בפניי תביעה כספית על סך 800,000 ₪ במסגרתה מבקש התובע מהנתבע שיפוי בגין חיוב במס ערך מוסף, אותו נדרש התובע לשלם בגין עבודות קבלניות (שיפוצים), שכביכול, בהתאם לעדות התובע במשטרת ישראל, בוצעו אצל הנתבע ללא תמורה. בנוסף, התובע עותר לפיצוי בגין לשון הרע בעקבות דברים שנאמרו על ידי הנתבע בריאיון רדיו, בתגובה לכתבה ששודרה בעניין אותם עבודות קבלניות.

רקע עובדתי

1. התובע, תושב עפולה, הינו בעלים של חברת בנייה ושיפוצים שנקראת "ידי האומן". בעבר, התובע היה שותף בחברת "גני פאר" (אולם אירועים ומתחם עסקים) וכן בחברת הבנייה "אמאצ", יחד עם מר איתן אלקבץ, אחיו של הנתבע.
2. הנתבע, בעברו שימש כמנכ"ל העירייה וכיום משמש כראש עיריית עפולה. בנוסף, הנתבע ואשתו היו הבעלים של סלון כלות במתחם העסקים "גני פאר" שבעפולה.
3. במסגרת עבודתו העניק התובע, בין באמצעות החברה שבבעלותו ובין באמצעות החברה בה היה שותף עם אחיו של הנתבע, שירותי קבלנות לעיריית עפולה.
4. בין השנים 2012-2014 ניהלה היחידה הארצית לחקירות הונאה במשטרת ישראל חקירה כנגד הנתבע, כאשר התובע שימש כעד מדינה בתיק. בסופו של דבר, לאחר שימוע, החליטה הפרקליטות לסגור את התיק בשל היעדר ראיות.
5. במסגרת החקירה, התובע הודה בביצוע עבודות בעבור הנתבע כשוחד. לפי הנטען, בעקבות דבריו אלו, שנמסרו בחקירה, התובע קיבל דרישה מרשות המיסים לתשלום מס ערך מוסף בסך של כ- 218,000 ₪.
6. ברקע המחלוקות שנוצרו בין הצדדים, ביום 15.3.18 התבקש הנתבע להתראיין ב- "רדיו קול רגע", כשבמסגרת הריאיון נשאל אודות הטענות שהעלה כנגדו התובע.
7. לפי טענת התובע, במסגרת הריאיון האמור, הנתבע התבטא כלפיו באמירות כגון "עד שקר", "שליח של מירון", "הוא עוד יפגע במירון, זה האופי שלו", "מדובר בבן אדם מסוכן ומישהו בעירייה עוד עלול להיפגע", אשר מהווים דברי לשון הרע כלפיו.

