לבין בר עמי, לרבות התנאים שנכללו בהסכם השכירות הראשון משנת 2011, בגדרו נקבע שדמי השכירות יגזרו מתוך המכירות.
6. לטענת הנתבעים, העובדה שעם כניסתם בנעליה של החברה הקודמת הסכימו לשלם דמי שכירות חודשיים קבועים לתקופה זמנית של כחצי שנה, הייתה כל כולה לפנים משורת הדין ועל מנת לסייע לתובעת, שחששה שלא תשולם לה כלל שכירות לאור הימצאות דקור תעשיות בקשיים כלכליים. הנתבעים טוענים שההסדר שנעשה לחודשים יולי עד דצמבר 2018 היה רק בנוגע לתנאי התשלום עבור השכירות, ואילו יתר התנאים מחוזה השכירות הראשון נותרו על כנם, כך שמעולם לא בוטל.
7. הנתבעים טוענים שההסכמות העקרוניות אליהן הגיעו הצדדים בחודש ינואר 2019 לא הבשילו לכדי הסכם שכירות חדש נוכח פערים מהותיים בין הצדדים, ועל כן חלים בין הצדדים התנאים שנקבעו בהסכם השכירות הראשון משנת 2011, עת רכש קרן את פעילות החברה הקודמת. יצויין כבר עתה כי לגישת הנתבעים, הפערים המהותיים התרכזו בשאלת הבעלות על פריטי התצוגה שהופיעו במושכר – בר עמי דרשה שיובהר שהם בבעלותה, והנתבעים לא הסכימו לכך. כן טוענת הנתבעת שהסכם השכירות הסתיים ביום 15 במאי 2019, בהסכמת הצדדים, ועל כן אין לחייבה בתשלום שכירות עד סוף שנת 2020.
8. בר עמי תובעת פיצוי בסך 1,982,800 ₪, הכולל:
   1. 840,000 ₪ עבור דמי השכירות לשנים 2019-2020, בצירוף מע"מ ובצירוף ריבית והצמדה.
   2. 750,000 ₪ עבור הפסדי הכנסות, שנוצרו משום שחלק באולם התצוגה נותר ריק ופגע בחוויית הקניה של הלקוחות.
   3. 250,00 ₪ עבור נזק בלתי ממוני – פגיעה במוניטין ובשמה הטוב שנבעו מכך שדקור תעשיות לא פעלו במתחם כך שהוא נותר ריק באופן שפגע במוניטין של בר עמי. בנוסף, לקוחות שהגיעו לקבל מענה מדקור תעשיות וגילו שאין אל מי לפנות הקימו מהומות באולם התצוגה ולעתים אף נדרשה התערבות המשטרה על מנת לפנותם.
9. לסיום, בר עמי טוענת שקיימת עילה להרמת מסך בין דקור תעשיות ובין קרן, באופן שמאפשר לחייב את קרן באופן אישי בחובות הנטענים של דקור תעשיות. זאת, לטענתה, משום שקרן פעל באופן ערמומי וחסר תום לב במטרה להונות את בר עמי, תוך ניצול האישיות המשפטית הנפרדת של החברה וניהול במימון דק, בידיעה שאין לדקור תעשיות יכולת לפרוע את חובותיה הנערמים. לחלופין, נטען שיש להטיל אחריות אישית על קרן מכח פקודת הנזיקין, היות ופעולותיו "באופן אישי" הביאו נזקים רבים לתובעת.

דיון והכרעה

הרמת מסך והטלת אחריות אישית על נושא משרה

1. לא מצאתי עילה להרמת מסך בין דקור תעשיות לקרן. התובעת לא הוכיחה באופן מספק שנעשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, באופן המצדיק לחייב את קרן באופן אישי בגין התנהלות החברה. לא מצאתי שבהתנהלות הנתבעים היה פסול באופן המצדיק שימוש בכלי חריף זה.
2. אשר להטלת אחריות אישית, התובעת לא הוכיחה עוולה כלשהי אותה ביצע הנתבע ועל כן לא ניתן להטיל עליו אחריות אישית. התובעת מכבירה בתיאורים איך הנתבע, "באופן אישי", גרם לה לנזק רב, אך הדבר לא יורד בפועל לרמת ההוכחה הנדרשת לצורך הטלת אחריות אישית.
3. בהתאם לקביעותיי, יתר ההחלטות המנויות בפסק הדין נוגעות לנתבעת – דקור תעשיות – בלבד.

