1. בפני בקשה לסילוק על הסף.

סמכות ענינית

2. הנתבעים טוענים כי בית משפט זה אינו מוסמך "לדון בטענות המועלות בכתב התביעה נוכח העובדה כי המדובר בהחלטה מינהלית של הוועדה המקצועית שהמליצה על סיום העסקתו של התובע, והיה על התובע למצות ההליך המינהלי בטרם הגשת תביעה לבימ"ש נכבד זה".

3. דין טענה זו של הנתבעים להידחות. התביעה מושא הבקשה היא תביעה אזרחית לסעד כספי, בסך הנמוך מתקרת הסמכות הכספית של בית משפט השלום. התובע טוען בתביעה בין היתר כי הנתבעת, מועצה מקומית כעביה טבאש חג'אג'רה הפרה את חוזה ההעסקה עמו כיועץ משפטי וכי הנתבע, יושב ראש המועצה, הביא לכך; הוא טוען לפיצוי כספי. בכך שנתבעות בתביעה רשויות מינהליות, ובכך שלטענתן של אותן רשות הפסקת ההתקשרות היתה בגין החלטה מינהלית, אין כדי להוסיף או לגרוע בענין הסמכות העניינית של בית משפט השלום. שכן,

"... כאשר אדם מעונין בביטולה או בשינויה של החלטה שנתקבלה על ידי רשות מקומית, ובהעדר הסדר מיוחד, עליו לפנות לבית המשפט לעניינים מינהליים. שונים הם פני הדברים כאשר הסעד המבוקש הינו סעד כספי. יש לאבחן מקרה זה ממקרה בו נתבקש סעד של ביטול או שינוי החלטה מינהלית. ניתן לראות זאת בבירור משבוחנים את התוספת השלישית לחוק [בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 – ד"ק]. בתוספת זו (יחד עם סעיף 5(3) לחוק) נקבע, כי לבית המשפט לעניינים מינהליים יש סמכות לדון בתובענה לפיצויים שעילתה במכרז. זה המקרה היחיד בו בית המשפט לעניינים מינהליים הוסמך, לעת הזו, לדון בהליך נגד רשות מינהלית כאשר הסעד הנתבע בו הינו סעד כספי...." (כבוד השופט א' גרוניס ב-רע"א 6590/05 עיריית אשדוד נ' שמעון צרפתי בע"מ, פס' 3 (19.9.2005)).

למען שמלות התמונה יצוין כי כיום התוספת השלישית כוללת גם תביעה כאמור בסעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

4. אוסיף, בבחינת למעלה מן הנדרש: הנתבעים לא טענו כי מדובר בענייננו בתובענה לפיצויים בעילתה במכרז, אולם אף אילו היו טוענים זאת, הטענה היתה נדחית. שכן, אף בהנחה (לצורך הדיון בלבד) כי ההתקשרות בין התובע לבין הרשות המקומית הנתבעת נבעה ממכרז, הטענות בתביעה הן לאירועים לאחר שכבר נכרת חוזה בין הצדדים ובנוגע לאירועים נטענים בענין סיום ההעסקה על-פיו (ולא בנוגע להליכי מכרז), ועל כן אין מדובר בתביעה שעילתה במכרז כהגדרת התוספת השלישית לחוק בתי משפט לענינים מינהליים. ראו לענין זה עע"ם 3309/11 קוטלרסקי נ' המועצה המקומית תל מונד, החל מפס' 21 לפסק דינו של כבוד השופט י' עמית וכן פסק דינו של כבוד השופט א' רובינשטיין (6.1.2013)).

5. ראינו לעיל כי הנתבעים טוענים להעדר סמכות העניינית של בית משפט זה כי התובע לא "מיצה את ההליך המינהלי". מיצוי הליכים מינהליים היא טענת סף השייכת לדין המינהלי, ואף כאשר עתירה מסולקת מפאת אי-מיצוי הליכים, אין מדובר בסילוק מפאת חוסר סמכות עניינית. מטעם זה בלבד דין הטענה בענין העדר סמכות עניינית עקב אי מיצוי הליכים מינהליים להידחות. אף ב-רע"א 2063/16 הרב גליק נ' משטרת ישראל (19.1.2017)(להלן: ענין גליק), בה סולקה תביעה אזרחית מאחר שנמצא שהיא היתה בגדר תקיפה ישירה של החלטה מינהלית "בהסוואה" של תקיפה עקיפה בבית משפט אזרחי וכי לא מוצו ההליכים המינהליים, הדגיש כבוד השופט י' עמית כי התביעה אינה מסולקת מפאת חוסר סמכות עניינית:

"...פנייתו של המבקש לבית משפט השלום הייתה בבחינת תקיפה של ההחלטה המינהלית, בעוד נזקו טרם נתגבש, ועל כן, ההליך שבו נקט, היה שגוי מלכתחילה. עם זאת , אדגיש כי יש להבחין בין שאלת הסמכות, לבין השאלה אם בתקיפה ישירה או עקיפה עסקינן. ככלל, הסמכות הולכת אחר הסעד, ומאחר שבתביעה כספית בסמכותו של בית משפט השלום עסקינן, הרי שהסמכות נתונה לבית משפט השלום, גם אם בתקיפה עקיפה עסקינן" (שם, פס' 6; כבוד השופט צ' זילברטל הצטרף לתוצאה אליה הגיע השופט עמית, ואף הוא לא קבע כי הוא מסלק את התביעה מפאת חוסר סמכות עניינית, אלא מאחר שהתביעה היתה כסות בלבד לתקיפה ישירה של המעשה המינהלי, ומאחר שהמבקש שם לא הקטין את נזקו – ראו פס' 3 לפסק דינו).

אוסיף, בבחינת למעלה מן הנדרש, שאף אילו הנתבעים היו טוענים שיש לסלק את התביעה שבפניי מפאת אי-מיצוי הליכים מינהליים (להבדיל מטענתם לפיה אין לבית המשפט הזה סמכות עניינית עקב אי מיצוי הליכים), הטענה היתה נדחית. בענין גליק נקבע כי המבקש שם, שהגיש תביעה אזרחית נגד רשות מינהלית, תקף החלטה מינהלית בתקיפה ישירה "בהסוואה" של תקיפה עקיפה וכי יש "להרים את המסך" מעל התביעה ולהתחשב במהותה, ובכך שהוא לא מיצה תחילה את ההליך המינהלי (פסק דינו של כבוד השופט עמית, פס' 4-3; ראו גם פסק דינו של כבוד השופט צ' זילברטל, פס' 3). השופט עמית חווה שם את דעתו לפיה במצב הדברים הרגיל, יש מקום שתוגש תביעה אזרחית (בנזיקין) נגד רשות ציבורית בגין הפרה של נורמה הלקוחה מהמשפט המינהלי כאשר נוצר "מעשה עשוי" והתגבש נזק שאינו ניתן עוד לתיקון באמצעות דרך המלך של ציווי (שם, פס' 12; דעתו בענין זה נותרה שם כדעת יחיד: ראו פסק דינו של השופט זילברטל, אשר סבר כי אין מקום להכרעה בשאלה זו, ודי כדי לסלק את תביעת המבקש שם בגין כך שמדובר היה בתקיפה ישירה בכסות של תקיפה עקיפה וכי הוא לא הקטין את נזקיו).