טענות התובע

1. לטענת התובע, ההיכרות בין הצדדים נוצרה עוד בשנת 1992, עת העניק התובע שירותי קבלנות לעיריית עפולה, כאשר בתקופה זו שימש הנתבע כמנכ"ל העירייה.
2. התובע טען, כי בשנת 2003 פנה אליו הנתבע והציע לו להשתתף במכרז של מנהל מקרקעי ישראל על קרקעות בעפולה, כאשר הנתבע ימליץ לו לגבי ההצעה שעליו להגיש למכרז זה ובתמורה לכך הוא מצפה שעם זכייתו יחבור בשותפות עם אחיו. התובע אכן זכה במכרז והחל לעבוד בשיתוף פעולה עם אחיו של הנתבע, ויחד הקימו את חברת "אמאצ".
3. התובע ביצע מספר עבודות שיפוץ ותחזוקה בנכסיו של הנתבע וזאת ללא תמורה נוכח יחסי "תן וקח" ששררו בין הצדדים כאשר הנתבע מצדו התחייב להטות מכרזים לטובתו ולקדם את מועד קבלת התשלומים.
4. בכתב התביעה פירט התובע את עבודות השיפוץ והתחזוקה, שכביכול, בוצעו בנכסיו של הנתבע הכוללים: טיפול בהצפה בביתו של הנתבע, עבודות צביעה בבית המגורים של הנתבע ברחוב משמר הירדן, טיפול בנזקי רטיבות בבית הנתבע, עבודות בסלון הכלות אשר בבעלות הנתבע ורעייתו, עבודות בפנטהאוז ברחוב "התאשור" שבבעלות הנתבע.
5. בתום תוצאות החקירה שהתנהלה כנגד הנתבע חויב התובע לשלם תוספת מס ערך מוסף בסך של 218,836 ₪. לטענתו, על הנתבע לשאת בתשלום זה שכן חיוב זה הינו בגין עבודות שביצע כנכסיו של הנתבע.
6. הנתבע חמק מתשלום בגין השירותים שסופקו לו כאשר התובע נשא בהוצאות הכרוכות (ביצוע עבודה, קניית חומרים, תשלום לפועלים וזמני עבודה) ואף חמק מתשלום מס אמת עבורם, אותו שילם התובע בעצמו, ומכאן שחלה עליו חובת השבה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט.
7. לטענת התובע סגירת תיק החקירה כנגד הנתבע בשל היעדר ראיות איננו מעיד על היעדר אשמה מצד הנתבע.
8. עוד הוסיף התובע, כי ביום 15.3.18 פורסם בדף הפייסבוק של "רדיו קול רגע" ראיון עם הנתבע, כשבמסגרתו נשאל אודות הטענות שהעלה כלפיו התובע. התובע טען, כי האמירות שנאמרו על ידי הנתבע מהווים פרסום לשון הרע כלפיו, שמטרתן לבזותו, להאשימו בהאשמות שווא ולפגוע בשמו הטוב ובעיסוקו. נטען, כי לנתבע לא עומדת כל הגנה שכן מדובר בכוונה להכפשה וביזוי השוללת לחלוטין את תום ליבו של הנתבע.
9. לאור האמור, התובע עתר לפיצוי מן הנתבע כדלקמן:
   1. לחייב את הנתבע לשלם לתובע את סכום המע"מ שהועבר לשלטונות המס בגין העבודות שביצע עבורו התובע. סכום הקרן הינו 218,836 ₪, ובחישוב הריבית וההצמדה, מגיע סכום ההשבה ל- 360,953 ₪.
   2. יתרת העוולות שביצע הנתבע, גרמו לתובע נזקים קשים, הוצאות מרובות ועגמת נפש מרובה, בין היתר באשר הוא, התובע, נותר "מתוייג" כמשחד, בעוד הנתבע עשה שימוש בכוחו הרב ובממונו על מנת לקנות לעצמו ייצוג משפטי שהביא לחמיקתו ממתן הדין. נזקים אלה הוערכו על ידי התובע, במתינות, בסך של מיליון ₪.
   3. סכום הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק איסור לשון הרע, בהתאם למנגנון ההצמדה הכלול בו, בסך של 160,750 ₪.
10. לצרכי אגרה, התובע העמיד את סכום התביעה על סך של 800,000 ₪.

טענות הנתבע

1. בשנת 2005 הנתבע נבחר לשמש כראש עיריית עפולה. לטענתו, בשלב מסוים חש התובע, כי אינו זוכה לייחס מהעירייה כפי שקיבל בעבר ולפיכך גמל בלבו החלטה "להפיל" את הנתבע, בין היתר, בשל הקשר ההדוק בינו ובין ראש העיר הקודם של עיריית עפולה.
2. לצורך השגת מטרתו, נוצר קשר בין התובע למשטרה לאחר שהתובע טען, כי יש בידיו מידע כנגד הנתבע. התובע חתם על הסכם "עד מדינה" שהקנה לו הגנה משפטית מפני עבירות מס שביצע, תוך כדי שהוא מבקש הגנה מהעמדה לדין שלו ושל שתי בנותיו.
3. בסופו של יום ולאחר שימוע, טענותיו המופרכות והמעלילות של התובע נדחו על ידי הפרקליטות והתיק נסגר.
4. הנתבע טען, כי אין לו כל קשר לחיוב המע"מ שנטען על ידי התובע. הנתבע שילם לתובע תשלום מלא עבור כל עבודה שבוצעה על ידו. התובע לא הציג כל ראייה או אסמכתא הקושרת חיוב המע"מ אל הנתבע. לא הוכחה כל תשתית ליצירת זיקה בין העבודות שביצע התובע עבור הנתבע לבין החיוב במס אותו נדרש התובע לשלם. נטען, כי התובע, ולא בכדי, בחר שלא לצרף את חישוב המס הנטען, את בדיקת רשות המיסים, את מועד גילוי החיוב או את מועד הדרישה לחיוב או כל מסמך שיש בו כדי להעיד על מהות החיוב. התובע הוא זה אשר בחר איזה מידע להעביר למשטרה ואיזה לא וככל שהוא כלכל צעדיו בצורה קלוקלת שהובילה לחיובו אין לו אלא להלין על עצמו.
5. הנתבע הכחיש מכל וכל ביצוע עבודות בנכסיו על ידי התובע בלא קבלת תמורה. בנוסף נטען, כי אף אם החליט התובע להעניק שירותים ללא תמורה, (דבר המוכחש על ידי הנתבע), הרי שהדבר אינו מייצר חובת תשלום מע"מ בגין עסקה שסכומה לכאורה אפס.
6. לעניין עילת התביעה בגין פרסום לשון הרע הנתבע טען בסיכומיו, כי בתחילת ההליך התובע לא צירף את "הפרסום" עליו מבוססת התביעה. בשלב מאוחר יותר הוא עשה כן, אך בפועל הגיש את הפרסום באופן חלקי, שכן לא צירף את הריאיון במלואו ובכך לא ניתן לבחון את ההקשר בו נאמרו הדברים.
7. התובע לא פנה לנתבע בבקשה לקבלת הבהרה או התנצלות ובכך לא הקטין את נזקיו וכי הגשת התביעה מעידה, כי כל רצונו היה "להציק" לנתבע. בנוסף, הנתבע טען, כי עומדות לו הגנת תום הלב והגנת "אמת שבפרסום", הקבועות בחוק איסור לשון הרע.

