פסק דין משלים

מבוא

1. בשנת 2011 התובעת השכירה בשכירות משנה חלק מאולם תצוגה שבחזקתה לחב' דקור רהיט (2000). על פי ההסכם דמי השכירות תלויים בהיקף המכירות, אחוז שונה מכל סוג פריטים שנמכר (מטבחים, דלתות וכיו"ב). בשלב מסוים נקלעה החברה להליכי פירוק, חברה שלישית רכשה החברה לרבות השימוש בשם המותג "דקור" וזו העבירה זכויותיה לנתבעת 1, שנתבע 2 (להלן קרן) הוא המנכ"ל שלה ובעל מניותיה. הנתבעת נכנסה למושכר ב-24.8.2018. חוזה השכירות המקורי הסתיים ביום 30.08.18. היות שחב' דקור רהיט הפסיקה פעילותה עוד קודם לכן ולא היו מכירות, נותרה התובעת ללא דמי שכירות. על רקע זה הגיעו הצדדים להסכם לפיו למשך 6 חודשים מחודש יולי 2018 ועד דצמבר 2018 כולל, ישולמו דמי שכירות חודשיים בגובה של 20,000 ₪ לחודש, ולקראת סוף התקופה יידונו תנאי הסכם השכירות.
2. במהלך חודש ינואר 2019 נוהל משא ומתן בין הצדדים, בסופו של יום לא נחתם הסכם שכירות, והנתבעת פינתה את המושכר ביום 18.12.19, כאשר התובעת החלה להשתמש במושכר חודשיים שלושה לאחר מכן. בין הצדדים הוחלפו אימיילים אשר השתכללו לכלל הסכם מחייב, כך קבעתי בפסק הדין הראשון מיום 6.1.22. מתוך תביעה שהועמדה על סך של כ-2 מיליון ₪ (הכוללים דמי שכירות לשנתיים, הפסד הכנסה ומוניטין) מצאתי כי התובעת זכאית לדמי שכירות עבור חודשים ינואר 2019 עד מרץ 2020, לפי 30,000 ₪ לחודש בשנה הראשונה ובחודשים שלאחר מכן לפי 40,000 ₪ ובסה"כ 480,000 ₪ בתוספת מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כחוק, וכמובן הוצאות משפט. יתר רכיבי התביעה נדחו בהעדר הוכחה.
3. התובעת ביקשה להרים מסך ולחייב אישית את נתבע 2. לטענתה הוא הציג בפניה מצג כוזב שלפיו הנתבעת מעוניינת בשכירות לתקופה של שנתיים ומעלה, ביודעו כי זו סוף דרכה העסקית של הנתבעת, וכל שהיה מעונין היה קניית זמן והישארות במושכר ללא תשלום. עוד נטען כי הנתבע התנהל בעורמה, תוך ניצול לרעה את אישיותה המשפטית הנפרדת של הנתבעת, כשהוא מנהל אותה במימון דק ובידיעה שאין ביכולתה לעמוד בהתחייבויותיה. נטען כי הנתבע לקח סיכונים בלתי סבירים, שאינם לטובת הנתבעת, פעל באדישות, חוסר אכפתיות והונאה בביצוע תפקידו כנושא משרה אצל הנתבעת, בניגוד לתקנת הציבור, בניגוד לדין ובניגוד למטרות דיני החברות (ס' 50-63 לכתב התביעה).
4. התביעה נגד מנהל הנתבעת, מר קרן נדחתה, משום שלא נמצאה עילה להרמת מסך. קבעתי בפסק דיני הראשון כי "התובעת לא הוכיחה באופן מספק שנעשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, באופן המצדיק לחייב את קרן באופן אישי בגין התנהלות החברה. לא מצאתי שבהתנהלות הנתבעים היה פסול באופן המצדיק שימוש בכלי חריף זה. אשר להטלת אחריות אישית, התובעת לא הוכיחה עוולה כלשהי אותה ביצע הנתבע ועל כן לא ניתן להטיל עליו אחריות אישית. התובעת מכבירה בתיאורים איך הנתבע, "באופן אישי", גרם לה לנזק רב, אך הדבר לא יורד בפועל לרמת ההוכחה הנדרשת לצורך הטלת אחריות אישית". (סעיפים 10 ו-11 לפסק הדין).
5. התובעת הגישה ערעור ובמסגרתו נקבע כי התיק יושב לבית משפט קמא "על מנת שיוציא תחת ידו פסק דין משלים, מנומק, בסוגיות הנוגעות לחבותו האישית של המשיב 2". (ע"א 11585-03-22).