החוזה החל על הצדדים מיום 1.1.2019

1. המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא האם ההסכם שנעשה לחודשים יולי עד דצמבר 2018 ביטל את הסכם השכירות הראשון, באופן שלאחר מכן היה על הצדדים להגיע להסכם חדש, או שמא, כגרסת הנתבעת, כל עוד לא נחתם הסכם חדש, יש לראות את ההסכם הראשון כתקף.
2. ראשית, אציין שמקובלת עליי גרסת בר עמי לפיה השינוי שנעשה בנוגע לתשלום דמי השכירות עבור המחצית השניה של שנת 2018 נעשה בהתאם לבקשת דקור תעשיות, ועבורה. גרסת הנתבעת, לפיה השינוי נעשה לבקשת בר עמי, לאור חששה שלא יהיו לדקור תעשיות הכנסות – וממילא גם לא תקבל כלל דמי שכירות – בחודשים האלה, תמוהה בעיניי ומעלה שאלות רבות. מדוע הסכימו לתנאים הללו אם צפו שלפניהם חצי שנה בה לא תהיינה להם הכנסות כלל? איך ייתכן שבר עמי, חברה גדולה וחזקה, חוששת לעצמה עד כדי כך שהיא מבקשת מחברה שהייתה על סף קריסה לסייע לה כלכלית?
3. לעומת זאת, גרסת בר עמי סבירה בעיניי, ובועז בר עמי בעדותו בפניי יצר רושם אמין. מתקבל על דעתי, שדווקא בחודשים הראשונים לאחר שנרכשה החברה הקודמת ע"י דקור תעשיות, קרן רצה לשקם את החברה ובקש לשם כך להקל עליו את תשלומי השכירות, לתקופה קצרה, עד שיוכל לעמוד בהם.
4. כעת, יש לבחון האם הצדדים התכוונו שההסכם עבור החודשים הללו יפסיק את חוזה השכירות הראשון שנכרת בשנת 2011, או רק ישנה אותו לתקופה קצובה.
5. אין מחלוקת שהצדדים התכוונו לכרות ביניהם חוזה חדש, וקיימו משא ומתן שכלל פגישות והעברת הודעות דוא"ל באופן תכוף. אין גם מחלוקת שאין חוזה חתום על ידי הצדדים. השאלה היא, בהינתן שלא חתמו על חוזה, איזה חוזה מחייב אותם לתקופת שהחלה ביום 1.1.2019, ועד מתי.
6. בהודעת דוא"ל ששלח קרן לדודו, מנהל הכספים של בר עמי, בנוגע להסכם עבור חודשים יולי עד דצמבר 2018, נכתב כך: "...ההסדר הנ"ל יתקיים לתקופה של 6 חודשים – 1.7.2018 עד 31.12.2018. לקראת סיום התקופה ידונו הצדדים בהסדר חדש". הודעת דוא"ל זו מקובלת ע"י שני הצדדים כמתארת את ההסדר שהוסכם על הצדדים. נראה שאכן הצדדים התכוונו שהתקופה הזו תפסיק את החוזה הראשון, ושלאחריה ייכרת חוזה חדש.
7. גם המשא ומתן התכוף בין הצדדים בדרך להסכמות חדשות מחזק את המסקנה לפיה אכן התכוונו להגיע לחוזה חדש, ולא התכוונו שהחוזה הקודם יחייב אותם עוד.
8. משקבעתי שהצדדים לא התכוונו שבשנת 2019 יחזור לתוקפו הסכם השכירות הראשון, יש לבחון האם ההסכמות שהתקבלו בתחילת ינואר 2019 מחייבות את הצדדים, אף שלא השתכללו לכלל חוזה חתום.
9. אין מחלוקת שבתאריכים 8.1.2019 ו-15.1.2019 הוחלפו הודעות דוא"ל בין בועז ליריב, בהן בועז העלה על הכתב את עיקרי ההסכמות מן המפגש שנערך קודם לכן, ויריב אישר אותם, עם הסתייגות קלה.
10. ואלו עיקרי הדברים שנשלחו במייל מבועז: דמי שכירות בסך 30,000 ₪ + מע"מ לשנת 2019, ודמי שכירות בסך 40,000 ₪ + מע"מ לשנת 2020; 24 צ'קים שיינתנו מראש; התצוגה הקיימת בבעלות בר עמי, ופינוי התצוגה ייעשה בהתראה של 3 חודשים; כל רכוש התצוגה יישאר כערבון לפירעון התשלומים של דקור תעשיות. יריב קיבל את הדברים, והבהיר שהתצוגה מהווה בטחון לדמי השכירות אם לא ישולמו במועדם (ולשיטתו כפי שמובעת בכתב ההגנה ובתצהירו – בכך הבהיר שהתצוגה היא בטוחה בלבד ולא שייכת לבר עמי).
11. על כך אין מחלוקת בין הצדדים. אין גם מחלוקת שלאחר הודעות אלה, שלחה בר עמי לקרן טיוטת הסכם שיאשר, והוא החזיר אותה עם הערות. לטענת הנתבעת, ההערות התייחסו גם לבעלות על פריטי התצוגה, אך הדבר אינו ניכר מן הנספחים שבידיי. גם אם כן, הדבר אינו מהותי שכן שווי פריטי התצוגה לא עומד בבסיס התביעה, והפריטים פונו מהמושכר זה מכבר.