ראיות הצדדים

1. מטעם התביעה הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע, אליו צורפו מספר מסמכים שונים ביניהם תמלול של מקטע מתוך הריאיון ברדיו "קול רגע". כמו כן, התובע ביקש לזמן לעדות, ללא הגשת תצהיר עדות ראשית, שישה עדים שעבדו בעבודות השיפוצים שביצע התובע בעבור הנתבע. בסופו של דבר עדים אלו לא התייצבו מלבד, מר אבו ז'אמל מוחי אלדין, שהעיד מטעמו של התובע ללא הגשת תצהיר.
2. מטעם הנתבע הוגש תצהיר עדות ראשית של הנתבע, אליו צורפו מסמכים שונים. בנוסף לכך, בעקבות הגשת תמלול מקטע הריאיון ברדיו על ידי התובע, הותר לנתבע להגיש תצהיר נוסף. לתצהיר הנוסף צורפו מסמכים שונים.

דיון והכרעה

1. כאמור, התובע עתר לחיוב הנתבע בתשלום פיצויים בגין 3 עילות תביעה. להלן אבחן אותן כסדרן.
2. תחילה, לעניין החלק אשר עוסק בתשלום בגין תוספת מס ערך מוסף שנדרש על ידי רשויות המס בשנת 2012.
3. לפי הנטען, במסגרת חקירה שהתנהלה במשטרת ישראל, התובע חתם על הסדר עד מדינה ובמסגרת חקירת המשטרה הוא מסר מידע על עבודות שביצע בנכסים השייכים לנתבע. נטען, כי בתום החקירה, רשויות המס ערכו תחשיבים "על יסוד ממצאי החקירות" (ראו, סעיף 18 לתצהיר התובע) בגין העבודות שביצע והוא נדרש לשלם מע"מ בסך של 218,836 ₪. לטענתו, על הנתבע לשאת בתשלום זה שכן חיוב זה הינו בגין עבודות שביצע בנכסיו של הנתבע.
4. לאחר בחינת טענות הצדדים ולאחר עיון במסמכים השונים שהוגשו על ידי הצדדים ושמיעת עדויותיהם, הגעתי למסקנה, כי לא עלה בידי התובע להוכיח את תביעתו ברכיב זה וכי דין רכיב זה של התביעה להידחות. אבהיר.
5. להוכחת טענתו, התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו וכן צירף "דו"ח מתקן" (נספח ה' לכתב התביעה), על בסיסו נטען, כי שילם מע"מ במקום הנתבע. בנוסף, התובע זימן למתן עדות ללא הגשת תצהיר עדות ראשית את מר מוחי אלדין אבו ז'אמל.
6. מעיון בדו"ח המתקן עולה, כי אין בו כל פירוט בגין אילו עסקאות נערך החישוב שעמד בבסיס החיוב במע"מ. מהדו"ח עולים הנתונים הבאים: החיוב הינו בגין עסקאות בסך של 1,367,728 ₪ (ללא מע"מ). התקופה שלגביה חלה חובת הדיווח הינה דצמבר 2010. הדו"ח המתקן הינו על שם ממן ציון. בדו"ח המתקן אין כל פירוט של העסקאות שנכללו בדו"ח והיוו הבסיס לעריכת החישוב, לא כל שכן, אין כל קישור לעבודות/עסקאות שבוצעו בנכסיו של הנתבע.
7. התובע לא צירף כל ראיה או אסמכתא נוספת המבהירה את הבסיס לחיוב הנטען. לא הוצגה הדרישה או התחשיב מטעם רשויות המס בנוגע לרכיבי החיוב. לא צורפו מסמכים המתעדים התכתבויות בין רשויות המס לבין התובע או בא כוחו או רואה חשבון מטעמו לקבלת הבהרות או הסברים בנוגע לבסיס הדו"ח או להיקפו. בסעיף 18 לתצהיר עדותו הראשית, התובע ציין, כי "רשויות המע"מ ערכו תחשיבים על יסוד ממצאי החקירות, קבעו את שוויין הריאלי של העבודות שביצעתי עבור אלקבץ בלא שגבתי תמורה, ומשווין זה גזרו את כי גובה המע"מ שהיה על לשלם, עמד ע"ס 218,836 ₪, בהתאם לדוחות המס המעודכנים שנכפו עלי, שילמתי סכום זה" [הטעויות במקור- ו.ח.]. למרות האמור, לא הוצגו תחשיבים כלשהן, קביעות השווי הריאלי של העבודות או את דוחות המס האמורים.
8. התובע ציין בחקירתו, כי "את הדו"ח הזה אני לא יודע להסביר אני יודע שבגלל כל התיק של אבי ביקשו ממני לשלם כמעט 120 אלף שקל" (ראו, פרוטוקול, עמוד 7, שורה 9). התובע לא הביא מסמכים או עדים שיכולים להסביר את הדו"ח המתקן, ובפרט את רואה החשבון שלו. התובע הרבה להשיב באמירות של "אני לא זוכר", "אני לא יודע".
9. התובע ביקש לקשר בין החיוב במע"מ בהתאם לדו"ח המתקן (נספח ה' לכתב התביעה) לבין העבודות שבוצעו בנכסיו של הנתבע באמצעות עדותו והעדות של מר מוחי אלדין אבו זמל. התובע פירט את אותן עבודות בכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית. אלא, שעדותו של התובע בתצהירו וכן בהודעותיו במשטרה אינם עולים בקנה אחד עם המידע הדליל שמופיע בדו"ח המתקן.
