החלטה זאת ניתנת כהחלטה משלימה לדיון בבקשה למתן צו עשה זמני אשר נתקיים בפני ביום 24.12.2019.

בתמצית, התובעת הינה חברה בע"מ העוסקת במתן שירותי בניה, אשר התקשרה עם הנתבעת בהסכם למתן שירותי בניה (הסכם פאושלי) בקשר עם מבנה המצוי ברח' ברק 24, בקרית מוצקין. ההסכם שבין הצדדים נכרת ביולי 2018, כאשר עם חלוף הזמן והתקדמות העבודות, נתגלעו בין הצדדים מחלוקות אשר הביאו להפסקת עבודתה של התובעת באתר, בחודשים ספטמבר-אוקטובר 2019.

התובעת הגישה תביעה כספית, ואליה נלווה סעד נוסף של מתן צו עשה, בנוגע לשאלת פיגומים אשר הינם רכושה של התובעת, והוצבו באתר העבודות, ולא הושבו לחזקתה חרף הפסקת העבודות באתר.

התובעת טוענת כי מדובר ברכושה, המגיע לה, על מנת שתעשה בו שימוש בעבודות אחרות המבוצעות על ידה, וכן כי מדובר בפריט המכיל סיכון טמון לעובדים ולעוברים-ושבים בסמוך למקום העבודות, כאשר היא אינה יכולה לסמוך ידה על תקינות הפיגומים בהיעדרה.

הנתבעת טענה כי הפיגומים הינם רכושה, שכן שילמה לתובעת כספים ביתר, בשיעור אשר לטענתה עולה על שווי הפיגומים. כמובן שלטענה זאת אין שחר ואין פשר, ומוטב היה כי לא הייתה מועלית; אדם אינו יכול להחליט כי שילם ביתר ולכן רכושו של אחר הינו רכושו שלו, על אחת כמה וכמה כאשר לא הוצאה חשבונית בגין המכירה (ברי שלא ניתן לבצע מכירה "כפויה" שכזאת), וכאשר אותם פיגומים ממילא אינם מפורטים ואינם יכולים להיות מפורטים ברשימת הרכוש הקבוע של הנתבעת ללא חשבונית.

בדיון אשר נתקיים בפני ביום 24.12.2019, בשאלות של מאזן הנוחות, ציינה הנתבעת כי העבודות מצויות כשלושה חודשים לפני סיומן, כאשר פירוק הפיגומים בעיתוי זה יגרום נזקים שיביאו לאיחור ועיכוב במסירת הדירות בפרויקט, והדבר יסב נזק העולה על אי הנוחות הכרוכה בהותרת הפיגומים באתר, ובהתאם מאזן הנוחות נוטה כנגד מתן צו עשה להוצאת הפיגומים.

בהתאם ניתנה החלטתי לפיה:

"לאחר דיון לא פורמלי קצר, אני סבור שפירוק הפיגומים לאלתר עלול לארוך תקופה אשר לא תפגע רק בנתבעת אלא גם בצדדי ג' שאמורים ליהנות מהדירות בפרויקט, ובשים לב לכך שמנהל הנתבעת הצהיר כי מועד סיום העבודות הינו קרוב, מאזן הנוחות מחייב לבחור בחלופה אשר מחד משמרת את זכות הקניין ומונעת פגיעה בקניין ומנגד מביאה לפגיעה המינימלית בתקופה זמנית אשר לא תגרע מזכויות הקניין בצורה קבועה.

בכל הנוגע לשאלת הקניין, טענה הנתבעת כי היא רכשה את הפיגומים, אולם לא הציגה חשבונית על רכישתם ולכן ברור שמדובר בקניין של התובעת. בנסיבות העניין, מאזן הנוחות מחייב להותיר את הפיגומים במקומם, בשים לב לכך כי תקופת העבודות הנותרת הינה כשלושה חודשים או מעט יותר מכך ומנגד, ראוי שדמי שימוש בגין הפיגומים במנותק מהמחלוקת הכללית ישולמו או ייזקפו לזכות בעלי הפיגומים."

בהתאם התרתי לצדדים להגיש טיעון משלים בשאלת דמי שימוש בפיגומים לתקופה הרלוונטית.

גם בשאלת דמי השימוש בפיגומים, הצליחו הצדדים לחלוק האחד על רעהו, בכל פרמטר אפשרי. הצדדים נחלקו בשאלת כמות יחידות ה"מיטות" המותקנות, נחלקו על תקפות הצעת המחיר אשר הוצגה על ידי הנתבעת, נחלקו בשאלת עלות דמי השימוש הראויים לתקופת השימוש ואופן הקציבה הראוי.

התובעת הציגה הצעת מחיר ע"ס כ- 82,000 ₪ לשלושה חודשים, והפנתה למחירון "דקל" המתעד עלות (לפי 472 מיטות, 5 מ"א לכל מיטה) של כ- 77,000 ₪. עוד עמדה התובעת על השאלה של תשלום עבור דמי שימוש לחודש דצמבר 2019; הנתבעת מנגד הציגה הצעת מחיר לפי 400 מ"א (ולא מעל 2,000 מ"א), לפי 19 ₪ לחודש ל"מיטה".

מעיון בהצעת המחיר אשר הוצגה על ידי הנתבעת, לא יכולתי ללמוד דבר, מלבד העובדה שמדובר בהצעה - 4,000 מ"ר לפי 19 ₪ למ'. מכפלת סכומים אלה אינה 7,600 ₪, אם כי 76,000 ₪ (הדומה לסכום במחירון דקל); ואם ייאמר כי מדובר בטעות סופר, ומדובר ב- 400 כפול 19, הרי שמדובר במחיר שהינו עד כדי כך שונה ממחירון דקל, שלא ניתן לראותו אלא כמגוחך. מגוחך באותה המידה שנטען כי קניינו של אחד הפך להיות קניינו של האחר מבלי לשאול את הסכמת האחר, משל אין משמעות לקניין (אשר זכה למעמד חוקתי), ומעמיד את הצעת המחיר באור הראוי לה.

בהתאם מצאתי להעמיד את עלות דמי השימוש החודשיים בגין הפיגומים ע"ס 25,000 ₪ לחודש (כולל מע"מ), אשר ישולמו בפועל לידי התובעת בסיומו של כל חודש קלנדרי. החבות כאמור הינה לחודשים שעד לתום חודש מרץ 2020, והתובעת רשאית לאסוף ולפרק את הפיגומים ביום 31.3.2020, או כל מועד מוקדם יותר עליו תודיע הנתבעת.

הואיל ותקופת דמי השימוש הינה מיום הגשת הבקשה, תשא הנתבעת גם בדמי שימוש לחלק היחסי בחודש דצמבר (מיום 8.12 ועד לסוף החודש). התשלום בגין חודש דצמבר ישולם עד 15.1.2020.

הסכומים כאמור נוגעים לדמי השימוש כחלף לצו עשה, ואינם נכללים בסכום הנתבע, ומצאתי להפריד סכום זה ולא לזקוף אותו על חשבון ההתחשבנות הכוללת, שכן ההתקשרות שבין הצדדים לא הייתה להשכרת ציוד, אלא למתן שירותי בניה. ככל שלא ישולם בפועל (כנגד חשבונית מס ערוכה כדין), במועדים כאמור, רשאית התובעת לפרק הפיגום בהתראה של שלושה ימים.

הוצאות ההליך תישקלנה בסיומו, בשלב זה איני נותן צו להוצאות.

ניתנה היום, ח' טבת תש"פ, 05 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.