6. ביום 10.4.22 ניתן פסק דין משלים, בו נסקרה בהרחבה הפסיקה הנוהגת בתביעות להרמת מסך, בעת יישומה על עובדות המקרה שלפניי נאמר בין היתר כי חוסר תום לב של הנתבעת, בכך שסירבה לחתום על הסכם שכירות מצד אחד, והמשיכה להחזיק המושכר מצד שני, אינו מחייב הטלת חובה אישית על מנהלה, מדובר בהתנהלות עסקית בלתי ראויה, שהביאה לחיובה של החברה, אלא שהיא לא כזו חריגה המצדיקה הרמת מסך. לא הוכח שהנתבע השתמש בחברה לצורך הברחת נכסים או לרווח אישי, באופן שלא היה לחברה מעמד עצמאי ומנותק ממנו כבעל מניות (עמ' 3 בפסק הדין). עוד נקבע על ידי כי אין לחייב את הנתבע מכוח דיני החוזים, שעה שהוא עצמו לא התחייב ולא הציג מצג המלמד על התחייבות אישית מצדו (עמ' 6 בפסק הדין), וכי לא מדובר בהתנהלות שיש בה סממנים של הטעיה או מרמה מצדו. "לא הוצגו בפניי ראיות להטעיה או מרמה מצד קרן העולות כדי מקרה חריג של חוסר תום לב סובייקטיבי. כל שהוצג בפניי הוא...שפעל בשם החברה בעת המשא ומתן, ולאחר מכן – שהוא לא ענה לפניות אליו בעת הניסיונות להגיע לחתימת החוזה. בכך, כאמור אין די כדי להטיל עליו אחריות אישית" (שם עמ' 7). כך גם לגבי הוכחת עוולת הנזיקין של רשלנות.
7. התובעת הגישה ערעור נוסף. ביהמ"ש המחוזי החזיר התביעה בשנית מהטעם ש"פסק הדין המשלים לא עסק בתשתית העובדתית הנוגעת לטענות שהופנו כלפי המשיב 2. לבד מהאמור בפסקה 23 לפסק הדין, שלא הובהר הבסיס הראייתי להן, לא נכללה בפסק הדין הכרעה בטענות העובדתיות של המערערת בנוגע לפעולות שייחסה למשיב 2. בשל כך לא ניתן לבחון אם קביעותיו המשפטיות של בית משפט קמא נובעות מעובדות שהוכחו. בכלל זה לא ניתן לקבוע אם המשיב 2 פעל באופן שעולה כדי חוסר תום לב סובייקטיבי בעת המו"מ לכריתת הסכם השכירות, ומה היתה ידיעתו בנוגע למצבה הכלכלי של המשיבה 1 ולהיתכנות המשך פעילותה לאחר כריתת ההסכם; ולא נכללו בפסק-הדין קביעות עובדתיות בשאלות הנוגעות להמשך ההחזקה והשימוש במושכר, ובשאלה אם הישארות החברה (המשיבה 1) בנכס נבעה מפעולות אקטיביות של המשיב 2 הנגועות בחוסר תום לב סובייקטיבי, לרבות בנוגע לתקופה מאז הודיעה החברה על כוונתה להפסיק את ההסכם בתחילת חודש מרץ 2019, ולתקופה מיום 15.5.2019 ועד לתום התקופה שהחזיקה החברה בנכס על פי הכרעתו העובדתית של בית משפט קמא בפסק-דינו הראשון" (ע"א 37459-06-22 מיום 14.11.22).
8. בהחלטת בית המשפט המחוזי, כנזכר לעיל, נדרשתי להשלים קביעותיי בנוגע למספר סוגיות:
9. האם משיב 2 פעל באופן שעולה עד כדי חוסר תום לב סובייקטיבי בעת המו"מ לכריתת הסכם שכירות?
10. מה הייתה ידיעתו של משיב 2 בנוגע למצבה הכלכלי של המשיבה ולהיתכנות המשך פעילותה לאחר כריתת ההסכם?
11. האם הישארות משיבה 1 בנכס נבעה מפעולות אקטיביות של משיב 2 הנוגעות לחוסר תום לב סובייקטיבי, לרבות מאז הודיעה החברה על כוונתה להפסיק את ההסכם בתחילת חודש מרץ 2019, ותקופה מיום 15.5.2019 ועד לתום התקופה שהחזיקה בנכס?
12. מה הבסיס הראייתי לפסקה 23 בפסק הדין המשלים. עוד נדרשתי להכרעה בטענות העובדתיות בנוגע לפעולות שיוחסו למשיב 2.

בטרם אשיב על שאלות אלה יודגש, שעל התובעת נטל הראייה להוכיח שנדרשת בעניינו בהרמת מסך ולחייב את הנתבע באחריות אישית- ובזאת לטעמי וכפי שקבעתי, התובעת כשלה. ומכאן קביעותיי בפסקי דין הקודמים.

1. האם נתבע 2 פעל באופן שעולה עד כדי חוסר תום לב סובייקטיבי בעת המו"מ לכריתת הסכם שכירות?