10. בהודעותיו במשטרה ציין התובע, כי ביצע בנכסים של הנתבע עבודות בין השנים 2002-2005 (ראו, נספח ב' לכתב התביעה, שורה 62, 132, 180, 219) בסך כולל של בערך 130,000 ₪ (שם, שורות 70-71, 96, 154, 188, 244). בכתב התביעה פורטו עבודות בסך של 220,000 ₪. בהודעה שהוגשה מטעם התובע ביום 5.11.2020 פורטו עבודות בסך של כ- 300,000 עד 400,000 ₪. אלא, שמהדו"ח המתקן שצורף לכתב התביעה עולה, כי התובע חויב במע"מ ביחס לחודש דצמבר 2010 בגין עסקאות בשווי של 1,367,728 ₪. התובע לא ידע להסביר פערים אלו.
11. בנוסף לכך, בעדויותיו של התובע נמסרו מספר גרסאות וכן פורטו סכומים שונים בנוגע לשווי העבודות או סכום המע"מ בו חויב.
12. כך, בכתב התביעה ייחס התובע את החיוב במס לשווי העבודות שסיפק לכאורה לנתבע. מנגד, בחקירתו הנגדית טען התובע, כי מקור החיוב במס הוא בביטול בדיעבד של קיזוז הוצאות על חומרי עבודה, אשר לכאורה נרכשו עבור הנתבע. התובע לא צירף כרטסת הנהלת חשבונות שלו או של החברה שבבעלותו. התובע לא צירף קבלות או חשבוניות לרכישת אותם חומרי עבודה. התובע לא ביקש לזמן את רואה החשבון שיוכל לתמוך בטענתו, לא הציג יומני עבודה, חשבוניות על רכישות, וכו'). בהמשך טען, כי הסכום שציין בכתב התביעה, בסך של 220,000 ₪, הוא "עבודות בלי רווח קבלני" (ראו, פרוטוקול, עמוד 7 שורה 21). בנוסף, בעדותו ציין, כי בעקבות החקירה של הנתבע הוא נדרש לשלם כמעט 120,000 ₪ (ראו, פרוטוקול, עמוד 7, שורה 10). סכום זה לא הוזכר בכתב התביעה ועומד בסתירה לדו"ח המתקן.
13. בנוסף לכך, התובע הודה בחקירתו, כי מי שבכלל ביצע את העבודות בדירה של הנתבע היתה חברת "אמאצ" (ראו, פרוטוקול, עמוד 7 שורה 26). הדו"ח המתקן הוצא על שם התובע כעוסק מורשה ולא על שם החברה, שהינה אישיות משפטית אחרת.
14. להשלמת התמונה אציין, כי מעדות התובע במשטרת ישראל עלה, כי בשנת 2009-2010 ביצע עבודות נוספות מלבד העבודות "הנטענות" בנכסיו של הנתבע (ראו, נ/2 שורות 135-142, ושורות 214-218). משכך, ככל שהתובע מבקש לחייב את הנתבע בתשלום תוספת המע"מ בה חויב, עליו להראות, כי הדרישה לתשלום תוספת המע"מ הינה בעבור העבודות שביצע עבור הנתבע ולא עסקאות אחרות שביצע בפרויקטים אחרים.
15. זאת ועוד. בסעיף 18 לתצהיר עדותו הראשית ובחקירתו הנגדית (ראו, פרוטוקול, עמוד 7), התובע טען, כי שילם את סכום המע"מ שנדרש ממנו. למרות האמור, לא עלה בידי התובע להוכיח, כי הוא שילם את הסכום האמור. התובע לא צירף כל אסמכתא להוכחת תשלום בפועל לרשויות המס. לא צורפה קבלה או אסמכתא המתעדת העברת סכום כסף לרשויות המס על ידי התובע בסכום המופיע באותו דו"ח מתקן. לא ברור מה עלה בגורלו של אותו דו"ח מתקן. האם בוטל, תוקן או צומצם. התובע לא הציג מסמכים כלשהם המלמדים על משא ומתן עם רשות המסים אודות שיעור החיוב, אם בכלל.
16. בהתאם לסעיף 16 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו- 1975 החייב בתשלום המע"מ הוא נותן השירות ולא מקבלו. התובע לא הציג אסמכתא המלמדת על העברת נטל התשלום במס למקבל השירות. אמנם ניתן לטעון, כי העברת נטל תשלום המע"מ על מקבל השירות הינו פרקטיקה מקובלת בכל העבודות הקבלניות, אך בהיעדר הצעת מחיר או הסכם התקשרות לא ניתן לדעת מה כוונת הצדדים והאם היה בדעת הצדדים לפעול בהתאם לאותה פרקטיקה, אם לאו.
17. עדותו של העד הנוסף שזומן למתן עדות, מר מוחי אלדין אבו ז'אמל אין בה כדי לסייע להוכחת טענות התובע בשל היעדר רלוונטיות. העד העיד, כי אין לו כל ידיעה בעניין התשלומים בגין העבודות (ראו, פרוטוקול, עמוד 16). בשים לב לטענת הנתבע, כי בוצעו בנכסיו עבודות מסוימות אך תמורת תשלום מלא, עדותו של מר מוחי אלדין לא מוסיפה דבר. מעדותו כן עלה, כי התובע לא פנה אליו לצורך מתן תצהיר עדות ראשית וזאת בניגוד לטענת התובע, כי פנה לעד אך זה סירב לתת תצהיר ועל כן באה בקשתו לזמנו למתן עדות ללא תצהיר עדות ראשית.
18. הנתבע התייחס בתצהירו ובעדותו לעבודות שבוצעו בנכסיו. מעדות הנתבע עלה, כי בעבר היה התובע שותף של אחיו של הנתבע. בכמה הזדמנויות נעזר הנתבע באחיו במספר אירועים נקודתיים אך תמיד עבור תמורה.