6. בענייננו, מדובר בתביעה כספית (ללא סעד ציווי). נטען בתביעה, כי הנתבע 2 יו"ר המועצה, סיים את ההתקשרות עמו בניגוד לחוזרי מנכ"ל ובניגוד לסעיף 10.1 להסכם ההתקשרות עמו (פס' 32 לכתב התביעה). לטענת התובע בפני, סיום ההתקשרות עמו נעשה בחוסר תום לב (פס' 37), ונגרם לו נזק כספי כמי שהקים צוות משרדי תוך הסתמכות על חוזה ההתקשרות ארוך הטווח שבין הצדדים (ע' 37). הסעדים הכספיים בתביעה הם פיצויי הסתמכות ופיצוי בלתי ממוני. לאור נתונים אלה ברור, שענייננו אינו נופל לדל"ת אמותיו של דעתו של השופט עמית בענין גליק בדבר סילוק תביעה אזרחית מפאת אי-מיצוי הליכים מינהליים. בענייננו מדובר בתביעה כספית ללא סעד ציווי; למרות שהתובע טוען גם להפרת נורמות בדין המינהלי, נטענות בה עובדות שיש בהן כדי להקים עילות אזרחיות (הפרת חוזה, גרם הפרת חוזה), והוא טוען להפרת חוזה. בענין גליק נקבע כי מדובר היה בתביעה אזרחית הנועדת לשנות את התוצאה המינהלית במבט פני עתיד (לשנות את מדיניות המשטרה בענין עלייה להר הבית); בענייננו, להבדיל, התובע מתייחס להעסקתו כיועץ משפטי כענין אשר הסתיים, והוא אינו טוען כי יש להחזיר את הגלגל לאחור, כך שמדובר, כדרישתו של השופט עמית, בתביעה לפיצויים שעניינה "מעשה עשוי". מדובר בענייננו, בתביעה אזרחית לפיצויים נגד רשות ציבורית בגין הפרה בין היתר של נורמות במשפט האזרחי, והתקיפה העקיפה בה של החלטות מינהליות היא תקיפה עקיפה אמתית ולא תקיפה ישירה "בהסוואה" של תקיפה עקיפה. ועל כן, אף דעתו של השופט עמית בענין גליק אינה מביאה לסילוק תביעה זו מפאת אי-מיצוי הליכים מינהליים.

ראו והשוו רע"א 6607/19 מדינת ישראל – משטרת ישראל נ' יעקובוב (12.2.2020) (להלן: ענין מדינת ישראל – משטרת ישראל): שם קבע הרכב תלתא (מפי כבוד השופט נ' הנדל) כי תביעת שוטר בבית משפט אזרחי לפיצויים בין היתר בגין פיטוריו משירותו במשטרה מהווה תקיפה ישירה ב"הסוואה" של תקיפה עקיפה. אולם זאת, לאור פריט 37 לתוספת הראשונה של חוק בתי משפט לענינים מינהליים, לפיו תידון בעתירה מינהלית בבית המשפט לענינים מינהליים החלטה (בין היתר) בענין פיטוריו של שוטר מהשירות לפי סעיף 93א לפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א-1971 (למעט מפכ"ל). בית המשפט העליון קבע באותה פרשה כי הסמכות הענייננית לדון בפיטורי שוטר הוצאה מסמכותו של בתי הדין לעבודה והוקנתה לבית המשפט לענינים מינהליים "לנוכח המימד המינהלי המובהק של העסקת שוטרים במשטרת ישראל – הגוף המדינתי האמון על שמירת הסדר הציבורי" (פס' 7 לפסק הדין). להבדיל, בענייננו מדובר בחוזה שנכרת בין התובע, עורך דין (שאינו עובד של רשות מינהלית או משרת ברשות מינהלית), לבין הרשות המקומית הנתבעת, להספקת שירותים משפטיים, וסיום ההעסקה לפי החוזה אינו ענין מינהלי בלבד, אלא גם ענין חוזי אזרחי. הנתבעים מפנים לחוזר מנכ"ל משרד הפנים 2/2014 וטוענים כי היה על התובע לפנות לוועדה המייעצת לעניין סיום העסקת יועצים משפטיים. אולם התובע מפנה בצדק ללשון החוזר, לפיה יועץ משפטי הסבור כי העסקתו הופסקה מטעמים שאינם מספיקים או משיקולים שאינם עניינים וכד', הוא "רשאי" לפנות לוועדה המייעצת (התובע אף טוען במישור העובדתי כי הוועדה המייעצת כלל לא המליצה על סיום העסקתו לפני שהוא קיבל הודעה על סיום העסקתו). מדובר ברשות לפנות לוועדה המייעצת ולא לחובה לפנות אליה. העיקר הוא, שממילא אין מדובר, בענין חוזה להעסקת יועץ משפטי לרשות מקומית, ב"מימד המינהלי המובהק" הכרוך בהעסקת שוטרים במשטרת ישראל, ואין באי-פניה לוועדה המייעצת הנזכרת כדי לחסום את התובע מפני פניה לבית משפט אזרחי בתביעה כספית המבוססת על עילה אזרחית לפיצויים, כאשר הוא אינו טוען שיש לבטל את החלטת סיום ההעסקה (כך שמדובר ב"מעשה עשוי"). גם אין מדובר בענייננו בעקיפת הסמכות העניינית של בית המשפט לענינים מינהליים תוך הצמדת "תג מחיר" ל"עתירה" המוגשת כתביעה אזרחית לפיצויים (ראו ענין מדינת ישראל – משטרת ישראל, פס' 8); שכן, בענייננו אין מדובר בתביעה התוקפת רק החלטה מינהלית, אלא בתביעה בה נטענות טענות בדין האזרחי, בענין הפרת נורמה בדין האזרחי (הפרת חוזה).