2. על חוסר תום לב סובייקטיבי נלמד מע"א 7735/14 ורדניקוב נ' אלוביץ, פסקה 75 )28.12.2016). (להלן: עניין ורדניקוב):

"כלל שיקול הדעת העסקי הוא במהותו כלל היוצר לטובת הנתבע חזקה הניתנת לסתירה, ועל התובע הנטל הראשוני לסתור את "חזקת התקינות" המוקנית לנושאי המשרה מכוח כלל זה. דהיינו, עליו להראות כי ההחלטה התקבלה בחוסר תום לב סובייקטיבי (דהיינו מתוך רצון לפגוע בחברה או מתוך חוסר אכפתיות של מקבל ההחלטה בנוגע לחובתו לדאוג לטובת החברה); מתוך ניגוד עניינים (דהיינו כאשר מקבל ההחלטה הוא בעל אינטרס אישי מנוגד בהקשר הרלוונטי ולכן מתעורר החשש שמא הוא הפר חובת אמון); או שההחלטה שהתקבלה הייתה בלתי "מיודעת" (דהיינו מבלי שנבחנו הנסיבות והעובדות המרכזיות הנוגעות לעניין) .... ככל שלא יעלה בידי התובע לעשות כן, יוסיפו נושאי המשרה ליהנות מהחזקה כי ההחלטה שקיבלו הייתה סבירה, והתביעה נגדם "תיחסם".

1. בהקשר האמור, אתייחס לטענות התובעת. טענה התובעת שחוסר התום לב של נתבע 2 בעת המו"מ לכריתת הסכם שכירות בא לידי ביטוי בהצגת מצגי שווא. למשל, שבתקופה הסמוכה לכריתת ההסכם לתשלום דמי השכירות מיום 1.7.2018-31.12.2018 הציג הנתבע מצגי שווא שמחזור ההכנסות יהיה אפסי. משכך, שכנע את הנתבעת שבתקופה זו ישולמו דמי שכירות בסך 20,000 ₪. תימוכין לעמדתה, בין היתר, הוא הסכם מכירת הפעילות של הציוד ותצהירו ועדותו של מר אלקובי.
2. מעיון בהסכם זה, לא ניתן ללמוד על צבר ההזמנות הרב כפי שטענה התובעת. לשיטת התובעת צבר ההזמנות מבוסס, וזאת ניתן ללמוד גם מסעיף 11 להסכם כי "הרוכש יקיים את תנאי ההזמנות הקיימות, ההזמנות בביצוע והזמנות קוסט פלוס בכפוף לכך שיהיה רשאי להוסיף עד 10% למחיר הכולל להזמנה הרלוונטית....". עם זאת, התובעת לא צירפה נספחים ולא הציגה בפניי מה היה צבר ההזמנות. דהיינו, הגם שההסכם מפנה לנספחים שלא צורפו להזמנות בביצוע ושאר ההזמנות המוטלות על הרוכש – לא הובאה ראייה ביחס לצפי ההכנסות מצבר ההזמנות.
3. כמו כן, הפנתה התובעת לעדותו של מר אלקובי . כעת, נפנה לעדותו של מר אלקובי ולתצהירו. מהתצהיר עולה בסעיף 47 " בהתאם להסכם המכירה של פעילות דקור 1989 ואושר על בית משפט , דקור הייתה צריכה לספק מטבחים ללקוחות שהזמינו מטבחים ושילמו עד 30 % מהתמורה, בתנאי שיוסיפו עוד 10 % מהתמורה שסוכמה עמם וכי ידאגו בעצמם להובלה ולהרכבה". עוד עולה מתצהירו, בסעיף 48, שהיה מדובר בצבר הזמנות בסך 10 מיליון ₪ שלמעשה הבטיחו הכנסות לא מבוטלות לדקור, כבר בהתחלה, שכן בקשר לאותן הזמנות לא היו עלויות נלוות..." . בעדותו טען אלקובי "שלחברה היו נכסים בשווי של 10 מיליון ₪, חוץ מאשר ציוד ומכונות ושהסניפים שזה מוערך על ידי ב20 מיליון ₪ ובסופו של דבר בית המשפט החליט, אני קיבלתי הפטר ובית המשפט החליט למכור את הנכסים לשלם את החובות ואכן הנכסים נמכרו....." (עמ' 12, ש' 25-27).
4. עתה, אין מחלוקת שהחברה הייתה בפשיטת רגל, ועל פי החלטת בית המשפט המחוזי הוחלט למכור את הנכסים ולפרוע את החובות. עם זאת, הן התובעת, כאמור, והן מר אלקובי לא הציגו אסמכתאות ביחס לצבר ההזמנות, צפי הכנסותיהם או שיעור הכנסות מצבר ההזמנות. מעדותו של מר אלקובי עולה שהיו הזמנות פתוחות בהיקף של 19 מיליון ₪ (עמ' 14, ש' 1), בניגוד לנטען בתצהירו שם מדובר על הזמנות בהיקף של 10 מיליון ₪. עוד הוסיף בעדותו שממכירותיו בחברה, מההזמנות הצליח להכניס לחברה כמה מיליונים (עמ' 14,ש'7-9). אולם, לא הוצגו אסמכתאות בעניין ואף לא נאמר מה היקף ההכנסות.