19. בנוסף, הנתבע התייחס בתצהירו הן לעבודות בסלון הכלות והן לעבודות צביעה שנעשתה בביתו. נטען, כי ניתנה תמורה מלאה עבור עבודות אלו אך התובע לא חקר את הנתבע אודות טענה זו שבתצהירו. התובע אף הודה, כי קיבל תשלום מהנתבע באמצעות שיק (סעיף 11 לתצהירו), אך טען, כי החזיר את הכסף. טענה זו להחזרת הכסף לא נתמכה ולו בראשית ראיה מטעם התובע.
20. לא נעלם מעיני, כי הנתבע לא הציג חשבוניות או קבלות בגין העבודות שכן בוצעו בנכסיו ולטענתו נתן תמורה מלאה עבורן. אלא, שבנסיבות העניין נטל הראיה מוטל על התובע בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". הנתבע מתגונן כנגד כתב התביעה וככלל לא מוטלת עליו החובה להוכיח מעבר למה נדרש כדי לאפשר לו להדוף את טענות התובע ולהטות את כף המאזניים לטובתו. בשים לב לדלות הראיות והאסמכתאות שהוגשו על ידי התובע וכן להיעדר פירוט מדויק של העבודות שכביכול בוצעו על ידי התובע בנכסיו של הנתבע וכן לפרק הזמן הארוך שחלף ממועד ביצוע העבודות ועד למועד הגשת התביעה, מצאתי כי אין מקום לזקוף לחובת הנתבע את אי הצגת חשבוניות או קבלות כאמור.
21. בענייננו, התובע לא הצליח להוכיח, כי אכן ביצע עבודות ללא תמורה בנכסיו של הנתבע, לא הוכיח בגין מה הוצאה הדרישה לחיוב בתוספת מס ערך מוסף, ואף לא הוכיח את הרלוונטיות בין דרישה זו לבין העבודות, שלטענתו, בוצעו עבור הנתבע ואת החובה המוטלת על הנתבע לשפותו בגין תשלום המע"מ. כמו כן, התובע אף לא הוכיח, כי אכן שילם את המע"מ.
22. לאור האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה, כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה הרובץ על כתפו להוכיח דרישה לחיוב הנתבע בתשלום המע"מ. לפיכך, מצאתי לדחות רכיב זה של התביעה.
23. בנוסף לאמור, התובע עתר לפיצוי בסך של מיליון ₪ בגין העובדה, כי התיק נגד הנתבע נסגר ואילו התובע נותר מתויג כמשחד. בכתב התביעה טען התובע, כי "יתרת העוולות שביצע הנתבע, גרמו לתובע נזקים קשים, הוצאות מרובות, ועגמת נפש מרובה, בין היתר באשר הוא, התובע, נותר "מתוייג" כמשחד, בעוד הנתבע עשה שימוש בכוחו הרב ובממונו (ולרבות פרי שוחד וטובות הנאה) על מנת לקנות לעצמו ייצוג משפטי שהביא לחמיקתו ממתן הדין, והינה נותרנו עם "משחד" אך בלא "משוחד"- ונזקים אלה מוערכים על ידי התובע, במתינות, בסל מיליון ₪". טען ולא פירט.
24. התובע לא הסביר על איזה עוולות מדובר, לא הסביר מה הבסיס העובדתי והמשפטי לטענותיו ולא הסביר המקור המשפטי לחיוב הנתבע בפיצויים בגין האמור. התובע מסר הודעות במשטרה. הדברים שמסר לא הוכחו. משכך, לא ברור מה הבסיס העובדתי בגינו הוא מגיש את תביעתו. טענותיו בסיכומים מטעמו לפיהן גרסתו התקבלה במלואה על ידי נציגי המשטרה והפרקליטות וכי בעקבות הודעותיו במשטרה הוגש כתב אישום כנגד הנתבע בכפוף לשימוע (על אף שבסופו של דבר התיק נסגר על ידי הפרקליטות) או כי אי הגשת כתב אישום מסיבת היעדר ראיות מלמדת, כי הנתבע היטיב לכסות את מעשיו, היה עדיף אלמלא נטענו אך משנטענו דינן להידחות על הסף (להשוואה, ראו סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א- 1971).
25. על כן, ובהיעדר כל הוכחה לרכיב זה של התביעה, מצאתי לדחות את הרכיב האמור בכתב התביעה.
26. החלק השלישי בתביעת התובע הינו בגין פרסום לשון הרע עקב דברים שנאמרו על ידי הנתבע בריאיון ברדיו "קול-רגע" מיום 15.3.2018.
27. כזכור, במסגרת כתב התביעה נטען, כי הנתבע פרסם לשון הרע כנגד התובע במספר משפטים כדלקמן:
    1. התובע הינו "עד שקר";
    2. "שליח של מירון";
    3. "הוא עוד יפגע במירון, זה האופי שלו";
    4. "מדובר באדם מסוכן ומישהו בעירייה עוד עלול להיפגע".
28. המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב שאלת הוכחת עצם הפרסום, האם יש בפרסום משום לשון הרע, וכן בשאלת קיומן של הגנות מכוח החוק.
29. כידוע, המתווה לבדיקת תחולת החוק נקבע על ידי בית המשפט העליון והוא מורכב מארבעה שלבים:

א. בדיקת קיום יסודות לשון הרע והפרסום.

ב. תחולה של חסינות הפרסומים המותרים.

ג. קיומן של ההגנות והחזקות שבחוק.

ד. סעדים.

לעניין זה ראו, ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין ואח' (פורסם בנבו)).

1. בענייננו, עצם קיום הריאיון ברדיו "קול-רגע" אינה ממש במחלוקת.
2. בכתב התביעה התובע הסתפק בציטוט המילים שלגישתו מהוות לשון הרע כנגדו. בשלב מאוחר יותר, צירף תמלול של חלק מהריאיון שנערך ברדיו.
3. לעניין השלב הראשון במתווה שלעיל, אין חולק, כי אמירת דברים במהלך ריאיון רדיו עונה על ההגדרה של פרסום, בהתאם לסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע.
4. לעניין יסוד לשון הרע, בפסיקה נקבע, כי המבחן לאופן בו יפורש פרסום על מנת לקבוע אם יש בו משום לשון הרע הוא המבחן האובייקטיבי, דהיינו, בהתאם לאמות המידה המקובלות על האדם הסביר ולא על פי כוונת המפרסם או האופן בו הגורם בעניינו נעשה הפרסום הבינו את תוכנו (ראו, ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פד"י מג(2) 333 (1989)).
5. הן בכתב התביעה והן בתצהיר עדותו הראשית, התובע לא הגיש את הפרסום בגינו תבע. בשלב מאוחר יותר, לאחר הגשת תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע, התובע הגיש תמלול מקטע מאותו ריאיון, בחלק בו התבקש הנתבע ליתן תגובתו לכתבה. בפועל, התובע לא הגיש את הריאיון המלא.
6. מחקירתו הנגדית של התובע התברר, כי התמלול אינו אלא מקטע קצר, שבו מגיב הנתבע להאשמות התובע שהושמעו לפני כן בקטע שלא צורף על ידי התובע (ראו, פרוטוקול, עמוד 10, שורות 25-34).
7. בכתב התביעה צוין, כי במסגרת הריאיון נדרש הנתבע לתגובה לטענותיו של התובע בדבר עבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים שביצע לכאורה הנתבע במסגרת תפקידו כמנכ"ל וכראש עיריית עפולה (ראו, סעיף 34 לכתב התביעה). בנוסף, בחקירתו הנגדית הודה התובע, כי בריאיון חזר על אותן טענות שהועלו על ידו במסגרת החקירה במשטרה (ראו, פרוטוקול, עמוד 11) וכי הוא בעצמו אמר בריאיון, כי הנתבע משקר (ראו, פרוטוקול, עמוד 11, שורה 3).
8. בפועל, התובע הגיש רק מקטע קצר מתוך הריאיון. הדבר מקשה על בחינת הקשר הדברים שנאמרו ומשמעותם, שכן לא ניתן לדעת את הדברים שנאמרו על ידי התובע עצמו בשלב מוקדם יותר של הריאיון ושלגביהם התבקשה תגובת הנתבע.
9. בפסיקה נקבע זה מכבר, כי בבחינה האם אמירות עולות כדי לשון הרע, יש לבדוק את הקשרן המלא. לא ניתן לנתק את הפרסום מושא התביעה מההקשר והרצף שנובע מחילופי הדברים בין בעלי הדין.
10. אציין, כי אין בתמלול שהוגש כדי להעיד על הפרסום. התמלול הוגש באופן חלקי בלבד, כאשר הוא מתחיל באמצע שיחה/ראיון מבלי שישנה אפשרות להבין מה נאמר לפני כן על ידי שני הצדדים. אין בתמלול כדי להעיד על הנסיבות והמסגרת בה נאמרו הדברים.
11. בענייננו, היה על התובע לצרף את תוכן הריאיון באופן מלא ואותנטי ובו לפרט את המילים המדויקות שנאמרו ולהציגם באופן מפורש וזאת, בין היתר, כדי ליתן לנתבע את הזדמנותו להתגונן.
12. בכפוף לאמור לעיל, אציין, כי לאחר בחינת המילים שנאמרו על ידי הנתבע במהלך התגובה שנתן במהלך הריאיון מצאתי, כי מרבית המילים והמשפטים שצוטטו על ידי התובע בכתב התביעה, לכשעצמן, עונים על ההגדרה של לשון הרע, בהתאם לסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, שכן הם עלולים לבזות את התובע או להשפילו בעיני הבריות. כך, לגבי האמירה, כי המדובר בעד שקרן, או באדם מסוכן שעלול לפגוע באחרים, או באדם עם אופי שיפגע באחרים.