12. לאחר מכן נערכה חלופת מיילים בין הצדדים בנוגע להסכם השכירות ובהמשך בנוגע לפינוי המושכר, כאשר בר עמי טוענת שבשני המיילים מחודש ינואר 2019 נעשה חוזה מחייב, ואילו דקור תעשיות טוענת שאחרי המיילים האלה הוחלפו מיילים נוספים והודעות כתובות המראות שהצדדים לא הגיעו להסכמות.
13. יצויין כבר עתה, שבנספחים שהגישה הנתבעת לא מצאתי תוספות משמעותיות לחלופת המיילים שצירפו בר עמי.
14. לאחר עיון בנספחים שצירפו הצדדים לכתבי טענותיהם ולתצהירים מטעמם, ולאחר שמיעת עדויות הצדדים בפניי, אני קובעת שההסכמות שהתרקמו בין הצדדים ב-8 וב-15 בינואר 2019 מחייבות את הצדדים, ושדקור תעשיות פעלה בחוסר תום לב עת נמנעה מחתימה על הסכם סופי, ועת ניסתה להחזיר את ההסכם הראשון שנכרת בשנת 2011 לתוקף.
15. מצאתי שהצדדים הראו גמירות דעת לקבל על עצמם את ההסכמות הללו – מהמיילים שעברו ביניהם, מטיוטת ההסכם, וכן מעדויתיהם בפניי. גם העובדה שדקור תעשיות נשארו במושכר ולא עזבו אותו, ורק במייל מאמצע חודש פברואר 2019 כתב קרן שלשיטתו יש להחיל את ההסכם הראשון, מחזקת בעיניי את העובדה שהצדדים התכוונו להתקשר בחוזה שתנאיו כפי שהוסכמו על הצדדים בהודעות הדוא"ל מחודש ינואר 2019. אם אכן סברה דקור תעשיות שהמחייב אותה הוא ההסכם הראשון, מדוע לא פעלה על פיו מראשית חודש ינואר?
16. אשר לדרישת המסויימות, הנתבעת טוענת שבגלל שהצדדים לא הסכימו בנוגע לבעלות על פריטי התצוגה, לא נכרת חוזה. לטעמי, מדובר בחוסר תום לב של דקור תעשיות המנסה להתחמק מהסכם המחייב אותה. כבר נכתב על כך רבות: "ההנחה היא שבמידה והצדדים גמרו דעתם להתקשר בחוזה, אין לאפשר לאחד המתקשרים להתחמק ממנו בטענה שחלק מתנאיו אינם מסוימים דיים. למעשה, כיום נהוגה במשפט הישראלי הגישה כי דרישת המסוימות, שהיוותה בעבר אחד משני עמודי התווך שעליו נבנה החוזה, ירדה מגדולתה, ומהווה מעין "כינור שני" לדרישת גמירות הדעת (ראו: ע"א 7193/08 עדני נ' דוד, [פורסם בנבו] פסקה 9 (18.7.2010)‏‏ (להלן: "עניין דוד"); ע"א 9247/10 רוזנברג נ' סבן, [פורסם בנבו] פסקה 14 (24.7.2013); ע"א 9255/11 דניאל נ' פלונית, [פורסם בנבו] פסקה 19 (11.8.2013))." (ע"א 4933/17 מרדכי גרין (איבגי) נ' אריה פרידמן (נבו 11.10.2020)‏‏).
17. על כן, אני קובעת שהסכמות הצדדים על סכום דמי השכירות ועל משך השכירות, כפי שבאו לידי ביטוי במייל מיום 8.1.2019, מהוות חוזה מסויים דיו המחייב את הצדדים. אשר לבעלות על פריטי התצוגה, כאמור, הדבר אינו רלוונטי למחלוקת משום שבר עמי איננה תובעת בעלות עליהם, ולכן הכרעה בנושא אינה נדרשת. למותר לציין שהתובעת מקבלת את עמדת הנתבעת בהקשר הזה ובסיכומיה ציינה שפריטי התצוגה היוו בטוחה בלבד ואינם בבעלותה בפועל. עוד ציינה התובעת, גם בעדות בועז בפניי, כי הם קיבלו את כל הערות הנתבעת בנוגע לחוזה והיו נכונים לחתום עליו בהתאם לכך.
18. התובעת דורשת את תשלום מלוא דמי השכירות שנקבעו בחוזה, כלומר – תשלום עבור שנתיים של שכירות. עם זאת, במקביל להליך בפניי, דרשה התובעת גם את פינוי הנכס ממוצרי הנתבעת. בר עמי אינה יכולה לאחוז במקל משתי קצותיו: מחד לדרוש תשלום של שנתיים, הנראה כדרישה לאכיפת החוזה, ומאידך – דרישה לפינוי הנכס, קרי ביטול החוזה.
19. היות והנכס פונה לבסוף ביום 18.12.19, ובר עמי הפעילה תצוגה חדשה באולם כבר "חודשיים שלושה לאחר יציאת כל המוצרים של חברת דקור" (פרוטוקול הדיון, עמ' 4 ש' 10), מצאתי לחייב את הנתבעת לשלם דמי שכירות עבור החודשים ינואר 2019 עד מרץ 2020, ע"פ תנאי ההסכם, באופן הבא: 30,000 ₪ לחודש בשנת 2019, ו-40,000 ₪ בחודש בשנת 2020, בתוספת מע"מ. אציין, שלמרות שהתובעים כתבו בסיכומיהם שרק ביום 30.6.2020 הופעלה תצוגה חדשה באולם, מצאתי לקבל את גרסת בועז בפניי שהייתה אמינה ואותנטית, ולקבוע שכבר שלושה חודשים לאחר הפינוי הועמדה תצוגה חדשה בנכס.