5. התרשמתי מעדותו של מר אלקובי שקיימת יריבות בין הצדדים. כך למשל, העובדה שיריב קרן החליט לשלם 2.4 מיליון ₪ בעבור רכישת החברה בבית המשפט המחוזי במקום שלכאורה ישלם 10 מיליון ₪, כפי שטען מר אלקובי; פיטורי אחותו ואחיו, הותירו בעיני רושם של אדם טעון כלפי נתבע 2, ולכן דבריו כאמור לעיל, שלא גובו במסמכים, נטענו על סמך היריבות הקיימת בין הצדדים. אוסיף ואומר שגם התרשמות בית המשפט המחוזי בבאר שבע הביעה אי שביעות רצון מהתנהלותו של מר אלקובי "........גם בכך יש לזרות אור על התנהגותו של מר אלקובי" (עמ' 137 לנספחי התובעת לתצהירים, ש' 1-2). כמו גם העובדה שמר אלקובי לא רצה לפתוח חזית עם התובעת לאור חובותיו כלפיה.
6. מנגד, בחקירתו הנגדית של נתבע 2 הוא השיב לשאלת ב"כ התובעת ביחס להיקף המכירות בינואר 2019 - שאינו זוכר, אך היה מדובר בקירוב של 50 אלף ש"ח (עמ' 19, ש' 35-36). כמו כן, יודגש שהתובעת לא ביקשה בגילוי מסמכים דו"ח לעניין היקף המכירות. הנתבע התייחס לכך שמתוך צבר ההזמנות שהיה קיים בחברה שהתפרקה הצליחה הנתבעת לממש אחוזים בודדים בלבד (עמ' 20, ש' 4-8), זאת מאחר שמר אלקובי שהיה אחראי על המכירות סירב להגיע למכירה כולל בירושלים, בזמן פעילות. עוד השיב לשאלות ב"כ התובעת שהפנה להסכם מיום 14.3.18(לא צורף) וכשנשאל מתוך ההזמנות לביצוע כמה כספים הלכו לקופתה של דקור 2013 השיב "לקופתה של דקור תעשיות 2013. כלום. הכל הלך לנאמנים" (עמ' 21, ש' 19-20.
7. עיון בדו"ח ההכנסות של הנתבעת מלמד שבשנת 2018 עמדה יתרת ההכנסות בסך 59,381 ש"ח. ביום 17.5.18, עובר לכריתת ההסכם עמדו התקבולים על יתרה בסך 59,381, וביום 25.12.2018 הנתבעת הייתה בגירעון של 23,4000 ₪. לפיכך, מהתשתית הראייתית שהונחה לפניי- כאמור לעיל, ניתן לסכם שדברי הנתבע ביחס למחזור הכנסות לאותה תקופה הלמו את הראיות. קרי, הנתבע לא שיקר בקשר ליתרת הכנסותיו לאותה תקופה, ולא עולה, בניגוד לטענת התובעת, שאכן היו הכנסות מרובות בתקופה זו ושהנתבע יצר מצג שווא שלפיו מחזור הכנסות אפסי. על בסיס מחזור ההכנסות כפי שעולה, הנתבע דובר אמת. על בסיס זה, ועל מנת לשקם את פעילות החברה ביקש לכרות הסדר מוגבל לתקופה של 6 חודשים בו דמי השכירות שישולמו יהיו בסך 20,000 ₪.
8. יודגש, שהתובעת הייתה צד להליך פירוק החברה וידעה היטב את מצבה הכלכלי ואת צפי מחזור ההכנסות של החברה. ככל שלא ידעה, בשום שלב לא ביקשה מנתבע 2 דו"חות לגבי צפי ההכנסות של הנתבעת. מכאן, לא מצאתי מהראיות שהוצגו לפניי, כאמור שהנתבע התנהל בחוסר תום לב, עת כרת את ההסכם עם התובעת.

אף במו"מ לקראת כריתת החוזה, לא הוצגו ראיות שלפיהן טען הנתבע כי צפויות הכנסות בסך מסוים. כאמור, התובעת לא ביקשה דו"חות ביחס להכנסות הנתבעת או ערבות אישית מהנתבע.

1. לסיכום, לא הוצגו בפניי ראיות שהנתבע פעל לחסל את עסקי הנתבעת במקביל למו"מ לכריתת הסכם, וזאת על מנת להרוויח זמן. לטענת התובעת הנתבע פעל לחסל את עסקי הנתבעת, בין היתר, בכך שפיטרה עובדים כבר בפברואר ולא המשיכה למכור מטבחים בירושלים. ודוק: המו"מ בין הצדדים התנהל מחודש ינואר וההסכם המחייב הוא מיום 8.1.19 כפי שקבעתי. אולם, מעדותו של נתבע 2 עולה שפעילות הנתבעת הופסקה סופית ברבעון השלישי של 2019 (עמ' 16, ש' 24) עוד אישר שב-2019 הודממה הפעילות בסניף ירושלים (עמ' 16, ש' 37) ושהפעילות בסניף הרצליה הודממה ברבעון השני של 2019 (עמ' 16, ש' 29). עוד אישר בעדותו שהליך הפיטורים של העובדים בסניף ירושלים היה בחודש מרץ 2019 (עמ' 17, ש'11) ובסניף הרצליה ברבעון השני של 2019 (עמ' 17, ש'13).