13. לא כך הדבר לעניין האמירה, כי התובע הינו "שליח של מירון". מוסד השליחות מוכר היטב בדין הישראלי (ראו, חוק השליחות, תשכ"ה- 1965). עצם היות אדם שליח של אדם אחר אין בה כדי לבזות אותו אדם או להשפילו בעיני הבריות. בפרט בנסיבות העניין שלפנינו, בה נטען, כביכול, כי התובע הינו שליח של אדם מכובד בדמות ראש עיר בישראל. לא נעלם מעיני, כי ייתכן היבט מסוים של "פגיעה" בתובע הנובעת מעצם האמירה שהוא שליח של מישהו אחר, במובן זה שהוא מופעל על ידי אחר ללא רצון חופשי ואמיתי משלו והוא משמש כאמצעי להשגת מטרת אחרת. אלא, שבנסיבות העניין דנן מצאתי, כי אין המדובר בפגיעה בעוצמה כזו, אשר עוברת את הרף עד לרמה שהופכת את האמירה ל- "לשון הרע", כהגדרתה בחוק.
14. על כן מצאתי, כי מרבית האמירות המיוחסות לנתבע מקיימות את יסוד לשון הרע, בהתאם למתווה שפורט לעיל.
15. הנתבע לא טען שהפרסומים שנעשו על ידו מהווים "פרסום מותר", בהתאם להוראות סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע.
16. משכך, להלן אבחן האם הפרסום שנעשה על ידי הנתבע חוסה תחת אחת ההגנות שבחוק. בענייננו מצאתי, כי לנתבע עומדת הגנת תום הלב, הבעת דעה והגנת אמת בפרסום. אבהיר.
17. בחינת מכלול הפרסום הנטען, מביא למסקנה, כי המדובר בתגובה לגיטימית במסגרת ריאיון ברדיו, אשר נמסרה על ידי הנתבע ביחס לדברים שנאמרו על ידי התובע כנגדו. הרקע לראיון הוא עדותו של התובע כנגד הנתבע במשטרה. יוזם הפרסום כמכלול הינו התובע.
18. טענותיו של התובע שהועלו במסגרת החקירה המשטרתית לא הוכחו ותיק החקירה לא הניב כתב אישום ונסגר מחוסר ראיות.
19. מדובר בתגובה לגיטימית והבעת דעה של הנתבע כלפי התובע. התגובה שנמסרה על רקע הסכסוך בין הצדדים. אין המדובר באמירה חד צדדית מצד הנתבע כלפי התובע שעומדת בחלל ריק. כמו כן מצאתי, כי התגובה לא חרגה מתחום הסביר. מחומר הראיות בתיק עולה, כי הוכח שהנתבע פעל בסבירות ובתום לב ונראה, כי כל אדם סביר כשמופנות אליו טענות והאשמות שמתבררות כלא נכונות היה פועל ומגיב בצורה דומה. מכאן שאין לראות בנתבע כמי שרצה לפגוע בתובע בזדון או מעבר לנדרש.
20. בנוסף, מחומר הראיות בתיק עולה, כי עלה בידי הנתבע להוכיח, כי הפרסום המיוחס אליו חוסה תחת הגנת אמת הפרסום.
21. ראשית אציין, כי לעניין המרכיב של "עניין לציבור", רכיב זה פחות רלוונטי לענייננו, משום שהיוזמה לפרסום היתה של התובע אשר התראיין במסגרת הכתבה. דבריו של הנתבע באו בתגובה לפרסום של התובע וכתגובה לפרסום ועל כן הנושא הובא לזירה הציבורית על ידי התובע ומשכך הפך לנושא ציבורי מעצם הפרסום היזום על ידי התובע אשר בעקבותיו בא הפרסום על ידי הנתבע כתגובה, לאחר שנתבקש להגיב על ידי המראיין ברדיו.
22. בתצהירו השני פירט הנתבע דוגמאות לסתירות התובע בחקירה וכן הוצגו מסמכים שונים המעידים, כי התובע התנהג בצורה שאינה הולמת ואף הטיל אימה על מספר עובדים אשר ציינו את האירועים ואת התנהגות התובע כלפיהם.
23. הנתבע האמין בלב שלם, כי בשל העובדה שהתיק כנגדו נסגר הרי שהתובע הינו "עד שקר", כמו כן הנתבע האמין, כי התובע אכן מסוכן. הנתבע הוכיח, כי פרסומו משקף את האמת, כפי שהייתה בזמן הפרסום וכי זו הייתה המציאות האובייקטיבית/העובדתית בעת הפרסום. כפי שהנתבע העיד:

"ת. אני לא חוזר בי מהדברים שנכתבו בכתב ההגנה הם אמת לאמיתה, הדברים שנאמרו בראיון היו כתגובה לדברים, הדברים אומרים את עצמם בעצמם למעשה. כשדיברנו על אדם מסוכן יש הרבה דברים שאפשר להגיד למה אמרתי שהוא מסוכן בטח ובטח דברים שהיו רלוונטים באותו שבוע וחודש של עובדי עייריה שהרגישו מאוימים, צעקות על המהנדס, 3 מפקחים שהתפטרו כי לא יכלו לעבוד מולו, המהנדס אוים שיגיעו אליו עם טוריה וכתב מכתב חמור מאוד ליצחק מירון יומיים לפני הראיון. יום לפני הראיון הייתה ישיבת מועצה מאוד סוערת הייתי חבר במועצה באותם זמנים. מגיע טלפון ממבקר המדינה לעצור את ההצבעות בעיירית עפולה, היועמ"ש מודיע את זה למירון בזמן הישיבה וכל הדבר הזה בעצם יוצר תחושה שקשה לעבוד איתה ועל הרקע הזה הגבתי." (ראו, פרוטוקול, עמוד 24 שורות 1-8).

1. עוד יוער כי, התובע לא דרש הבהרה או התנצלות מאת הנתבע. סבורני, כי התנהלות בתום לב מצד התובע חייבה פניה מוקדמת אל הנתבע ובחירתו להגיש את התביעה דנן מבלי שקדמה לה פנייה לנתבע עשויה ללמד דווקא על חוסר תום לב מצידו של התובע.
2. לסיכום, התובע לא הוכיח עילת תביעתו ברכיב זה של התביעה ומשכך דינה להידחות. לאחר שנשמעו כלל הראיות בתיק, הגעתי למסקנה, כי בגין הפרסום נשוא התביעה עומדות לנתבע הגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע.
3. לאור המסקנה דלעיל, ובשים לב שהתובע עתר לפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק, ללא הוכחת נזק, מצאתי שאין מקום להידרש לשאלת שיעור הפיצוי המגיע לתובע.

סוף דבר

1. לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה, כי דין התביעה להידחות במלואה.
2. התובע יישא בהוצאות הנתבע בגין שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 45,000 ₪, בהתאם לתעריף המינימלי של לשכת עורכי הדין וכמצוות תקנה 153 לתקנות סדר הדין האזרחי. סכום זה ישולם בתוך 30 יום מהיום, אחרת יישא הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תעביר העתק פסק דין לבאי כוח הצדדים.

זכות ערעור כחוק

ניתן היום, ז' סיוון תשפ"ב, 06 יוני 2022, בהעדר הצדדים.