חוסר יריבות

7. הנתבעים טוענים לחוסר יריבות בין התובע לבין הנתבע 2 (יושב ראש המועצה). הם מפנים לכך שהתובע תובע פיצוי הסתמכות עקב הפרת חוזה התקשרות, ואילו לא נכרת חוזה בין התובע לבין הנתבע 2. בתשובה, הפנה התובע לטענה בכתב התביעה לפיה הנתבע 2 גרם לסיום שלא כדין של העסקתו בידי המועצה המקומית, תוך גרימת נזק כספי. בנסיבות אלה, ונוכח העילה הנזיקית בדבר גרם הפרת חוזה בסעיף 62 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (דוקו: למעט חריגים שאינם לענייננו כאן, אין חובה לציין עילות משפטיות בכתב תביעה אלא – טענות עובדתיות), לא ניתן לקבל את טענת הנתבעים בענין חוסר יריבות נגד הנתבע 2.

העדר עילה

8. הנתבעים טוענים להעדר עילה בתביעה נגד הנתבע 2, יושב ראש המועצה. לטענתם התובע לא טען בכתב התביעה כי הנתבע 2 הפר חובה או עוול כלפיו ו"מכאן, אפילו יתקבלו כל טענות התובע בכתב התביעה, לא יהיה האחרון זכאי לסעד." כבר צוינו לעיל טענת התובע לפיה הנתבע 2 גרם שלא כדין לסיום העסקתו בידי הנתבעת 1, תוך שהדבר גרם לו נזק כספי, ועוולת גרם הפרת חוזה. על כן לא ניתן לקבל את טענת הנתבעים לפיה התובע אינו טוען שהנתבע 2 עוול כלפיו. הנתבעים טענו כאמור כי אף אם יתקבלו כל טענות התובע בכתב התביעה, הוא לא יהיה זכאי לסעד בנוגע לנתבע 2. לפי סעיף 62 לפקודת הנזיקין, לא ניתן להיפרע פיצויים בעד גרם הפרת חוזה אלא אם התובע סבל על ידי כך נזק ממון. עיון בכתב התביעה מעלה כי התובע אכן טוען בו מפורשות כי הבאה לסיום ההתקשרות בידי הנתבע 2 שלא כדין גרמה לו נזק ממון (פס' 37 לכתב התביעה). אמנם הסעדים שהגדיר התובע בסוף כתב התביעה הם "פיצויי הסתמכות" ונזק בלתי ממוני, ואמנם "פיצוי הסתמכות" הוא לכאורה פיצוי חוזי, להבדיל מפיצוי נזיקי בגין עוולה נזיקית (כגון גרם הפרת חוזה). אולם פסיקתנו מכירה בקיומה של עוולה נזיקית בגין נזק בלתי ממוני גרידא (ראו ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 139 (1985)). על כן, אף אם יש לפרש את כתב התביעה כך שהתובע תובע מהנתבע 2 רק פיצוי בגין נזק בלתי ממוני, דומני שבכך שהוא טוען (ולו עובדתית) כי גרם הפרת החוזה גרם לו נזק כספי, ואף אם הוא אינו תובע נזק כספי זה ממנו אלא רק פיצוי בגין נזק בלתי ממוני, הדרישה הנזכרת בסעיף 62 לפקודת הנזיקית מתקיימת, ואין מדובר במצב של העדר עילה נגדו.

9. הבקשה נדחית. הנתבעים יחד ולחוד ישלמו לתובע שכר טרחת עורך דין בגין הבקשה בסך של 1500 ₪.

ניתנה היום, כ"ט תמוז תש"פ, 21 יולי 2020, בהעדר הצדדים.