2. יודגש שביום 17.2.19 התובעת היא זו שביקשה לסיים את ההתקשרות, ובהמשך, באמצע פברואר, לאחר חילופי תכתובות בין הצדדים, לאחר שלא הגיעו להסכמות, רק ביום 3.3.2019 שלח הנתבע מייל להפסקת ההתקשרות החל מיום 1.3.2019 בפעולה חד צדדית. מהאמור לעיל, ככל שלטענת התובעת הנתבע פעל לחיסול עסקי הנתבעת במהלך כריתת המו"מ, הרי שזה לא עולה בקנה אחד עם הראיות, שכן המו"מ התקיים בינואר, הפסקת הסכם התקשרות בפברואר 2019, והפסקת הפעילות בסניף ירושלים ברבעון השלישי של שנת 2019. בנוסף, מעדותו של מר בר- עמי עולה שהמייל בעניין הפסקת ההתקשרות (מיום 17.2.19) היה כפוף להתניה "אני מדגיש, הם מבוטלים על התניה, כי באותו רגע שים לב שלמעשה ההסכם בינינו הוא מסיים את ההתקשרות ב15.5....."(עמ'6, ש'6-9). אולם עיון במייל אינו מעלה שהפסקת ההתקשרות כפופה לתשלום הנתבעת. קרי, לא קיימת התניה. יתרה מזאת, התובע ביקש את אישור הנתבע בעניין, והאחרון השיב לו שהוא מאשר את סיום ההתקשרות ולעניין התמורה – גישתו שדמי השכירות ישולמו על פי הוראות ההסכם שקיבל תוקף בבית המשפט המחוזי, קרי הסכם 2011, דמי השכירות ייגזרו מהמכירות. כמו כן, הבהיר את עניין הבעלות בפרטי התצוגה ולשיטתו, קיימות שתי אפשרויות. הראשונה: דקור תפעל למכירת התצוגה והנלווים בתקופה הביניים ובמקביל בר עמי תפעל לבירור סוגיית הבעלות בתצוגה מול בית המשפט. השניה: דקור תוותר על זכותה בתחולת הסניף שבבעלותה תמורת סכום שיוסכם מראש בין הצדדים ותפנה את הסניף עד סוף חודש פברואר. אם כן, גם לשיטת הנתבע קיימת הסכמה לסכום שישולם מראש. במענה למייל זה, השיב לו התובע "שהסיכום בעניין זה מבוטל גם מהצד שלו ולכן חוזרים להסכם האחרון בינינו שבו יש לי אישור ממך והוא מחייב"..., מדובר על ההסכם מיום 8.1.19 לאחר שהתובעת לא קיבלה את המענה לו ציפתה, חזרה בה והחליטה שההסכם מיום 8.1.19 הוא המחייב.
3. בנוסף, התובעת לא הוכיחה שמעשיו של הנתבע נעשו ו/או נועדו להבריח את זכויותיה ונכסיה בכוונה לסכל את גביית החוב לנושים אחרים או שהנתבע ערבב נכסים בכוונה על מנת להתחמק מדמי השכירות. אכן, הנתבע הודה שלא שילם דמי שכירות מינואר 2019 עד מרץ 2019, וזאת מאחר שהנתבעת לא הרוויחה בתקופה זו, ולכן לא היה צריך לשלם. כאמור, לשיטתו, מינואר –לא נכרת הסכם חדש, והמסגרת המחייבת בין הצדדים היא ההסדר משנת 2011, כולל התקופה בה המייל לעניין ההסדר שמוען לדודו, מנהל החשבונות בחברת בר- עמי, ובו סוכם על דמי שכירות למשך 6 חודשים. לאחר מכן בוטל ההסכם, ולשיטתו של הנתבע לא נכרת הסכם חדש, בין היתר, מאחר שלשיטתו, התובעת לא קיבלה את הערות נתבע 2 להסכם שנוסח, ונותרה בין הצדדים מחלוקת עיקרית שלא נפתרה. לפיכך, לאחר מרץ 2019, לא היה צריך לשלם מאחר שההסכם בין הצדדים בוטל. אף אם נלך לשיטת התובעת שלפיה ברגע שהודממה הפעילות בסניפים והחל הליך פיטורין, אין בכך כדי להוכיח כוונה להונות את התובעת או להוכיח שהנתבע 2 פעל לחיסול עסקי הנתבעת במהלך המו"מ לכריתת הסכם. יודגש שהתובעת היא זו שהודיעה ראשונה על הפסקת ההתקשרות ומאחר שתנאיה לא התקבלו על ידי הנתבעת, החליטה באופן חד צדדי על חזרה להסכם המקורי, ולבסוף טענה שהנתבעת היא זו שהחליטה על סיום ההתקשרות החל מיום 1.3.2019.