נזק בלתי ממוני: הפסדי הכנסה ופגיעה במוניטין

1. ראשי הנזק הללו לא הוכחו בפניי ברמה מספקת ועל כן לא מצאתי לחייב את הנתבעת בגינם. כל שהוצג בפניי הוא דו"ח רואה חשבון שמציג את הכנסות החברה בשנים 2015-2019. אמנם ניכר שהחל משנת 2017 ישנה ירידה בהכנסות, אך לא הוצגו בפניי הוכחות לכך שקיים קשר סיבתי בין דקור תעשיות ובין הירידה הנחזית. להפך, העובדה שגם בין השנים 2017 ו-2018 חלה ירידה יכולה להעלות את המחשבה לפיה אין כל קשר סיבתי בין ההשפעות של דקור תעשיות על המושכר לבין הכנסותיה של התובעת.
2. אשר למוניטין, גם ראש נזק זה לא הוכח באופן מספק – לא הוצגו הוכחות למוניטין הקיים לבר עמי; לא הוצגו הוכחות לכך שהמוניטין נפגע; לא הוצג קשר סיבתי בין הפגיעה לבין מעשיה של דקור תעשיות.

סיכום

1. הנתבעת תשלם לתובעת סכום 480,000 ₪ בתוספת מע"מ ובתוספת ריבית והצמדה מיום 8.1.19.
2. בנוסף תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט, לרבות שכ"ט עו"ד, בסך כולל של 50,000 ₪ כולל מע"מ.
3. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן ישאו ריבית והצמדה כחוק.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, ד' שבט תשפ"ב, 06 ינואר 2022, בהעדר הצדדים.