4. עוד טענה התובעת שיש להורות על הרמת מסך נוכח העובדה שהנתבע הונה את התובעת בכך שנוכח מצגי השווא שלו בדבר המשך שיתוף הפעולה סיכל מו"מ עם צדדים שלישיים. אולם, מתצהירו ועדותו של אמנון כהן, שהינו הצד השלישי עולה תמונה אחרת. כהן נחקר על ידי ב"כ הנתבע ונשאל האם יש טיוטות או מסמכים שהחליף עם בר עמי. על כך השיב "הייתי אצלו, שוחחתי איתו יחד עם איש מכירות ואבא שלי, ישבנו, הבנתי שחברת דקור לקראת סיום והתחלתי להתעניין, היות שחברת דקור בפשיטת רגל או לקראת והתחלתי להתעניין אם יש לי מקום להיכנס לחנות שם" (עמ' 11, ש'11-13) וגם לכך שאין מסמך השיב "דיברנו והוא חזר אליי בתשובה שהוא לא יכול להשכיר" (עמ' 11, ש'20-21). העובדה שלא הוחלפו מסמכים או טיוטות מלמד על כך שמדובר היה בהבעת התעניינות מצד אמנון כהן לגבי השכרת הנכס. אולם, לא התרשמתי שהמו"מ הבשיל מעבר לאותה התעניינות – תוך שאיפה לכרות הסכם בין הצדדים.
5. מהאמור לעיל עולה שהתובעת לא הוכיחה שהנתבע פעל בחוסר תום לב סבוייקטיבי, ושבנסיבות הללו, בהתאם להלכה הפסוקה ולפסקי הדין שניתנו על ידי לא הוכח שיש הצדקה להרמת מסך ולחיוב הנתבע מכוח עוולת הרשלנות או התרמית או מכוח פעולות אחרות שבהן נקט.
6. מה הייתה ידיעתו של משיב 2 בנוגע למצבה הכלכלי של הנתבעת ולהיתכנות המשך פעילותה לאחר כריתת ההסכם?
7. לא הונחה תשתית ראייתית שהנתבע ידע שהנתבעת לא תוכל לפרוע את התחייבויותיה. כך למשל, לא הוצגו דו"חות כספיים על מצבה הכלכלי שמצביע על חובות הנתבעת או חובות שנתבע 2 ידע עליהם או היה צריך לדעת עליהם. הגם וכפי שצויין, בסוף דצמבר 2018 החברה הייתה בגירעון- נתון הסותר את טענת התובעת שהיו הכנסות מרובות. טענת התובעת שמצד אחד נתבע 2 הציג מצג שווא שלפיו אין הכנסות ומנגד, לטענתה, בפועל נכנסו הכנסות מרובות סותרת את טענתה שלפיה הנתבע ידע שהנתבעת לא תוכל לפרוע את חובותיה. שכן, ככל שנטען שהיה צפוי מחזור הכנסות מצבר ההכנסות שהיה לנתבעת– מדוע סבורה היתה שהנתבעת לא תוכל לפרוע את חובותיה.
8. הגם שעולות תהיות רבות באשר להתנהלות הנתבעת, לא הוצגו מסמכים או אסמכתאות התומכים בטיעוני התובעת ואף לא נחקר רואה החשבון של הנתבעת, שאולי היה יכול לשפוך אור לגבי התנהלותו של נתבע 2 ופעולותיו ביחס לנתבעת.
9. כמו כן, לא הונחה תשתית ראייתית שלפיה הנתבע העדיף נושים אחרים (או שהיו כאלה בכלל). מכאן, הגם שמצבה הכלכלי של הנתבעת עובר לכריתת ההסכם היה בכי רע, התובעת לא הוכיחה באמצעות מסמכים או אסמכתאות שהנתבע ידע שמצבה הכלכלי של הנתבעת לא יאפשר את פירעון חובותיה. הנתבע כלל לא נשאל על כך.
10. לסיכום, סוגיה זו-לטעמי, נתבע 2 לא סבר שהיתכנות המשך פעילותה של הנתבעת לאחר כריתת ההסכם לא יתאפשר לאור מצבה הכלכלי. אי תשלום דמי שכירות ואי פירעון חובותיה של הנתבעת נבע מסברתו של הנתבע שהסכם השכירות הסתיים וכך גם עולה מעדותו של הנתבע שדמי השכירות לא שולמו מאחר שההסכם בוטל או לשיטתו של הנתבע, הנתבעת לא צריכה לשלם את דמי השכירות מאחר שחל הסכם שכירות 2011 שלפיו דמי השכירות ייגזרו מאחוזי המכירות.
11. האם הישארות הנתבעת בנכס נבעה מפעולות אקטיביות של נתבע 2 הנוגעות לחוסר תום לב סובייקטיבי, לרבות מאז הודיעה החברה על כוונתה להפסיק את ההסכם בתחילת חודש מרץ 2019, ובתקופה מיום 15.5.2019 ועד לתום התקופה שהחזיקה בנכס?
12. בהקשר זה, עולה מהמייל ומעדותו של הנתבע שהתובעת מנעה את פינוי המושכר. לדבריו, הוא רצה לפנות את המושכר ואם היו נותנים לו לפנותו לא היו נגרמים נזקים והמושכר היה מתפנה לפני 2019 (עמ' 32, ש' 1), והוסיף וטען שמי שמנע ממנו לפנות את המושכר היתה התובעת, שגם מנעה מהם לקחת את המחשבים האישיים שלהם(עמ' 32, ש' 7-12), "...כמה פעמים ניסינו להגיע ולא נתתם, ניסו להגיע ספקים שיש להם דברים בקונסיגנציה שם וזרקתם אותם מהמדרגות וקיבלתי איומים בתביעה על זה שאתם לא מאפשרים להם לקחת את הקונסיגנציה שלהם שבדקתם וידעתם שזה לא בבעלותי. ואתם מחזיקים את הספקים שלי כבני ערובה... וכשאני באתי לא נתתם לי להיכנס, כששלחתי אנשים לראות לא נתתם להם להיכנס והתשובה כאן שאתם פונים לליפא מאיר באופן מניפולטיבי"(עמ' 32, ש' 24-29). בעמ' 194 לנספחים שצירפה התובעת- נשלח מייל מב"כ הנתבע לב"כ התובעת בו נכתב: "עו"ד פודים, מרשתך סירבה לאפשר למרשתי להוציא את הרכוש מהמושכר. למתי ניתן לתאם מועד להוצאת המיטלטלין מהמושכר?". בהקשר הזה, הוסיף הנתבע "...נאמר לנו תבואו נקבע תקחו. בפועל לא נתנו לקחת ולהתקרב..."(עמ' 35, ש'7). אם כן, הישארות הנתבעת בנכס לאור האמור לעיל, נבעה מכך שהתובעת סירבה לתת לנתבעת להוציא את חפציה מן הנכס. כך לדוגמא, סירבה לאפשר למר פורת שרכש טובין באוגוסט, להוציא את הדברים שרכש, ורק לאחר החלטת בית המשפט בעניין זה, שהורה לתובעת לאפשר את הוצאת הטובין – אפשרו זאת (ר' עמ' 27, ש'33-34).
13. אכן, תהיות רבות עולות מנסיבות המקרה ואינני יכולה לקבוע. כי התנהלותם של הנתבעים הייתה נקייה מכל רבב, אך מנגד, נוכח העדויות והראיות שבתיק זה, אינני יכולה לקבוע, כי התקיים אחד מהמקרים החריגים המהווים, כנוסח סע' 6 לחוק החברות, עילה להרמת מסך. כאמור, התובעת גם לא הוכיחה "מימון דק".
14. באשר לטענת התרמית או הונאה, הרי שחמישה יסודות נדרשים על מנת שעוולת התרמית תתקיים: היצג כוזב של עובדה; יסוד נפשי של ידיעה באשר לעובדה, או של העדר אמונה באמיתותה, או של קלות ראש ואי אכפתיות לגבי אמיתותה; כוונת המציג שהמוטעה ע"י המצג יפעל על פיו (אומנם, מידת ההוכחה הנדרשת בעוולת התרמית גבוהה מהנדרש כרגיל בתביעות אזרחיות, אולם כוונה אינה ניתנת כמעט לעולם להוכחה ישירה ואין כמעט דרך להוכיחה ללא מרכיב של הסקת מסקנות); הטעיה ע"י המצג ופעולה על פיו; נזק ממון. כפי שהרחבתי בעניין זה, אף אם הנתבעת לא התנהלה בתום לב, הרי שלא ניתן לייחס לה עוולת תרמית, ואף עוולת התרמית המיוחסת לנתבע 2- כאמור, ביחס למצגי שווא שלכאורה הציג נדונו בהרחבה, כאמור לעיל. בנוסף, וכאמור לעיל, יובהר, שככל והיה מוכח שהנתבעת נקלעה לקשיים כלכליים, הרי לא כל מצב של חברה הנקלעת לקשיים ולבסוף מפסיקה את פעילותה, מצדיק הטלת אחריות על בעלי מניותיה. יש להוכיח כי פעולות נתבע 2 בוצעו תוך שימוש לרעה במסך ההתאגדות ותוך כוונה להונות את התובעת ו/או תוך נטילת סיכונים בלתי סבירים, ביחס ליכולת החברה. גם ביחס לפרשנות הסעיף הרחב יותר נקבע כי "תנאי בסיסי להרמת מסך הינו כי פלוני עשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה באופן פסול, המצדיק כי הוא יעמוד באופן אישי מול בעל דינה של החברה" (ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי [פורסם בנבו] (1.8.2010), פסקה שנייה לסע' 80 לעמדת השופט דנציגר).
15. כמו כן, נקבע בע"א 230/80 פנידר חברה להשקעות פיתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לה (2) 713, 723:

"לא בכל מקרה שבו יימצא תאגיד אחראי לניהול משא ומתן שלא בתום לב, תתחייב מכך המסקנה כי יש להטיל חבות אישית גם על מנהלו... משמע כי להטלת חבות אישית על המנהל אין די להיווכח כי נורמת תום הלב – המכתיבה רמת התנהגות אובייקטיבית הופרה, אלא יש להראות שעל המנהל רובץ אשם אישי (סובייקטיבי) למעשים או למחדלים שיש בהם משום ביצוע עוולה או הפרת חובה חוקית".

ראו גם, בע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח (5) 661, 696;- לא כל אורגן או נושא משרה יהיה חב באחריות אישית רק מכוח כך שהחברה ביצעה עוולה. אחריות נזיקית תוטל על אורגן, בהתאם לכללים הרגילים הנוגעים להטלת אחריות בנזיקין.

1. מן האמור עולה שהתובעת לא הוכיחה שפעולות אישיות שביצע נתבע 2 או שנמנע מלבצע- יש בהן כדי לחייבו אישית בביצוע עוולה חוזית או נזיקית, כל שכן לא הוכיחה קיומה של עוולה אחרת מצדו. כן לא הוכיחה, לטעמי, כל חריגה בהתנהלות הצדדים. כאמור, נתבע 2 לא נטל כספים לכיסו או לתכלית לא ראויה או אסורה, וכל מעשיו כוונו להצלת החברה. לא הובאו ראיות, לבטח שלא ראיות חזקות וברורות, לקיומו של הסכם ערבות בעל פה או בדרך אחרת שיש בו כדי לחייב את נתבע 2. משכך, גם דין טענה זו של התובעת להידחות.
2. הכרעה בטענות העובדתיות לגבי נתבע 2: בנוגע לפעולות שיוחסו לנתבע 2, מה הבסיס הראייתי לפסקה 23 בפסק הדין המשלים.
3. הבסיס הראייתי להכרעה בסעיף 23 לפסק דין המשלים מפורט בסעיף, כגון מצגי השווא שהוצג בפני התובעת. עם זאת, לאחר עיון נוסף בראיות דעתי שונה. אני סבורה שמצגי השווא שנטען שהוצגו, ככל שבאמת הוצגו מצגי שווא, אין בהם חוסר תום לב סובייקטיבי. כפי שפירטתי לעיל, ואף אם אכן היו מצגי שווא, אין בהם כדי להקים עוולת רשלנות או הונאה במזיד ולהצדיק הרמת מסך כלפי נתבע 2; איני סבורה שאמירתו היא שהביאה את התובעת שלא להתקדם בהסכמים מול צדדים שלישיים, שכן לאחר עיון נוסף בעדותו, נראה שאמנון כהן הביע התעניינות בנכס אך לא ניהל מו"מ; המשך ההחזקה והשימוש במושכר ללא תשלום, תוך השאת רווחי הנתבעת- דנתי בטענה הזו כאמור לעיל; העובדה שהחברה המשיכה למכור מטבחים למרות שיצרה מצג לפיו הפעילות שלה שותקה; הגברת החוב הנצבר של החברה שבבעלותו כלפי התובעת, ובהמשך – התנאת פינוי המושכר בקיזוז חובות הדדיים- בשתי הטענות האחרונות, סבורני שגם אם אכן התקיימו- כנטען בפסק הדין המשלים הקודם שלי- הרי שהתובעת לא עמדה בנטל ההוכחה להוכיח שהמעשים שנעשו לוקים באשם כה גדול עד שיש להטיל עליו אחריות מכוח דוקטרינת הרמת המסך, תוך התעלמות מהאישיות המשפטית הנפרדת של החברה, או להוכיח התקיימותה של עוולה נזיקית – על כל יסודותיה, או להצביע על פסול חמור באופן המצדיק לראות בו אחראי להפרת חוזה שהוא איננו צד לו. את כל אלה לא הוכיחה התובעת.
4. סיכומו של דבר, שילוב פסקי הדין הקודמים עם פסק הדין הנוכחי – בו פירטתי ונימקתי את הבסיס הראייתי לקביעותיי, אני קובעת שהתובעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה והנדרש לצורך הרמת מסך. בנסיבות אלה, אני קובעת שאין לחייב את הנתבע באופן אישי או להרים מסך.

זכות ערעור כחוק

ניתן היום, ה' טבת תשפ"ג, 29 דצמבר 2022, בהעדר הצדדים.